הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38

אחריות לאש – סעיף 39

אחריות לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב

במשפט האנגלי נקבע, כי קיימת אחריות מוחלטת של נתבע לנזק שנגרם על ידי חיה שבבעלותו או שבהשגחתו. סעיף 40 אינו קובע אחריות מוחלטת, אלא היפוך נטל ההוכחה. כאשר מדובר בחיית בר, אין צורך להוכיח כי הנתבע ידע את שחזקה שידע, כי החיה מועדת לגרום נזק. ההנחה כי חיית בר היא חיה מועדת. כאשר מדובר בחיה שאינה חיית בר, יש צורך להוכיח ידיעה בפועל או ידיעה בכוח.

סעיף 41א היא תגובה חקיקתית על ריבוי המקרים שבהם תוקפים כלבים עוברי אורח. עד לתיקון, היה צריך התובע להוכיח כי הוא הותקף על ידי כלב מועד, ואם לא הצליח להוכיח זאת, נטל ההוכחה לא היה עובר לנתבע. התוצאה הייתה, שאם הותקף אדם על ידי כלב, שזו לא תקיפתו הראשונה, היה התובע עלול להיוותר בלא כל פיצוי. סעיף 41א קובע אחריות מוגברת על בעלי כלבים. אין כל צורך להוכיח התרשלות של הבעלים על מנת לזכות בפיצויים בגין נזק גוף. למעשה, אין אף צורך להצביע על התנהגות כלשהי של הנתבע הקשורה סיבתית לנזק: כל שצריך להראות הוא, שהנתבע היה הבעלים של הכלב הפוגע ותו לא. אחריות זו דומה במידה רבה לאחריות המוטלת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אלא שלהבדיל מהסדר הפיצויים לנפגעי תאונות – דרכים, המבוסס על מנגנון של ביטוח חובה. המבטיח כי במקרה רגיל לא יישא הנוהג בנזקי הנפגעים בתאונה, לא כך בסעיף 41א. בעלים של כלב שלא דבק כל רבב בהתנהגותו ואשר קיים כדת וכדין את דברי החקיקה השונים הנוגעים באופן שמירתם של כלבים, עשוי למצוא עצמו חייב לפצות מכיסו אדם שהותקף על ידי כלבו ושנגרמו לו נזקי גוף. ואם אין לו לשלם, יוותר הניזוק בלא פיצוי.

סעיף 41ב קובע הגנות מיוחדות. בבסיסן – אשמו החמור של הניזוק מצד אחד, ואי היכולת המעשית של הבעלים למנוע נזקים בסיטואציות מסוימת מצד אחר. מנוסח סעיף הקובע את ההגנות המיוחדות עולה, כי להוציא הגנות אלה, לא תעמודנה לבעלים הגנות אחרות. על כן, הגנות אשם תורם או הסתכנות מרצון אינן רלוונטיות לתביעה על פי סעיף 41א. ההגנות אינן פוטרות מכל אחריות, שכן עדיין חלה על הבעלים החובה להזהיר את הזולת, וזאת מכוח העקרונות הכלליים של עוולת הרשלנות.

הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים