מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד  STEVENSON V. DONOGHUE  בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

 סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

קיום חובת זהירות 

פרת חובת הזהירות

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

השאלה: האם להכיר בחובת זהירות של מזיק לניזוק לו נגרם נזק נפשי, מתעוררת בשני מקרים:

1.       התובע ניזוק נזקים נפשיים עקב חוסר זהירות של הנתבע כלפיו, למשך, כאשר אדם ניזוק בתאונה וסובל גם נזק נפשי. מקרה מסוג זה התעורר בעניין פס"ד עיריית ירושלים נ' גורדון. בעבר הוכרה אחריות בגין נזק נפשי, רק כאשר הנזק הנפשי נלווה לנזק פיזי. הפסיקה הישנה סירבה להכיר באחריות בגין נזק נפשי גרידא. ראשית, היה קשה להוכיח נזק נפשי, מאחר שרפואת הנפש לא הייתה מפותחת דיה כדי לוודא קיומו של נזק מסוג זה. שנית, הייתה סכנה של הגת תביעות סרק – בשל קשיי ההוכחה. בפס"ד COMMISIONERS V. COULTAS VICTORIAN RAILWAYS נדונה תביעה של אישה אשר סבלה מזעזוע עצבים בעקבות רשלנות הממונה על מחסום הרכבת, אשר אפשר למרכבה בה נסעה לחצות את פסי הרכבת, רגע לפני שעברה הרכבת. כתוצאה מהזעזוע הנפשי, אף הפילה האישה את עוברה. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע, שלא ניתן לתבוע פיצויים עבור נזקים הנובעים מהלם פתאומי. כעבור 13 שנה, בשנת 1901 הייתה הקלה מסוימת עם הניזוקים כאשר נקבע בפס"ד DULIEU V. WHITE SONS כי ניזוק יפוצה בשל רשלנות, כאשר סבל מזעזוע הנובע מפחד סביר להיפגעות בנזקי גוף. התפתחות מדע הרפואה הביאה להתפתחות רבה בהלכה המשפטית. נזק נפשי ניתן כעת לבדיקה ולהוכחה רפואיות, ולכן הפסיקה מוכנה הייתה להכיר בכך, כי אדם שניזוק נזק נפשי בעקבות הפרת חובת זהירות כלפיו, זכאי לתבוע פיצויים. בפס"ד עיריית ירושלים נ' גורדון הרחיב בית המשפט וקבע, כי נזק נפשי אין הכוונה רק למחלת נפש, אלא גם אי נוחות גרידא.

2.       התובע ניזוק נזק נפשי,  לאחר ששמע או ראה, כיצד חברו או קרוב משפחתו ניזוק נזק פיזי באירוע נזיקי. בפס"ד HANBOOK V. STOKES BROS מ – 1925, נדונה תביעתה של אדם, אשר סבלה נזק נפשי בעקבות פציעה של אחד מילדיה בתאונת דרכים. בית המשפט קבע, כי אין הגיון להבחין בין חרדתה של אדם לפגיעה בה עצמה (המזכה בפיצויים, לפי התקדים בפס"ד DULIEU), לבין חרדתה של אם לפגיעה בילדיה. כלומר, הפסיקה בתחילת הדרך הכירה באחריות לקרוב משפחה קרוב אשר היה נוכח במקום התאונה. התפתחות נוספת הייתה בשנת 1942 בפסק הדין BOURHILL V. YOUNG במקרה זה ירדה אישה מחשמלית, שמעה רעש התנגשות כלי רכב, וראתה את דם הפצועים. כתוצאה מההלם הפילה התובעת את עוברה. בפס"ד זה הונח היסוד כהלכה, כי שאלת הפיצוי בגין נזק נפשי תלויה בקיומה של צפיות. הפיצוי יינתן, רק אם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי לתובע ייגרם נזק נפשי מהסוג שנגרם כתוצאה ממעשהו הרשלני.

התפתחות נוספת הייתה ב- 1982. בפס"ד MCLUGHLIN V. XBRIEN הכיר בית המשפט באחריות נהג כלפי אם, שהגיעה לביתה חולים שער קלה לאחר התאונה, בה נפגעו בעלה וילדיה. כלומר, בית המשפט הרחיב וקבע, כי אין צורך שהאם תחזה בתאונה, ודי אם תבוא לבית חולים סמוך לאחר שקרתה. בית המשפט הרחיב את מבחן הציפיות, וקבע כי יש לצפות כי הורה יינזק נזק נפשי גם בשלב מרוחק יותר, כל עוד קיימת התרשמות ישירה מהאירוע. בית המשפט הרחיב, את חובת הזהירות, ובפס"ד CHADWICK הורחבה זכות התביעה, והוכרה לא רק כלפי הורה, אלא גם כלפי אדם שהתנדב לחלץ פצועים בתאונת רכבות וסבל מטראומה בשל המראות בהן חזה במהלך החילוץ. בבסיס ההחלטה עמדה מדיניות משפטית של בית המשפט לעודד להתנדב בסיטואציות של תאונות דרכים. פס"ד זה הרחיב גם את ההלכה, לפיה חובת הזהירות כלפי הניזוק בנזק נפשי מוכרת רק כלפי מי שעלול היה להיפגע מהתאונה.

הצורך בקביעת קריטריונים ברורים כדי למנוע את הצפת בתי המשפט בתביעות רבות עלה בפס"ד WRIGHT JONES V שעסק בהתמוטטות יציע באצטדיון כדורגל אשר גרמה למותם של עשרות בני אדם. בית המשפט בערכאה הראשונה קבע מיהם בעלי זכות התביעה: בן, הורה, אח, ואחות, סב, גיס, ארוסה, דוד וחבר (אלו היו התובעים בפסק הדין). נקבעו גם גבולות של קרבה במקום ובזמן: רק מי שנוכח באצטדיון או חזה באירוע בשידור ישיר בטלוויזיה. מי ששמע ברדיו על האסון או שראה בשידור חוזר בטלוויזיה את האירוע אינו זכאי לפיצויים. בית המשפט לערעורים צמצם את הקריטריונים הרחבים הללו. מבחינת בעלי זכות התביעה, קבע בית המשפט לערעורים, כי הורה, ילד ובן זוג יכולים לתבוע וכן קרובי משפחה אחרים או חברים, אם יצליחו להוכיח שהקרבה בינם לבין הנפגע בתאונה הייתה קרבה דומה לזו של יחסי הורים – ילדים, או יחסי בני זוג. (זכות ההורה, הילד או בן הזוג לתבוע באופן אוטומטי הוא בחינת חזקה הניתנת לסתירה, כאשר, למשל, בין הניזוק לבין הנפגע בתאונה היו יחסי איבה עמוקים). בית הלורדים קיבל עמדה זאת של בית המשפט לערעורים (ALCOCK V. WRIGHT) אך הוסיף וצמצם את הקריטריון השני, בקובעו כי רק מי שנכח באצטדיון או עמד על תוצאות התאונה מיד לאחר התאונה יוכל לתבוע. לכן נשללה זכות התביעה ממי שצפה בתאונה בשידור טלוויזיוני ישיר. בכל זאת, נקבע כי ייתכנו מקרים בהם תוכר זכות התביעה כאשר הניזוק צפה בקרובו בשידור טלוויזיוני ישיר. הדוגמה שניתנה היא של הורים הרואים כדור פורח מתפוצץ ביודעם, כי ילדם נמצא בו. פס"ד זה מלמד, כי באנגליה עדיין נותרו שאלות רבות פתוחות, הצפויות להתפתחות עתידית.

בארץ נדונה סוגיה זאת בפס"ד אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן בו נדונו במאוחד, בבית המשפט העליון, שתי תביעות נפרדות של קרובי משפחה, אשר חזו בגסיסת יקיריהם שנפגעו בתאונות דרכים. תביעת אחת הייתה של הוריו של ילד בן 6, אשר נפגע בתאונת דרכים ונפטר 24 יום לאחר מכן. ההורים לא נכחו במקום התאונה בעת שאירעה, אולם כל אותה תקופה שילדם נאבק על חייו ישבו ליד מיטתו. עקב כך התערער מצבם הנפשי. תביעה שנייה הייתה של אישה, שאמה נפגעה בתאונת דרכים ונפטרה 8 ימים לאחר מכן. גם כאן לא נכחה הבת במקום התאונה, אולם במהלך הימים שבין הפגיעה למוות ביקרה את האם בבית החולים ואף ראה את הגוויה לכשהובאה לקבורה. כל אלה גרמו לה ללקות במחלת נפש. בשני המקרים הוגשה תביעה כנגד נוהג הרכב אשר פגע ביקירם של התובעים, וכנגד מבטחו. בשני המקרים הושתתה עילת התביעה על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולחלופין, אם אין עילה לפי חוק זה, על עוולת הרשלנות.

השאלה העיקרית בה דן בית המשפט הייתה האם קיימת אחריות על פי פקודת הנזיקין, לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה, אשר אדם יקר לו נפצע, נהרג או הועמד בסכנת פגיעה או תוצאותיה. התשובה שניתנה לשאלה זו הייתה חיובית, אם כי מסויגת. נקבע, לאחר סקירה מקיפה של המצב המשפטי בשיטות משפט אחרות ולאחר בחינת שיקולי המדיניות המשפטית הרלבנטיים לעניין, שלקרוב משפחה תהיה עילת תביעה על פי עוולת הרשלנות אם התקיימו התנאים הבאים: א. מדובר בקרוב משפחה ממדרגה ראשונה: הורים, ילדים ובני זוג (בפני בית המשפט ניצבו שתי תביעות של הורים. בית המשפט לא נדרש לפיכך להרחיב את מעגל התובעים הפוטנציאליים ליחסי קרבה אחרים . בית המשפט קבע, כי "מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין"). ב. הנזק הנפשי שנגרם מתבטא בתגובות נפשיות מהותיות, כגון מחלת נפש (פסיכוזה) או פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזה) גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. כאשר מדובר במקרים, שאינם בגדר פסיכוזה מוכרת, יכולים לשמש יסוד לתביעה רק מקרים ברורים וקשים. בנוסף לשני תנאים אלה חייב להתקיים תנאי נוסף, המשותף לכל תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות, שהנזק לתובע יהיה כזה שהמזיק צריך היה לצפותו.

בפסק דינו התייחס השופט שמגר למספר תנאים נוספים לזכאותו של קרוב המשפחה לפיצויים, אשר גובשו בשיטות משפט זרות. האחד, הצורך בהתרשמות ישירה מהאירוע המזיק. תנאי זה עלול להביא לתוצאות לא צודקות לעתים. למשל, אדם הניזוק נזק נפשי בשומעו על מות קרובו בתאונה (בלי שראה זאת), או נזק נפשי שנגרם להורים בעקבות מות ילדם, כאשר הרוצח מסרב לגלות היכן הוחבאה הגופה. לכן מוכן השופט שמגר להכיר בחובת פיצוי, כאשר הנזק הנפשי נגרם מקבלת מידע מכלי שני. ברור, שככל שהנזק הנפשי היה קרוב יותר לאירוע התאונה, קל יהיה יותר להצביע על הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנפשי. אך נזק הרחוב יותר ממקום התאונה לא יידחה על הסף. יש לבחון האם הנזק הוא צפוי באותן הנסיבות. כלומר, המבחן המכריע לדעת שמגר, הוא מבחן הצפיות. השופט שמגר נכון גם להכיר בכך, שצפייה בתאונה בשידור חי בטלוויזיה כמוה כנוכחות במקום התאונה, גם כאשר צפה אדם בשידור חוזר (כלי – שני).

התנאי השני, הוא קרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק או לתוצאותיו המיידיות. הפסיקה האנגלית שוללת חובת זהירות כאשר יש ריחוק במקום ובזמן (למשל, הורה השומע את הידיעה בהיותו בחו"ל, או כאשר זיהוי גופות בתאונה המונית אורך זמן רב). השופט שמגר מוכן להשאיר מקרים אלה פתוחים להתפתחות עתידית. כך גם, בעוד הפסיקה האנגלית סבורה, כי כאשר הנזק הנפשי הוא תוצאה של תהליך, אין להכיר בחובת זהירות (אלא רק כאשר הנזק הנפשי הוא אירוע חד פעמי), הרי השופט שמגר סבור, כי אין מקום להבחנה בין נזק חד פעמי, לבין נזק הנגרם בעקבות חשיפה ממושכת לתוצאות התאונה.

הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 15) התשנ"ב – 1992, מציעה להוסיף סעיף 80א שיקבע: "אדם יהיה זכאי לפיצוי כספי נאות בהתחשב בכלל נסיבות המקרה, על הכאב הסבל והצער שנגרמו לו עקב מותו של בן משפחתו. לענין זה, "בן משפחה" – בן זוג, בן, בת, אב, אם". אם תתקבל הצעת החוק, יהיה בה כדי לשנות מהכללים שנקבעו בפס"ד אלסוחה (ושעליהם חזר בית המשפט העליון בפסק הדין שניידר נ' עיריית חיפה).

מקרה שטרם נדון בישראל הוא כאשר אדם סובל נזק נפשי מנזק שגרם אחר ברשלנותו. לדוגמה: אדם מתחשמל ברשלנותו, וקרוב משפחתו סובל מנזק נפשי לאור מחזה זה. באוסטרליה לא הכירו באחריות במקרה מסוג זה, מאחר שאין הפרת חובת זהירות של אדם כלפי עצמו. בישראל, יש לענות על בעיה זאת לפי העקרונות הכלליים של דיני הנזיקין. יש לראות את הנפגע כאדם סביר, אשר היה צריך לצפות שהתנהגותו הרשלנית כלפי עצמו עלולה לגרום לנזק למי שניצב בסמוך לו – לא רק לצפות נזק גופני, אלא גם נזק נפשי.

השאלה היא למעשה: האם קיימת עוולה של רשלנות של הנפגע הראשון כלפי הניזוק השני?

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38

אחריות לאש – סעיף 39

אחריות לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב

הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים