הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

קיום חובת זהירות

הפרת חובת הזהירות

לאחר שנקבע כי קיימת חובת זהירות, יש לברר האם חובת הזהירות הופרה. כאן צריך בית המשפט לקבוע, מהם האמצעים שהמזיק היה צריך לנקוט כדי למנוע את הנזק. נשאלה השאלה, האם המנהג הנוהג יכול ללמד על האמצעים אותם יש לנקוט. למשל, יצרן המייצר מוצר שעלול לגרום נזק, אם לא ינקוט אמצעים מסוימים שעולים ליצרן סכום רב. אם זהו הנוהג, ואם נניח כי אין כל רשלנות, כי אלו האמצעים הנוהגים אצל היצרנים, הרי התוצאה היא שישתרשו נורמות פסולות. מבחינה כלכלית, יהיה כדאי ליצרן להשקיע את הכסף כדי למנוע את הנזק, אם ידע כי הוא עלול להיתבע בסכומים גדולים יותר מהסכום שהוא צריך להשקיע באופן חד פעמי. לכן קבע בית המשפט, כי הנוהג יכול ללמד על אמצעי הזהירות שיש לנקוט, אבל אין בית המשפט חייב לקבל את הנוהג כמבטא את הנורמה הראויה. בית המשפט רשאי לקבוע דרישות גבוהות יותר.

דוגמא לכך ניתן למצוא בפס"ד פטיש נ' חג'אני . במקרה זה נפגע עובד, משום שלא סיפקו לו משקפי מגן. חובה לספק משקפי מגן לא הייתה קיימת מכוח חוק. השאלה המשפטית הייתה, האם יש הפרת חובת זהירות, כלומר האם המעביד צריך היה לצפות שייגרם נזק לעובד. בית המשפט לא קיבל את העדויות שהביא המעביד, כי לא מקובל לספק משקפי מגן לעובדים, משום שאין בכך כדי לשלול את חובת הזהירות של המעביד לספק משקפי מגן, מאחר שמדובר בסיכון צפוי שיש להיזהר מפניו. העובדה שנהוג לזלזל בעניין זה, אין בה כדי לפטור את המעביד מאחריות.

גם בפס"ד קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ניסה הבנק להתגונן, כי הוא נהג לפי הנוהג המקובל. במקרה זה דובר על שיקים בנקאיים שנגנבו מהבנק, זויפו. הגיעו לחלפני כספים אשר שילמו כסף בעד שיקים אלה. החלפנים הגישו תביעה נזיקית נגד הבנק. בית המשפט העליון, כדי לקבוע אם קיימת חובת זהירות, בדק את מידת הנזק, עלות מניעת הנזק ואינטרסים אחרים, והגיע למסקנה כי יש להכיר בחובת זהירות של הבנק. השאלה המשפטית שעלתה הייתה, האם חובת הזהירות הופרה. הבנקים טענו, כי הנוהג הוא להודיע לאיגוד הבנקים על גניבת השיקים. בית המשפט העליון קבע, כי לא די בכך שהבנק פעל לפי הנוהג המקובל בענף, והיה עליו לפעול מעבר לכך, למשל להודיע למשטרה ולציבור. אפשר שאמצעים אלה לא היו עוזרים, אולם בכך לא היה הבנק מפר את חובת הזהירות שהוא חב.

שאלה נוספת שהתעוררה היא: האם בית המשפט חייב לקבל כללים שנקבעו על ידי ארגון של מומחים. לדוגמה, באנגליה נתבע רופא שטיפל בחולה, בלי לגלות לחולה את כל הסיכונים הכרוכים בניתוח. למעשה, נהג הרופא על פי הנחיות של איגוד הרופאים הבריטי, הנחיות הקובעות מה צריך לגלות לחולה לפני הניתוח. בפס"ד SIDEWAY קבע בית המשפט, כי ניתן להיעזר בהנחיות האיגוד המקצועי, כדי לקבוע האם לא הופרה חובת הזהירות, כאשר הנתבעים פעלו לפי הנחיות אלו, אך הנחיות אלו אינן מחייבות את בית המשפט. בית המשפט יכול לדרוש לפעול מעבר לקבוע בהנחיות. ולכן ניתן לדרוש מהרופא לגלות לחולה לא רק את הסיכונים הקבועים בהנחיות איגוד הרופאים, אלא גם סיכונים נוספים. השאלה היא, האם אדם סביר היה צריך להיות מודע לפרטים הנוספים. התוצאה היא בעייתית: רופא פועל לפי הנחיות הארגון המקצועי שלו, ומאמין שהוא נוהג כשורה, ובית המשפט קובע כי התרשל. על אף הבעייתיות שבתוצאה זאת, הרי זאת התוצאה הטובה ביותר, שכן אם היינו צריכים לתת בידי גופים שונים לקבוע את נורמות הזהירות, הרי היו הללו קובעים נורמות – מינימום, ולכן יש לתת לבית המשפט את האפשרות לקבוע נורמות זהירות.

שאלה של חובת הגילוי המקצועי עלתה בפס"ד אלטורי נ' מדינת ישראל, זה ניתן חיסון משולש לתינוקת בת 4 חודשים וכתוצאה מכך נגרם לה נזק מוחי. התברר, כי בחיסון המשולש קיים סיכון קטן, שהחיסון יגרום לנזק נפשי, האם טענה, כי צריך היה לגלות להורים על הסיכון לפני מתן החיסון. בית המשפט לא קיבל טענה זאת. הוא הבחין בין טיפול אינדיבידואלי באדם – במקרה זה יש ליידע את המטופל לגבי הסיכון, לבין טיפול שהוא חובה לפי חוק – ובמקרה זה המדינה מאזנת בין סיכונים שונים: הסיכון שבחיסון לעומת הסיכון שבאי חיסון. במקרה מסוג זה, יידוע ההורים על הסכנה שבחיסון עלול לזרוע פחד, הנובע מסיכון שהם כפויים לקחת. בית המשפט לא הכריע על פי המקובל, אלא לפי מה שהיה צריך לגלות. במקרה שלפניו קבע בית המשפט, כי לא הייתה חובת גילוי על הסיכון.

כיום מעוגנת חובת הגילוי בחוק זכויות החולה, הקובע בסעיף 13, שרופא צריך למסור לחולה מידע רפואי הדרוש לו באופן סביר כדי להחליט אם להסכים לטיפול. בזה אימץ המחוקק את מבחן "החולה הסביר" כלומר האם המידע הרלבנטי לחולה הסביר, כדי להחליט אם לקבל את הטיפול (ולא מבחן "הרופא הסביר") השאלה מה דרוש לאדם הסביר כדי להחליט החלטה כזאת, היא שאלה שתוכרע על ידי בית המשפט.

שאלה חשובה בנוגע להפרת החובה היא: האם יש להטיל אחריות על אדם, אשר מסיבות סובייקטיביות אינו יכול להגיע לרמת הזהירות הנדרשת. אמנם עוולת הרשלנות אובייקטיבית, לפי מבחן האדם הסביר. וכאשר אדם ללא מגבלות מיוחדות סוטה מנורמות הזהירות שהיה עליו לנקוט בהן, ניתן להגיד שיש לו אשמה מוסרית, שלא דאג לנהוג כמו "אדם סביר", ולכן יש להטיל עליו אחריות. אך האם יש מקום להגיד, כי לאדם יש אשמה מוסרית, כאשר אין הוא מסוגל להגיע לרמת זהירות מתאימה? ואם אין לו אשמה מוסרית כזאת, האם יש מקום להטיל עליו אחריות בגין התרשלות? התשובה לשאלה האחרונה היא חיובית. ניתן להטיל על אדם לפצות את חברו, גם אם אין לו אשם. הסיבה היא שמטרת דיני הנזיקין היא לפצות את הניזוק, ואין זה משנה מי גרם לנזק. לכן אין מתחשבים בחולשות הסובייקטיביות של המזיק.

למרות שזוהי הגישה הבסיסית העקרונית, הרי בתי המשפט סטו לעתים מהמבחן האובייקטיבי המובהק, והתחשבו באלמנטים סובייקטיביים. הדרך להתחשבות באלמנטים סובייקטיביים היא על ידי "הנסיבות". מלה החוזרת הן בסעיף 35 והן בסעיף 36. השאלה היא, האם לפרש את המושג "נסיבות" כמתייחס לנסיבות חיצוניות בלבד (מקום, זמן, אופן) או שנפרש את המושג בצורה רחבה יותר. באופן שיכלול גם נסיבות סובייקטיביות, כמו כישוריו של המעוול, מגבלותיו הפיזיות והנפשיות, גילו. האמצעים העומדים ברשותו וכו'. מאחר שפרשנות רחבה כל כך תביא לביטול היסוד האובייקטיבי של העוולה, הרי שלא ניתן ללכת בצורה גורפת כל כך. לכן המבחן הוא אובייקטיבי מלבד מספר חריגים, בהם יש התחשבות בגורמים סובייקטיביים.

1. ילדים – קיימת חסינות מאחריות נזיקית לילדים מתחת לגיל 12. השאלה היא האם להכיר באותה מידת הזהירות הדרושה מילד היא זאת שאפשר לצפות לה מילד בגילו בל כושר הבנה ושיפוט. יש כאן שילוב הן של אלמנטים אובייקטיביים והן של אלמנטים סובייקטיביים. האלמנט הסובייקטיבי הוא ההתחשבות בגיל. האלמנט האובייקטיבי הוא שאין מסתכלים על הילד הספציפי הנתבע, אלא מתייחסים לילד רגיל באותו מצב. הקושי המתעורר הוא, שאין בסיס למבחן זה בהוראות החוק (סעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין). לכן סבור פרופ' אנגלרד כי אין כל בסיס למבחן כזה בכלל. לדעת אנלגרד, דינו של ילד שמלאו לו 12 אך אתמול, כמוהו כדין אדם מבוגר, שכן אם קיימת התחשבות בילדים, מדוע שלא תהיה התחשבות דומה בזקנים?

השאלה בדבר חובת הזהירות של ילדים מתעוררת במקרה נוסף: ייחוס אשם תורם לילד, ושאלה זאת מתעוררת גם כאשר הוא קטין מגיל 12. במקרה כזה יש מקום למבחן הסובייקטיבי שנקבע לעיל, ולכן בודקים כיצד היה פועל ילד בגילו בעל כושר הבנה ושיפוט רגילים. הסיבה היא שלסוגיית האשם התורם אימץ בית המשפט מבחן סובייקטיבי: אשם תורם נבדק לפי האשם המוסרי של הצדדים. לכן, כאשר מדובר בעוולת רשלנות, דהיינו גם כאן יש שילוב של אובייקטיביות וסובייקטיביות בפס"ד מדינת ישראל נ' אייגר עורר השופט גולדברג את השאלה, שמא הגיע הזמן להמיר את המבחן המשולב במבחן סובייקטיבי יותר, המתחשב גם במידת התפתחותו השכלית של הניזוק. (אין השופט גולדברג מכריע בשאלה, משום שלא נזקק לה. הוא פותח כאן פתח לשינוי הגישה בעתיד. ייתכן, לפיכך, כי בעתיד ישנה בית המשפט את הגישה ויקבע מבחן סובייקטיבי בלבד, כפי שקבוע בחוק).

2. מגבלות פיזיות – בארצות הברית נתבע אדם עיוור שגרם נזק. נזק זה לא היה נגרם על ידי אדם פיקח. בית המשפט בארצות הברית השתמש במבחן סובייקטיבי (ולא במבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר") וזיכה את העיוור מאחריות נזיקית. כלומר, הפסיקה האמריקאית מתחשבת המגבלות הפיזיות של המזיק, וזאת באמצעות פירוש רחב של המושג "נסירות". אלא שהגישה האמריקאית לא הייתה עקבית, וסרבה להכיר במגבלות נפשיות כפוטרות מאחריות נזיקית. הסיבה להבדל בין המקרים הוא הקושי שהיה קיים בעבר להוכיח מגבלות נפשיות. באנגליה בפס"ד LEAKEY קבע בית המשפט, כי כשם שמתחשבים במגבלות הפיזיות של המזיק, כך יש להתחשב גם במגבלותיו הכספיות. אלא שאין בית המשפט מאזכר כלל פס"ד אנגלי אשר התחשב במגבלות הפיזיות של מזיק. אדרבא, בפס"ד בו נתבע אדם שגרם לתאונה בעקבות אירוע מוחי שנגרם לו במהלך נהיגתו, בית המשפט בדק את נהיגתו לפי קריטריונים אובייקטיביים של האדם הסביר, ולא התחשב בנסיבות האובייקטיביות של האירוע.

הפסיקה הישראלית אינה מתחשבת במגבלות הפיזיות של המזיק. אולם, היא מוכנה להכיר במגבלות פיזיות של הניזוק, וזאת בשני מצבים. הראשון הוא לשם הגברת החובה המוטלת על המזיק כלפי הניזוק. למשל, כאשר המעביד יודע, כי לעובדו חולשה מיוחדת – מוטלת עליו חובת הזהירות גדולה יותר כדי למנוע נזק לעובד.

בפס"ד חדאד נ' סולל בונה, תבע עובד, אשר יה עיוור בעינו האחת, את המעביד על נזק שנגרם לעינו הבריאה. בית המשפט קבע, כי על המעביד חלה חובת זהירות גדולה יותר, כדי למנוע נזק מעינו הבריאה של העובד. פסיקה זו נקבעה על ידי איזון אינטרסים. חומרת הנזק הביאה לקביעת דרגה גבוהה של חובת זהירות.

בפס"ד כהן נ' עלי טבק נדונה תביעתו של אדם, שמחלתו האסטמה שלו החמירה במידה רבה בשל חשיפתו לטבק במקום עבודתו. בית המשפט קבע כי המעביד צריך להיזהר מפני רגישויות שיש לעובדיו הרבים, והוא צריך לקחת בחשבון רגישויות אלו. אבל, עליו לקחת בחשבון רגישויות סבירות ולא רגישויות מיוחדות שאינן ידועות למעביד. לכן לא נתקבלה תביעתו של כהן לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו. כך גם בפסק הדין המחוזי בעניין אזולאי נ' בית החולים ליולדות כפר סבא, קבע בית המשפט כי התובעת שניזוקה בשל האבק הרב במקום עבודתה, לא תזכה לפיצויים. השאלה, מהי רגישות שהמעביד צריך לקחתה בחשבון, היא שאלה שתענה לפי שיקולים של מאזן אינטרסים. בפס"ד חדאד נ' סולל בונה, המעביד ידע על הרגישות המיוחדת של עובדו, ואילו בפס"ד כהן נ' עלי טבק, המעביד לא ידע על רגישות זאת, ובכך יש כדי להסביר את ההבדל בתוצאות המשפטיות בשני פסקי דין אלו. (לכאורה התוצאה בפס"ד כהן נ' עלי טבק אינה מתיישבת עם "עיקרון הגולגולת הדקה", אך יש לזכור כי עיקרון זה הוא חלק מהדיון בפיצויים. טרם הדיון בפיצויים, יש לבדוק האם קיימת חובת זהירות שהופרה. אם אכן הופרה חובת הזהירות, ניתן לפסוק את מלוא הפיצויים על הנזק. לכן בפס"ד כהן נ' עלי טבק, שאלת הגולגולת הדקה כלל לא מתעוררת).

השאלה באיזו מידה לקחת בחשבון רגישות של אדם נתעוררה באנגליה בכמה מקרים. בפס"ד V.YOUNG BOURHILL נידונה תביעתה של אישה בהריון, אשר הפילה את תינוקה בעקבות הלם שחטפה לאחר ששמעה רעש התנגשות של תאונת דרכים. בית המשפט קבע, כי המזיק אינו צריך לקחת בחשבון רגישות כה מיוחדת, כמו היות האישה בהריון, (הנימוק העיקרי לדחיית התביעה הייתה שלא חלה חובת זהירות כלפי אנשים שהיו מרוחקים ממקום התאונה, על כך נרחיב בהמשך). אך נראה כי גישה זאת השתנתה, בפס"ד HALEY V. LONDON ELECTRICITY BOARD נתעוררה השאלה, האם חברת החשמל אחראית כלפי עיוור שנפל לבור שנחפר על ידי חברת החשמל ולא מוגן להגנתם של עיוורים (אלא להגנת אנשים פיקחים בלבד) בית המשפט הטיל אחריות על חברת החשמל, הסיבה לכך הייתה שבאזור בו נחפר הבור גרו עיוורים רבים, ולכן נוכחותם באותו מקום הייתה צפויה. לכן הייתה צריכה חברת החשמל למגן את הבור גם מפני עיוורים. על בית המשפט השפיעה העובדה כי עלות המיגון מפני עוורים היא נמוכה ביותר.

כאמור הפסיקה הישראלית אינה מתחשבת במגבלות פיזיות של המזיק, אך מכיר במגבלות פיזיות של הניזוק בשני המקרים. המקרה הראשון הוא לשם הגברת חובת הזהירות של המזיק כלפי הניזוק. המקרה השני הוא בשאלת האשם התורם של הניזוק. מאחר שחלוקת האחריות מותנית באשם המוסרי של כל אחד מהצדדים, יש מקום להביא בחשבון גם את מגבלותיו של התובע הניזוק. ההתחשבות הזאת נעשית רק לאחר קביעת אחריותו של הנתבע. כלומר, לאחר שנקבע, כי הנתבע היה צריך לצפות שהתובע יינזק, והנתבע מעלה טענה בדבר תרומת רשלנות מצד התובע, יבדוק בית המשפט טענה זאת תוך התחשבות במגבלותיו של התובע, שכן לאלה יש השפעה על דרגת האשם המוסרי שלו.

3. מבלות כספיות – ההנחה היא, כי מבחן הרשלנות הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, ולכן המצב הכספי של הצדדים אינו רלבנטי. אין מקום לפטור מאחריות מזיק עני, משום שהניזוק הוא עשיר ויכל לנקוט בעצמו אמצעים למניעת הנזק. ואכן, בפס"ד גשר אכזיב בע"מ נ' פייביש קבע בית המשפט העליון, כי "אין ללמוד סבירותם של אמצעים אלו ואחרים לפי מיטב יכולתו הכספית של המזיק; יש וטיב הסכנה מחייב נקיטת אמצעים קשים ויקרים ביותר, ואם מזיק בעל בלי יכולת כספית אינו נוקט אותם, לא יוכל להישמע בטענה שמחמת עניותו נקיטת אמצעים אלה לא הייתה סבירה; ויש וטיב הסכנה אינו מחייב גם עשיר כקורח לנקוט אמצעים אשר נקיטת היא בגדר יכולתו הכספית, ובכל זאת אינה מחויבת הסבירות. הכל תלוי בנסיבות הסיכון, ולאו דווקא בנסיבות המזיק; השאלה היא תמיד מהי חובת הזהירות אשר המזיק - כל מזיק - חב לניזוק פלוני". כלומר, יכולתם הכספית של הצדדים לשם קביעת האחריות הנזיקית איננה רלבנטית. בסוגיה זאת יש להבחין בין התחשבות ביכולת הכספית של הצדדים לבין התחשבות בעליות של מניעת הסיכון. ההתחשבות בעלויות של מניעת הסיכון הוא רלבנטי והוא אכן נבדק. אך כאשר בודקים זאת, אין התחשבות ביכולתם הכספית של הצדדים לעמוד בעלויות אלו. גם בשלב הפיצויים אין התחשבות ביכולת הכספית של הצדדים. עם זאת, יש התחשבות במצב הכספי של סוג מזיקים לעומת סוג ניזוקים. למשל, מחמירים עם מעבידים לעומת עובדים מאחר שבדרך כלל יש לעובדים היכולת לנקוט אמצעים להגן על עובדיהם. אין הכוונה למעביד ספציפי העומד לדיון בפני בית המשפט, אלא התייחסות לסוג מזיקים לעומת סוג ניזוקים. כלומר, המבחן הוא עדיין מבחון אובייקטיבי.

באנגליה התחשבה הפסיקה ביכולת הכספית של הצדדים בשני סוגי מקרים. המקרה הראשון, הוא אחריותו של תופס מקרקעין לנזק שנגרם למסיג גבול. עד 1984 לא הכיר החוק האנגלי כלפי מסיג גבול. הפסיקה קבעה, כי כאשר הנוכחות של מסיג הגבול ידועה או צפויה, על המחזיק במקרקעין לנהוג בדרך אנושית, ובית המשפט בבודקו זאת לקח בחשבון את מצבו הכספי, שכן שאלה רלבנטית היא, מה יכול האדם – מבחינה כספית – לעשות בצורה אנושית. במשפט הישראלי אין רלבנטיות לשאלה זאת, שהחוק מכיר באחריות כלפי מסיג גבול.

המקרה השני שהפסיקה האנגלית התחשבה ביכולת הכספית של הצדדים הוא לעניין אחריות תופס מקרקעין לנזק שנגרם לאדם אחר, כאשר מקור הנזק הוא באדמתו של תופס המקרקעין הנתבע, גם אם הנזק לא נגרם על ידו. בפס"ד GOLDMAN V. HARGRAVE בו נדונה תביעה של אדם שביתו עלה באש, בעקבות מכת ברק שפגעה בעץ של שכנו, והרוח העבירה את האש אל ביתו, פסק בית המשפט, כי כדי לקבוע האם קיימת חובה על הנתבע למנוע את התפשטות האש במקרה מסוג זה, יש להתחשב ביכולת הכספית של הצדדים ואין לחייב אדם לבצע פעולות שאין ביכולתו – מבחינה כספית – לעשות. בפס"ד NATIONAL TRUST FOR PLACES OF HISTORIC OR NATIONAL BEAUTY LEAKDT V. נדונה תביעה כנגד מחזיק מקרקעין, אשר מחלקתו נפלו רגבי אדמה לחלקתו של שכנו שבתחתית הגבעה. הגישה בפסיקה האנגלית עד למקרה זה הייתה, שלא לחייב את השכן במעלה הגבעה למנוע את הנזק, מאחר שמדובר בפעילות של כוחות טבע. פסק די זה סטה מההלכות הקודמות, אימץ את פסק הדין GOLDMAN וקבע, כי קיום החובה למנוע את הנזק תלוי במצב הכספי של הצדדים. בית המשפט טוען, כי כשם שמתחשבים במגבלות הפיזיות של הנתבע (אך אין בית המשפט מאזכר פס"ד שפסק זאת), כך יש להתחשב גם ביכולת הכספית. בית המשפט בארץ התייחס לסוגיה זאת בהערת אגב בפס"ד מפי בע"מ נ' אשכנזי, שם נקבע, כי אילו זרמו מי גשם ממטע הנתבעים אל מטע התובע, התובע לא יכול לבוא בטענות כלפי הנתבעים, מאחר שמדובר בנזק שמקורו בפעילות הטבע.

מפסקי הדין GOLDMAN ו – LEADEY לא ברור, האם ההלכה האנגלית היא שיש להתחשב תמיד ביכולתם של הצדדים, או שמא ההלכה היא הלכה צרה, ומתחשבת ביכולתם הכספית של הצדדים רק כאשר מדובר בנזק שנגרם בשל איתני הטבע. תשובה לכך ניתן ללמוד ממקרה אחר, פס"ד LONDON BOROUGH COUNCIL PERL (EXPORTS) LTD. V. CAMDEN. המועצה לא נקטה אמצעים כדי להבטיח את הדירה הפנוייה בבניין שבבעלותה וכתוצאה מכך גנבים פרצו לדירה הפנויה הנ"ל, ודרכה נכנסו לדירה שבבעלות התובעים, ששימשה כמחסן בגדים, וגנבו מדירתם בגדים. בית המשפט לערעורים קבע, כי המועצה איננה אחראית בעוולה של רשלנות, משום שלא מנעה מצד ג' לגרום נזק לשכן. אמנם בפסקי הדין GOLDMAN ו – LEAKEY דובר בנזק שנגרם מאיתני הטבע, ואילו בפס"ד PERL מדובר בנזק שנגרם על ידי אדם שלישי, אך המשותף לשלושת פסקי הדין הוא שהנזק נגרם על ידי גורם זר. מאחר שבפס"ד PERL לא התחשב בית המשפט ביכולתם הכספית של הצדדים בבוחנו את סוגיית קיום האחריות של המועצה, הרי ניתן להסיק מכך, כי ההלכה שבפסקי הדין GOLDMAN ו – LEAKEY היא מצומצמת: לא בכל מקרה מתחשבים ביכולת הכספית של הצדדים, אלא רק כאשר מדובר בנזק שנגרם בשל איתני הטבע.

גם אם ההלכה האנגלית היא מצומצמת, הרי שאין היא הלכה רצויה. אין כל הגיון לפטור תופס מקרקעין מנזק שנגרם בשל איתני הטבע, רק משום שאין בידו אמצעים כספיים למנוע את הנזק, כשם שאין מקום לפטור מאחריות מעביד אשר מטעמים כספים לא סיפק לעובדיו משקפי מגן. הדין צריך להיות כללי: לקבוע באופן עקרוני על מי מוטלת האחריות, ולא באופן אינדיבידואלי בהתאם למצבו הכספי של הנתבע. הצדדים צריכים לדעת מראש את המצב המשפטי. כמו כן, חשיפת המצב הכספי של הצדדים פוגע בפרטיות שלהם. כלומר, ההלכה האנגלית לא רק שמעוררת בעיות עקרוניות, אלא שהיא גם קשה ליישום.

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38