הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

ב"נזק כלכלי טהור" הכוונה היא לנזק כספי בלבד. כלומר: לא נזק לגוף או לרכוש, וגם לא נזק כספי הנובע מנזק לגוף ולרכוש.

בעבר נתבעו בתי המשפט מלתת פיצוי במקרה של עוולה אשר נגרמה לנזק כלכלי טהור, להוציא עוולת התרמית ועוולה של גרם הפרת חוזה. במקרה של עוולת הרשלנות, היה בית המשפט פוסק, כי אין חובת זהירות או כי הנזק רחוב מדי. הנימוקים לכך היו שניים. הנימוק הראשון הוא שהכרה באחריות לנזק כלכלי טהור תביא להרחבת מעגל התובעים בצורה ניכרת. אדם הגורם לתאונת דרכים, ובעקבותיה נוצר פקק ולכן אנשים המאחרים לעבודתם יפסידו נזק כלכלי טהור, יהיה חשוף לתביעות אינספור. בעיה כזאת אינה מתעוררת בעוולות התרמית וגרם הפרת חוזה, כשם שאינה מתעוררת במקרה של נזק גופני או נזק לרכוש. הנימוק השני הוא החשש מהצפת בתי המשפט בתביעות, אובן תביעות סרק.

ראשית השינוי בפסק הדין האנגלי בעניין HEDLEY BYRNE בו אמר השופט דבלין: "… אומרים שההבחנה תלויה בכך אם ההפסד הכספי נגרם עקב פגיעה פיסית או אם הוא נגרם במישרין… אינני יכול למצוא בזה לא הגיון ולא שכל ישר. אם מחוץ לחוזה מייעץ רופא לחולה שהוא יכול לעסוק במקצועו ללא חשש, ולמעשה אין החולה יכול לעשות כן, וכתוצאה מזה הוא סובל נזק לבריאותו ומפסיד את פרנסתו, תהיה לחולה תרופה. אבל אם הרופא מייעץ לו ברשלנות שאיננו יכול לעסוק במקצועו, כאשר למעשה הוא יכול לעשות כן, וכתוצאה מזה הוא מפסיד את פרנסתו, כי אז אומרים שאין תרופה…". בפס"ד HEDLEY BYRNE נקבע, כי ניתן לתבוע פיצויים עבור נזק כלכלי טהור בגין מצב שווא רשלני.

אלא שבתי המשפט עדיין חששו מהרחבת מעגל התובעים. ב – 1966 בפס"ד WELLER, בו נדונה תביעתם של כרוזים בהכרזה פומבית, אשר בוטלה משום שהבקר נהרג מוירוס שנתפשט ממכון המחקר למחלת הפה והטלפיים, קבע בית המשפט כי יש לקבוע את הגבול. בעלי הבקר יכולים לתבוע את המכון בשל נזק לרכוש, אך הכרוזים – כמו גם תובעים פוטנציאליים אחרים: בעלי חנויות, בעלי מסעדות וכו' – לא יוכלו לתבוע. בפס"ד SOARTAN קובע בית המשפט, כי הצבת הגבולות היא בפירוש שאלה של מדיניות משפטית. בפס"ד זה נדונה תביעה של מפעל מתכת כנגד חברה קבלנית, אשר עובדיה גרמו נזק לכבל חשמל וכתוצאה מכך נגרמה הפסקת חשמל באזור. בית המשפט קבע, כי המפעל יפוצה על המתכת אשר הייתה בתנור ברגע הפסקת החשמל, אך לא יפוצה על הנזק הכלכלי הטהור שנגרם לו בשל השבתתו מעבודה. הצבת הגבול נובעת משיקולים של מדיניות משפטית. השיקול הראשון הוא החשש מריבוי התביעות, אשר חלקן יהיו פיקטיביות. השיקול השני הוא שיקול כלכלי של פיזור הנזק: כל אדם וכל מפעל נוטל על עצמו את הסיכון להשבתה מעבודה במקרה של הפסקת חשמל, במיוחד מאחר שהפסקות החשמל הן בדרך כלל לפרק זמן מוגבל. לכן מי שנגרם לו נזק בעקבות הפסקת חשמל יכסה את עלות הנזק בעצמו, למשל על ידי הגברת התפוקה ביום שלמחרת.

התפתחות מרחיקת לכת הייתה בפס"ד JUNIOR BOOKS ITD V. VEITCHI CO. LTD לביהח"ר נגרמו נזקים כלכליים בשל ריצוף שהונח בצורה רשלנית על ידי קבלני המשנה. החברה הגישה תביעה כנגד קבלני המשנה, אך לא יכלו לתבעם בעילה חוזית, ולכן תבעו אותם בעוולה של רשלנות. בית המשפט קובע כי רמת הזהירות שהקבלן הראשי מצופה ממנה תלויה במחיר שמשלמים לו. השאלה היא, האם קבלן המשנה כפוף לסטנדרט שקיבל על עצמו הקבלן הראשי. במקרה שנדון בפסק הדין לא היה צורך לענות על שאלה זאת, משום שקבלן המשנה ידע על החוזה בין ביהח"ר לקבלן הראשי. בית המשפט קבע, כי קבלני המשנה, אשר לא עמדו בסטנדרט הנדרש, חייבים לפצות על נזק הכלכלי שנגרם לביהח"ר. פס"ד JUNIOR BOOKS פתח פתח רחב להרחבת דיני החוזים, והיו אף שטענו כי עקיפת דיני החוזים בדרך זאת תביא לביטולם. לכן המאמרים שנכתבו על פסק הדין נטו לצמצם את ההלכה לעובדות שנדונו בו, מאחר שמשמעות פסק הדין הייתה, שמכירים בכך שאדם, אשר קנה מוצר פגום מסיטונאי במחיר המלא, יוכל לתבוע את היצרן, על אף שהיצרן מכר לסיטונאי את המוצר הפגום במחיר חלקי (שוויו האמיתי של המוצר). תוצאה כזאת תביא להגבלה רבה של עולם העסקים.

בעקבות פס"ד JUNIOR BOOKS הכירו בתי המשפט באנגליה בנזק כלכלי טהור במספר מקרים, למשל בפסקי הדין ANNS ו – DUTTON. עניינם של פסקי הדין הוא תביעה כנגד רשות מקומית, אשר אישרה ברשלנות המשך בנייתו של בית. הדייר ניזוק נזק כלכלי טהור, כאשר הבית התמוטט בסופות גשמים בשל יסודותיו הרעועים. בפס"ד אלה הכיר בית המשפט באחריות הרשות כלפי מי שרכש את הבית.

ב – 1990 הייתה נסיגה מתקדימים אלו. פס"ד MURPHY V. BRETWOOD "המית" את הלכת JUNIOR BOOKS. בית הלורדים בפס"ד זה לא אמר במפורש כי הלכת JUNIOR BOOKS היא שגויה, אל הגבילה לעובדות המיוחדות שלה. בית הלורדים קבע, כי בדרך כלל לא מכירים באחריות בגין נזק כלכלי טהור. לכן ביטל בצורה מפורשת את הלכות ANNS ו – DUTTON, וקבע כי הדייר לא יוכל לתבוע פיצויים עבור הנזק שנגרם לו בתיקון הבית. הלורד BRIDGE קבע סייג לכך: כאשר מדובר בשני בניינים סמוכים, אשר באחד מהם נתגלה פגם אשר מהווה סיכון פוטנציאלי לגופו ולרכושו של דיירי הבניין הסמוך או לאדם ברשות הרבים, ניתן לאפשר לבעלי הבניין עם הפגם לתבוע מהקבלן הרשלן את עלות מניעת הנזק, כדי להימנע מתביעה פוטנציאלית בעתיד. אלא שדעה זאת נדחתה למשל על ידי הלורד OLIVER. המצב כיום באנגליה הוא, שבתי המשפט לא מחייבים בפיצוי בגין נזק כלכלי טהור, מלבד בעוולות של תרמית, גרם הפרת חוזה וכן במקרה של מצב שווא רשלני.

השופט לנדוי בפס"ד קורנפלד נ' שמואלוב ציטט את דבריו של הלורד דבלין שהוזכרו לעיל, והסכים עמו כי אין מקום לעשות את ההבחנה שתיאר הלורד דבלין, אך בכל זאת יש והשכל הישר אומר לנו, שהפיצויים בעבור נזק פיזי או נזק לגוף הם מוצדקים הרבה יותר מפיצויים בעבור נזק כלכלי. לעניין נזק כלכלי, מעיר השופט לנדוי, שההחלטה צריכה להתבסס על איזון אינטרסים. מבחינה פרקטית האיזון הוא שונה כאשר מדובר בנזק לרכוש או כאשר מדובר בנזק כלכלי טהור. כך בפס"ד עיריית ירושלים נ' גורדון מסכים השופט ברק עם דברי בית המשפט בפס"ד SPARTAN, לפיו הטלת הפיצויים היא החלטה הנובעת ממדיניות שיפוטית. כלומר, בעוד המשפט האנגלי אינו מכיר בפיצויים עבור נזק כלכלי טהור, מלבד בעוולות התרמית, גרם הפרת חוזה ומצג שווא רשלני, בתי המשפט בישראל דנים כל מקרה לגופו.

לסיום, מעניין לבחון את עמדת הגישה הכלכלית של המשפט, הסבורה כי אין להכיר באחריות בגין נזק כלכלי טהור. הסיבה היא שבדרך כלל התובע הוא מונע הנזק הזול ביותר, כי בדרך כלל יש פער זמנים בין התאונה לבין רגע התגבשות הנזק. ובזמן זה יכול המחזיק בנכס לפעול בצורה היעילה ביותר למניעת הנזק. בפסק הדין האמריקאי בעניין RICHARDS נידונה תביעה של בעלי עסקים כנגד אדם אשר הרס את הגשר המוביל אל האי, וכתוצאה מכך סבלו בעלי העסקים נזק כלכלי. בית המשפט בחן את המקרה על ידי בחינת היעילות המצרפית, וקבע כי אי לחייב את הנתבע. משום שבעוד אנשי העסקים התובעים הפסידו כסף, הרי שבעלי העסקים באי הרוויחו יותר כסף. בפס"ד UNION OIL COMPANY הוגשה תביעה כנגד חברת הנפט, אשר זיהמה את מי הים, זיהום שהביא למות הדגים ולנזק כלכלי. במקרה זה הוטלה אחריות על הנתבעים דווקא, בשל היותם מונע הנזק הזול ביותר. היו שהסבירו את התוצאות השונות בפסקי הדין הללו בכך, שבפס"ד RICHARDS היה קיזוז של הנזק: הפסד של בעלי העסקים מחוץ לאי התקזז ברווח של בעלי העסקים מאי, ואילו בפס"ד UNION OIL COMPANY לא היה קיזוז של הנזק, ולכן היה מקום לחייב את המתרשלים.