|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
העוולה שבסעיף 29
נועדה להגן על אינטרס של אדם, שלא תופרע החזקתו במקרקעין. אדם
שזכותו נפגעה, יכול לבקש צו להסרת ההפרעה או צו למניעתה. כדי לתבוע
פיצויים, צרי שייגרם לו נזק ממון.
סעיף 29
אינו קובע, כי יש צורך באשם לשם ביסוסה של העוולה. ד"ר גולדנברג
(במאמרו "התפתחות אלמנט הרשלנות בעוולת הסגת גבול") סבור, כי בכל
זאת יש להוכיח אשם כדי לבסס תביעה בגין הסגת גבול במקרקעין. לדעתו,
לא יעלה על הדעת שהחוק ייתן הגנה גדולה יותר לרכושו של אדם מאשר
לגופו. כוונתו היא, שבעוולה של תקיפה יש יסוד של אדם (במתכוון) וכך
גם בעוולת הרשלנות (הרשלנות) כלומר: פקודת הנזיקין מגנה על האדם
מנזקי גוף, ודורשת אשם לשם ביסוס העוולות. לא ייתכן, לפיכך, שלשלם
הגנה על רכוש, לא יידרש כל אשם.
גישה שונה ניתן למצוא
במאמרו של אנלגרד ("חצי יובל לפקודת הנזיקין האזרחית –
בעיות ומגמות") אנלגרד מבחין בין שני סוגים של הסגת גבול.
הסוג הראשון הוא הסגת גבול מכוונת. הכוונה אינה רק לאדם הנכנס
בכוונה להסיג גבול, אלא גם באדם הנכנס מרצונו למקרקעין, כמו למשל
אדם הנכנס בתום לב – אך ברצון למקרקעין של אחר. בסוג זה של הסגת
גבול, אין צורך בהוכחת אשם. די בעצם הכניסה כדי לבסס את העוולה.
שונה המצב בסוג השני של הסגת גבול: הסגת גבול "תאונתית". במקרה
שאדם נכנס למקרקעין בהיעדר רצייה, יש צורך בהוכחת אשם כדי לבסס
עילת תביעה כנגדו. לשיטתו של ד"ר גולדנברג, גם מקרה זה הוא הסגת
גבול אוטומטית, אך לא כך לפי דעתו של אנגלרד.
ההבדל בין תביעה בגין
הסגת גבול רשלנית לבין רשלנות נעוץ בסעיף 30 אשר קובע:
"בתובענה שהוגשה על ידי הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה
שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כלומר: סיכויי התביעה
בעוולה של הסגת גבול היא טובה יותר, שכן נטל ההוכחה עובר לנתבע.
ד"ר גולדנברג במאמרו מתייחס לסעיף 30 וסבור, כי הסעיף אך
מעביר את נטל הבאת הראיות. דעתו נסמכת על הוראות סעיפים 38 – 41
לפקודה ואשר גם כן מעבירים אך את נטל הבאת הראיות. אלא שמאמרו
של גולדנברג הוא מיושן. מאוחר יותר נקבע בפסיקה, כי בסעיפים 38
– 41 מועבר גם נטל השכנוע.
הגנה נוספת על החזקה
במקרקעין מצויה בחוק המקרקעין, בסעיף 18 (א) לחוק נקבע:
"המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע
הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין". סעיף זה הוא מעין פשרה.
הדין בדרך כלל אינו מאפשר סעד עצמי בשל הצורך להגן על שלום הציבור.
אך לא תמיד זה הגיוני להפנות אדם לבית המשפט. אין אדם צריך למצוא
עצמו מחוץ לביתו עד לקבלת פסק הדין מפי בית המשפט. לכן מאפשר
סעיף 18 (א) הפעלת כוח סבירה כדי לפנות את מסיג הגבול. סעיף
18 (ב) קובע מגבלה נוספת: "תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי
המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימי מיום התפיסה להשתמש בכוח במידה
סבירה כדי להוציאו מהם". אלא שסעיף 24 (2) לפקודת הנזיקין
מקנה הגנה לאדם, אשר הפעיל כוח כנגד מסיג הגבול לאחר שחלפו שלושים
הימים.
סעיף 19 לחוק
המקרקעין
קובע: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18 (ב) חייב
להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המפשט
לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר
את החזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה
בזכויותיהם". סעיף זה מתייחס לבעל מקרקעין, אשר הפעיל מידה לא
סבירה של כוח, או אשר פעל כנגד מסיג הגבול לאחר שחלפו שלושים ימים
מיום התפיסה. סעיף זה קובע, כי המחזיק חייב להחזיר את המקרקעין
למסיג הגבול המחזיק. אלא שהסיפא של הסעיף מראה, שלעיתים כדאי לנקוט
בדרך זאת גם לאחר שחלפו שלושים הימים. שכן בית המשפט יכול לא רק
לדון בתביעת מסיג הגבול לקבל בחזרה את החזקה במקרקעין, אלא יכול גם
לקבוע מי מוסמך להחזיק במקרקעין.
בפס"ד רונזשטיין
נ' סלומון
דן בית המשפט בפינוי של אדם שהחזיק בנכס במשך שנים רבות. בית המשפט
העליון קבע בדעת רוב, שגם במקרה כזה רשאי בית המשפט להפעיל את
סמכותו להחליט מי בעל הזכות להחזיק במקרקעין. השופט אלון
בדעת מיעוט סבר, כי במקרה של פינוי אדם המחזיק בנכס במשך שנים רבות
(הגם שהוא מסיג גבול), הרי יש קודם להחזיר לו את ההחזקה בנכס, ורק
אחר כך על בית המשפט לדון בשאלה מי בעל הזכות בנכס.
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
