מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים

 שיעור הפיצויים מושפע גם משיעור ההטבות שמקבל הניזוק בעקבות הנזק שנגרם לו. מספר שאלות מתעוררות בעניין זה. למשל, כאשר ניתנה הטבה לניזוק, האם הוא זכאי לקבל גם את מלוא הפיצויים? אם אכן קיבל את מלוא הפיצויים, האם יכול המיטיב לדרוש מהמוטב להחזיר ההטבה? אם לא קיבל הניזוק את מלוא הפיצויים, האם יכול המיטיב לדרוש את ההפרש מהמזיק? – המחוקק בבואו לענות על שאלות אלו העמיד לנגד עיניו שני עקרונות, הראשון שמטרת ההטבה היא להיטיב עם הניזוק, ולא עם המזיק. השני, שמטרת הפיצויים היא להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו, ולא לשפר את מצבו. 

פקודת הנזיקין קובעת הסדר חלקי בלבד בעניין ההטבות. סעיף 81 (1) קובע, כי "בקביעת סכום הפיצויים לא יובאו בחשבון – (1) סכו שנתקבל או שזכאים לקבלו במות המת לפי חוזה ביטוח". וכך גם סעיף 86: "שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה הביטוח". הסיבה שאין מתחשבים בהטבות שמתקבלות על ידי ביטוח היא שאין רוצים לפגוע בניזוק. שכן קבלת דמי הביטוח היא למעשה כספים שהפריש הניזוק מדי חודש לחברת הביטוח על מנת שתגן עליו במקרה שיפגע. גם כאשר פרמיות הביטוח משולמות על ידי אחר – למשל על ידי מעבידו של הניזוק – אין להתחשב בדמי הביטוח. בפס"ד מדינת ישראל נ' ג'ון כהן נקבע, כי תשלומים שמשולמים על ידי המדינה לפנים משורת הדין, נחשבים כתשלומים שקובלו מכוח חוזה ביטוח. 

פסק הדין האנגלי בעניין  HOUSAIN הוא דוגמה טובה, לכך שתמיד יש לבחון מיהו למעשה המבוטח. במקרה זה ניזוק אדם בתאונה, ולפי הסכם העבודה עם מעבידו, הוא היה זכאי לקבל משכורת גם בתקופה שלא יכל לעבוד. המעביד מצדו ערך ביטוח, שתבטח אותו במקרים בהם יצטרך לשלם משכורת לעובדים שלא יוכלו לעבוד עקב תאונות. בית המשפט קבע, כי יש במקרה זה להפחית מסכום הפיצויים שיקבל המוטב מהמזיק, מאחר שלא המוטב הוא שהיה מבוטח. 

השופטת בן פורת בפס"ד ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה התייחסה לשאלת נטל ההוכחה. לדעתה, מאחר שהכלל הוא שיש לנכות את ההטבות שמקבל הניזוק והחריג הוא שאין מנכים הטבות שמקבל הניזוק מכוח חוזה ביטוח, הרי שהניזוק הטוען שמדובר בכספים שקובלו מכוח חוזה ביטוח צריך להוכיח את טענתו זאת. 

שאלה שעלתה בפסיקה היא, האם יש להתחשב שקיבל ניזוק כדמי פנסיה שהוקדמו ב – COMMON LAW האנגלי, לא פורש "חוזה ביטוח" ככולל גם דמי פנסיה. אלא שיש הגיון רב שלא להתחשב גם בדמי הפנסיה, שכן יש בהם סממנים רבים של חוזה ביטוח: הפרשת סכום קבוע מדי חודש לשם הגנה על העובד לכשיסיים את עבודתו. בפס"ד בידה נ' רובין נקבע כי דמי פנסיה אינם בגדר חוזה ביטוח, וזאת לאור העובדה שבאנגליה קבע המחוקק בהוראה סטטוטורית, כי דין פנסיה כדין חוזה ביטוח. לעומתו סבר השופט כהן, כי הדין המצוי הוא גם הדין הרצוי. לדעתו, יש מקום להבחנה בין חוזה ביטוח לבין פנסיה. מטרת הפיצויים היא הרי השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, ואם דמי הפנסיה מסייעים במטרה זאת, הרי יש להפחית את סכום הפיצויים להם זכאי הנפגע. התוצאה של פסק הדין היא, שיש התחשבות בדמי הפנסיה המתקבלים לעניין הקטנת שיעור הפיצויים אלא שהנפגע יכול לתבוע – כחלק מהנזק הרכושי שנגרם לו – את אובדן הפנסיה שנגרם לו בשל הצורך לפרוש לפנסיה מוקדם מהצפוי. 

בית המשפט יכול לנכות את סכום הפנסיה משיעור הפיצויים, גם אם הנתבע לא העלה טענה זאת דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד אריה חברה לביטוח נ' פנחס את הטענה, כי יש לנכות את סכום הפנסיה משיעור הפיצויים העלתה בא כוח חברת הביטוח המערערת אך בערעור. טענת המשיבים הייתה, שמשטענה זאת לא הועלתה בבית המשפט המחוזי, אין בית המשפט שלערעור יכול להישמע לה. בית המשפט העליון החזיר את התיק לדיון בבית המשפט המחוזי, כדי שזה יחליט על שיעור הפיצויים שיש לנכות מהסכום הכולל. כלומר, בית המשפט העליון הכיר בכך, כי אם הוכח כי הנפגע קיבל דמי פנסיה בעקבות פגיעתו, על בית המשפט לנכות סכום זה משיעור הפיצויים שהוא פוסק, גם אם לא טענו זאת הנתבעים. פיצויי פיטורין שמקבל עובד במקום דמי פנסיה, כמוהם כדמי פנסיה, דהיינו הם הטבה שיש לנכותה משיעור הפיצויים. לעומת זאת, אם הניזוק מקבל חן דמי פנסיה והן פיצויי פיטורין, אין לנכות פעמיים משיעור הפיצויים להם זכאי הניזוק. 

לעתים קרובות, התלויים של האדם הם גם העיזבון שלו. הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי "יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החומריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם". הרעיון הוא ברור: אין לזכות את התלויים שהם גם העיזבון ביותר מהנזק שנגרם להם. בפס"ד עזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ מדגישה השופטת נתניהו כי לא כל טובת הנאה המגיעה לתלויים בעקבות המוות מהווה פיצוי מעבר לנזק שנגרם להם. הפיצוי בגין כאב וסבל, לעומת זאת, הם פיצויים שהתלויים לא היו זוכים אלמלא הפטירה בטרם עת. אלה דוגמאות מובהקות של טובות הנאה שיכולות לצמוח להם רק כתוצאה ממנה. אך יש לשים לב, כי אין לנכות מהעיזבון את ערכם של נכסים שירשו כתוצאה מהמוות. נכסים אלה אין לראותה כהטבה, מאחר שהיו יורשים אותם ממילא עם מות המנוח. במקרה כזה יש אך להפחית את הערך, המואץ של הנכסים, מאחר שקיבלו נכסים אלה לרשותם כיום, ולא בעוד שנים לכשיהיה מת המנוח מוות טבעי. מאידך, לעתים יש להפחית באופן מלא את הערך של הנכסים, למשל כאשר העיזבון של המנוח הוא הוריו. ההנחה היא שבאופן טבעי אין ההורים יורשים את בנם. משירשו אותו בעקבות המוות, יש לנכות משיעור הפיצויים המגיע להם כתלויים, את ערכם של הנכסים שירשו. כאשר ההטבה היא אך פורמלית, אין להתחשב בה. הטבה פורמלית, היא, למשל, ירושה של נכסים המשותפים לכל המשפחה, למשל המכונית המשפחתית, אשר הייתה בבעלות פורמאלית של המנוח, אך למעשה הייתה בשימוש של כל בני המשפחה. במקרה כזה, גם אין לנכות את הערך המואץ של הנכסים הללו. 

בפס"ד עזבון המנוחה מיכל קידר נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, סבר השופט טל, כי יש לצמצם את ההלכה, לפיה מופחתים מסכום הפיצויים שמקבלים התלויים את טובות הנאתם בעיזבון. השופט טל מסתמך בין היתר, על סעיף 19 (ד) לפקודת הנזיקין: "הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעיזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חקוק אחר ולא לגרוע מהן". עד לפסק דין זה, פירשה הפסיקה את סעיף 19 (ד) כמתייחסת לזכות התביעה של העיזבון בלבד, ולא לשיעור הפיצויים. השופט טל סבור שלא זאת הכוונה העומדת מאחורי הסעיף, מאחר שמובן מאליו כי זכות תביעה קיימת לעיזבון בנוסף לזכויותיהם לפיצויים כתלויים מכן כי סעיף 19 (ד) נועד לאפשר לעיזבון לקבל הטבות, בלי שיהיה צורך להפחיתן מתביעתם לפיצויים כתלויים. השופט טל מתייחס לסעיף 77 (א): "בכפוף להוראות סעיפים 83 – 85, אדם שנפרע פיצויים  או סעד אחר בשל עוולה, ומי שתובע באמצעות אדם כאמור או מכוחו, לא יפרעו פיצויים נוספים בשל אותה עוולה". גם סעיף 77 (א) אינו סותר את מסקנתו של השופט טל. מאחר שהפיצויים שמקבלים התלויים הם עבור נזק ממוני, ואילו הפיצויים שמקבל העיזבון הם עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לעיזבון. השופט טל מעיר, כי כאשר הניזוק  אינו נפטר, הרי הוא זכאי לתבוע הן פיצויים עבור נזקים ממוניים והן עבור נזקים לא ממוניים. כך גם כאשר התלויים אינם זהים לניזוקים, צריך המזיק לשלם הן עבור הנזקים הלא ממוניים של העיזבון, והן עבור הנזקים הממוניים של התלויים. מכאן, שאין לקפח לרעה את זכויותיהם של התלויים כשהם גם עיזבון, במקרה שנפטר הניזוק. אלא שהשופטים האחרים בפסק הדין, השופטים אור ודורנר, סברו כי שינוי ההלכה בדבר ניכוי ייתכן אך בדרך של חקיקה. השופט אור אף מעיר, כי ניכר הפיצוי המגיע לתלויים שהם גם עיזבון עולה בקנה אחד עם העיקרון הטמון בפיצויים, היינו השבת המצב לקדמותו. 

שכר שקיבל עובד ממעבידו בתקופה שהיה מושבת מהעבודה, הרי זאת הטבה שיש לנכותה משעור הפיצויים. אך לעתים יכול הנפגע לטעון כי משכורת זאת שקיבל היא אך עבור ניצול ימי מחלה וימי חופשה שצבר. בפסק הדין המחוזי בעניין אבן צור נ' הסנה, נקבע כי אין לנכות הטבות אלו משיעור הפיצויים. מאחר שלמעשה אין בהם הטבה, שכן אילו לא ניצל הניזוק ימים אלה כעת, היו עומדים לרשותו במועד אחר. השופט לוין הדגיש, כי בניצול ימי המחלה וחופשה בשעת ההשבתה הכפויה מעבודה, יש דמיון לקבלת דמי ביטוח. צבירת ימי המחלה וימי החופשה הם מעין ביטוח עבור העובד. 

ובכן, פקודת הנזיקין מסדירה אך את היחסים בין המזיק למוטב, וקובעת כי בדרך כלל יש לנכות משיעור הפיצויים שצריך המזיק לשלם את שיעור ההטבה שקיבל המוטב. מעמדו של המיטיב לא נדון בפקודת הנזיקין. החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד – 1964 נועד להסדיר סוגיות שלא מוסדרות בפקודת הנזיקין. החוק קובע בסעיף 2, כי כאשר "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב. ברור, כי אם נפרע מהמזיק, הרי לא ייתכן כי המזיק יצטרך לשלם פיצויים מלאים לניזוק. ויש להפחית את שיעור ההטבה מפיצויי הניזוק. ואכן, הניזוק אינו יוצא נפגע מכך, שכן הוא הוטב על ידי המיטיב. כמובן, כאשר המזיק השיב למיטיב את סכום ההטבה, יכול המזיק לתבוע את ההטבה מהמזיק. במקרה שהושבה ההטבה למיטיב, לא יוכל המיטיב לתבוע זאת מהמזיק. ואכן סעיף 7 קובע: "לא יהא המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק לפי חוק זה כל סכום מהטבת הנזק ששולם לו על ידי המוטב, והמוטב רשאי להיפרע אותו סכום מן המזיק". מבחינה פרקטית, יכול המיטיב להמחות את זכותו בחזרה למוטב, מכוח חוק המחאת חיובים. במקרה זה יתבע הניזוק את מלוא סכום הפיצויים, כדי שמתוכם ישיב למיטיב את שיעור ההטבה. (על המחאת זכות השבת ההטבה ראה גם למטה בעניין פס"ד שמש נ' בר דוד ואילך). 

החוק שינה גם את הגדרתה של "הטבת נזק". סעיף 1 מגדיר זאת כ – "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק". בעבר הייתה ההגדרה מבוססת על הבחנה בין שני מצבים: כאשר קיימת חוקה חוקית או מוסרית להשיב את הכספים שניתנו, וכאשר לא קיימת חובה כזאת. כאשר קיימת חובה להשיב את הכספים שניתנו, הרי אין זה הטבה כי הניזוקים אינם נהנים מהכסף. במקרה כזה, על המזיק לשלם את מלוא הסכום לניזוקים (זהו, למעשה, ההסדר המצוי כיום בסעיף 7 לחוק תיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף)). כאשר לא קיימת חובה להשיב את הכספים שניתנו, הרי המזיקים נהנו מהכספים שקיבלו, והללו מנוכים ומסכום הפיצויים. נבחן כעת את המקרה שאירע בפס"ד מלכה ואח' נ' אטקין ואח', במקרה זה תבעו התלויים במנוחה שנפטרה בתאונת דרכים פיצוים בגין הנזקים שנגרמו להם. במהלך השבוע אבל קיבלו התלויים תמיכה משכניהם. אם בוחנים מקרה זה לפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הרי המסקנה היא, שהתמיכה של השכנים היא הטבה. אלא שבית המשפט בחן את המקרה לפי ההגדרה הישנה בית המשפט קבע כי העזרה שקיבלו התלויים משכניהם הייתה מעשה חסד, שאינה בחינת הטבה, שקיימת חובה חוקית או מוסרית להשיבה למיטיבים. לכן לא פסק בית המשפט פיצויים עבור הנזק שנגרם להם. כיום היה פוסק להם פיצויים מלאים, מאחר שהשיבו את סכום ההטבה למיטיביהם. 

ואכן, מפתיע שלמרות שהחוק נחקק בשנת 1964, הפסיקה התעלמה בשיטתיות. בפס"ד פרפלוצ'יק נ' מוטס העיר השופט ברק, כי הוא מודע לקיומו של החוק, אך מאחר שהצדדים לא העלו טיעונים לגביו, אין הוא פוסק על פיו. בפס"ד חונוביץ נ' כהן שינה השופט ברק את דעתו, וקבע כי מרקע חקיקת החוק יש לפסוק על פי העקרונות הקבועים בו. אך גם לאחר מכן, למשל בפ"ד שמש נ' בר דוד ואח' פסקו הפסיקה בעניין ההטבות שלא עפ"י החוק. 

אך בשנים האחרונות רבתה הפסיקה בעניין חוק ההטבות. בפס"ד מדינת ישראל נ' מנורה התייחס בית המשפט לסעיף 5 סעיף זה קובע כי "אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים; משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבוד, עקב נזק גוף, רואים לעניין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה; כן  רואים כהוצאה סבירה את הכלכלה הניתנת והשכר המשתלם על ידי המדינה לחייל בתקופה שלא היה מסוגל לשירות". סעיף זה קובע, כי יש צורך שההטבה תהיה סבירה אם המיטיב העניק למזיק הטבה שעלותה גבוהה מאוד ואינה סבירה, לא יוכל לתבוע את המזיק שישלם לו סכום גבוה כל כך. לעניין זה, מדגיש סעיף 5, כי תשלום משכורת עבור ניזוק שמושבת מעבודה לעולם נחשבת כסבירה, אפילו מדובר במשכורת גבוהה מאוד. כאמור, סעיף 5 קובע אך כי ההטבה צריכה להיות סבירה, אך אין צורך כי ההטבה אכן היטיבה עם הניזוק. כך במקרה הנדון בפסק הדין לא נזקקה אלמנתו של שופט, שנפטר בעקבות מעשה עוולה, להטבה שהוטבה מאחר שהייתה מקבלת תשלומים מגרמניה. בית המשפט קבע, כי הבסיס לתשלום ההטבה אינו רלבנטי. בית המשפט פסק במקרה זה, כי גמלה ששילמה המדינה לאלמנת השופט כמוה כתשלומים שמתקבלים מכוח חוזה ביטוח, היינו שאין צורך להפחית את שיעור הגמלה מסכום הפיצויים. 

פס"ד שמש נ' בר דוד עוסק בהטבה של משכורת. במקרה זה הניזוק שהיה מושבת מעבודתו, המשיך לקבל את המשכורת מהעסק המשפחתי בו עבד, והגיש תביעת פיצויים כנגד המזיקים, שכלל גם את ההפסדים שנגרמו לו בתקופה שהיה מושבת מהעבודה. הנתבעים טענו, כי יש להפחית את שיעור ההטבה מסכום הפיצויים. השופטת בן פורת דחתה את טענתם זאת. מאחר שבמקרה הנדון לא יכלה החברה המיטיבה לתבוע את המזיקים  - בשל התיישנות התביעה – טענה השופטת בן פורת כי הייתה כאן מעין המחאת זכות התביעה לניזוק, ועל כן יכול הניזוק לתבוע את סכום ההטבה, במקומה של החברה המיטיבה. השופטת בן פורת הסיקה מהימנעותה של החברה מלתבוע את שיעור ההטבה – המחאה מכללא לניזוק של זכות השבת ההטבה. 

מעיון בפס"ד שמש נ' בר דוד מתעוררת השאלה. האם ניתן להסיק המחאת זכות השבת ההטבה מהמיטיב לניזוק גם טרם נתיישנה זכות התביעה של המיטיב. נראה כי התשובה לכך היא שלילית, שכן אם טרם  נתיישנה זכות התביעה של המיטיב, הוא יכול לשוב ולתבוע את השבת ההטבה מהמזיק. ויצא כי המזיק ישלם פעמים – כן לניזוק והן למיטיב. למרות הגיון בריא זה, ניתן למצוא גישה שונה בפס"ד ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח בוסקילה. השופטת בן פורת לומדת במקרה זה מכך שעברו שנים רבות מתשלום ההטבה, בלי שהמיטיבים המבטחים יתבעו את השבתו, שהייתה בידם כוונה להמחות את זכות השבת ההטבה לניזוק. השאלה המתעוררת במקרה זה היא, האם יוכלו המיטיבים לתבוע את הפיצוי מהמזיק, שכבר השיב את ההטבה לניזוק. לדעת בן פורת, במקרה זה על המיטיבים לתבוע כתביעת צד ג' את הניזוק, גישה זאת של השופטת בן פורת יוצרת סתירה פנימית: התוצאה של גישה זאת היא שמפחיתים את שיעור ההטבה מהפיצויים המגיעים לניזוק, ואם כך הרי שהיה על בית המשפט להפחית מלכתחילה את שיעור ההטבה מסכום הפיצויים, וגם אם נניח כי זכות השבת ההטבה הומחתה, ולכן אין להפחיתה משיעור הפיצויים – הכיצד זכאים המיטיבים לתבוע את ההטבה, שאת השבתה המחו זה מכבר?! המסקנה היא, כי אין לקבל את גישתה זאת של השופטת בן פורת. מכאן, שלא ניתן להסיק על המחאת זכות השבת ההטבה לניזוק ממעבר השנים, כל עוד לא התיישנה התביעה של המיטיבים. 

השאלה שעל בית המשפט לשאול כל פעם היא, האם כספים שניתנו לניזוק בעקבות פגיעתו הם בגדר הטבה – ואז יש להפחיתם משיעור הפיצויים. או שמא אין מדובר בהטבה – שכן הניזוק צריך להשיבם למיטיב – ואז אין להפחית את ההטבה משיעור הפיצויים. דוגמה לדיון זה נערך בפס"ד לנקרי נ' מדינת ישראל במקרה זה מדובר בתשלומי סעד שנתקבלו על ידי המדינה, לפי סעיף 9 לחוק שירותי הסעד. חוק זה קובע, כי תשלומי סעד אלו יש להשיב למדינה. בית המשפט פסק, שמאחר ויש להשיב את תשלומי הסעד למדינה, אין לראותם כהטבה. המסקנה היא כי אם אדם קיבל הטבה שעליו להשיבה למיטיב, אין רואים זאת כהטבה שיש להפחיתה משיעור הפיצויים. (במקרה נדון בפסק דין נתעוררה בעיה, כיצד תגבה המדינה את הכספים המגיעים לה. הפתרון של בית המשפט היה, שאותם הכספים שהניזוק צריך להשיב למדינה יופקדו על ידי המזיק בקופת בית המשפט. ולמדינה תימסר הודעה על קיום הכספים. תוך חודשים תוכל המדינה ליטול את הכספים מקופת בית המשפט, ואם לא תיטול אותם – הם יעברו לניזוק. פתרון זה אינו מעוגן בחוק, אך זוהי היא דרך פרקטית להבטיח את כספי המדינה).  אלא שנראה כי גישה זאת היא שגויה, שכן אין היא מתיישבת עם סעיפי החוק, למשל עם סעיף 3 שבו: "אין חוק זה בא לגרוע מזכותו של מיטיב לתבוע את הטבת הנזק לפי עילה אחרת, ובלבד שלא יגבה לפי כל תביעותיו יותר מסכום הטבת הנזק. סעיף זה מכיר באפשרות, שלמיטיב תהיה עילת תביעה נוספת לגבות את כספו, למשל מכוח חוזה הלוואה. יוצא מכאן, כי אם נאמץ את הגישה שלעיל, המזיק יצטרך לשלם פעמיים. דיון בעניין זה נתעורר בפס"ד קלר נ' גולדנברג. במקרה זה המדובר במשכורת שקיבלת עובדת בתקופה שנעדרה מעבודתה, והיא התחייבה להחזיר את המשכורת למעביד. לפי הגישה השגויה שלעיל, אין לראות זאת כהטבה, ואין להפחית מסכום הפיצויים המגיעים לה. אלא שהשופט בייסקי סוטה מגישה זאת. לדעת בייסקי, כאשר המיטיב המעביד יתבע ישירות את המזיק, יש להפחית את ההטבה משיעור הפיצויים – אחרת יצטרך המזיק לשלם פעמיים. אם כך, הרי שמשתמע מדבריו של השופט בייסקי, כי הוא רואה בתשלום שקיבלה הניזוק משום הטבה כמשמעה בחוק, היינו סכום שיש להפחיתו משיעור הפיצויים. מכאן, שלדעת בייסקי גם הטבה שיש להחזירה למיטיב – יכולה להיחשב כהטבה שיש להפחיתה משיעור הפיצויים. 

מהאמור לעיל נראה, כי נושא זה הוא סבוך ביותר. למעשה, אין זה כך, וניתן לפשטו באמצעות הדוגמה הבאה. נניח כי A הזיק ל – B אשר הוטב על ידי C לפי חוזה ההלוואה. היינו, המדובר בהטבה שיש להשיבה. כיצד בית המשפט צריך לפסוק במקרה מעין זה? אם B משיב ל – C את שיעור ההלוואה הרי ש – B יוכל לתבוע את מלוא סכום הפיצויים מ – A, ולא יפחיתו משיעור הפיצויים את ההטבה. ייתכן גם מצב ש – C יתבע ישירות את A, כאמור בפס"ד קלר נ' גולדנברג. במקרה כזה, יש להפחית את שיעור הטבה מסכום הפיצויים שעל A לשלם ל – B. דרך אחרונה זאת היא פחות פרקטית, ולכן האפשרות היעילה ביותר היא ש – C ימחה את זכות התביעה שלו ל – B ו – B ישיב את סכום ההלוואה ל – C. צריך לשים לב, כי ייתכן מצב ש – B טרם השיב את ההלוואה, ובתביעתו פיצויים מ – A הלה טוען, כי יש להפחית את שיעור ההלוואה ההטבה מסכום הפיצויים. כעבור זמן תובע C את השבת ההלוואה מ – B במקרה כזה לוקה B פעמיים. הפתרון הוא, ש – B יכול לשוב ולתבוע את A, על מנת שישלם לו את סכום ההלוואה, כאמור בסעיף 7 לחוק. אמנם זאת היא סיטואציה שאינה נוחה עבור הניזוק, אך יש לזכור את מטרת החוק; לעודד מיטיבים להיטיב עם ניזוקים, ולכן זאת היא האפשרות הפחות גרועה, הגם שמבחינה פרקטית ניתן, כאמור, להתגבר עליה באמצעות המחאת זכותו של המיטיב לניזוק.

 מועד התיישנות זכות התביעה להשבת ההטבה הוא מיום תשלום ההטבה, יש כאן בעיה מסוימת עם מיטיבים מסוימים, למשל כאשר המיטיב משלם קרן פנסיה אשר ניתנת מדי חודש בחודשו. סעיף 2 לחוק מאפשר למיטיב לתבוע רק סכומים שניתנו כהטבה, ומכאן עולה כי המיטיב אינו יכול לתבוע סכומים שהוא עתיד לשלם כהטבה. המיטיב במקרה כזה יכול לבחור האם להוציא פסק דין הצהרתי, המכיר בזכותה לקבל החזר של הסכומים שהיא עתידה לשלם, אלא שלא תוכל לאכוף פסק דין הצהרתי זה. אפשרות נוספת היא שהמיטיב יתבע כל פעם מחדש את השבת ההטבה ששילם. גם אופציה זאת אינה נוחה למיטיב, ולכן מבחינה פרקטית נוהגות קרנות הפנסיה להגיע להסכמים עם חברות הביטוח. 

חוקים נוספים עוסקים בהטבת נזקי גוף: אחד מהם הוא פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970, אשר קובע בסעיף 28 (א) שבו, כי "מקום שחבות טעונת ביטוח מכוסה על ידי ביטוח… והאדם שמת או נחבל קיבל… טיפול בבית חולים בשל החבלה שנגרמה לו, ישלם המבטח לבית החולים את כל ההוצאות שהוציא באופן סביר במתן הטיפול…". בפס"ד הסנה נ' הסתדרות מדיצינית הדסה קבע בית המשפט כי כל מקום שקיימת חבות טעונת ביטוח המכוסה על ידי ביטוח, צריכה חברת הביטוח לשלם לבית החולים את הוצאות הטיפול. היינו, בית החולים אינו צריך להוכיח כי המזיק שהזיק היה אשם. במקרה הנדון בפסק הדין, הניזוק נהג ללא רשיון, ולכן לא יכל לתבוע את הנהג השני המזיק על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. הקושי נתעורר בשל העובדה, שהנהג הראשון התקשה להוכיח את רשלנותו של הנהג השני המזיק, וכך גם בית החולים התובע פיצוי עבור הוצאותיו. בית המשפט קבע, כי על חברת הביטוח של הנהג השני לשלם את הוצאות בית החולים, גם אם לא הוכח כי הנהג המכוסה על ידי הביטוח אכן התרשל בנהיגתו. 

חוק אחר העוסק בהטבת נזקי גוף הוא חוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב} תשנ"ה – 1995, עובד אשר נפגע במהלך עבודתו זכאי לקבל מהמל"ל את גמלאות הביטוח הלאומי. השאלה היא, האם המל"ל יכול לתבוע את השבת ההטבה מהמזיק. כדי לענות על שאלה זאת, יש להבחין בין שני מקרים: המקרה הראשון הוא כאשר המזיק הוא המעביד, והמקרה השני הוא כאשר המזיק אינו המעביד. כאשר המזיק הוא המעביד, קובע סעיף 82 (א) לפקודת הנזיקין כי, "המבוטח לפי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי… לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22 (ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחר גם לפיצויים מן המעביד,, וגם לגמלה לפי חלק ב' לחוק – תנוכה הגמלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה", כי רואים בגמלאות הביטוח הלאומי הטבה שיש להפחיתה משיעור הפיצויים. ניתן להניח, כי המל"ל יוכל לחזור אל המעביד ולתבוע את השבת ההטבה. אלא שלמעשה מבחינתו של המעביד, המדובר בחוזה ביטוח: כל חודש הוא מפריש סכום מסוים למל"ל על מנת שלא יצטרך לפצות ניזוקים שניזוקו באשמתו. מכאן, שהמל"ל אינו יכול לחזור אל המעביד ולדרוש השבת ההטבה. 

כאשר המזיק אינו המעביד, קובע סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי, כי "רשאי המוסד (לביטוח לאומי)… לתבוע מאותו צד שלישי (המזיק) פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". כלומר, המל"ל רשאי לתבוע השבת ההטבה. מכאן משתמע, כי יש לנכות יש שיעור ההטבה מסכום הפיצויים, אחרת המזיק משלם פעמיים. 

המל"ל יכול לתבוע את המזיק להשבת ההטבה גם אם הניזוק עצמו אינו תובעו. אך במקרה כזה קשיי ההוכחה של המל"ל הם רבים הרבה יותר, מאשר אילו היה הניזוק עצמו תובע את המזיק. לכן מעודד חוק הביטוח הלאומי את הניזוקים לתבוע פיצויים מהמזיק, גם כאשר גמלאות הביטוח הלאומי מכסים את מרבית הנזק. כך קובע סעיף 330 (א) לחוק, כי  "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328 (א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד… והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה". הדוגמה המספרית הבאה תמחיש את האמור בסעיף זה: נניח כי נגרם לניזוק נזק הנאמד ב – 100,000 ש"ח, והוא קיבל גמלאות מהמל"ל בשיעור של 80,000 ש"ח. הניזוק רשאי לתבוע את המזיק על סך כל נזקיו, היינו על סך של 100,000 ש"ח. אך מסכום זה יש לנכות את שיעור הגמלאות, ולכן היה על הניזוק לקבל מהמזיק סכום של 20,000 ש"ח, והמל"ל יקבל לרשותו 80,000 ש"ח שניתנו כהטבה לניזוק. אלא שסעיף 328 (א) מגביל את השבת ההטבה לשיעור של 75% בלבד מסך כל הפיצויים ולכן המל"ל יקבל 75,000 ש"ח, והניזוק יקבל את היתרה – היינו 25,000 ש"ח. זהו מקרה נדיר בחוק הישראלי, המאפשר לניזוק לשפר את מצבו. 

אם המל"ל היה תובע בעצמו את המזיק בשיעור של 80,000 ש"ח, הרי היה מרוויח יותר מ – 75 האחוזים שהוא מוגבל אליהם בסעיף 330 (א). כדי למנוע מצב שהמל"ל יפיק רווחים על חשבונו של הניזוק, קובע סעיף 330 (ב) כי כאשר המל"ל הוא המגיש את התביעה נגד המזיק, עליו ליידע את הניזוק על התביעה, ולאפשר לו להצטרף לתביעה. אם הניזוק בוחר שלא להצטרף לתביעה – רשאי המל"ל לקבל לרשותו את מלוא הסכום. אם המל"ל לא יידע את הניזוק, הרי עליו להשיב לו את היתרה באופן אוטומטי. כך גם קובע סעיף 330 (ג) כי כאשר המזיק מגיש תביעת פיצויים כנגד הניזוק, עליו ליידע את המל"ל בהודעה בדואר רשום, על מנת שהמל"ל יוכל להצטרף לתביעה. 

סיטואציה נוספת אפשרית היא כאשר הניזוק ניזוק על ידי שני מזיקים: האחד הוא מעביד והאחר אינו מעביד. במקרה כזה האחריות של המזיקים היא ביחד ולחוד, והניזוק יכול לבחור לתבוע את אחד מהם. סעיף 331 מתייחס לסיטואציה שבה הניזוק מחליט לתבוע את המזיק השני, שאינו מעבידו. במקרה כזה יצטרף גם המל"ל לתביעה ויזכה בהשבת ההטבה. לכאורה יוצא, כי המזיק השני – המעביד – מרוויח מכך, שכן הוא פטור מהשבת ההטבה למל"ל. לכן קובע סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי, כי "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש גם עילה לחייב את המעביד, נוסף לצד שלישי, לשלם פיצויים לזכאי לגמלה לפי פקודת הנזיקין, לא יהיה הצד השלישי זכאי לתובע מהמעביד להשתתף בתשלום הפיצויים שהצד השלישי חייב בו לפי סעיף 328 (א) על אף האמור בסעיף 84 לפקודה האמורה {פקודת הנזיקין} וסכום הפיצויים האמור יוקטן בסך שבו היה המעביד חייב בהשתתפות בתשלום הפיצויים אילולא הוראות סעיף זה". 

הדוגמה המספרית הבאה תמחיש את האמור בסעיף 331: נניח כי הניזוק סבל נזק הנאמד בשיעור של 100,000 ש"ח וקיבל גמלאות מהמל"ל בשיעור של 70,000 ש"ח. נניח כעת, כי הניזוק תובע את המזיק שאינו מעבידו, וזוכה לפיצוי בשיעור של 30,000 ש"ח. המל"ל במקרה כזה זכאי לתבוע פיצוי בשיעור של 70,000 ש"ח מהמזיק השני. במקרה כזה אילו היה המזיק השני תובע שיפוי מהמעביד, היה המעביד טוען לפטור, שכן הוא אינו צריך להשיב למל"ל את ההטבה. סעיף 331 מתייחס לסיטואציה זאת וקובע, כי מלכתחילה מפחיתים מהשיעור הפיצויים שצריך לשלם המזיק השני, את אותו שיעור שהיה צריך אותו מזיק שני לקבל כשיפוי מהמעביד. במקרה זה, אילו המעביד היה גם כן אחראי, היה המעביד משלם 35,000 ש"ח. מכאן, שהמל"ל מלכתחילה יוכל לתבוע מהמזיק השני סכום של 35,000 ש"ח השבת ההטבה למל"ל. כעת יכול המזיק השני לתבוע את המעביד – אך לא עבור מחצית מהשבת ההטבה למל"ל, כי אם מחצית מהפיצויים ששילם לניזוק – היינו סכום של 15,000 ש"ח. מכאן, שהמזיק השני שילם בסופו של דבר סכום של 50,000 ש"ח – חלקו בנזק. המעביד שילם סכום של 15,000 ש"ח, אותו סכום שהיה משלם אילו נתבע לבדו. הכיצד? – שהרי אם היה נתבע ישירות על ידי הניזוק, היה צריך לפצותו בשיעור של 30,000 ש"ח והיה זוכה לשיפוי בשיעור של מחצית הנזק. יוצא, כי המעביד היה משלם סכום של 15,000 ש"ח. זהו, ההסדר שבסעיף 331 בחוק הביטוח הלאומי נועד, אם כן, להסדיר בצורה הוגנת את חלוקת האחריות בין המזיקים השונים. 

סעיף 332 לחוק מעורר מעט קשיים, בקובעו כי "לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה". כאמור, זכות הנובעת מחוזה, אין מנכים אותה מהפיצויים להם זכאי הניזוק, אך את הגמלה אכן מנכים מהפיצויים. הפסיקה פרשה, לפיכך, את סעיף 332 בדרך הבאה: כאשר מעריכים את נזקו של הניזוק, אין מתחשבים בגמלאות שקיבל מהמל"ל, אך כאשר בא בית המשפט לפצותו, יש לנכות את הגמלאות משיעור הפיצויים. פירוש מילולי של סעיף 332 אינו עולה בקנה מידה אחד עם זכות התביעה של המל"ל. 

שאלה נוספת שמתעוררת בעניין גמלאות הביטוח הלאומי היא, האם יש להתחשב עם המזיק, כאשר הניזוק העדיף שלא לתבוע את המל"ל. ניתן לטעון, כי לו היה תובע הניזוק את המל"ל, היה שיעור הפיצויים שצריך המזיק לשלם קטן משיעור הפיצויים שעליו לשלם כעת. המזיק הוא מעביד, ברור, כי יש להפחית את שיעור הגמלה התיאורטית משיעור הפיצויים, שכן המעביד שילם למעשה עבור גמלה זאת למל"ל, ואי ניכויה משיעור הפיצויים יהיה למעשה תשלום כפול מצדו. אך כאשר המזיק אינו המעביד, עליו לשלם את מלוא שיעור הפיצויים. הרי ממילא היה צריך לשלם למל"ל את שיעור הגמלה, ולכן אין משמעות לעובדה שסכום זה ישולם בסופו של דבר לניזוק. אלא שבית המשפט העליון קבע הלכה שונה בפס"ד גולדברגר נ' באסא ובפסק ממן נ' קעתבי. בית המשפט העליון קבע, כי גם כאשר המזיק אינו המעביד, יש לנכות את הגמלה משיעור הפיצויים. הסיבה היא, שזכות התביעה מהמל"ל אינה מתיישנת, והניזוק יכול לפיכך לתבוע את המל"ל בעתיד. המל"ל מצדו יחזור אל המזיק, אשר יצטרך לשלם פעמיים. 

טענה אחרת שיכול המעביד המזיק להעלות היא, שהניזוק יכול היה לקבל גמלאות בשיעור גבוה יותר משקיבל למעשה, מה שהיה מקטין את סכום הפיצויים שעליו כמזיק לשלם לו. טענה מעין זאת העלה המזיק בפס"ד שיר נ' בן הרוש. במקרה זה טען המזיק, כי הניזוק יכל לפעול יותר לשם הגדלת אחוזי הנכות שלו, ולפיכך להגדלת הגמלה לה הוא זכאי מהמל"ל. בית המשפט דחה את טענתו של המזיק. במקרה זה הוכח, כי הניזוק אכן ערר על אחוזי הנכות שנקבעו לו, ובכך הוא מילא אחר חובתו להקטין את נזקו. אין הניזוק צריך לצאת מגדרו על מנת להקטין את הנזק, אלא אך לנקוט אמצעים סבירים. 

בפס"ד כהנקא נ' סער נתעוררה מחלוקת סביב השאלה, האם יש לנכות את ההטבה משיעור הפיצויים, כאשר המל"ל אינו יכול עוד לתבוע את המזיק – למשל, מאחר שתביעתו נדחתה. נניח, כי המל"ל שילם לניזוק גמלה בשיעור של 40,000 ש"ח, כאשר סך הנזקים נאמד על 100,000 ש"ח. לאחר שנדחתה תביעת המל"ל, מגיש הניזוק תביעה כנגד המזיק. מצד אחד ניתן לטעון, כי בכל מקרה יש לנכות את הגמלה משיעור הפיצויים, ולכן על המזיק לשלם רק סכום של 60,000 ש"ח. כך סברה דעת הרוב במקרה זה. אך דעת המיעוט של השופטת בן פורת שמה את הדגש על זכות החזרה של המל"ל. לדעתה, הפחתת הגמלה משיעור הפיצויים נובע מזכות החזרה שיש למל"ל, ומהאפשרות שהמל"ל יתבע בעתיד את המזיק על סכום זה. כאשר אפשרות זאת אינה קיימת, אין עוד הצדקה לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק. 

סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 קובע הסדרים בדבר הטבת נזקי רכוש. סעיף 62 (א) קובע:

"הייתה למבוטח (הניזוק) בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי (המזיק). שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח (המיטיב) מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". בניגוד להטבת נזקי גוף שאותם אין מנכים משיעור הפיצויים, הרי שהטבת נזקי רכוש יש לנכותם משיעור הפיצויים, ולמעשה הניזוק כלל אינו יכול לתבוע את הנזק שנגרם לו מהמזיק, וזכות התביעה בגין הניזק שנגרם עוברת לחברת הביטוח. אם המזיק הוא שתבע את הניזוק, הרי שעליו להעביר את סכום הכסף שקיבל לחברת הביטוח שלו. סעיפים 62 (ב) ו – 62 (ג) נועדו להגן על חברות הביטוח מפני התנהגות של הניזוק אשר עלולה לפגוע בזכות עם המזיק וקיבל ממנו פיצוי בשיעור של 40,000 ש"ח. במקרה זה, הרי שחברת הביטוח נפגעה מהתנהגותו של אלה, כי הניזוק יצטרך לפצות את חברת הביטוח ביתרת הסכום, היינו בשיעור של 10,000 ש"ח.