הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

בשנת 1952 נקבע בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) כי: "דין המדינה, לענין אחריות בנזיקין, כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור להלן בחוק זה". כלומר, באופן עקרוני הושווה מעמדה של המדינה למעמדו של כל גוף משפטי אחר בכפוף לסייגים שבהמשך החוק. ואכן, מנויים מספר מקרים, בהם אין המדינה אחראית בנזיקין, למשל בהוצאת שם רע (סעיף 4) אין המדינה אחראית לנזקים שנגרמו במהלך פעולה מלחמתית (סעיף 5), ואין היא אחראית לחבלה (סעיף 6) ולמוות (סעיף 7) של חיילים במהלך השירות הצבאי. כמו כן נקבע באופן כללי בסעיף 3: "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". וכן נקבע בסעיף 42 לפקודת הפרשנות, כי "אין חקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש". כלומר, המדינה עדיין נהנית ממעמד מיוחד ביחס לאזרח. לסעיף זה יש חשיבות רבה לעניין העוולה של הפרת חובה חקוקה.

המדינה יכולה לחוב בשני סוגים של אחריות. הדרך הראשונה היא בדרך של אחריות שלוחית, בהתאם לאמור בסעיפים 7, 13 ו- 14 לפקודת הנזיקין. הדרך השנייה היא בדרך של אחריות אישית, הן במקרה של מחדל והן אחריות אישית על המדינה הפועלת באמצעות הארגונים שלה. בפס"ד מדינת ישראל נ' לוי למשל נתעוררה השאלה האם המדינה נתבעת באחריות אישית או שלוחית. כלומר: האם הממונה על הביטוח הוא אורגן של המדינה. להבחנה בין סוגי האחריות יש נפקות רבה. אם, למשל, הממונה על הביטוח היא אורגן של המדינה, הרי לא ניתן לתובעו, אלא רק את המדינה. אם אחריות המדינה היא אחריות שלוחית, ניתן לתבוע גם את הממונה על הביטוח.

מעולם לא היה קושי להטיל אחריות על המדינה במקרים של נזקים ברורים וחד משמעיים, שלא מייחדים את המדינה בתור מדינה. למשל, כאשר נהג צבאי גרם לתאונת דרכים. הבעיה התעוררה בעיקר בהקשר השלטוני. בפס"ד מדינת ישראל נ' לוי מובאים מספר נימוקים, מדוע אין להטיל אחריות על המדינה בהקשר זה:

1. הרתעת יתר – עובדי המדינה יחששו לפעול וינהגו בצורה דפנסיבית אשר תפגע בפעילותם, עובדי המדינה, יעדיפו מצב של "שב ואל תעשה". הכרה בחובת זהירות של המדינה תביא למדיניות הססנית ואיטית, שכן רשויות השלטון יבדקו את החלטתם גם לפי דיני החיובים טרם יקבלו החלטה. הציבור הוא שיישא בעלויות אלו. רשויות השלטון ישקיעו משאבים רבים בבדיקת מעשיהם – הן מראש, כדי לוודא שלא יהיה בסיס לתביעה נגדם, והן בדיעבד – לצורך הליכים בבתי משפט. הציבור ישא גם במשאבים אלו.

2. עומס על קופת המדינה – מטבע הדברים פעולות של גופים שלטוניים משפיעות על מספר רב של אנשים. התוצאה תהיה עומס רב על קופת המדינה. החשש של רשויות השלטון מתביעות אזרחיות, יביא להגדלה ניכרת בעלויות שיוטלו על הציבור, בשל הצורך להבטיח את המדינה מפני תביעות אזרחיות כנגדה.

3. פיזור הנזק – הנזק שנגרם משלילת חובת הזהירות מהמדינה אינו כה גדול. הנזקים שנגרו הם סיכון הנובע מחיים במדינה מודרנית ומאורגנת. הסיכוי להינזק שווה לכל האזרחים, ובטווח הארוך הו מתפזר באופן שווה בכלל האוכלוסייה.

4. חשש מהתערבות בהחלטות שלטוניות – קיים גושי גדול בהוכחת ההתרשלות שנובעת מבחירה במדיניות מסוימת – בית המשפט אינו רוצה לשפוט החלטה המבוססת על מדיניות.

מנסיבות אלה התנגדה הפסיקה בעבר לקבוע, כי גופים שממלאים תפקידים ציבוריים חייבים בחובת הזהירות. בית המשפט דן בשאלת האחריות בפס"ד שחאדה נ' חילו. במקרה זה נפגע אדם בתאונת דרכים, ולנהג שפגע בו לא היה ביטוח. ההסדר החקיקתי באותה תקופה קבע, כי מתפקידו של הפקידים במשרד הרישוי הוא לבדוק כי לקונה אכן יש ביטוח צד ג'. הפקידים במשרד הרישוי לא ביצעו את תפקידם, והתובע תבע בגין הפרת חובה חקוקה ורשלנות. בית המשפט קבע, כי משרד הרישוי אינו אחראי בעוולה של הפרת חובה חקוקה. יותר מכך, נקבע כי משרד הרישוי אינו אחראי אף ברשלנות, הגם שלא היה מכשול חוקי להטיל אחריות על המדינה. השופט לנדוי, טען כי אין להעלות על הדעת שהמדינה תהיה אחראית בנזיקין על כל מעשה רשלנות של אחד מפקידיה. נימוק נוסף, שהועלה בפסק הדין הוא, כי חובת הפקיד היא חובה פנימית, ואיננה חובה חיצונית כלפי האזרחים.

גישה זו השתנתה. התחלת המהפך היה בפס"ד עיריית ירושלים נ' גורדון, בו נדונה תביעה של אדם בגין נגישה ורשלנות של רשויות המדינה. ביהמ"ש קבע, כי קיומה של חובה פנימית אין בה כדי לשלול קיומה של חובה חיצונית. קיומה של הסמכות הסטטוטורית מוליד ויוצר פיקוח ושליטה של הרשות השלטונית, מה שמוליד הסתמכות האזרח על הרשות. מכאן נוצרת חובת הזהירות המושגית של רשויות המדינה כלפי האזרח.

בפס"ד מד"י נ' סוהן תבעה אישה את משטרת הגבולות, אשר לא מנעה מבעלה לצאת מהארץ, על אף צו איסור יציאה מהארץ שהוצא כנגדו. בשל רשלנות משטרת הגבולות, נותרה האישה עגונה וללא מזונות. המדינה תבעה למחוק את התביעה על הסף, משום שאינה חייבת בחובת זהירות כלפי האישה במקרה של מחדל (המדינה הכירה באחריות במקרה של פעולה רשלנית – כפי שנקבע בפס"ד גורדון). כמו כן טענה המדינה, כי הנזק לא נגרם על ידי המדינה, אלא ע"י הבעל (בדומה לטיעון שהועלה בפס"ד שחאדה נ' חילו). ביהמ"ש העליון דחה טענות אלה של המדינה. ביהמ"ש העליון קבע, כי קיימת חובת זהירות, ומשזו הופרה, חייבת המדינה בפיצויים.

גם בפס"ד מרט נ' מד"י נקבע, כי המשטרה התרשלה שלא אבטחה היטב את מפעל היהלומים. במקרה כזה, המשטרה נטלה על עצמה את האחריות, המפעל ציפה מהמשטרה שתשגיח, ולכן משהופרה חובת הזהירות – חייבת המדינה בפיצויים. כן הכיר ביהמ"ש באחריותם של רשויות התכנון והבנייה (פס"ד קני – בתים).

בתי המשפט נטו במשך השנים להשוות את אחריותם של רשויות המדינה לאחריותם של פרטים. הגבלה של מגמה זאת מצויה בפס"ד מד"י נ' לוי. במקרה זה נדונה תביעה של משפחת לוי אשר אבי המשפחה נהרג בתאונה דרכים, וחברת הביטוח פשטה את הרגל. מאחר שטרם נתקבל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא יכלו לוי להיפרע מחברת הביטוח. לכן תבעה את המפקח על הביטוח על הפרת חובה חקוקה וכן על התרשלות – התרשל בכרך שלא הפסיק את הרשיון שנתון היה לחברת הביטוח, וכן שלא יידע את המבוטחות על מצבה הכלכלי הקשה של חברת הביטוח. ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת המדינה. הוא פסק: "תפקידו של המשול למשול. המדינה לא תחוב בדרך כלל בנזיקין בגין החלטות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת".

השופט שמגר מדגיש, כי אין הוא משנה את הדין, אלא מחדד וקובע חריג. בפסקי הדין שנידונו לעיל, ובו הוכרה חובת זהירות של המדינה כלפי אזרחים, לא דובר היה במקרים בהם המדינה המפעילה שיקול דעת, אלא במקרים בהם המדינה פועל לפי הוראות ברורות בחוק. כאשר מדובר בהפעלת שיקול דעת – יש מקום שלא להכיר בחובת זהירות של המדינה כלפי האזרחים, מלבד המקרים חריגים.

השופט שמגר מונה שלושה מאפיינים אשר מאפשרים לזהות החלטה שיש בה שיקול דעת:

המאפיין הראשון הוא שההחלטה כוללת אלמנט דומיננטי של שיקול דעת, כאשר יש הכרעה בין מספר חלופות.

המאפיין השני הוא שיש צורך ששיקול הדעת יהיה "שיקול דעת במובן החזק", כלומר כאשר אין בפני המדינה קריטריונים ברורים לפיהם היא צריכה לקבוע.

המאפיין השלישי הוא ששיקול הדעת מחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. במקרה הנדון התאפיינה ההחלטה של המפקח על הביטוח בכל שלושת המאפיינים הללו, ולכן לא הכיר ביהמ"ש בחובת זהירות.

בפסק - דין מחוזי בעניין פרץ נ' וילנאי דן ביהמ"ש בשאלה, האם להכיר בחובת זהירות מושגית של רשויות הצבא כלפי משרתים בשירות קבע, בכל הנוגע להפסקת שירות הקבע לפני תום המועד הקבוע. ביהמ"ש בחן את חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). מהסייגים לחוק ומסעיף 3, הקובע כי: "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום – לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחרית היא על רשלנות שבמעשה", למד ביהמ"ש, כי כאשר מדובר בנזק כלכלי, אין למדינה פטור מאחריות, ולכן מבחינה עקרונית, ניתן לתבוע במקרה של נזק כלכלי בגין רשלנות המדינה. השאלה היא, שמא עומדים שיקולים אשר ימנעו את ההכרה בחובת הזהירות. ביהמ"ש המחוזי העלה אף טיעונים בעד הכרה בחובת הזהירות, כמו הצורך בעידוד הזהירות והגברת המיומנות בצבא, הצורך שלא להותיר ניזוק ללא פיצוי, וכן שיקול כלכלי: להרתיע וכן – הצבא הוא מונע הנזק הטוב והזול ביותר.

ביהמ"ש קבע כי במקרה כזה קמה חובת זהירות של הצבא כנד המשרת שירות קבע, ויש עילה לתביעה נזיקית במקרה של הפרת החובה. למרות ההכרה בחובת הזהירות, יש להגבילה. מבחינת רשלנותן של רשויות לא היו רשלניים. אין ביהמ"ש ייתן סעד לניזוקים הטוענים לרשלנות מהותית מצד רשויות הצבע. ביהמ"ש אינו מתערב בשיקולי הצבא, אלא רק בדרך הפרוצדורלית שבה נתקבלו ההחלטות. כמו כן מוגבל בית המשפט, והוא ייתן אך סעד של פיצוי כספי, בלי יכולת לבטל את החלטת הצבא. התוצאה היא שמספר המקרים בהם יתערב ביהמ"ש בהחלטות הצבא אינו רב, אך יש הכרה עקרונית, לראשונה בנכונות ביהמ"ש לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת של רשויות הצבא.

חובת זהירות בגין נזק נפשי

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38

אחריות לאש – סעיף 39

אחריות לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב

הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41