הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38

אחריות לאש – סעיף 39

אחריות לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב

הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41

בניגוד לסעיפים 38 – 40, שהעבירו את הנטל לנתבע במקרים פרטיקולריים, סעיף 41 מעביר את הנטל בסוגים רבים של מקרים, אם מתקיימים התנאים שבסעיף. לעניין העברת הנטל הייתה מחלוקת בפסק הדין בעניין נוימן נ' כהן: השופט לנדוי בדעת מיעוט סבר, כי המדובר בהעברת נטל הבאת הראיות, דהיינו גם אם בית המשפט אינו משתכנע מההסבר של הנתבע, אין לחייבו במקרה שכפות המאזניים לא הוכרעו. אך דעת הרוב (השופט אגרנט) סברה, כי הנטל הוא נטל ההוכחה, דהיינו נטל קבוע שרובץ על כתפי הנתבע, ובסופו של המשפט עליו לשכנע את בית המשפט לפי מאזן ההסתברויות. זאת היא, לפיכך, גם הפרשנות של העברת הנטל בסעיפים 38 – 40.

סעיף 41 קובע שלושה תנאים להעברת נטל ההוכחה:

1. התובע לא ידע או לא יכול לדעת על נסיבות הנזק - הכוונה היא לאירוע של רשלנות, אשר לא יודעים בדיוק מהן הנסיבות שגרמו לנזק. כאשר העובדות ידועות, זאת היא אך שאלה משפטית לבדוק האם הייתה רשלנות או לאו, ולכן סעיף 41 יחול במקרה שהעובדות ידועות. הסעיף קובע, כי היעדר הידיעה צריכה להיות לתובע. ברור, כי הכוונה היא לא רק לניזוק עצמו, אלא גם לתלויים בו ולעיזבונו התובעים נזקים בשל אותו אירוע. המבחן להיעדר ידיעה הוא מבחן אובייקטיבי (לא יכל לדעת) והמועד הרלבנטי הוא זמן אירוע התאונה. דהיינו, אם נודע לו לאחר התאונה על נסיבותיה, הוא עדיין יכול להזדקק לסעיף 41.

בפס"ד בן שימול נ' פוקס נקבע, כי גם אם פירט התובע את גרסתו לגבי נסיבות התאונה בכתב התביעה, אין הוא מנוע מלהיעזר בסעיף 41, ואין גרסתו בכתב התביעה מעיד על ידיעתו על הנסיבות. הסיבה לכך היא, שבתי המשפט רוצים לעודד את התובעים לפרט את תביעתם בכתב התביעה וכן לתת גרסה אפשרית בבתי המשפט, ועל כן אין "לפגוע" בהם על ידי שלילת זכותם להזדקק לסעיף 41.

2. לנתבע הייתה שליטה מלאה על הנכס - סוגיית השליטה התעוררה בפס"ד ישראליפט נ' הינדלי: אדם נפל לפיר של מעלית לאחר שהזמינה ומת. באשר הנסיבות לא היו ידועות גם למומחים שבדקו כיצד נפתחה דלת המעלית אם המעלית טרם הגיעה לקומה ממנה הוזמנה, התובעים הזדקקו לסעיף 41. דעת המיעוט של השופט בך סברה, כי השליטה צריכה להיות בלעדית, באופן שתישלל גישה של אחר לנכס. במקרה הנדון, לא הייתה לנתבעים שליטה בלעדית, מאחר שגם לדיירים קיימת גישה לנכס. אך דעת הרוב של השופט מצא סברה, כי השליטה איננה צריכה להיות רצופה ובלעדית, וכאשר לא ניתן לייחס למישהו אחר זולת הנתבע התערבות פעילה בנכס בזמן התאונה, באופן שיכול היה לגרום לתאונה או לתרום להתרחשותה, הרי שקיימת שליטה של הנתבעים. המבחן אינו מבחן טכני – פורמאלי המבוסס על שליטה מלאה, רצופה ובלעדית, אלא מבחן ענייני ומעשי, הבוחן את זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק, ואם קיימת עדות לכאורה על היות המזיק בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה, הרי ניתן לדבר על שליטתו בנכס. מאחר שהנתבעים היו אחראים על תפעול המעלית, קבע בית המשפט כי הייתה להם שליטה.

שאלה שלא ניתן לה פתרון בבית המשפט העליון היא לגבי נזק שנגרם לנכס שגרם את נזק. למשל, תאונת דרכים שגרם A שנהג במכוניתו של B. במכונית זאת היה פגם, שהביא לתאונת הדרכים, בה ניזוקה גם המכונית. כעת מבקש B לתבוע את A על הנזקים למכונית. לכאורה התנאי השני מתקיים, כי לנתבע הייתה שליטה מלאה על הנכס שגרם לתאונה. אלא, שפרופ' אנגלרד סבור, כי הכוונה בסעיף 41 לנזק שנגרם לגופו או לנכסיו של אחר, כשם שבסעיפים 38 – 40 מדובר שבנזק שנגרם לשכן או לאדם אחר. לעומת זאת ד"ר ששון סבור, כי אין הגבלה כזאת בלשון הסעיף, ולכן תצלח התביעה בדוגמה הנ"ל. כך קבע גם בית המשפט המחוזי בפס"ד הולנד נ' אייזן.

לשאלה: מתי צריכה להתקיים השליטה? ניתנה תשובה בפס"ד נוימן נ' כהן. נקבע כי לא זמן התרשלות הוא רלבנטי, שכן אם נניח כי השליטה ברגע ההתרשלות היא רלבנטית, הרי היינו פותחים פתח לתביעות כנגד יצרנים של מוצרים, שעה שלא היה ליצרן שליטה ברגע גרימת הנזק. בארצות הברית נקע שליצרן קיימת "שליטה פיקטיבית", דהיינו שליטה שמתמשכת מרגע הייצור ועד רגע השימוש במוצר. בארץ נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בפס"ד פניציה נ' עמר, שם נדונה תביעה כנגד יצרנית של בקבוק בירה שהתפוצץ באירוע משפחתי וגרם נזק, כי היצרנית אחראית לפי חוק אחריות למוצרים פגומים. גם בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון דחו את התביעה לפי סעיף 41. הטענה הייתה, כי הפגם עשוי להיווצר בשלבים רבים, לאו דווקא בשלב הייצור, ולכן סעיף 41 לא חל. נימוק זה הו שגוי לענייננו. המבחן הוא לא היכן נוצר הפגם, אלא האם הייתה שליטה על המוצר בעת התאונה. התוצאה – דחיית הטענה להיזקקות לסעיף 41 – היא נכונה, אך הנימוק שגוי.

3. נראית לביהמ"ש המסקנה כי הנתבע התרשל מאשר שלא התרשל - בעבר נכשלו הניסיון להיעזר בתנאי זה כדי להשתמש בסעיף 41 במקרים של רשלנות רפואית. אך בשנים האחרונות חל מהפך, וכיום הפסיקה מכילה את הכלל גם במקרים של רשלנות רפואית. הסיבות לשינוי הם של מדיניות משפטית, כפי שנקבע בפס"ד רז נ' בית החולים אלישע: לרופאים יש נגישות למקורות המידע, ולכן ראוי להעביר להם את נטל ההוכחה: העברת נטל ההוכחה תחסוך בהוצאות, כי לא יוטל על הנתבע להשקיע בבירור הנסיבות; העברת נטל ההוכחה; העברת נטל ההוכחה תאלץ את הרופאים להימנע יותר מהתרשלות; העברת נטל ההוכחה תקטין את הסיכוי לטעויות משפטיות: הרופאים מצויים בעמדה טובה יותר לשקול מראש את תוצאות הפעולות שהם נוקטים, ולכן הם אלה שיכולים למנוע את הנזקים; הטלת הנטל על הרופאים תביא לכך שהרופאים יקפידו על תיעוד נאות בדבר קיום נוהלי זהירות ובטחון. כל השיקולים האלה הביאו את בתי המשפט לשנות את המדיניות המשפטית, ולהחיל את הכלל שבסעיף 41 גם במקרים של רשלנות רפואית. למעשה, בתי המשפט החמירו עוד יותר עם הרופאים בגלותם גמישות לפירוש התנאים של סעיף 41. כך נקבע בפס"ד רז , בו נדונה תביעה בגין הידבקות של תינוקת בחיידקי קולי בעת שהותה בבית החולים, כי מתקיים התנאי השני של השליטה, על אף שלא ניתן היה להצביע על שליטה במכשיר ספציפי. בית המשפט קבע, כי די בכך שמתקני בית החולים, החפצים והשטחים שבתוכו הם בשליטת בית החולים, כדי שיתקיים התנאי. כלומר, אין דורשים שליטה בנכס ספציפי, אלא שליטה כללית. כמו כן, גם במקרים שלא מתקיימים התנאים שבסעיף 41 בתי המשפט מעבירים את נטל הבאת הראיות לרופאים בשני סוגי מקרים. הסוג הראשון הוא כאשר העובדות מצויות בידי הרופאים. הסוג השני הוא כאשר לא נערך תיעוד נאות. כאמור, מדובר בהעברת נטל הבאת הראיות, שכן בסוגי מקרים אלה לא ניתן לדורש מהתובע לעמוד בנטל זה.

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים