|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
סעיף 2 (א) לחוק
האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980
קובע: "יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר
שייצר (להלן – הנפגע), ואין נפקא מינה אם היה או לה היה אשם מצד
היצרן". כמו כחוק הפיצויים, גם חוק האחריות למוצרים פגומים חל רק
על נזקי גוף. חוק הפיצויים קובע אחריות מוחלטת, ונראה כי גם
סעיף 2 (א) מטיל אחריות מוחלטת על היצרן, אלא שהאחריות היא
למעשה אחריות חמורה, דהיינו ישנן נסיבות מסוימות, עליהן נעמוד
בהמשך, שבהתקיימן פוטרים את היצרן מאחריות הגנות אלו מנויות בסעיף
4 לחוק.
היצרן, לעניין חוק
האחריות למוצרים פגומים, אינו רק מי שמייצר את המוצר.
סעיף 1
מגדיר יצרן: "אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם,
לרבות –
(1)
המציג עצמו כיצרן של מוצג במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך
אחרת;
(2)
יבואן שייבא לישראל למטרות מסחריות מוצר שיוצר בחוץ לארץ;
(3)
ספק
של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על
פניו".
סעיף 3 (א)
מגדיר מהו מוצר פגום: "מוצר הוא פגום בכל אחת מאלה:
(1)
מחמת
ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף;
(2)
בנסיבות העניין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות
והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר".
במאמרו מתייחס פרופ'
מור לעניין הליקוי שבמוצר, כאמור בסעיף 3 (א) (1). פרופ'
מור מציג את הגישה האירופית, לפיה ליקוי במוצר מתקיים, כאשר
המוצר אינו בטיחותי, ברמה שהצרכן הסביר זכאי לצפות לה, וכנגדה מציג
את הגישה האמריקאית, לפיה ליקוי במוצר מתקיים, כאשר המוצר אינו
בטיחותי, ברמה שהיצרן הסביר צריך לדאוג לה. פרופ' מור מציע
ששני מודלים אלו יהיו בישראל אפשרויות חלופיות לתביעה. אין נפקות
להבחנה כאשר מדובר בפגם בייצור, או פגם בהוראות השימוש – במקרים
אלה היצרן אחראי לפי שני המודלים. כך גם אין נפקות לעניין פגם לא
מכוון בתכנון. ההבדל קיים כאשר מדובר בפגם מכוון במתכוון, למשל
כאשר היצרן מחליט לייצר מוצר פחות בטיחותי, אך שיהיה אסתטי יותר.
במקרה כזה, יש לשקול את שיקולי היצרן, הן לפי המודל האירופי והן
לפי המודל האמריקני, והתוצאות יכולות להיות שונות.
סעיף 3 (ב)
קובע חזקה של "פגימות המוצר" בקובעו: "חזקה שהמוצר היה פגום אם
נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגם מאשר עם המסקנה
שהיה תקין". סעיף 3 (ב) קובע כי החזקה מתקיימת, כאשר נסיבות
המקרה מביאות למסקנה, שאכן היה פגם במוצר. השופט בך
בפסה"ד ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי סבור, כי
יש לשכנע את בית המשפט, כי המוצר היה פגום כשיצא את המפעל (ולאו
דווקא שהיה פגם במוצר בעת התרחשות התאונה שגרמה לנזק), דהיינו
השופט בך מצמצם את החזקה שבסעיף 3 (ב).
ההגנות המנויות
בסעיף 4, מלמדות כי הבסיס האמיתי של האחריות לפי חוק האחריות
למוצרים פגומים הוא עוולת הרשלנות, אלא שהמחוקק מעביר את נטל
ההוכחה מהתובע לנתבע. סעיף 4 (א) (1) מעניק ליצרן הגנה,
כאשר "הפגם שגרם לנזק נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו; הוכיח היצרן
שהמוצר המסוים עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו, חזקה
שהנזק נגרם לנפגע על ידי פגם שנוצר לאחר מכן". אחריותו של היצרן
נובעת לפיכך מהעובדה שהתרשל ולא ערך בדיקות סבירות. בית המשפט
בפס"ד פניציה נ' עמר תבע את התביעה בגין הרשלנות, לפי
סעיף 41 לפקודה, אך קיבל את התביעה לפי חוק האחריות למוצרים
פגומים. במקרה זה הוכיחה פניציה, כי הבקבוקים עוברים שני סוגי
בדיקות. הסוג הראשון הוא בדיקה מכאנית – אלקטרונית באמצעות מכונות.
אך החברה הייתה מודעת לכך, שהבדיקה המכאנית אינה מושלמת, ולכן נהגה
לבצע בדיקות מסוג נוסף – בדיקה מדגמית על ידי אנשים. בית המשפט
קבע, כי בכך לא די, החברה לא הוכיחה כי בדקה את המוצר הספציפי,
ולכן חויבה בפיצויים. ניתן לראות, כי בית המשפט מפרש את ההגנה בדרך
מצומצמת: לא סתם כל מוצר מן הסוג המסוים, אלא המוצר הספציפי שהיה
פגום וגרם לנזק.
סעיף 4 (א) (2)
מעניק ליצרן הגנה, כאשר "לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית
שהייתה בעת שהמוצר יצא משליטתו, לא יכול היה היצרן לדעת שמבחינת
התכנון לא עמד המוצר ברמת הבטיחות הסבירה". סעיף 4 (א) (3)
מעניק ליצרן הגנה, כאשר "המוצר יצא משליטת היצרן שלא מרצונו, והוא
נקט באמצעים סבירים למניעת יציאתו משליטתו, ולהזהרת הציבור הנוגע
בדבר מפני הסיכון הכרוך במוצר".
סעיף 4 (א) (4)
מעניק הגנה ליצרן, כאשר "הנפגע ידע על הפגם במוצר ועל הסיכון בכרוך
בו, וחשף עצמו מרצון לסיכון זה". הגנה זאת של הסתכנות מרצון מצויה
גם בסעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין: "בתובענה שהוגשה על עוולה
תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב
הדברים שגמרו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". אלא,
שההגנה בחוק האחריות למוצרים פגומים רחבה יותר מההגנה שבפקודת
הנזיקין, וזאת משתי סיבות. ראשית, סעיף 5 (ב) לפקודת הנזיקין
מסייג את ההגנה, כאשר העוולה נובעת מאי מילוי חובה שהייתה מוטלת על
הנתבע מכוח החקוק. שנית, בתביעה לפי פקודת הנזיקין, על הנתבע גם
"לדעת" וגם "להעריך" את הסיכון. לעומת זאת, בתביעה לפי חוק האחריות
למוצרים פגומים, די בכך שהנתבע ידע על הסיכון כדי שתתקיים ההגנה.
סעיף 4 (ג) קובע, כי כאשר מדובר בילד למטה מגיל 12, לא תחול
ההגנה שבסעיף 4 (א) (4). כלומר, אין שומעים לטענת הגנה,
לפיה הילד חשף עצמו מרצון לסיכון.
כאשר מדובר בילד מתחת
לגיל 12, גם לא יפחית בית המשפט פיצויים לפי סעיף 4 (ב)
מאפשר לבית המשפט להפחית פיצויים, כאשר מדובר באשם תורם המגיע לכדי
התרשלות חמורה מצדו של התובע הנפגע. כאש מדובר באשם תורם שאינו
מגיע לכדי התרשלות חמורה, יכול התובע לתבוע לפי עוולת הרשלנות, שכן
סעיף 10 קובע: "חוק זה אינו בא לגרוע מזכויות לפי פקודת
הנזיקין {נוסח חדש} או לפי כל דין אחר". זהו הבדל נוסף בין חוק
האחריות למוצרים פגומים, לבין חוק הפיצויים, שם קיים סעיף של ייחוד
העילה.
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
