הגדרת הנזיקין

דיני הנזיקין עוסקים במקרים בהם התנהגות של אדם גורמת נזק לזולת או שהיא עלולה לגרום לנזק.

מספר אינטרסים מוגנים על ידי דיני הנזיקין:

1. זכויות קנייניות ממשיות (כמו עוולת המטרד - סעיף 44, עוולת השגת גבול - סעיפים 29 - 31 ועוד).

2. שלמות הגוף (כמו עוולת התקיפה - סעיף 23).

3. אינטרסים מסחריים (כמו עוולת התרמית - סעיף 56, עוולת גרם הפרת חוזה – סעיף 62).

4. הגנה על שמו הטוב של האדם ועל פרטיותו (כמו חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע, שהם מחוץ לפקודת הנזיקין).

בנוסף לעוולות הספציפיות ישנן שתי עוולת מסגרת שבאות להגן על אינטרסים מגוונים, ואלו הן:

1. עוולת הרשלנות

2. עוולת הפרת חובה חקוקה.

חשוב להגדיר את דיני הנזיקין גם כדי להבחין בין אירועים ששייכים לדיני הנזיקין לבין אירועים אחרים שאינם שייכים לדיני הנזיקין אך הם קרובים להם, וגם משום שישנן נורמות משפטיות החלות על דיני הנזיקין ואינן חלות על דינים אחרים. אלא שקשה להגדיר את דיני הנזיקין במשפט הישראלי, שכן הוא מבוסס על המשפט האנגלי שם החוקים הם פרי הפיתוח של הפסיקה. אלא שלא רק הקושי ללכת מן הפרט אל הכלל מפריע להגדיר את דיני הנזיקין, אלא גם העובדה שבאנגליה, בצד מערכת ה - COMMON LAW התפתחה מערכת דיני - היושר שנתנה סעדים לאנשים של זכו בהם לפני דיני המשפט - המקובל הנוקשה.

ווינפילד (WINFIELD) הגדיר את דיני הנזיקין בדרך הבאה:

"אחריות בנזיקין נובעת מהפרת חובה שנקבעה בדין, שקיימת כלפי בני אדם באופן כללי, ושהפרתה מביאה לתביעה לפיצויים בסכום בלתי קבוע מראש".

הגדרה זו אינה מדויקת מכמה סיבות:

1. להוציא שתי עוולות המסגרת (רשלנות והפרת חובה חקוקה), שאר העוולות בפקודת הנזיקין אינן מנוסחות בלשון חובה. (בכל זאת ניתן לטעון כי החובה נלמדת מסעיפי החוק וממתן זכות התביעה).

2. לא תמיד החובה קיימת כלפי בני אדם באופן כללי. סעיף 63 (ב) לפקודת הנזיקין {נוסח חדש} לא מדבר על בני אדם באופן כללי, אלא על "בני אדם בכלל" או על "בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". כלומר חובתו של המעביד להגן על העובד אינה שרירה כלפי המבקרים במפעל, למשל.

3. תביעת פיצויים אינה התרופה היחידה בנזיקין, אלא גם בצווים - למניעה או לביצוע.

לסיכום: ההגדרה של ווינפילד נכונה במרבית המקרים, אך לא בכולם.