מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

כדי שאחריות בנזיקין תקום, צריך שיהיה קשר סיבתי בין התנהגות האדם - הנתבע לבין הפגיעה בתובע. כאשר הנזק הוא חלק אינטגרלי מיסודות העוולה, נדרש קשר סיבתי נוסף - בין התנהגות האדם - הנתבע לבין הנזק. במקרים אלו, לקשר הסיבתי תפקיד כפול, גם לקבוע האם הנתבע נושא באחריות, וגם כדי לקבוע את היקף האחריות. לעיתים קרובות, הפסיקה אינה מבחינה בין השאלות הללו - בין שאלת האחריות לבין שאלת היקף הפיצוי. אלו הן שאלות שונות, שיש להתייחס אליהן בנפרד, לא רק בשל העובדה שישנם סעיפים נפרדים העוסקים בשאלות אלו, אלא גם משום שמבחינה מהותית - אנליטית, השאלות נבדלות זו מזו: אין מקום לדון בשאלת היקף הפיצויים, אם לא הגענו למסקנה שקיים קשר סיבתי. בפרק זה נדון בשאלה הראשונה, שאלת הקשר הסיבתי, לאמור, האם הנתבע נושא באחריות, משום שהתנהגותו היא שגרמה לפגיעה בתובע. 

הקשר הסיבתי מורכב משני היבטים:

הראשון - קשר סיבתי עובדתי.

השני - קשר סיבתי משפטי.

כדי לבדוק, אם קיים כלל קשר סיבתי, יש לבדוק תחילה אם קיים קשר סיבתי עובדתי. אם לא קיים קשר סיבתי עובדתי, לא קיים כלל קשר סיבתי. אך אם אכן קיים קשר סיבתי עובדתי, עדיין אין זה אומר שקיים קשר סיבתי, שכן נותר לבדוק האם קיים קשר סיבתי משפטי. המבחן שנקבע לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי הוא מבחן הסיבה בלעדיה אין, דהיינו האם בלעדי הפגיעה, היה הנזק נגרם. מבחן זה אינו טוב תמיד, והוא עלול להביא לתוצאות שאינן רצויות, וזאת במקרים של סיבתיות מצטברת או סיבתיות חלופית.  

ניקח דוגמה למקרה של סיבתיות מצטברת: אדם נורה בו זמנית ע"י שני אנשים שאין קשר ביניהם. מבחן הסיבה בלעדיה אין ישלול את הקשר הסיבתי משניהם, ואין זאת תוצאה רצויה, כמובן. ניקח דוגמה למקרה של סיבתיות חלופית: אדם היה מעורב בתאונת דרכים עקב אשמו של אדם אחר, ונבצר ממנו להגיע לישיבה שבה היה צריך לבצע עסקה חשובה, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. מתברר, שאם לולא התאונה הוא לא היה מגיע ליעדו כיוון שהיה פגם במכוניתו, שהיה בכל מקרה מונע ממנו להגיע לישיבה. גם במקרה כזה, לא ניתן להגיד שנשללת האחריות של מי שגרם לתאונה לנזק שנגרם לתובע מאי-ביצוע העסקה, על אף שגם כאן מבחן הסיבה בלעדיה אין שולל את הקשר הסיבתי העובדת. למקרים של סיבתיות מצטברת ושל סיבתיות חלופית, משתמשים במבחן אחר, מבחן הדיות, לאמור, הקשר הסיבתי מתקיים, אם די באחד מן הגורמים כדי לגרום לנזק, הגם שאין מדובר בגורם היחידי שגרם לנזק.  

כאמור, לא די בקשר סיבתי עובדתי. מבין אותם גורמים שלגביהם מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי, המשפט מוכן להכיר בחלקם, אז בכולם (בהתאם לנסיבות) כבעלי קשר סיבתי משפטי. בפסיקה לא נקבע מבחן על-פיו נעשית הבחירה הזאת. זאת היא שאלה של מדיניות משפטית. סעיף 64 לפקודת הנזיקין קובע שלושה מקרים, בהם הדין לא מכיר הדין בקשר סיבתי משפטי.  

סעיף 64 (1)

המדובר במקרים מאוד חריגים, של "מקרה טבעי בלתי-רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש, ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה". בפס"ד אמזלג נ' סולל בונה ואח' מביא ביהמ"ש דוגמה למקרה מעין זה: הנתבע סלל כביש והתקין בו מעבירי מים שלא הספיקו לקלוט מי גשמים רגילים. לא נראה אותו כמי שגרם לנזק של הצפה, שנגרם למקרקעין סמוכים, עקב שבר ענן כזה, שגם מעביר מים שהיה מותקן עפ"י הסטנדרטים הדרושים, לא היה מסוגל לקלוט את מימיו. למרות שהנתבע התרשל בסלילת הכביש, הרי ההצפה שקרתה בפועל הייתה נגרמה גם אילו התקין מעביר-מים תקין, מאחר שהשבר ענן היה בלתי-צפוי ולא ניתן היה לעשות דבר נגדו. לכן לא רואים את הנתבע כאחראי.  

סעיף 64 (1) עמד במרכז הדיון גם בפס"ד שרון ואח' נ' או.אר.אס ואח' במקרה זה עבדו שני אנשים על תיקון של שער חשמלי שניזוק. העוסקים בתיקון השעינו את השער על גדר סמוכה, שבסיסו של השער על הקרקע. לאחר מספר שעות, נפל השער בעקבות משב רוח חזק ופתאומי ופצע למוות את אחד מהעובדים. ביהמ"ש המחוזי טען, כי הקשר הסיבתי נשלל בשל האמור בסעיף 64 (1) ולכן דחה את התביעה שהגישו התלויים במנוח. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור, וקבע כי לא נשלל הקשר הסיבתי ע"י סעיף 64 (1). השופט אור מתייחס לדוגמה שהביאו ביהמ"ש בפס"ד אמזלג נ' סולל בונה ואח': "הפרשנות שהוצעה בפרשת אמזלג לסעיף 64 (1) מעלה קושי: אם אכן מתרחש נזק עקב אירוע טבע נדיר גם ללא אשמו של הנתבע, הרי שאין מדובר בניתוק הקשר הסיבתי אלא במצב בו כלל לא קיים קשר כזה מלכתחילה. תנאי לקיומה של עוולת רשלנות הוא שהרשלנות של הנתבע גרמה נזק לזולתו (ראה סיפא לסעיף 35 לפקודה), ואם הנזק נגרם על ידי אירוע טבע בלתי רגיל נשלל הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. כן, בדוגמה שלעיל, מדובר בנזקי הצפה שנגרמו לבעלי קרקעות בשל איתני הטבע, ולא אשמו של הנתבע (סולל הכביש) גם לנזקים אלה. פרשנות זו מייתרת לכאורה את הוראת סעיף 64 (1) לפקודה… בהיעדר קשר סיבתי בין אשמו של הנתבע לבין הנזק, תהא הסיבה אשר תהא, ממילא תדחה תביעה בגין רשלנות כנגד הנתבע. לאור דברים אלה, נראה לכאורה כי החלת ההגנה של מקרה טבעי בלתי רגיל כפי שהיא מנוסחת בפקודת הנזיקין מיותרת התביעה המבוססת על עוולת הרשלנות. קשה לראות כיצד ניתן לייחס לנתבע אשם בעוולה המבוססת על מבחני ציפיות… ספק רב, על כן איתני הטבע כגורם מהותי לנזק בגינו הוגשה תביעה בגין רשלנות תשמע כנטענת במישור הקשר הסיבתי המהווה יסוד מיסודות עוולה זו". כלומר, לדעת השופט אור, בתביעה לפי עוולת הרשלנות, הטענה לשלילת הקשר הסיבתי לפי סעיף 64 (1) מקומה עוד קודם לכן - לשלילת הקשר הסיבתי שבעוולה. אם אכן מתקיימים היסודות של סעיף 64 (1) הרי כלל לא בוצעה עוולה, ואם הגיל ביהמ"ש למסקנה, כי אם בוצעה עוולה, לא יוכל לקבוע כי נשלל הקשר הסיבתי לפי סעיף 64 (1).

סעיף 64 (2)  

סעיף 64 (2) הוא החריג הנפוץ ביותר בפסיקה בעניין שלילת הקשר הסיבתי. סעיף זה שולל את הקשר הסיבתי, כאשר אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק. דהיינו למרות האשם של הנתבע יש מקום לשלול את הקשר הסיבתי, שכן אשמו של אדם אחר היה הסיבה המכרעת לנזק. הפסיקה מתמודדת עם השאלה, לפי איזה מבחן נקבע שאשמו של אדם אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק. השופט אגרנט בפס"ד סימון נ' מנשה הציג שלושה מבחנים. הראשון, הוא מבחן הצפיות: האם אשמו של אדם אחר היה צפוי?  במבחן השני הוא מבחן הסיכון: האם התוצאה המזיקה הייתה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של הנתבע? במבחן השלישי הוא מבחן השכל הבריא: האם כל התכונות שמציינות את התנהגות הנתבע ברשלנות, תרמו בפועל להתנהגות התוצאה המזיקה? אגרנט אומר שאין עדיפות למבחן אחד על מבחן אחר. ואכן גם הפסיקה המאוחרת יותר שאמצה מבחנים אלה העדיפה שלא להכריע בין השלושה. השופט ברק, למשל בפס"ד ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש טוען, כי אין להעדיף את אחד המבחנים על פני האחר, משום שסעיף 64 (2) דורש מבחן גמיש. בית המשפט יעדיף את מבחן הצפיות, כאשר התביעה מבוססת על מקרה בו יש רלבנטיות  לשאלת הצפיות, כמו במקרה של עוולת הרשלנות. לעומת זאת, יש מקים שהפסיקה מעדיפה את מבחן הסיכון. למשל במקרה של תאונת דרכים. במקרים מסוג אלה, אין רלבנטיות לנושא האשם, שכן העוולה מבוססת על אחריות חמורה. לכן ביהמ"ש בודק במקרים אלה את תחום הסיכון.

 גם בפס"ד בן שמעון נ' ברדה הותיר ביהמ"ש את המבחנים ולא העיף אחד מהם על פני השאר. ביהמ"ש ניתח את מבחן הציפיות, ושאל מה צריך לצפות? שלאה זאת אינה תמיד פשוטה. בית המשפט המחוזי סבר למשל, שצריך לצפות שיפרצו למחסן שבו מצוי הנשק, ואף שיגנבו את הנשק, אך השומר של המחסן היה צריך לצפות, שהנערים יירו בנשק זה על זה בעת משחקם. לעומת זאת השופט ברק בערעור בבית המשפט העליון טען, כי יש לצפות את האירוע בכללותו. יש צורך לצפות את סוג הנזק באופן כללי. לא היה צריך לצפות כי הנערים ישחקו בנשק במשחק המטורף שבחרו לשחק, אך היה צריך לצפות, כי הנערים יעשו שימוש בנזק וישחקו עמו, וכי עלולים הם להיהרג עקב כך.

 בפס"ד בן שמעון נ' ברדה, ישנה התייחסות לשני פסקי דין נוספים. הראשון שבהם הוא פס"ד כיתן בע"מ נ' וייס, והשני הוא פסק דין בעניין משמר. שני פסקי הדין הללו עוסקים בסיטואציות דומות: אדם נוטל נשק ממקום עבודתו, ומשתמש בו כדי לרצוח. ברור, כי הנפגעים ממעשה הרצח יכולים לתבוע את הרוצח, אך סכום הפיצויים שיצליחו לזכות מהתביעה נגדו היא נמוכה, ולכן הם מעדיפים לתבוע את מקום העבודה בו עבד הרוצח, וזאת לאור העובדה שהאחריות הנזיקית היא אחריות ביחד ולחוד, ולפיכך די בשמץ אחריות מצד מקום העבודה, כדי שניתן יהיה לגלגל עליו את כל סכום הפיצויים שתובעים התלויים. בתי המשפט בפסקי דין אלה קבע, כי אכן מקומות העבודה התרשלו, אלא שהקשר הסיבתי נשלל במקרים אלו, שכן מקום העבודה לא היה צריך לצפות את אפשרות גרימת הנזק. אין זה אומר שזאת תהיה התוצאה בכל מקרה. נניח, למשל, כי המפעל יודע שהעובד מתכנן לבצע רצח. במקרה כזה, לא יישלל הקשר הסיבתי, גם אם יתברר בדיעבד, כי הנרצח הוא קרבן אחר מאשר הקרן הפוטנציאלי עליו ידע מקום העבודה. על אף שרצח האדם שנרצח למעשה לא היה צפוי, הרי היה צפוי רצח של אדם אחר כלשהו, ולכן לא נשלל הקשר הסיבתי במקרה דוגמת זה.

 שאלת הקשר הסיבתי נידונה גם בפסק דין אגבריה נ' המאירי. במקרה זה השאיר נהג הטרקטור את המפתחות ברכב, אדם אחר נכנס אל הטרקטור, הסיעו וגרם לתאונה. השאלה שעמדה לדיון הייתה שאלת אחריות של נהג הטרקטור, אשר הותיר את המפתחות ברכב. במקרה זה מתקיימים מבחני הצפויות והסיכון, ולכן קבע בית המשפט כי לא ניתק הקשר הסיבתי. למעשה, במקרה שהתביעה היא בעוולה של הפרת חובה חקוקה, תמיד מתקיים מבחן הצפיות הרי כל מטרתו של החיקוק הוא למנוע את הנזק מסוג זה שנגרם. לכן, אם נגרם הנזק, לא תישמע הטענה, כי הנזק שנגרם היה בלתי צפוי, או כי התערבותו של הגורם האחר הייתה בלתי צפויה. 

לסיום הדיון יש להעיר, כי בפס"ד סימון נ' מנשה התייחס השופט אגרנט לשלוש סיטואציות, בהן ניתן הקשר הסיבתי. הסיטואציה הראשונה היא כאשר המזיק השני נהג באי אכפתיות. הסיטואציה השנייה היא כאשר המזיק השני פעל במכוון כדי לגרום את הנזק. הסיטואציה השלישית היא כאשר המזיק השני פעל ברשלנות בדרגה גבוה. מקרים אלה יש לקרוא לאו פסיקה מאוחרת יותר שקבע כי לא בכל סיטואציה כזאת אכן יישלל תמיד הקשר הסיבתי. לדעת הפסיקה המאוחרת, שלוש סיטואציות אלו, הן אך  דוגמאות בהן בדרך כלל לא ניתן לצפות את התערבותו של המזיק השני (ולכן, בדרך כלל נשלל הקשר הסיבתי אך יתכנו סיטואציות מסוג אלו, שהתערבות המזיק השני היא בכל זאת לא צפויה, ולכן לא יישלל הקשר הסיבתי במקרה דוגמת זה מצוי בפס"ד בן שמעון נ' ברדה כאשר המעשה המכוון היה צפוי. כך הוא גם המקרה בפס"ד מרכז החמצן נ' אלקטרה. גם כאן הרשלנות החמורה של המזיק השני היתה צפויה, ולכן לא נשלל הקשר הסיבתי. 

סעיף 64 (3) 

הגישה הראשונית של המשפט האנגלי הייתה, כי אשם תורם מהווה הגנה מלאה לנתבע, אלא שהגישה כיום היא, שהאשם התורם של התובע אינו שולל לחלוטין את האחריות של הנתבע, אלא מביא לחלוקת אחריות, ולהפחתת הפיצויים, שצריך הנתבע לשלם. סעיף 64 (3) עוסק במקרה, שהתובע הוא ילד שלא מלאו לו 12 שנה, והנזק ממנו הוא סובל, נגרם לו בשל אשמו התורם. סעיף 64 (3) קובע כי במקרה כזה, על אף שהנתבע יטען כי הנזק נגרם בשל אשם תורם, הרי הוא יצטרך לשאת בכל סכום הפיצוי. דהיינו, אשמו תורם של הילד התובע שולל את הקשר הסיבתי בין האשם התורם שלו לבין הנזק שנגרם לו. 

סוגיית הקשר הסיבתי מעלה שאלות נוספות. ניקח לדוגמה מקרה, בו נגרם לאדם נזק עקב עוולה. אלא שלא ניתן להוכיח איזה חלק מהנזק היא תוצאה של העוולה, ואיזה חלק מהנזק מקורה אחר, כזאת היא הסיטואציה של פס"ד נגר נ' וילנסקי. במקרה זה נגרם לתובע נזק נפשי כתוצאה ממעשי עוולה, אבל אלא שלא ניתן לאמוד את שיעור התוספת, את שיעור הנזק שגרם המעוול עצמו. בית המשפט העליון קבע, כי עדיף לקבל את הגישה המטילה את מלוא האחריות על הנתבע. אכן, מטילים על הנתבע אחריות גם על נזק שלא הוא גרם לו, אך זה מוצדק במקרה הנדון, בו הנתבע גרם גם לנזק ראייתי, דהיינו הוא עצמו מנע מהתובע אפשרות להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו בעוולה. הלכת נגר נ' וילנסקי נכונה, לפיכך, רק כאשר לא ניתן להוכיח מה החלק שהתוסף לנזק במעשה העוולה. 

מקרה בעייתי אחר הוא של בליעת הנזק, דהיינו נגרם לאדם נזק כתוצאה מביצוע עוולה, אך מאוחר יותר נגרם לו נזק נוסף, אשר בולע את נזקו הראשון. הנזק השני יכול שיהיה עוולתי, ויכול שיהיה לא עוולתי. סוגיות אלה נתעוררו במספר פסקי דין, בארץ ובעולם. באנגליה בפס"ד BAKER, נידונה תביעה של אדם אשר נפגע על ידי מכונית וניזוק ברגלו. לפני שהפסיק להגיש את התביעה, הוא נפגע באותה רגל במהלך שוד, ורגלו נקטעה. הוא הגיש תביעה כנגד הנהג שפגע ברגלו. התובע תבע פיצויים עבור הנזק שגם הנהג – אך לא תשלום עבור נכותו החלקית עד לרגע התאונה, אלא גם המשך התשלום עבור נכותו החלקית עד לרגע יציאתו לפנסיה. הנהג טען, כי הוא אמנם אחראי לנזק עד לתאונה, אך מרגע התאונה, הנזק שגרם נבלע בנזק אחר, ולכן אינו חייב להמשיך תשלום הפיצויים החלקיים עד לרגע יציאתו לפנסיה. בית הלורדים פסק, כי התובע יכול לתבוע מהנהג פיצויים, גם עבור פרק הזמן שלאחר השוד. בית הלורדים קבע, כי מדובר בסיטואציה של סיבתיות מצטברת, ולכן יש לחלק את האחריות בין הנהג לבין השודד, ולפיכך על הנהג להמשיך לשלם פיצויים עבור  הנזק שגרם לאחר השוד. 

מקרה דומה אירע בפס"ד בעניין JOBLING. במקרה זה ניזוק אדם עקב אירוע עוולתי, וסבל הפסד כושר השתכרות של 50%. מאוחר יותר חלה במחלה, שאינה קשורה באותו אירוע עוולתי, והפסד כושר השתכרות שלו הגיע כדי 100%. בפני בית הלורדים עלתה השאלה, האם אחריות המזיק הראשון נמשכת גם לאחר המחלה, דהיינו יצטרך לשלם פיצויים עבור הפסד כושר השתכרות בפרק הזמן שהמחלה ועד יציאתו לפנסיה של התובע. בית המשפט קבע, שלאור מטרת הפיצויים, דהיינו להשיב את הניזוק למצב בו היה לפני גרימת הנזק, צריך בית המשפט להתחשב בכל הגורמים הידועים לצורך הקביעה, מהו הנזק שנגרם. אם ידוע שבכל מקרה לא יכול הניזוק לעבוד, משמע לא הנתבע גרם לו לנזק. במקרה שלפנינו, בכל מקרה לא יכול הניזוק לעבוד, ולפיכך המזיק אינו צריך לפצותו עבור הזמן שלאחר המחלה. התוצאה מבחינת הנפגע היא קשה: בגלל מכה שקיבל משמיים, הוא מפסיד גם את מה שיכול היה לתבוע מהעוולה. הנתבע מרוויח אפוא מכך, שהניזוק הוכה על ידי שמים. בית הלורים היה מודע לתוצאה השונה אליה הגיע בית המשפט בפסק דין BAKER. היו שופטים שסברו, כי ההלכה שנקבעה בפס"ד BAKER אינה נכונה, ואילו שופטים אחרים אבחנו בין המקרים: במקרה של פס"ד BAKER מדובר בשני אירועים עוולתיים, ואילו במקרה הנדון בפס"ד JOBLING מדובר באירוע שני שאינו עוולתי. 

בארץ נידון מקרה דומה לזה של פסק הדין בעניין JOBLING בפס"ד גבאי נ' תע"ל. במקרה זה ניזוק אדם באירוע עוולתי, אך מאוחר יותר חלה ומת. בית המשפט קבע, כי כאשר הפגיעה השנייה אינה תוצאה של הפגיעה הראשונה, לא ניתן לחייב את הפוגע הראשון לפצות על נזקי הפגיעה השנייה. לכן, כאשר הניזוק מת פגיעה בידי שמיים – אי זה צודק לחייב את המזיק הראשון לשאת בנזקו של הניזוק עד לסוף תוחלת חיי הניזוק אילו לא מת. 

אחריותו של המזיק הראשון נפסקת עם קרות המוות. בית המשפט טען כי נשלל הקשר הסיבתי מן האירוע העוולתי, לבין אובדן ההשתכרות. אלא שבית המשפט העליון בוחן את המקרה בצורה כללית. ואינו מבחין בין  אירוע שני עוולתי, לבין אירוע שני שאינו עוולתי. 

בפס"ד עיזבון חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח מדובר באירוע שני עוולתי. חננשוילי ניזוקה בשל תאונות דרכים נפרדות. בראשונה ניזוק ונקבעה לו נכות צמיתה של 28%. בתאונה השנייה היא נהרגה (נכות של 100%) בית המשפט המחוזי קבע, כי חברת הביטוח הראשונה – המבטחת את המזיק הראשון – תשלם 28% עבור פרק הזמן מהתאונה הראשונה ועד לתאונה השנייה. חברת הביטוח השנייה מבטחת את המזיק השני – תשלם 72% עבור הנזק שנגרם לניזוק בתאונה השנייה. התוצאה היא אבסורדית: התלויים לא יקבלו 100% פיצוי, כי אם רק 72% נזקי התאונה השנייה. לפיכך ערערו התלויים לבית המשפט העליון השופטת נתניהו קבעה מספר עקרונות שינחו את פסיקת בית המשפט. הראשון הוא, שהניזוק זכאי לפיצוי על מלוא נזקיו שנגרמו בכל האירועים גם יחד. השני הוא, שאין מזיק אחראי אלא לנזק שהוא גרם לו. השלישי, הוא שהמזיק מוצא את הניזוק כמות שהוא. הרביעי הוא, שבאומדן הנזק לעתיד מתחשבים באירועים והתפתחויות שעלולים לקרות במהלך חייו של הניזוק, וגם באלה שכבר קרו עד למתן פסק דין – אירועים והתפתחויות שבכוחם להגדיל את הנזקים או להקטינם. בסיטואציה בין אירוע שני עוולתי, לבין אירוע שני שאינו עוולתי, שכן התוצאה מבחינת אחריותו של המזיק הראשון היא זהה. בכך שומרי על העיקרון הרביעי.

השופטת נתניהו מציגה שלוש אפשרויות לקביעת אחריותם של המזיקים. האפשרות הראשונה היא, שהמזיק הראשון יהיה אחראי לנזק גרם גם לאחר התאונה, והמזיק השני יהיה אחראי לנזק שהוסיף. כלומר, המזיק הראשון ישלם 28% לאורך כל התקופה – מהתאונה הראשונה ועד מותו של הניזוק והמזיק השני ישלם 72% עבור התקופה שמקרות התאונה השנייה ועד מותו של הניזוק. האפשרות השנייה היא לראות את שני המזיקים כאילו גרמו לנזק במשותף, ולכן לחייב את שניהם באופן שווה לשאת בסכום הפיצויים. האפשרות השלישית היא שהמזיק הראשון ישלם אך את הנזק שגרם עד לקרות התאונה השנייה (28%) והמזיק השני ישלם את כל הנזק שלה התאונה השנייה דהיינו המזיק השני ישלם 100%, משום שמעשהו בלע את נזקי העוולה הראשונה. בית המשפט בחר באפשרות השלישית. במקרה זה ישלם המזיק הראשון 28% עד קרות התאונה השנייה. המזיק השני ישלם 100%: גם 72% הנזק שגרם בתאונה השנייה, וגם 28% הנזק שנבלע, ושאותו לא יכול עוד הניזוק לתבוע מהמזיק הראשון. הנזק של מניעת תביעה הוא נזק שגרם למנוח, והוא עובר לעיזבון. יש כאן מקום להבחין בין התלויים לבין העיזבון. במקרה רגיל העיזבון של המנוח הוא גם התלויים בו, אך לא תמיד זה כך. ייתכן שישנם בני משפחה התלויים במנוח, אך הוא הוריש בצוואה את רכושו לאדם אחר. 

ההלכה שנקבעה בפס"ד חננשוילי נכונה לא רק במקרה שהמזיק השני גרם למוות, אלא גם כאשר מדובר בהגדלה של אחוזי הנכות. פס"ד חננשוילי מעלה שאלה חשובה. כאמור, בפסק הדין נקבע, כי המזיק השני נושא אחריות גם על אובדן זכות התביעה של הניזוק מהמזיק הראשון. אך מה קורה, כאשר מוכח שגם ללא האירוע השני, לא יכול היה הניזוק להיפרע מהמזיק הראשון. לדוגמא: נניח כי המזיק הראשון אינו ידוע, והניזוק איו יוכל להיפרע עבור נזקו. האם גם במקרה כזה, צריך המזיק השני לכסות את הנזקים שנגרמו באירוע הראשון? אי לכך תשובה בפסק הדין, אך ברור כי התשובה לכך תהיה שלילית, כאשר הניזוק אינו יכול להיפרע  מהמזיק הראשון, מאחר שהמזיק הראשון הוא אדם עני. מצבו הכלכלי של המזיק הראשון יכול להשתנות, ולכן אמנם ברגע הגשת התביעה, אין אפשרות להיפרע ממנו, אך ייתכן וניתן יהיה להיפרע ממנו בעתיד, ולכן יש מקום לחייב את המזיק השני בפיצויים על אובדן זכות התביעה.

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים