|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
עוולת התקיפה היא
עוולה רחבה ביותר, וכוללת למעשה שתי עוולות: תקיפה (BATTERY)
ואיום בתקיפה (ASSAULT).
ארבעה הם יסודותיה
של העוולה:
(1). שימוש בכוח או
איום או ניסיון להשתמש בכוח;
(2). במתכוון;
(3). נגד גופו של אדם;
(4). שלא בהסכמת האדם.
כלומר, העוולה כוללת
גם מקרים בהם האדם התכוון אמנם להשתמש בכוח, אך לא התכוון להזיק.
מנגד, אין העוולה כוללת את כל המקרים בהם גורם האדם לנזק גופני
לזולת, שכן העוולה מותנית בכך שהנזק נגרם בשל שימוש בכוח. לכן,
ראובן – המספר לשמעון שאשתו נהרגה בתאונת דרכים, ביודעו כי זהו שקר
וכי לשמעון ייגרם נזק גופני בשל ההלם בו ייתקף – ראובן לא יחויב
בעוולה של תקיפה, אם כי ניתן יהיה לתבוע בגין רשלנות (שכן רשלנות
סובלת גם גרימת נזקים במתכוון).
1. שימוש בכוח
סעיף 23 (ב)
מגדיר "שימוש בכוח" הגדרה רחבה. שימוש בכוח יכול שיהיה במישרין או
בעקיפין. במישרין – הכוונה היא להפעלת כוח ישיר של התוקף על גופו
של הנתקף. בעקיפין – ייתכנו שתי משמעויות: הראשונה היא מבחינת
הנתקף, דהיינו שהתוקף מפעיל כוח על עצם שנמצא במגע עם הנתקף, כמו
פגיעה בסוס וגרימת נזק לרוכב עליו בעקבות זאת. המשמעות השנייה היא
מבחינת התוקף, דהיינו שהתוקף גורם בעקיפין לפגיעה בזולת, למשל על
ידי שיסוי כלביו בו. בכל מקרה יש צורך במגע פיזי עם גופו של הנתקף.
יש אף הסוברים, כי יש להרחיב את משמעות המלה "בעקיפין", כך שתכלול
כל מגע פיזי של חפץ, חומר או חיה עם גופו של הניזוק, למשל: החדרת
רעל למזונו, הרחקת כסא שעליו עומד הנתבע להתיישב, כדי לגרום מגע
פיזי בינו לבין הרצפה.
אין צורך שהכוח בו
משתמשים הוא כוח שיש בו כדי לגרום נזק, שכן הסעיף מציין אף
"נגיעה", ולכן נשיקת בחורה ללא הסכמתה או זריקה לטובת הזולת הניתנת
לו בניגוד להסכמתו – ייחשבו כתקיפה. כלומר, גם נגיעה מתוך כוונה
טובה יכול שתיחשב כתקיפה. אולם, בדרך כלל נגיעה קלה (כמו במהלך
נסיעה באוטובוס, או לשם הפניית תשומת לבו של אדם) לא תוליד אחריות.
2. במתכוון
אין צורך שהתוקף
יתכוון לגרום את הנזק (זהו למעשה "בזדון"), אלא שנתכוון להשתמש
בכוח, גם אם המניע היה טהור, ואפילו אם פעל לטובת הנתקף. רופא
שינתח אדם המתנגד לכך – יראו זאת כתקיפה בדרך כלל. אדם שהפעיל כוח
על זולתו, מתוך אהבה, אך לנתקף יש רגישות מיוחדת, והוא נפגע נזק
פיזי – יראו גם זאת כתקיפה. נובע מדרישת הכוונה, כי אין אחריות
במסגרת עוולת התקיפה בשל מעשה התרשלות. אדם היורה מבלי להסתכל
ופוגע בפלוני, לא יהיה אחראי בשל עוולת תקיפה, וכך גם הנוהג
במהירות מופרזת אשר פוגע בהולך רגל.
כאשר אדם מתכוון לפגוע
באדם אחר, אך פוגע באחד שעמד לידו, יחיל בית המשפט את הדוקטרינה של
"כוונה מועברת" (TRANSFERRED
INTENT)
לפיה בנסיבות המתוארות מעבירים את כוונתו של התוקף לפגוע באדם
מסוים לאדם שנתקף למעשה, והתוקף יהיה אחראי כלפיו. אמנם סוגייה זאת
לא נידונה בישראל במשפט אזרחי, אך אין כנראה מניעה להחילה בעוולה
של תקיפה, לאחר שבית המשפט העליון בפס"ד שניר נ' מדינת ישראל
החילה בעבירה של רצח.
3. נגד גופו של אדם
יסוד זה של עוולה
מבליט כי פגיעה ברכוש איננו מהווה עוולה (וזאת בניגוד לעבירה
הפלילית).
4. שלא בהסכמת האדם
היסוד הפרובלמטי ביותר
בעוולת התקיפה הוא יסוד היעדר ההסכמה. יסוד זה עולה בקנה אחד עם
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על גופו של האדם. ההסכמה יכולה
שתינתן במפורש, ויכולה שתינתן מכללא. על הסכמה מכללא לומדים מתוך
התנהגותו של האדם, למשל: אדם המשתתף במשחק כדורגל לוקח על עצמו את
הסיכון להיפגע מנגיעות של אחרים בו, שלפי כללי המשחק המקובלים בו.
שחקן כדורגל חושף את עצמו לסיכון של בעיטה לא מכוונת בגופו, ובעיטה
כזו לא תגרום לאחריות, אולם שחקן הבועט באחר בכוונה יהיה אחראי
כלפיו בשל תקיפה. בסעיף 14 (א) לחוק זכויות החולה, נקבע כי
ההסכמה לטיפול רפואי יכולה להינתן בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, ובכך
עיגן בחוק את שנקבע זה מכבר בבתי המשפט. בפס"ד צברי נ' פרופ'
ברונר קבע ביהמ"ש המחוזי, כי צברי מהיותו אדם בוגר שהעמיד
את עצמו בפני בדיקות – נתן בכך את הסכמתו. (למעשה, חויב לבסוף
פרופ' ברונר בתקיפה, אך זאת משום שהטיפול שניתן כלל גם טיפול
פולשני, וזה מצריך הסכמה נפרדת בהסכמה לשאר הבדיקות).
סעיף 14 לחוק
זכויות החולה
ממשיך ומפרט את דרכי ההסכמה, במקרים ספציפיים. בסעיף 14 (ב)
נקבע, כי הסכמה יכולה שתינתן בכתב על גבי המסמך הכולל את דברי
ההסבר שניתנו למטופל. סעיף 14 (ג) קובע, כי כאשר לא יכול
המטופל לתת הסכמה בכתב, ייתנה בע"פ בפני שני עדים וההסכמה תתועד
בכתב. סעיף 14 (ד) קובע, כי במצב חירום תינתן הסכמה בע"פ
שתתועד בכתב.
שאלת ההסכמה פרובלמטית
במיוחד בסוגיית הטיפול הרפואי. רופא המטפל בחולה בניגוד להסכמת
החולה – גם אם הטיפול לטובת החולה – יראו זאת כתקיפה. כלומר החולה
חייב להסכים לטיפול בו. ואכן סעיף 13 לחוק זכויות החולה
קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה
מדעת", וסעיף 13 (ב) קובע איזה מידע יש למסור: מידע רפואי
הדרוש באורח סביר כדי שיוכל המטופל להסכים.
גם לפני חקיקת חוק זה,
קבע ביהמ"ש כי יש למסור מידע למטופלים, שכן בהיעדר מידע על מהות
הטיפול וטיבו, לא יכול המטופל להסכים. כך בפס"ד בר חי נ'
שטיינר, בו נדונה תביעה של שטיינר נגד דוקטור בר חי, אשר
ביצע ניתוח בילדה, וגם לה לנזק. לפני הניתוח שאלה האם את הרופא האם
קיימים סיכונים בניתוח, והרופא ענה בשלילה, הגם שבשלושה מ- 14
ניתוחים דומים שביצע הרופא קרתה התקלה שהתרחשה גם במקרה של בר –
חי. ביהמ"ש העליון קבע, כי הסכמת ההורים לניתוח הייתה מבוססת על
מידע שגוי. להורים לא הוסברו כל הסיכונים הכרוכים בניתוח, ולכן
הסכמתם אינה תקפה, ובר חי חויב בתקיפה.
השאלה היא: מה כמות
המידע שחייב להימצא בידי המטופל כדי שהסכמתו תהיה תקפה. הגישה
האמריקאית סוברת, כי יש לגלות לחולה את כל האינפורמציה הרלבנטית,
ואי גילוי נרחב של המידע מבטלת את תוקפה של ההסמכה שניתנה. הגישה
האנגלית סבורה, כי אי גילוי של עובדות על הסיכונים הכרוכים בטיפול
אינם שוללים את תוקפה של ההסכמה שניתנה, כאשר החולה יודע את מהות
הטיפול (גם אם לא את כל העובדות הרלבנטיות) אך במקרה של אי גילוי
העובדות הרלבנטיות תיתכן תביעה ברשלנות. חוק זכויות החולה קובע,
כאמור, כי יש למסור לחולה את כל המידע הדרוש לחולה באורח סביר כדי
לאפשר לו להסכים לטיפול. כלומר נתקבל מבחן החולה הסביר (ולא מבחן
הרופא הסביר). אלא שהמחוקק מסייג את ההוראה הזאת, שכן הוא מודע
לעובדה שיהיו מטופלים שיסרב לקבל טיפול בשל חשש רחוק ביותר לסיכון
כלשהו, ובכך ימנעו מעצמם טיפול חיוני. ולכן נקבע בסעיף 14 (ד),
כי ועדת האתיקה (סעיף 24 לחוק הזכויות החולה קובע את הרכבה
של ועדת האתיקה) רשאית לאשר אי-מסירת מידע לחולה, אם מסירת המידע
עלולה לפגוע בחולה.
מובן שהרופאים אינם
חייבים לגלות לחולה מידע שאינו ידוע אף לרופאים עצמם. בפס"ד
קוהרי נ' מד”י דן ביהמ"ש העליון בתביעה של אישה, אשר במהלך
ניתוחה עמדו הרופאים על סיכונים נוספים ובעיות נוספות שנתעורר, ולא
היו ידועות להם קודם לניתוח. בטפלם בבעיות אלה נגרם נזק למנותחת.
ביהמ"ש העליון קבע, כי הרופאים הסבירו למנותחת את כל הסיכונים אשר
היו ידועים להם, ואין לדרוש מהם שיגלו מה שאינם יודעים. השופט
בן-יאיר נקט בעמדה מרחיקת לכת ואף לא-הגיונית, שיש להכיר
בעוולה של תקיפה, אך הוא היה בדעת מיעוט.
בניגוד לפס"ד קוהרי,
בפס"ד רייבי נ' ויידר המצב היה שונה במעט. אמנם גם
במקרה זה, גילה ד"ר ויידר, במהלך ניתוח לאיחוי החוליות, צלקת –
תוצאת הניתוח הראשון שבוצע ברייבי – והוא סבר, כי צלקת זאת היא
הגורמת לויידר לכאבי גב. ד"ר ויידר החליט להסיר את הצלקת, על אף
שלא ניתנה לו הסכמה לכך מאת המטופל, והוא גרם לנזק. הגישה
האמריקאית סבורה, כי אם במהלך הניתוח הרופא צריך לעשות פעולה שלא
ידע עליה מקודם, רשאי הרופא לבצע את הפעולה, אף בלי הסכמת המנותח,
ולא יהיה אחראי בעוולה של תקיפה. אלא שבפני ביהמ"ש העליון ניצב
תקדים, בו חייב בתקיפה רופא שביצע פעולה במנותח ללא קבלת הסכמת
המנותח לכך. ביהמ"ש העליון לא הכריע בסוגיה, האם רשאי רופא לבצע את
הפעולה שהוא מגלה במהלך הניתוח, שכן במקרה שלפניו איסור על ביצוע
הפעולה משמעה ביצוע ניתוח שלישי ברייבי. אך בית המשפט העליון לא
נדרש גם לתת תשובה לשאלה זאת, שכן – וכאן ההבדל מפס"ד קוהרי –
הוכח, כי הצלקת הייתה צפויה. מאחר והצלקת הייתה צפויה, ניתן היה
להשיג את הסכמתו של רייבי מראש, ומשזו לא הושגה, לא ניתן היה להסיר
את הצלקת.
בפס"ד רייבי נ'
ויידר
התעוררה סוגיה נוספת. רייבי טרם הניתוח חתם על כתב הסכמה, בו נתן
הסכמתו לכל טיפול רפואי שיידרש במהלך הניתוח. ביהמ"ש העליון קבע,
כי אין בטופס זה משום מתן הסכמה. אם חתימת החולה על טופס ההסכמה לא
לוותה בהסמכה מודעת לסוגי הטיפולים שיינתנו לו, ייחשבו טיפולים אלה
מטיפולים שבוצעו ללא הסכמתו. מטרת טופסי ההסכמה הכלליים הללו היא –
לפני בית המשפט – לכסות מקרים של טיפול בלתי צפוי שהמנתח יידרש
לבצע במהלך הניתוח. אין בטפסים כדי לשלול את חובת המנתח לקבל מראש
הסכמה של המטופל לגבי טיפול צפוי הכרוך בסיכון.
* הסכמת קטין
– יש לראות בהסכמת אדם לנגיעה בגופו משום פעולה משפטית כמשמעה בחוק
בכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולכן הסכמת קטינים ופסולי-דין לנגיעה
בגופיהם, ובכלל זה לטיפול רפואי, טעונה הסכמת נציגיהם. ואכן, לא
ניתן לבצע טיפול רפואי בקטין ללא הסכמת נציגו, ומלבד אם הסכמת
הקטינים היא פעולה משפטית שדרכם של קטינים לעשות (החריג בסעיף 6
לחוק הכשרות המשפטית) – למשל, טיפול שיניים או בדיקה
גניקולוגית ע"י בת שבע-עשרה. חריג נוסף הוא החריג שבסעיף 316
לחוק העונשין, הקובע, כי הסכמת קטינה להפסקת הריונה אינה טעונה
הסכמת נציגה.
בעוד שהבגיר יכול לקחת
על עצמו סיכונים, הרי סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית קובע, כי
ההורים חייבים לנהוג לטובת הקטין. ביהמ"ש (או ועדת האתיקה) יהיה
רשאי להתערב ולכפות טיפול על קטין, גם כאשר ההורים מתנגדים, וזאת
אם התנגדות ההורים היא בניגוד לטובת הקטין. מסיבה זאת סרב ביהמ"ש
העליון להכיר בעוולה של תקיפה בפס"ד גרטי נ' מד"י.
במקרה זה סירבה האם שבתה הקטינה תעבור ניתוח לכריתת רגלה, הגם שללא
הניתוח עלולה הייתה הילדה למות. הרופאים החליטו לבצע את הניתוח בכל
מקרה, וביהמ"ש העליון קבע, כי אם לא הייתה שהות ביד הרופאים לפנות
לבית המשפט לפני מתן הטיפול, יכול ביהמ"ש לאשר את הטיפול גם
בדיעבד. מכאן ניתן אולי להסיק, כי הסכמת הקטין, אותה יכולים הוריו
לבטל בדיעבד (לפי סעיף 4 לחוק הכשרות), עשוי ביהמ"ש ליתן לה
תוקף מחדש, אם ביטול ההסכמה ע"י ההורים הייתה שלא לטובת הקטין.
בפס"ד היוהמ"ש נ' פלוני התערב ביהמ"ש העליון וקבע, כי
האפוטרופוס של פסול-דין מפגר (ההורה) אינו יכול להסכים לניתוח
להוצאת כליה מבנו המפגר – ניתוח הדרוש לשלם שתילת הכליה בגוף האב.
הסכמה למעשה
בלתי חוקי
– שאלה נוספת הנוגעת לעוולת התקיפה היא מה דינה של נגיעה בגופו של
אדם בהסכמתו – כאשר נגיעה זאת אסורה על פי החוק הפלילי. למשל: החוק
קובע, כי קיום יחסי מין עם נערה מתחת לגיל 17 הוא עבירה פלילית אלא
גם כעוולה של תקיפה. (בתי המשפט האמריקאיים מבחינים בין מטרות
שונות של החוק הפלילי. כאשר מטרת החוק הפלילי היא להגן על צד חלש –
כמו הגנה על קטינה, אין תוקף להסכמת הצד החלש לתקיפתו, והתוקף
יואשם הן בפלילים והן ייתבע בעוולה של תקיפה. לעומת זאת, כאשר מטרת
החוק הפלילי הוא להגן על הציבור בכללותו (למשל עבירה של הפרעת שלום
הציבור) הצד שהסכים להיות מותקף לא יכול לתבוע בעוולה של תקיפה, גם
אם המדינה יכולה להאשים את התוקף בעבירה פלילית) שאלה זאת לא נדונה
בבתי המשפט באנגליה, אך רוב המחברים האנגליים סבורים, כי אין לערבב
את התחום הפלילי והתחום האזרחי. עובדת היותו של המעשה עבירה פלילית
איננה צריכה לשלול את תוקפה של הסכמה אמיתית במישור האזרחי.
בישראל נדונה השאלה
בפס"ד אבוטבול נ' קליגר
–
בו בעל הנתבע את התובעת בהיותה מתחת לגיל 17, עבירה לפי סעיף
347 לחוק העונשין. השאלה שנדונה בביהמ"ש העליון הייתה האם
עומדת לתובעת זכות תביעה בנזיקין בשל בעילתה, למרות שלמעשה הסכימה
לה. השופט חיים כהן בדעת מיעוט דגל בגישה האמריקאית. אך דעת
הרוב הייתה, שיאן החוק הפלילי של ישראל קובע שהסכמת נערה שגילה
למטה מגיל 17 לקיום יחסי מין איננה תקפה, אלא רק שבעילת נערה תהיה
עבירה פלילית על אף הסכמתה. מכיוון שכך, אין לומר שיש תקיפה אזרחית
בנסיבות אלה.
הגנות לעוולת התקיפה – סעיף 24
אחריות למעשה הזולת
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
