תגיות לעמוד: עורך דין עורך דין דיני אינטרנט עורכי דין לשון הרע זכויות יוצרים פיצויי פיטורין עו"ד תקנון גילוי נאות הוצאה לפועל תביעה ייצוגית gurl shi תקשורת בית משפט גביית חובות פשיטת רגל

מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

קיום חובת זהירות

השאלה הראשונה והטבעית היא: מתי קיימת חובת זהירות ומתי אינה קיימת חובת זהירות.

המבחן לקביעת קיומה של חובה כזאת הוא מבחן הצפיות. כפי שנאמר בסעיף 36, מבחן הצפיות אינו מתייחס ליכולת הצפייה של הנזק, אלא לצורך בצפיית הנזק. לא כל מי שיכול לצפות את הנזק, אף צריך לצפות אותו. מי שאינו צריך לצפות את הנזק, לא תחול עליו חובת הזהירות.

שאלה זו עולה בסוגיית חובת ההצלה של עובר – אורח. למשל: האם חייב אדם להציל אדם אחר מטביעה, כאשר ברור לו שאי הצלתו תביא לטביעת רעהו? וודאי שהוא יכול לצפות, שאי היחלצות לעזרה תביא למותו של רעהו. אך האם הוא אף צריך לצפות זאת? האם נטיל עליו חובת זהירות?

הגישה האנגלית והאמריקנית היא שאין חובת הצלה כללית .חובה זו קיימת רק במקרים מסוימים, למשל חובה ההורה להציל את ילדו, או חובת המציל להציל את הטובעים בים או בבריכה.

בחקיקה הישראלית מתגברת בשנים האחרונות מגמה לעודד מעשי הצלה. בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] הוספו סעיפים המעניקים גמלאות לעובד שנפגע תוך כדי ניסיון להציל גוף או רכוש או למנוע נזק במקום עבודתו או בסביבה הקרובה לו; חוק תגמול לחייל הנפצע בהצלת חיי הזולת, תשכ"ה – 1965 קובע, כי חייל שהקריב חייו או נעשה נכה עקב הצלת אדם מסכנת קיפוח חיים – דינו כדין חייל שנספה במערכה או כדין נכה צה"ל לפי העניין; חוק לתיקון דיני האזרחיים הישראליים (הטבת נזקי גוף) וחוק עשיית עושר ולא במשפט מאפשרים לאדם שהתנדב לתבוע מהמזיק את הנזקים שנגרמו לו. כלומר, המחוקק מעודד מעשי הצלה, אך אינו מחייב זאת, להוציא מספר יוצאים מהכלל, כמו למשל תקנות התעבורה המחייבות נהגים – הן המעורבים בתאונה והן החולפים במקום – לסייע ולהגיש עזרה.

גם הפסיקה הישראלית מעודדת מעשי הצלה. בתי המשפט הכירו באחריות של המזיק לא רק כלפי הניזוק, אלא גם כלפי הניזוקים שהתנדבו להגיש עזרה, וזאת בנימוק "שסכנה קוראת להצלה", דהיינו שאדם היוצר מצב סכנה חייב לצפות שיבואו לסייע בידי הניזוקים, ולכן צריך לצפות שגם המתנדבים ייזוקו. לגבי השאלה האם קיימת במשפט הישראלי חובת הצלה כללית, ישנם חילוקי דעות בין המשפטנים. בפס"ד יערי נ' מדינת ישראל סקר השופט ברק את המקרים בהם הכירה כבר הפסיקה כי קיימת חובת זהירות. הוא מעלה את השאלה, האם קיימת חובה לסייע לזולת ולמנוע ממנו נזק על ידי מעשה התנדבות. אין הוא מכריע בשאלה זאת, ואין הוא שולל את האפשרות כי חובה כזאת אכן קיימת. את התשובה לשאלה נותן השופט ברק בספרו על הפרשנות השיפוטית. שם מביע השופט ברק את דעתו, כי שיקולים נורמטיביים (כמו עיקרון קדושת החיים) מוסדיים ובין מוסדיים מובילים להכרה בחובת זהירות מושגית המוטלת על כל אדם לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סיכון של ממש לחיים ולגוף של זולתו, ובלבד שאין בכך כדי להעמידו בסיכון דומה. כלומר, לגישתו של ברק, קיימת חובת הצלה אך היא מסויגת: אין היא קיימת כאשר היא תעמיד את המציל בסיכון דומה. (על משמעות הביטוי "סיכון דומה" ישנה פרשנות רבה. הביטוי מעלה שאלות רבות: האם סיכון דומה הוא סיכון זהה? האם קיימת חובת הצלה כאשר הסיכון אינו סיכון של מוות, אלא של פגיעה קשה? של נזק כספי? ועוד.) השופט לוין בפס"ד לורנס מביע דעה מנוגדת. הוא סבור כי אין חובת הצלה כללית, (במקרה שלפניו, לא הכיר השופט לוין בחובת הצלה, אך זאת בשל מקרה יוצא דופן שבו יצירת סיטואציה מסוכנת יוצרת חובת הצלה של הנפגע. גם השופטים דורנר ובך לא דנים לעניינה של השאלה: האם קיימת חובת הצלה כללית במשפט הישראלי, שכן הדיון בנושא במקרה שלפניהם לא היה נחוץ) וסובר כי זהו אף המצב הרצוי הוא מעלה שלושה נימוקים: ראשית, טעמים של מדיניות משפטית מחייבים לצמצם ככל האפשר את ההתערבות בחופש הפרט ובשיקוליו; שנית, אם נכיר בחובת הצלה כללית עלולים אנשים להעניק "שירות דוב" – לחוש לעזרה ולהגביר את הנזק; שלישית, ישנו קושי בקביעת אמת המידה לרמת ההקרבה הנדרשת כדי למלא את החובה.

השאלה האם קיימת חובת הצלה כללית לא הוכרעה סופית במשפט הישראלי. השופט ברק סבור כי חובה כזאת אכן קיימת, ולעומתו השופט לוין סבור כי אינה קיימת. לכן אין לדעת כיצד יפסוק בית המשפט במקרה הבא בו השאלה תתעורר. נוצר מצב, שאדם עלול להיות חייב בדין, משום שנהג בדרך שבית המשפט סבר כי היא הדרך הנכונה לנהוג. זוהי הבעייתיות שבעוולת הרשלנות: אין לדעת מראש מהן הקטיגוריות שבית המשפט יכריז עליהן כיוצרות חובת זהירות.

מכאן שחשוב להכיר את המקרים בהם כבר קבע ביהמ"ש כי קיימת חובת הזהירות או כי החובה אינה קיימת:

1. האם קיימת חובת זהירות של בעל בית כלפי גנב? – למרות שאדם יכול לצפות שגנבים יפרצו לביתו, אין הוא צריך לצפות לכך, ולכן אין קיימת חובת זהירות כלפי גנב. היכולת לצפות אינה הופכת לצורך לצפות מטעמים של מדיניות משפטית.

2. האם קיימת חובת זהירות של מי שגם לתאונת דרכים כלפי קרוב משפחה של הנפגעים בתאונה? – שאלה זו נדונה בפס"ד אנלי – MCLOUGHLIN V. OBRIAN בו נדונה תביעתה של אישה אשר ראתה בבית החולים את בני משפחתה שנפצעו בתאונת דרכים, ולאחר מכן נודע לה על מות בתה, ובעקבות זאת לקתה בהלם וחלתה במחלת נפש. התביעה הייתה נגד הנהג שגרם לתאונה. עד פסק הדין זה הכירה תביעה האנגלית בזכות אם לתבוע פיצויים על נזק נפשי שנגרם לה, אם הייתה נוכחת במקום התאונה. בערכאה הראשונה לא הרחיב בית המשפט את חובת הזהירות על הנהג. הוא אמנם היה יכול לצפות לנזק כזה שיתרחש, אך לא היה צריך לצפות לכך. בית הלורדים הפך את התוצאה על פיה וקבע שהנהג היה צריך לצפות את הנזק. פס"ד MCLOUGHLIN משקף היטב את הבעייתיות שבעוולת הרשלנות. ניתן לטעון הן לקיום חובה והן לאי קיומה, ובית המשפט יצטרך לקבוע את הגבול בין "יכול" לבין "צריך".

3. האם קיימת חובה של רופא או יועץ גנטי כלפי הורה או כלפי תינוק שנולד עם מום, כאשר אילו ניתן הייעוץ הנכון לא היה נולד התינוק כלל? – זוהי סוגייה של "הולדה בעוולה". דהיינו, הורים המעדיפים לבצע הפלה או לא להוליד ילדים כלל, כאשר ידוע להם מראש שהתינוק שייוולד להם יהיה בעל מום. השאלה היא האם הורים יכולים לתבוע רופא או יועץ גנטי אם התרשלו במתן הייעוץ, והאם יכול התינוק לעשות כן. התביעה יכולה להתקיים רק על סמך עוולות הרשלנות, ולכן צריך לברר אם מתקיימת חובת הזהירות. בפס"ד זייצוב נ' כץ התמודדו השופטים עם סוגיות אלו. הם היו נכונים להכיר בחובת זהירות כלפי ההורים, אך נחלקו האם חובת זהירות קיימת גם כלפי הילד. תביעתו של התינוק מבוססת על ההנחה שעדיף אי קיומו על חייו. בית המשפט מתקשה להקשיב לטיעון, כי חיי אדם הם נזק. מתעוררות אף שאלות של קביעת גבולות. למשל, האם להכיר בחובת הזהירות של ההורים כלפי הילד, והאם יוכל הילד לתבוע את הוריו אם קיימת חובה שכזו? (השופט ברק לא שולל אפשרות של תביעה של ילד כלפי הוריו על שהביאוהו לעולם) בית המשפט קבע ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט זילברג, כי קיימת חובת הזהירות של הרופא כלפי הילד. אלא שבית המשפט נחלק לגבי השאלה, מתי להכיר בתביעה כזאת. השופטים ברק וש' לוין בחרו בדרך הרחבה: כל ילד שנולד עם מום – אפילו מום קל – עקב רשלנות האחר, רשאי לתבוע את מי שבגינו הוא נולד עם המום, ולצורך קביעת הפיצויים יש להשוות את מצבו עם מצב ילד בריא. השופטים בן פורת וד' לוין סבורים כי התביעה תוכר רק מקום בו המום הוא מום קשה, שניתן לומר לגביו כי טוב היה לו לא היה נולד הילד. לעניין הפיצויים, סברו השניים כי יש לקבוע פיצויים כך שיתנו לאותו ילד את כל שיסייע בידו להתגבר על הקשיים שבגין מומו. אין הם מכירים בפיצויים בהשוואה לילד בריא. אין הכרעה בסוגיה זו, והשאלה נותרה פתוחה.

בפסק הדין המחוזי בעניין מדינת ישראל נ' אזולאי נדונה תביעתה של תינוקת שנולדה עם מום, אשר לא הובחן בבדיקת אולטרה סאונד. השופט נאמן קבע, כי אין הקטינה יכולה לתבוע את הצוות הרפואי. נימוקו היה, כי בפס"ד זייצוב קיימת הכרעה להכיר בתביעה בגין מומים קשים והחמורים, והמחלוקת היא האם להכיר גם במומים קלים. במקרה של אזולאי, אין המדובר במום חמור, ולכן אין התביעה יכולה לתבוע. בניגוד לקביעת השופט נאמן, כי בפס"ד זייצוב ניתנה הלכה, לפיה ניתן לתבוע בגין מומים חמורים, סבורה השופטת פלפל בפסק הדין המחוזי בעניין פלונית נ' ד"ר שלו, כי בפס"ד זייצוב לא נפסקה הלכה. אין היא רואה את הבעיה כשאלה של עדיפות החיים על אי החיים, אלא כזכותו של הפרט לקבוע אם עדיף לו שלא להיוולד. השופטת פלפל הכירה בזכות אדם שלא להיוולד. היא אף מכירה בזכות ההורים להחליט החלטה זו עבור תינוקם.

מאחר שהכירה בזכות זו, היא מכירה בזכות תביעה בגין הולדה בעוולה, שכן במקרה זה נפגעת הזכות. בנוגע לשאלת הפיצויים, דוחה השופטת פלפל את דעתו של השופט ברק, כי יש לקבוע פיצויים רחבים המשווים את מצבו של התינוק בעל המום עם תינוק ללא מום. לדעתה, רשלנות הרופא איננה בהולדת הילד בעוולה, אלא באי מסירת מידע מדויק, ולכן יש לפצות רק כדי לכסות את נזק הלידה, אך אין לפצות על נזקו של הילד לכל משך חייו. ניתן לראות כי גם לאחר פס"ד זייצוב, לא ברורה סוגיית ההולדה בעוולה, ולא ברור מתי מוכרת זכות התביעה ומהם הפיצויים הנאותים.

דוגמאות אלו מבליטות את הבעייתיות שבעוולת הרשלנות: לעולם איננו יכולים להיות בטוחים מראש מה תהיה הכרעת בית המשפט בסוגיות שטרם נדונו בו. כמו כן, גם בסוגיות שנידונו בביהמ"ש, יש חוסר ודאות לגבי היקף החובה. זהו גם יתרונה של העוולה, שהיא גמישה ויכולה להשתנות בהתאם למצב החברתי והמשפטי במדינה. ואכן, הקביעה כי "צריך לצפות" (צפיות מהותית) ולא רק "יכול לצפות" (צפיות טכנית) נקבעת על ידי בית המפשט לפי שיקולים של מדיניות משפטית. השופט מאזן כמה אינטרסים בבוא לקבוע את הצורך לצפות, כמו ההסתברות שהסכנה תקרה, חומרתה של הסכנה, התועלת המופקת מהמעשה או מהמחדל, הקושי למנוע את הסכנה, העלות של מניעת הסכנה ועוד.

לעתים איזון האינטרסים יביא את בית המשפט למסקנה כי אין להטיל חובת זהירות. כך היה בפס"ד צור נ' מדינת ישראל. מארגן טיול נתבע על גרימת מותו ברשלנות של מטיילים בטיול בשל שטפונות. בית המשפט העליון הפך את פסיקת בית המשפט המחוזי, וקבע כי אין חובת זהירות. המערער יכל לצפות את הנזק, אך לא היה צריך לצפותו. כנגד גודל הסיכון וחומרת הסכנה, יש להביא בחשבון את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית, כדי לקבוע אם סביר היה לדרוש צפיות של הנזק ולפיכך: הימנעות מהטיול. במקרה שלפנינו, אין ספק כי נודעת חשיבות רבה לטייל ולהכיר את הארץ וההיסטוריה שלה. זהו ערך חינוכי ולאומי, אין פירוש הדבר, שניתן לזלזל ולהתרשל בעת עריכת טיולים. אלא שכאשר ננקטים אמצעי זהירות סבירים, לא קיימת עוד חובת צפיותה של הסכנה, כאשר מדובר בסכנה אשר את היווצרותה לא ניתן למנוע. בפס"ד גידולי החולה נ' מחרוז קבע השופט ויתקון, כי רשלנות וחוסר זהירות מקבלים משמעות שונה כשמדובר בדפוסי התנהגות שציבור מסגל כי להתרגל למצב של סכנה. לכן דחה את תביעתו של אדם כנגד מעבידו שחייב לעבוד גם בשעות מתיחות בגבול הצפון.

השיקולים המשפטיים יכולים שישתנו מזמן לזמן. ואכן, בעבר נמנעו בתי המשפט מלקבוע חובת זהירות של רופאים כלפי מטופליהם, מלבד במקרים חריגים. השופט קיסטר בפס"ד לויטל נ' קופת חולים טען, כי הטלת חובת זהירות כזו על רופאים תגרום להם לחשוש מתביעה, וחשש זה ימנע ממנו טיפול נאות. כיום אנו מצויים בקיצוניות ההפוכה, שכן בפס"ד פאר נ' קופר קבע בית המשפט, כי רופא שעומד לבצע ניתוח, צריך לבצע את כל הבדיקות האפשריות כדי להיות מודע לכל מום אפשרי הידוע בספרות הרפואית, אפילו אם זה מום נדיר ביותר. בפס"ד זה התוצאה אליה רצו השופטים להגיע – שלא להתיר את המטופל ללא כל פיצוי, שעה שהרופאים מבוטחים על ידי חברות ביטוח – התוצאה היא שקבעה את ההלכה. זהו מצב לא רצוי, שכן גם אם התוצאה רצויה, הרי ההלכה אינה רצויה: היא מחייבת את בתי החולים לעמוד בסטנדרטים שאינם ניתנים להגשמה, והיא פותחת אף פתח לתביעה פלילית כנגד רופאים ובתי חולים. דרך אחרת להקל עם המטופלים, היא על ידי העברת נטל ההוכחה אל הרופאים. כך נקט בית המשפט בפס"ד ברנשטיין נ' עטיה, בו נקבע כי מקום שלא נערך רישום רפואי שהיה צריך להיערך, נטל הבאת הראיות עובר אל הרופא או אל המוסד הרפואי. השופט קדמי אף מרחיק לכת, וקובע כי לא רק נטל הבאת הראיות (נטל ההוכחה), אלא אף נטל השכנוע עובר על הרופא. (כיום מעוגנת סוגיית הרישום הרפואי בחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996).

השאלה האם אדם צריך לצפות את הנזק מתבצעת באמצעות מבחן האדם הסביר. דהיינו, הצורך של אדם לצפות את הנזק קיים במקום בו אדם סביר באותן נסיבות היה צריך לצפות את הנזק. בפס"ד מזרחי נ' מקורות התייחס השופט זוסמן לשאלה, מיהו האדם הסביר: "בתי המשפט נוהגים זה עשרות בשנים לקבוע צפיותה של פגיעה על פי ההתנהגות הנדרשת "אדם סביר" אותה התגלמות של אדם תם, ישר והגון, שאולי אינו קיים בפועל, אך משמש קנה מידה מועיל למדוד בו אחריות בנזיקין". האדם הסביר אינו קיים בפועל. הוא אך כלי המשמש בידי בית המשפט קנה מידה לקביעת האחריות בנזיקין. האדם הסביר איננו בשום אופן האדם הממוצע, כפי שנקבע בפס"ד בש נ' מדינת ישראל. בפס"ד זה נדון מקרה טראגי, שילד נלכד במקרר שהשאיר המערער בחצר ומת. (המדובר בהליך פלילי, תביעה של המדינה על עבירה של גרימת מוות ברשלנות. אלא שנקבע, כי לשם קביעת רשלנותו של הנאשם, מסתמכים על יסודותיה של עוולת הרשלנות). ההגנה הביאה עדים רבים משכבות שונות של הציבור, אשר טענו שלא היו מעלים על דעתם שהמקרר ישמש מלכודת מוות. עדות זאת לא עמדה לזכותו של הנאשם. המבחן אינו מבחן האדם הרגיל, אלא מבחן האדם הסביר שהוא למעשה בית המשפט. גם כאן טמונה הבעייתיות של עוולת הרשלנות, שקיים חוסר ודאות כיצד יפסוק בית המשפט במקרה הבא.

מבחן הצפיות שמיושם על האדם הסביר מתבצע פעמיים: הן לשם קביעת חובה והן לשם קביעת חובת הזהירות הקונקרטית. כשבוחנים אם מתקיימת חובת זהירות מושגית, שואלים האם בסוג המקרים, סוג מזיקים לעומת סוג ניזוקים, יש חובת זהירות. כשבוחנים אם מתקיימת זהירות קונקרטית, שואלים האם במקרה הקונקרטי, נשוא הדיון, קיימת חובת זהירות. לא כל מקום שקיימת חובת זהירות מושגית תהיה חובת זהירות קונקרטית,. בפס"ד פריצקר נ' פרידמן נדונה תביעה כנגד נהג משאית אשר דרס למוות את מעבידו. פס"ד זה נדון עוד טרם נעשתה ההבחנה הזאת על ידי השופט ברק, אך כבר אז התייחסו לכך. בניגוד לשופט זילברג שטען כי קיימת חובת זהירות על הנהג, אך הוא לא הפר אותה (לדעת השופט זילברג, לא הייתה הפרה של החובה מאחר שהמנוח הוזהר על ידי הנהג, ולכן היה עליו להיזהר ולא לעמוד בשטח המסוכן), השופט אגרנט טען כי הנהג לא חב חובת זהירות. אמנם קיימת חובת זהירות כללית על נהגים כלפי הולכי רגל, אך במקרה שלפנינו לא הייתה קיימת חובת זהירות של הנהג הספציפי כלפי הולך הרגל הספציפי. גישתו של אגרנט, להפריד בין חובת זהירות מושגית לבין חובת זהירות קונקרטית, היא הגישה הנוהגת כיום. אלא שבעבר, היו בוחנים כל מקרה ומקרה לגופו, כלומר בוחנים אך אם קיימת חובת זהירות קונקרטית. כיום, טרם הבחינה אם קיימת חובת זהירות קונקרטית. אמנם במקרים רבים יש כפל בבחינת הצפיות, ויש אף חוסר גמישות כאשר מקרים מסוימים כבר נכללים בקטגורית של אחריות מושגית שבית המשפט העליון יצר, אך היתרון בגישה זאת היא שלאותם מקרים לגביהם נקבע כבר כי קיימת חובת זהירות מושגית, נותר רק לבדוק את המקרה הספציפי, האם קיימת חובת זהירות קונקרטית.

ההבחנה בין חובת זהירות ספציפית לחובת זהירות קונקרטית קיימת אף במשפט האנגלי. בפס"ד ASHTON נדונה תביעה של אחד מהשותפים בשוד כנגד שותף אחר שנהג במכונית הנמלטת וגרם לתאונה. בית המשפט קבע, כי אמנם קיימת חובת זהירות מושגית של נהג ליושבים ברכב, אלא שבמקרה הקונקרטי, תקנת הציבור אינה מאפשרת קביעת חובת זהירות קונקרטית. בית המשפט אמנם אינו מציין את המושגים "חובת זהירות מושגית" ו "חובת זהירות קונקרטית", כך נראה כי זאת כוונתו. (ניתן לראות את כוונת בית המשפט בדרך זו, דהיינו שקיימת חובת זהירות מושגית של נהג כלפי היושבים במכונית, אך אין קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה של פשע, אך ניתן לפרש את כוונת בית המשפט בדרך שונה, היינו שאין קיימת חובת זהירות מושגית של שותף לפשע אחד כלפי משנהו).

מספר שאלות חשובות נתעורר בעניין חובת הזהירות והצורך לצפות.

השאלה הראשונה היא: האם חובת הזהירות נשללת עקב ריחוק במקום או ריחוק בזמן?

· ריחוק במקום – בפס"ד מטרני נ' ציוד מוצרי ים, נדונה תביעה של אדם שנפגע מהעמסה רשלנית של סחורות, כאשר פירוק הסחורות נעשה במרחק רב ממקום ההעמסה. בית המשפט קבע, כי השכנות איננה שכנות גיאוגרפית אלא נמדדת לפי קשר סיבתי. אין זו עובדה רלבנטית, שיש ריחוק בין מקום הפרת חובת הזהירות למקום גרימת הנזק, צריך לצפות שההעמסה הרשלנית תגרום לנזק, גם אם הנזק יקרה במקום מרוחק.

· ריחוק בזמן – בפס"ד טרבסקי נ' היועץ המשפטי הועמד לדין קבלן, שהואשם בגרימת מותו ברשלנות של ילד, אשר נפל מגגון זכוכית בבניין אותה בנה הקבלן. הקבלן טען, כי הבניין נבנה לפני שנים רבות, ואין חובתו נמשכת לעולמי עד. בית המשפט קבע, כי מעבר הזמן כשלעצמו אינו שולל את קיום החובה, אלא שהאחריות בנזיקין של הקבלן הרשלן נמשכת עד הזמן שיש להניח במידה סבירה, שמחזיק או אחר יעמוד על הפגם או יהיה חייב לעמוד עליו, ויהיה בידיו להסירו או לנקוט אמצעי שמירה מפניו. כלומר: אם מדובר בפגם שסביר שהדיירים יגלו אותו אחרי פרק זמן מסוים – ייתכן שהאחריות נפסקת, שכן יש אחראים אחרים (הדיירים) שצריכים למנוע את הנזק. אלא שבמקרה הנדון בפסק הדין, לא היו צריכים הדיירים לעמוד על הפגמים.

שאלה נוספת שהתעוררה היא: מה צריך לצפות? האם צריך לצפות את ההתרחשות בכללותה או שמא אין צורך לצפות את כל פרטי ההתרחשות?

במספר פסקי דין אנגליים נדונה שאלה זאת:

בפס"ד HUGHES נתבעו פועלים סקוטיים, אשר יצאו להפסקת תה והותירו בור פתוח שעליו מנורת אזהרה. מספר ילדים שיחקו עם המנורה. המנורה נפלה לבור, וכתוצאה מהליך כימי שנגרם ויצר התפוצצויות, נפל אחד הילדים לבור ונכווה כוויות קשות. פרטי ההתרחשויות לא היו צפויים. בית המשפט קבע, כי אין לכך חשיבות, מה שחשוב הוא שהנזק בכללותו היה צפוי: היה צפוי שעזיבת הבור ללא אמצעי זהירות נאותים עלול לגרום לנזק גופני לילדים שיעברו וישחקו במקום. העובדה שהנזק הנגרם חמור יותר מההתרחשות הכללית אינה רלבנטית.

בפס"ד DOUGHTY נדונה תביעה נזיקית של עובד כנגד מפעל הדודים בה עבד. העובד נגע בטעות במכסה של אחד הדודים והפילו לתוך הדוד, וכתוצאה מכך התרחש תהליך כימי מסוים, החומר שבדוד התפרץ והעובד ניזוק קשות. בית המשפט קבע, כי המפעל אינו אחראי לנזק שנגרם לעובד. הסיבה לכך היא, שהמפעל לא היה צריך לצפות התרחשות כזאת, דהיינו לא היה צריך לצפות נזק שייגרם מהתהליך הכימי שנגרם. לכן אין חובת הזהירות ואין גם אחריות בגין רשלנות.

בשני פסקי הדין פסקו בתי המשפט כי לא ניתן היה לצפות את הנזק, אלא שבפס"ד הראשון נקבע, כי הייתה קיימת חובת הזהירות, ועל כן יש אחריות בנזיקין במקרה שהופרה חובת הזהירות. לעומת זאת, בפסק הדין השני נקבע, כי לא הייתה קיימת חובת זהירות. אין זה אומר שבפס"ד השני חולק בית המשפט על הקביעה, כי יש לצפות את הנזק בכללותו, אלא שבמקרה שלפניו הוא פסק כי לא הייתה כלל חובת זהירות (או יכל גם לפסוק כי ניתן היה לצפות את הנזק, אך לא הייתה הפרה של חובת הזהירות).

בפס"ד כיתן נ' וייס דן בית המשפט בתביעה כנגד המפעל, שאחד מעובדיו לקח את הנשק שקיבל לשמירה במפעל והשתמש בו למעשה רצח. השופט שמגר הפנה לשני פסקי הדין האנגליים לעיל בלי להבחין בהם, וקבע, כי סעיף 36 לפקודת הנזיקין ("במהלכם הרגיל של הדברים") קובע, כי הציפיות צריכה להתייחס לדרך עלילתו ותהליך גרימתו הכלליים של סוג הנזק שנגרם. אין צורך לחזות מראש את פרטי דרך גרימת הנזק, אלא את האפשרות הכללית של גרימת נזק.

ההלכה כיום היא ברורה: אם נזק הוא צפוי, הרי שהמעוול אחראי לכל הנזק שנגרם, גם אם הנזק שנגרם למעשה הוא חמור יותר מהנזק הצפוי, וגם עם הנזק היה חמור יותר עקב רגישות מיוחדת של הניזוק (עיקרון הגולגולת הדקה) שכן זוהי סוגייה הקשורה לשלב הפיצויים, ולא ליסוד הראשון של העוולה: קיום חובת הזהירות. על אף שההלכה ברורה, הרי היישום שלה הוא בעייתי לעתים.

אם כן, יש להדגיש כי רצון בית המשפט להגן על עובדים הביאו לפיתוח מעין תת – עוולה של חובת זהירות של מעביד כלפי עובד.

בתי המשפט קבעו כי מעביד יוצא ידי חובת הזהירות אם מתקיימים שלושה תנאים:

1. מקום העבודה הוא מקום עבודה ובטוח.

2. המעביד דואג לעובדים מיומנים.

3. המעביד דואג לשיטות עבודה בטוחות.

עם התמלא של שלושה תנאים אלה לא ניתן לטעון כנגד המעביד כי לא קיים את חובת הזהירות שלו כלפי עובדיו. כמובן שבית המשפט הוא שימלא תוכן בתנאים אלה ויקבע אם הם מתקיימים.

בפס"ד שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ קבע בית השופט בך: קיימת חובה מוחלטת של המעביד לוודא, כי העובדים יבצעו את עבודתם בצורה בטוחה. מידתם של אותם אמצעי זהירות שצריך המעביד לנקוט כדי לוודא שהעבודה היא בטוחה, מידה זאת משתנה לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כלומר, השופט בך החמיר מאוד בתנאי השלישי. השופט בך הבחין בין סיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן, שלגביהם ייתכן והמעביד יוצא ידי חובתו. אם הוא מזהיר את העובדים מפניהם ומדריך אותם לגבי אופן מניעתם, לבין סיכונים אחרים, חמורים יותר, או נסתרים או בלתי רגילים, שלא די בהזהרה ובהדרכה, ועליו יהיה לנקוט גם אמצעי פיקוח, לוודא שהוראותיו מבוצעות הלכה למעשה.

· היחס בין הפרת חובה חקוקה לבין רשלנות – ניתן ללמוד על קיום חובת הזהירות על ידי הפרתה של חובה חקוקה. למשל, נהג החוצה קו הפרדה לבן בכביש מפר הוראה סטטוטרית, וניתן גם לתובעו בגין רשלנות אם גרם נזק. כלומר, הרשלנות של הנהג נלמדת מהפרת ההוראה הסטטוטורית, שכן הקו הלבן מסומן בשל הסכנה בעקיפה באותו מקום, וכאשר יש סכנה יש צורך גם להיזהר. החובה החקוקה מלמדת על נורמת הזהירות עליה רוצים לשמור. כלומר, סטייה מהנורמה יכולה להעיד על רשלנות. אולם לא תמיד זה כך. כאשר חציית הקו הלבן נעשתה כדי למנוע תאונה, לא יראו בנזק שייגרם בעקבות הפרת ההוראה הסטטוטורית משום רשלנות. כך גם נהיגה במהירות של 81 קמ"ש בדרך בינעירונית היא הפרת חובה חקוקה, אך לא תעלה בהכרח כדי רשלנות. כלומר, הפרת חובה חקוקה אינה יוצרת אוטומטית אחריות בגין רשלנות. הפרת חובה חקוקה יכולה אבל להעיד לעתים על קיומה של אחריות. יתרה מזאת, ייתכן שאדם יתבע בגין רשלנות, כאשר לא הייתה כלל הפרת חובה חקוקה, דהיינו כאשר אדם פעל על פי החוק. הסיבה היא שהחוק לעתים קובע נורמות התנהגות מינימליסטיות, ובית המשפט, תוך שימוש במבחן האדם הסביר יחמיר את נורמות ההתנהגות.

הפרת חובת הזהירות

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א