מאמרי משפט

דיני חוזים א'

מבוא

כוונה ליצור יחסים משפטיים

גמירות דעת

הצעה וקיבול

הצעה בלתי חוזרת וחוזה אופציה

תמורה והסתמכות

חוק המתנה

פגמים בכריתת חוזה

טעות והטעיה

ההסדרים שנקבעו בפרק ב', הם הסדרים ישראלים מקוריים ולכן פנייה לשיטות משפט אחרות תהיה יותר לצורך השוואה ואבחון השונה, מאשר לאיתור השווה. הניתוק מהמשפט האנגלי הוא מהותי.

העיקרון שחולש על כל פרק ב' הוא עיקרון תום הלב, ולכן הפרשנות צריכה להתיישב עם העיקרון. אם כל פרק א' קובע מבחנים אובייקטיבים: כריתת חוזה, גמירות דעת, דרישת המסויימות, פרק ב' הוא סובייקטיבי והוא בא להגן על האדם שטעה, שהוטעה, שנמצא במצוקה, כלומר: יש כאן משקל רב יותר לרצון האמיתי של המתקשר בחוזה, אבל הגישה הסובייקטיבית הזו, לצד יתרונה – נתינת תוקף לרצון הצדדים, יש לה גם חסרון והוא – שהביטחון בעסקאות נפגע, היות וכל אדם שנפגע יוכל לבוא ולומר שהוא לא התכוון, ולכן לא כל מה שנקרא טעות בלשון בני האדם הוא גם טעות משפטית, כי בסך הכל רוצים להגיע לאיזון בין הרצון האמיתי לבין הביטחון בעסקאות, וזה ייעשה בעזרת עיקרון תום הלב.

                        סעיף         1                      2                       3                              4

ניתוח הטבלה:

1.      ישנה דרישה המשותפת לשלושת הסעיפים והיא – שיהיה חוזה תקף.

2.      דרישה שנייה היא לקש"ס – אדם התקשר עקב הטעות, יש קש"ס בין הטעות לבין התקשרותו בחוזה.

3.      דרישה שלישית מופיעה בסעיף 14 א' ו– ב' – ניתן להניח שלולא הטעות, הוא לא היה מתקשר בחוזה = טעות יסודית ולא משנית או שולית וזה בגלל הקש"ס. דרישה זו לא מופיעה בסעיף 15.

4.      בסעיף 14 א' יש דרישה נוספת: "… והצד השני ידע או היה עליו לדעת" – במקרה של טעות, הצד השני, שלא טעה, רשאי לבטל את החוזה. דרישה זו הגיונית היות והסנקציה שהיא ביטול חד צדדי היא חריפה. בסעיף 14 ב' "… והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך". ההבדל הגדול בין שני הסעיפים הוא שב– 14 ב' הטעות היא כולה של הצד שטעה, ולכן גם הסנקציה שונה, לא הצד שטעה רשאי לבטל את החוזה, אלא רק בית המשפט ומטעמים של צדק (לא בכל מקרה). בסעיף 15 הטעות לא נבעה מאליה, אלא היא תוצאה של הטעיה והצד שהוטעה רשאי לבטל את החוזה. אם הטעות אינה נובעת מטעותו של הטועה בלבד, אלא שהצד השני הטעה אותו, רשאי הצד האחר לבטל את החוזה.

1.      יש חוזה בין הצדדים. אם כל צד טועה בכוונת המתקשר השני, ובאופן אובייקטיבי לא ניתן להוכיח מהי הכוונה הסובייקטיבית המשותפת, לדוגמא: א' חושב שהחוזה מתחיל בשנת 74 ו- ב' חושב שב- 77 אין דרך להוכיח מתי יתחיל החוזה ולכן איו גמירות דעת, אין מסויימות ואין הסכמה, בעיה זו היא בעיה של פרק א' ולא של פרק ב'. בפ"ד קידר נ' אחרים - שכרו מרינה והיה העדר הסכמה וגמירות דעת, אך לא טעות היות ועדיין לא נכרת חוזה. שאלת הטעות במשפט הישראלי קיימת כאשר יש חוזה, לפי מבחנים אובייקטיבים. מה ההבדל בין ביטול החוזה מכוח סעיף 14 א' לבין ביטול מכוח פרק א'? 1. בפרק א' אין כלל החוזה, החוזה בטל מאליו, מכיוון שאין גמירות דעת או מסויימות. בפרק ב' הצד הנפגע, רשאי לבטלו, ואם הוא לא מבטלו, החוזה קיים – יש לצד שנפגע שיקול דעת נתון 2. בפרק א' החוזה בטל מאליו ולכן אין צורך לעשות דבר כדי לבטלו. לעומת זאת, בפרק ב' החוזה לא בטל מאליו ויש לעשות פעולות כדי לבטלו כמו – הודעה, תוך זמן סביר וכו'… אחד מפסקי הדין המנחים בנושא הטעות הוא פ"ד עמל נ' שינדלר - בו נבחנה סוגיית הטעות במשפט האנגלי. עובדות – לאדם  היו בדירה שני חדרים, אחד פנימי ואחד חיצוני. בעל הדירה השכיר חדר לשוכר ובחוזה לא ציין איזה חדר. השוכר נכנס לגור בחדר החיצוני ולאחר זמן מה בא המשכיר וטען שהוא התכוון להשכיר לו את החדר הפנימי וזו טעות שהשוכר גר בחדר החיצוני, ובשל הטעות הוא מבטל את החוזה. השופט זילברג מבחין בין שתי סיטואציות: 1. השוכר עוד לא גר בחדר. 2. השוכר כבר גר בחדר, והוא אומר – אם מדובר בסיטואציה הראשונה – זו טעות והחוזה בטל ולפי הילכת המשפט האנגלי – החוזה הוא VOID = בטל, אך מאחר שהשוכר מתגורר בפועל, בחדר החיצוני, הרי שבאופן אובייקטיבי זהו החדר שאליו התכוון המשכיר, ולכן טעותו היא סובייקטיבית ועל טעות סובייקטיבית אומר זילברג: "דברים שבלב אינם דברים", ולכן זו אינה טעות ואי אפשר לבטל את החוזה. לפי דיני החוזים אם נבחן את שתי הסיטואציות נגיע לתוצאות דומות אך הניתוח המשפטי יהיה שונה: בסיטואציה הראשונה – יש חוזה אך לא מצויין איזה חדר מושכר, ואין דרך אובייקטיבית להוכיח למה הכוונה, היות וכל אחד אומר שזהו חדר אחר. במקרה זה יחול פרק א' היות ואין עדיין חוזה – אין הסכמה, אין גמירות דעת והחוזה לא מספיק מסויים. בסיטואציה השנייה – באופן אובייקטיבי אנו יודעים שהכוונה היא  החדר החיצוני ובא המשכיר ואומר – "טעיתי", התכוונתי לחדר הפנימי ובשל הטעות התקשרתי בחוזה, ז"א: אילולא הטעות לא הייתי מתקשר בחוזה, יש קש"ס וטעות יסודית ובמקרה כזה מחילים את סעיף 14 (ב). כדי לבטל את החוזה יש לפנות לבית המשפט ובעובדות המקרה הנ"ל נראה שהוא לא יבטל את החוזה כי אין שום סיבה של צדק להתערבותו. תוצאת המשפט האנגלי היא – VOID ורק מספר קטן של מקרים יוגדרו כטעות. במשפט הישראלי זה – VOIDABIE = ניתן לביטול, ולכן מבחינה עקרונית ההבדל הוא עצום אך בסך הכל נגיע למסקנות דומות.

2.      הדרישה השנייה היא שיש קש"ס בין ההתקשרות בחוזה לבין הטעות. דרישה זו מוציאה ממסגרת הטעות מקרים רבים שבהם הטעות אינה הסיבה שבגללה התקשרו בחוזה. ההגיון בכך הוא: תוצאת סעיפים 14, 15 קשה מאוד – ביטול החוזה, ולכן לא מוצדק שבגלל טעות כזו יוכל צד לבטל את החוזה, לדוגמא: קבלן מפרסם דירות ומבטיח שמי שיקנה דירה יקבל גם פורמייקה במטבח. בחוזה עצמו אין התייחסות לפורמייקה. נניח ששווי הפורמייקה הוא 2,000 ש"ח הקונה חשב שהוא יקבל דירה עם פורמייקה במטבח, ומכיוון שזה לא מופיע בחוזה, הוא לא יקבל זאת. הקונה רוצה לבטל את החוזה, הוא לא יכול לבטלו כי אין קש"ס בין ההתקשרות בחוזה לבין הטעות. בפ"ד רובינשטיין נ' לויס - גב' לויס רכשה דירה מחברת רובינשטיין. פקידת המכירות בחברה טעתה והעתיקה לחוזה את המחיר של דירה בת שני חדרים שעלתה ב– 20,000 לירות פחות ממחיר הדירה בת  ה– 3 חדרים שאותה רכשה גב' לויס, ואז טענה חב' רובינשטיין שהייתה טעות ומכיוון שבאותה תקופה הייתה אינפלציה ומחירי הדירות עלו, החברה רצתה לבטל את החוזה ולמכור את הדירה ביותר כסף. בית המשפט קבע שתי הלכות חשובות: 1. הטעות הזו אינה עומדת במבחן הקש"ס. 20,000 הלירות אינם מהווים חלק עיקרי מהמחיר, ולכן חברת רובינשטיין לא יכולה לבטל את העסקה והחוזה לא ניתן לביטול. ואז עלתה השאלה – האם הקונה תשלם עבור הדירה את המחיר שכתוב בחוזה (הטעות) או את השווי האמיתי של הדירה (כפי שהיה אז) ובית המשפט קבע - 2. במקרה זה יש להפעיל את סעיף 16 – "טעות סופר" שנעשתה בתום לב – אמנם החברה לא יכלה לבטל את החוזה, אך אין סיבה שבגלל טעות טכנית תקבל הקונה הנחה של 20,000 לירות. בעבר היו פסקי דין, שניתנו לאחר חוק החוזים, שאמרו שטעות סובייקטיבית היא לא טעות. כיום גישה זו אינה מקובלת. בפ"ד גינדי נ' אפללו – חברת גינדי הייתה חברת בנייה שמכרה דירות. החברה קנתה דירה לצורך משרד. עוה"ד שהיה אח של גינדי, ערך את החוזה לחברה ובחוזה נאמר שהדירה תשולם ב– 3 חלקים. כשהגיעו למעמד חתימת החוזה עוה"ד שיפר תנאי אחד ובו כתב שהתשלום השלישי ישולם שישה חודשים אחרי העברת הבעלות או מסירת הדירה (ברשל"צ, ידוע שהעברת בעלות כמעט ולא יוצאת לפועל) המשמעות של כך הייתה שה– 1/3 האחרון מהמחיר – זו מתנה. ברגע שנודע למשפחת אפללו שיאבדו 1/3 מהנכס, הם פנו לבית המפשט בטענת הטעיה בגין 1/3 מהנכס. בית המשפט מחוזי קבע שהייתה הטעיה והחוזה בוטל. החברה ערערה לבית המשפט העליון והוא נתן מספר הלכות: 1. החוזה נערך בפני המוכרים, לקונים היה ברור שהשליש האחרון ישולם רק אם העברת הבעלות, ולכן הטעות היא סובייקטיבית של המוכרים, ולכן אין עילה לביטול – טעות סובייקטיבית אינה טעות. 2. הטעות היא – טעות בכדאיות העסקה – סעיף 14 (ד): לא כדאי למכור את הדירה בלי לקבל עבורה תשלום, ולכן זו טעות בכדאיות ומכוח סעיף 14 – זו אינה טעות, ולכן קיבלו את הערעור של חברת גינדי. פ"ד זה מעורר מספר קשיים ואין ספק שכיום הוא לא היה ניתן. הבעיות שפה"ד מעורר: 1. בעיה עובדתית – קשר לומר שלא הייתה כאן הטעיה כאשר השופט בכור לא התעלם מהעובדה שמי שכתב את החוזה ושינה אותו לכך שהוא לא מחייב את התשלום, היה "במקרה" האח של בעל החברה. "ברור שעורך דין סביר שהיה מייעץ אז למשיבים, לא היה ממליץ על שינוי כזה זה בתנאי התשלום. כל הטיפול הזה על ידי עו"ד גינדי בתפקידים השונים בהם פעל אומר דרשני ומעורר תמיהות, אם לא יותר מזה, בשאלה אם היה זה טיפול התואם את כללי האתיקה המקצועית, או טיפול זהיר וסביר של עו"ד כלפי מי שהיה גם המוכר וגם לקוחו". בסעיף 15 כתוב שבין אם המטעה היה צד לחוזה או אחר מטעמו, ולכן קשה לקבל את פה"ד. 2. מבחינה משפטית זה טיפשי לומר שאם אדם לא מקבל את כספו זו טעות בכדאיות העסקה, זה משונה ולא מקובל היום בפסיקה. לגבי נושא הטעות הסובייקטיבית, זוהי גישת המשפט האנגלי, ברור שכל טעות היא סובייקטיבית, ולכן הטענה שטעות סובייקטיבית היא לא טעות – אינה מתקבלת. עם כל הביקורת על פה"ד, לא ניתן להתעלם ממנו והוא לא בוטל במפורש בפסקי דין מאוחרים יותר. פ"ד זה מייצג גישה בבית המשפט שהיא "חתמת – הסכמת" ועם כל המגמתיות לעבור מגישה פורמלית לגישה ערכית ועיגונו בסעיף 12, לא ניתן להתעלם מהעובדה, ששופטים רבים פוסקים לפי מה שכתוב בחוזה, ולכן יש חשיבות רבה מאוד לניסוח החוזים.

1.      חוזה = פ"ד עמל נ' שינדלר.

2.      קש"ס = צריך שיהיה קש"ס בין הטעות לבין החוזה.

3.      טעות סובייקטיבית = פ"ד בנייני גינדי נ' אפללו לדעת פרופ' טדסקי כל טעות היא סובייקטיבית.

4.      טעות בכדאיות העסקה = סעיף 14 (ד) טעות כזו אינה טעות. בעניין זה, עבר המשפט הישראלי ארבעה  שלבים:

שלב 1: פ"ד בנייני גינדי נ' אפללו – לפי גישת פ"ד זה כל טעות היא טעות בכדאיות העסקה וזה מבטל את כל דיני הטעות וההטעיה, ולכן גישה זו של פה"ד אינה מקובלת לא בספרות ולא בפסיקה.

שלב 2: פ"ד ספקטור נ' צרפתי – קונה קנה שטח שחשב שאפשר לבנות עליו 16 דירות. התברר שניתן לבנות שם רק 12 דירות, ולכן הוא טען שהמוכר הטעה אותו. המוכר טען – טעות בכדאיות העסקה. השופט אשר אמר שזו לא טעות בכדאיות, אלא טעות מהותית היות וטעות בכדאיות העסקה היא אך ורק טעות במחיר או בשווי, וכל טעות שמתייחסת לתכונות אחרות של העסקה, היא טעות רגילה.

שלב 3: פרופ' טדסקי – ההבחנה בין טעות במהות הנכס לבין טעות בשוויו (של השופט אשר) לא נראית לו והוא מסתמך על פ"ד לירן נ' אלבכר - וטיעונו הוא שזה לא חשוב אם הטעות היא לגבי גודל הנכס, איכותו או שוויו, וטעות לגבי המחיר זה בדיוק כמו טעות בכל מרכיב אחר בעסקה. עובדות פסק הדין – המוכר שאל את הקונה כמה מס שבח הוא יצטרך לשלם על העסקה, הקונה אמר שבערך 100,000 ש"ח. התברר שהמידע של הקונה לא היה נכון ומס השבח שהמוכר חוייב בו היה הרבה יותר. המוכר טען שהעסקה הייתה טעות ואם הוא היה יודע שיישאר לו 70,000 ש"ח במקום 90,000 ש"ח הוא לא היה מוכר, או שהיה מעלה את המחיר. בית המשפט המחוזי קבע בהסתמך על הלכת ספקטור נ' צרפתי שזו אינה טעות כי טעות שמתייחסת לשווי היא טעות בכדאיות העסקה, ולכן זו לא טעות. על כך מבקר פרופ' טדסקי והוא מציע הבחנה בין מצב של עובדות לגבי העבר וההווה, לעומת עובדות לגבי העתיד: אם העובדות על העבר וההווה זה הבסיס לעסקה זו טעות ואם מדברים על העתיד, מה העסקה תהיה שווה בעתיד והציפיות לא התממשו – זו טעות בכדאיות העסקה. לדוגמא:  קונה בא למוכר ושואל אותו "כמה אני יכול להרוויח מהעסקה", אומר לו המוכר: "אתה נראה לי מוכשר, ולכן אתה יכול להרוויח כ – 100,000 ש"ח. לבסוף הקונה מפסיד. טעות זו היא אינה טעות, אלא בכדאיות העסקה.

הפסיקה לא קבעה עמדה בין שני המבחנים ושניהם אומצו בפסיקה, לדוגמא: פ"ד צנעני נ' אדמוני - גברת רצתה למכור נכס, עוה"ד אדמון הציג עצמו בפני המוכרת כקונה ובפני הקונים כמוכר וכך הרוויח 1/2 מיליון. באו הקונים והגישו תביעה על כך שרצו לקנות ישירות מהמוכר כדי לא לשלם את דמי התיווך. בית המשפט קבע שהייתה הטעיה כיוון שכשהוא עשה את העסקה עם הקונים הנכס לא היה שלו, הוא לא עשה עדיין חוזה עם המוכרת, ולכן הוא הטעה אותם.

הקשיים שמעורר המבחן של פרופ' טדסקי:

1.      פ"ד כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה – לכנפי קרתה תאונה ונקבעה לו נכות של 31%, ברירתו הייתה: או לקבל קיצבה חודשית עד סוף ימיו או לקבל את כל הכסף בבת אחת = היוון. {היוון = תשלום חודשי X 12 חודשים בשנה X 35 שנה שנשארו לו לחיות לפי הממוצע X 0.5 שזה הריבית שאפשר לקבל אם היה שם את כל הכסף בבנק, היות וזה לא הגיוני לתת לו מייד את כל הכסף משום שלא צודק שאדם יקבל 1,000 ש"ח בחודש והשני יקבל את הסכום כולו, ישים אותו בבנק ויחיה מהריבית וכך נשאר לו כל הכסף}. כנפי החליט לקבל את ההיוון, אך לאחר זמן מה נכותו הוחמרה ל – 92% והוא דורש על ההפרש – 61% = 31 – 92, קיצבה. בכל השנים ההלכה הייתה שמי שמקבל קיצבה או היוון ונכותו הוחמרה יכול לקבל את ההפרש, אבל בינתיים יצא פ"ד של בית הדין לעבודה, שאמר שאם אדם החליט לקבל את כל ההיוון הוא לא זכאי לשאר הכסף, ואם בחר בקצבה חודשית הוא כן זכאי. כנפי טען שהוא הסכים לקבל היוון ולא קצבה, מתוך טעות – הוא חשב שאם מצבו יחמיר, הוא יוכל לקבל את ההפרש, ולכן טעותו היא טעות שבדין, הוא לא ידע שתהיה פסיקה חדשה. בית המשפט פסק לטובתו של כנפי. מפ"ד זה עולות כמה שאלות: א) בית המשפט קבע שזו לא טעות בכדאיות העסקה, מדוע? בעת שהוא עשה את ההסכם עדיין לא הייתה ההלכה החדשה, ולכן הטעות מתייחסת לגבי העתיד, ולפי מבחנו של פרופ' טדסקי – טעות עתידית זו טעות? התשובה לכך היא – ששינוי ההלכה במשפט האזרחי חל גם רטרואקטיבית, ולכן הטעות של מר כנפי לא הייתה בעתיד, אלא גם בעבר ולכן זו טעות. ב) האם הטעות שהוא טען לה הייתה לפי סעיף 14 (א) או 14 (ב)? בית המשפט קבע שהטעות היא לא לפי סעיף 14 (א) שמדבר על טעות ידועה לצד השני, אלא לפי סעיף 14 (ב) שמדבר על טעות לא ידועה, היות וגם המדינה שמשלמת לא ידעה שישנו את ההלכה, ולכן ברגע שחל סעיף 14 (ב) רק בית המשפט יכול לבטל זאת משיקולי צדק, היות וזה באמת לא צודק שכנפי שהפך לנכה, לא יקבל קצבה עבור נכותו. ג) מה קורה אם כנפי מסכים לקבל היוון לפי אורח חיים אקטואלי והוא חי הרבה יותר שנים מזה? זו תהיה טעות בכדאיות העסקה. ד) כדי לבטל את ההסכמה של מר כנפי הפעיל בית המשפט את סעיף 14 (ב) ו– 14 (ד), הוא קיבל את הכסף מכוח דיני הביטחון הסוציאלי שזה חלק מהביטחון הציבורי, מההתחייבות או מהיחסים של האזרח, וחוק החוזים הופעל על הממשלה, איך עושים זאת ומפעילים על הממשלה את דיני הטעות. סעיף 61 (ב) אומר: "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין, בשינויים הבאים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". סעיף זה מחיל את דיני החוזים על כל מערכת המשפט בסייג של "ככל שהדבר מתאים ובשינויים המחוייבים" ולכן במקרה זה התעוררה בעיה ביחסים שבין הממשל לאזרח, ואם אין פתרון במקום אחר מפעילים את דיני החוזים גם על היחסים שבין האזרח לרשות.

2.      פ"ד ארואסטי נ' קסטי – בפ"ד זה הייתה הערת אזהרה = כאשר אדם קונה נכס מקרקעין, בהתחלה יש לו רק חוזה, כדי להבטיח שהמוכר לא ימכור לאדם אחר, אי אפשר עדיין לרשום את הדירה על שמו ולכן הוא יכול ללכת לרשם המקרקעין (= טאבו) ולרשום שם הערת אזהרה = "דעו לכם שיש חוזה על קניית דירה זו". בפסיקה הייתה מחלוקת – עד כמה הערת אזהרה זו תקפה מול עסקאות אחרות. בפסק הדין למישהו הייתה הערת אזהרה לטובתו, המוכר רצה להוציא אותו מהעסקה כי הייתה לו עסקה כדאית יותר, הם הגיעו להסכמה שתמורת החזר של X ש"ח הוא מוותר ויוצא מהעסקה (הוא עשה זאת משום שלא ידע עד כמה הערת האזהרה תופסת). כמה חודשים אחר כך יצא פסק דין שאמר שזכותו עדיפה על זכות השני, ואז הוא ניגש לבית המשפט וטען לטעות משום שלא ידע שזכותו טובה. בית המשפט אמר שזו טעות בכדאיות העסקה וזאת משום שמשיקולים שלו, הוא העדיף לקבל חלק מהכסף מאשר כלום. בית המשפט הבחין בין מקרה זה למקרה של כנפי.

3.      פ"ד עזר נ' עזריהו – בעל דירה רצה לתת לקונה דירה שמחירה מיליון ש"ח ב – 60% ממחירה.  התברר שבשעה שהמוכר אמר לו זאת, הוא כבר מכר את הדירה למישהו אחר ב – 150% ממחיר הדירה שזה מיליון וחצי, ולכן ה– 60% גדלו ל– 800,000 מ– 600,000. הטיעון היה הטעיה ואילו המוכר טען לטעות בכדאיות העסקה. השופט קבע שזו הייתה טעות בכדאיות העסקה, אך הוא לא היה מרוצה מהתוצאה אליה הגיע, ולכן הוא אמר שזהו המצב המשפטי הקיים (תוצאה זו היא באמת לא הגיוניות ולא רצויה).

שלב 4: פרופ' פרידמן – אומר שכל המונח "טעות בכדאיות העסקה" הוא לא מונח מדוייק למרות שהמחוקק השתמש בו, ולדעתו ההבחנה בין טעויות שמצדיקות ביטול לטעויות שלא מצדיקות ביטול חוזה, היא ברמת הסיכון החוזי שצד מקבל על עצמו בעת עריכת העסקה והחוזה. כל עסקה, מטבעה, כרוכה בסיכונים. לדוגמא: פ"ד כנפי – הוא הסכים לסיכון כאשר לקח היוון ל– 30 שנה וייתכן שיחיה 50 שנה. אם אדם נוטל סיכון כזה, הוא לא יכול לטעון אחר כך לטעות, אך אם זה סיכון שאדם באופן סביר לא מקבל על עצמו, אז זו טעות. ז"א: סיכון שאנשים לוקחים על עצמם זה טעות בכדאיות העסקה ולא עילה לביטול חוזה. בפ"ד עזר נ' עזריהו הוא אומר, שהשופט לא חייב היה להגיע לתוצאה אליה הגיע, היות ואדם לא מוכן לקחת על עצמו סיכון שימצאו קונה אחר ויטעו אותו. גם בפ"ד נחמני נ' גלאור – אדם מכר דירה שמחירה 1400,000$ המוכר אמר שהוא ישלם לבנק את המשכנתא שהיא בערך 800,000$. אחרי העסקה המוכר ניגש לבנק והתברר שהמשכנתא הייתה 1,350,000$, המוכר רצה לבטל את העסקה בטענת טעות, אם היה יודע שהחוב כל כך גדול הוא לא היה מוכר את הדירה. בית המשפט לא קיבל את טענתו ואחת הסיבות הייתה שהוא לא בדק, ולכן הוא נטל על עצמו את הסיכון. לפי המבחן של פרופ' פרידמן נראה שאפשר להגיע לתוצאה זו.

סיכום:

נושא מורכב זה של דיני הטעות וההטעיה, עבר מספר גלגולים. בית המשפט משתמש כיום בשלושת המבחנים האחרונים, כשהמבחן היפה ביניהם הוא המבחן של פרופ' פרידמן, אך יש לו קשיים.

הקשיים במבחן של פרופ' פרידמן:

1.      קושי מהותי – המבחן הוא מאוד סובייקטיבי, היות ואנו לא יודעים איזה סיכון אנשים כן או לא לוקחים על עצמם, ולכן ביישום המבחן יכולים להיות הרבה קשיים.

2.      קושי פורמלי – סעיף 14 (ד) קובע מפורשות שהוא חל הן לגבי טעויות והן לגבי הטעיה, אבל לפי מבחן הסיכון החוזי, הוא כמעט ולא חל לגבי הטעיה, כי איזה אדם יהיה מוכן לקחת סיכון שאחר ירמה אותו, ולכן כמעט אף פעם אי אפשר יהיה לטעון להטעיה בכדאיות העסקה, ולכן – פרופ' דויטש מציע ללכת לפי סדר כרונולוגי – ברוב המקרים המבחן של פסק הדין ספקטור נ' צרפתי ייתן תשובה טובה, במקרים שזה לא ייתן תשובה טובה, יש לעבור למבחן של פרופ' טדסקי ולראות האם הטעות מתייחסת למצב דברים בעת כריתת החוזה או לדברים עתידיים, אם גם המבחן הזה לא נותן תשובה אז נלך למבחן של פרופ' פרידמן שהוא מבחן קשה למקרים קשים.

5. טעות בדין – ניתן לטעון לטעות בחוק, רק כאשר הייתה התייחסות למצב משפטי מסויים. טעות בדין היא                 כאשר יוצאים מנקודת הנחה שזה המצב המשפטי, פועלים ע"פי זה ואחר כך מתברר שהייתה טעות. אם המצב המשפטי לא ברור והצדדים מתבססים על זה בחוזה, אי אפשר לטעון את הטענה של טעות בדין.

6. טעות ידועה – סעיף 14 (א) = טעות שידועה לצד שכנגד "והצד השני כן ידע על כך".

7. טעות לא ידועה – סעיף 14 (ב) – טעות שהצד השני לא ידע עליה.

ישנה הבחנה בין שני הסעיפים, היות ואם הצד השני לא יודע על הטעות והצד הראשון יודע שהוא לא יודע, זה סיכון שהוא לוקח על עצמו. ולכן מי שיכול לבטל את החוזה על פי סעיף 14 (ב) זה רק בית המשפט על פי שיקולי צדק, ולכן זה יוצא דופן וחמור יותר. ייתכן גם מצב שהצד השני לא יודע, אך גם הצד הראשון לא יודע, ויש להבחין בין שני המצבים מבחינה מוסרית, חברתית וכלכלית, משום שלא מדובר בטעות קטנה, אלא טעות יסודית שאם הוא היה יודע, יש להניח שהוא לא היה מתקשר. פרופ' קרצ'מר הציע הצעה פרשנית והוא אמר – "שידע על כך" זה לא ידע על הטעות, אלא ידע שהדבר מאוד יסודי, ז"א: ידע על היסודיות. ישנן שתי סיבות לפרשנותו: סיבה מהותית – מה קורה אם יש טעות משותפת – שני הצדדים יצאו מתוך הנחה יסודית לגבי העסקה ושניהם טעו, לדוגמא: בעל מיכליות דלק קנה דלק בזמן שהדלק הובל באוניה שעשתה דרכה מאינדונזיה לאנגליה. הדלק נקנה ב– 1 לדצמבר והתברר שהאוניה טבעה ב– 20 לנובמבר. המוכר יאמר – הייתה טעות היות והוא חשב שיש דלק ואין. הקונה יאמר– אין טעות, היות והוא יכול לקבל פיצויים. זוהי טעות לא ידועה שמשותפת לשני הצדדים. אם המוכר יפנה לסעיף 14 (ב) הוא יצטרך ללכת לבית המשפט וזה יכול לקחת שנים רבות, ולכן אומר פרופ' קרצ'מר שהוא לא צריך לדעת על הטעות כי כל אדם סביר יודע שאם אין דלק הוא לא ימכור לו, ולכן גם טעות משותפת יכולה להיכנס לסעיף 14 (א). בפסק הדין כנפי נ' בית הדין האיזורי לעבודה משאיר בית המשפט שאלה זו בצריך עיון.

היחס בין סעיף 14 (א) – טעות לבין סעיף 15 – הטעיה

בפרקטיקה אין הבדל גדול ביניהם, ברוב המקרים שהגיעו למסקנה בפסיקה שיש מקום לבטל בגין טעות, אפשר לבטל גם בגין הטעיה ולהיפך. סעיף 15 כולל שני חלקים: חלקו הראשון הוא הטעיה במעשה ז"א: הטעיה אקטיבית, והסייפא שלו מדברת על הטעייה בדרך של אי גילוי, וזה כמעט זהה לסעיף 14.

דוגמא להטעיה במעשה – פ"ד ופנה נ' אוגוש - אדם הציע למכירה את ביתו וכשהקונה שאל האם המקום שקט, הוא השיב שכן. המכירה התקיימה בשבת כשהמקום באמת היה שקט, אך בקרבת מקום היו מפעלי תעשייה שהרעישו מאוד באמצע השבוע. בית המשפט קבע שאפשר לבטל את החוזה או מהטעיה או מטעות.

מהם המקרים שבהם ניתן להבחין בין 14 (א) ל – 15? אם כל מקרה של סעיף 15 סייפא נכנס לסעיף 14, אז סעיף 15 מיותר ולהיפך, ולכן צריך לפחות מקרה אחד שנכנס ל– 15 ולא ל– 14. סעיף 14 (א) דן במצב בו צד אחד יודע או היה עליו לדעת על טעותו של השני, כשא' לא יודע על טעותו של ב' – צריך לגלות לו. סעיף 15 סייפא קובע כי הטעיה כוללת גם אי גילוי של עובדות, אך לא כל גילוי, אלא אי גילוי של עובדות שהדין, הנוהג או הנסיבות מחייבות, ז"א: לא בכל מקרה צריך לגלות את כל העובדות, במקרים שא' יודע על טעות של ב', אך אין דין, נוהג או נסיבות ניתן יהיה לבטל את החוזה רק מכוח סעיף 14 (א) ולא סעיף 15. אם כך – למה צריך את סעיף 15? חומרת הטעות! בסעיף 14 – הטעות חמורה יותר מהטעות במקרה של הטעיה שבסעיף 15. בסעיף 14 (א) "ניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר…" בכדי לבטל צריך גם קש"ס וגם יסודיות. בסעיף 15 לעומת זאת, לא צריך יסודיות. ז"א: בסעיף 15 אין חובת גילוי בכל מקרה ואילו בסעיף 14 (א) בכל מקרה.

לפי שיטתו של פרופ' קרצ'מר סעיף 14 (א) כולל גם טעות משותפת וזה לא נכנס לסעיף 15.

האם הטעיה לפי סעיף 15 היא דווקא הטעיה בזדון, ברשלנות או בתום לב? בתום לב = אדם מסר מידע לא נכון, כאשר לא ידע מה המידע הנכון. האם מצב זה ייכנס ללשון סעיף 15?

פרופ' צנטנר היה בדעה שהטעיה בתום לב, אינה הטעיה ודעתו הייתה שהטעיה צריך שתהיה בזדון או לפחות ברשלנות. לפי פרופ' גבריאלה שלו גם הטעיה בתום לב היא הטעיה, והיא מגיעה למסקנה זו מתוך קריאת הסעיף שבו לא מצויין שהטעיה היא מצב נפשי, אלא מצב עובדתי – או ישירות, או ע"י מישהו מטעמו, וגם אם זה נעשה בתום לב, ייתכן שמישהו אחר טעה מכך, ולכן הוא יוכל לבטל את החוזה. זו גם הדעה המקובלת בפסיקה כיום.

מהם גבולות ההטעיה?  (לא כל דבר שאדם לא מגלה זו הטעייה).

דין מחייב – חוקים שמחייבים גילוי, כמו: חוק ניירות ערך – אם בתשקיף לא מגלים את כל העובדות ניתן לקבל פיצויים כסעד מחוק ניירות ערך, וגם – ביטול חוזה מכוח דיני החוזים.

נוהג – שאלה קשה (לא ניכנס לשאלה זו).

נסיבות – נסיבות שמחייבות גילוי – מצד אחד לא מצפים שצד לחוזה יתנהג כמו מלאך ואם אין חוק בנושא שמחייבו לגלות, הוא לא חייב לגלות עובדות ופגמים הידועים לו, ומצד שני – אסור לו להסתיר עובדות. המקרה הקיצוני בו בית המשפט הטיל חובת גילוי הוא – פ"ד בית חשמונאים – קבלן שבנה התחייב שלא תקום מסעדה מתחרה, הוא לא גילה שהבית בנוי על חלקה אחת ולא שתי חלקות ושהוא יכול להתחייב רק לגבי חלק מהבניין והחלקה שלו. אם הוא התחייב לתת זכות ייחודית, הוא צריך היה לגלות לו שהחלק השני לא בבעלותו והוא לא יכול להתחייב לגביו. דעת הרוב הייתה שלא היה גילוי מלא. דעת המיעוט – השופט חיים כהן – בנסיבות כאלו אין חובת גילוי – "יזהר הקונה". גם אם נקבל את הלכת הרוב דעתו של השופט כהן היא הדוגמא הקיצונית של מהי חובת גילוי ולא בכל מקרה יש חובה לגלות. המקרה הבא מראה שאחרי שקובעים את הכללים ומגיעים לפסיקה יש בעיות: פ"ד פופסקו נ' עיריית חיפה – פופסקו, עולה חדש מרומניה עשה חוזה עם עיריית חיפה, לבנות לונה פארק. הוא אמר שיש לו את הכסף הדרוש. הם חתמו חוזה ובו המועדים והעבודות שבהם הוא צריך היה לעמוד. בחוזה נכתב גם, שבכל שלב שהוא לא עומד, העירייה יכולה לבטל את החוזה. יום אחד אחרי חתימת החוזה גילו שאין לו כסף ורצו לבטל את החוזה, הם טענו להטעיה, קש"ס בין הטעות לבין ההתקשרות, הם חשבו שיש לו כסף ולכן התקשרו, והם ביטלו את החוזה. פופסקו התרעם על הביטול ואמר שבמשא ומתן השקיע מאמץ וכסף, הוא טוען שיש לו משקיע ושהוא אמור היה לקבל את רוב הכסף ואת היתרה כהלוואה מהבנק, והוא הגיש תביעת פיצויים נגד העירייה. העניין הגיע לבית המשפט העליון והוא פסק לטובת פופסקו. על פסק דין זה פורסם מאמר ביקורת שטען שבית המשפט הכניס שיקולים זרים, זה מקרה פשוט של הטעיה ואין צורך להיכנס לשיקולים של סיכון.

פרופ' דויטש סבור שפסק הדין נכון בהסתמך על שני עקרונות:

1.      לגבי נטילת הסיכון ישנה שאלה מהותית שהיא מהי טעות משפטית? במקרה זה, מאחר וכל הסיכונים היו על פופסקו, הטעות לא הייתה מהותית ולא הייתה הצדקה לביטול החוזה על ידי העירייה.

2.      עיקרון תום הלב – סעיפים 12, 39 – עצם העובדה שיש למישהו  זכות שנובעת מהחוזה, עליו לקיימה בתום לב. העירייה מיהרה מדיי ומייד ביטלה את החוזה. המקרים בהם בית המשפט לא יאפשר ביטול חוזה בגין טעות או הטעיה הם מקרים קיצוניים, אך בית המשפט יהסס בהפעלת תום הלב כדי לבטל זכויות של אדם מכוח חוק.

הסעדים בגין טעות והטעיה – הסעד הפשוט זה ביטול החוזה והשבה – סעיף 21 "משבוטל החוזה חייב כל צד להשיב את מה שקיבל". האם ביטול החוזה חל מיום הודעת הביטול והלאה, או למפרע ז"א: מרגע כריתתו? והתשובה היא – מרגע כריתתו. ההגיון בכך הוא שביטול החוזה נעשה בשל פגם בכריתתו, ולכן אם צד מחליט להשתמש ברשות שהחוק נתן לו כדי לבטל את החוזה, החוזה בטל למפרע, ז"א: כל החוזה בטל. אין דין לכך שהחוזה בטל למפרע, אלא זו פרשנות של הפסיקה והספרות המשפטית.

האם חוזה שבוטל בגין הטעיה מזכה את הצד שהוטעה בפיצויים? סעיף 22 קובע: "אין בהוראת פרק זה כדי לגרוע בכל תרופה אחרת" לדוגמא: פיצויים בגין תום לב או רשלנות נזיקית כמו בפ"ד עמידר נ' אהרון. אם ההטעיה נעשתה בתום לב, אז הצד שטעה יוכל לבטל את החוזה, אך לא לקבל פיצויים, אך אם ההטעיה נעשתה בחוסר תום לב אז הוא יוכל גם לבטל את החוזה וגם לקבל פיצויים מכוח סעיף 12 (ב) (או אם זה מצג שווא רשלני אז מכוח דיני הנזיקין).

יש מקרים שאותה מערכת התחייבויות תהיה גם הטעיה וגם הפרת חוזה, לדוגמא: במהלך המשא ומתן צד א' הבטיח הבטחות וצד ב' הסתמך עליהן ונכנס לחוזה. התברר שצד א' שיקר – זה מהווה הטעיה. אם הצד הראשון לא רק הבטיח במשא ומתן אלא גם התחייב בחוזה, זה גם הטעיה וגם הפרת חוזה. יש מקרים גבוליים שלא ברור אם זו הטעיה או הפרת חוזה: פ"ד לאקי דרייב נ' הילטון – לאקי דרייב הציגה עצמה כנציגת "הרץ" (לחב' הילטון חשוב היה שמי שישכיר את הרכבים תהיה חברה גדולה וידועה). זמן קצר לפני כריתת החוזה קיבלה לאקי דרייב מכתב מ"הרץ", שבו הם מודיעים להם שהם הולכים לבטל להם את הרשיון. בזמן שהם חתמו על החוזה, הם עדיין היו ברי רשות של "הרץ", אך הם לא גילו שבקרוב יבוטל ההסכם עם "הרץ". בית המשפט קבע שההטעיה אינה רק במובן הפורמלי, אלא גם במובן המהותי והם איפשרו ביטול חוזה. העובדה שללאקי דרייב יש רשיון מ"הרץ" היא אינה אלא מצג טרום חוזי = ביטול חוזה בגין טעות, הטעיה, אך גם התחייבות חוזית = ייתכן בסיס לביטול החוזה בגין הפרה, אי קיום הבטחה, ולכן יש יתרון מסויים אם נגיד שההתחייבות היא לא רק בשלב הטרום חוזי, אלא גם בשלב החוזי.

גם מערכת התרופות בגין הפרה, רחבה יותר מזו שבגין הטעיה (ביטול והשבה – בהטעיה, לעומת פיצויים בהפרה).

קשר סיבתי – אדם התקשר בחוזה עקב הטעות ואילולא הטעות, לא היה מתקשר. גם קש"ס זו דרישה יסודית ולא כל טעות קטנה יכולה להיות בסיס לביטול החוזה. קש"ס דורש מבחן סובייקטיבי, ואילו יסודיות – מבחן אובייקטיבי "ניתן להניח באופן אובייקטיבי שזו טעות שאדם לא היה מתקשר אם היה יודע אותה". בית המשפט יעדיף לתת בטחון בעסקאות ולא כל טעות תצדיק ביטול חוזה. דוגמא נוספת ליתרון של הטעיה על פני הפרה הוא – פ"ד בן עמי נ' בל"ל – שני אנשים החזיקו חשבון בבנק – חח"ד (= חשבון חוזה דביטורי זהו חשבון עסקי שיכול להיות בחובה תמורת בטחונות מסויימים) שהיה על פירמה שאינה אישיות משפטית וחיובי הפירמה, על בעליה. אם הפירמה לא יכולה לשלם, פונים לאנשים עצמם. אותם אנשים באו לבנק ורצו לפתוח חשבון של חברה בע"מ כדי להתרחב. הבנק צריך היה ביטחונות וערבים. אז הם פנו למנהל הבנק שיעביר את החשבון ואחר הצהריים הם יביאו את הביטחונות והערבים. הפירמה זוכתה בחשבון והם לא הגיעו, ז"א: הם העבירו חשבון חח"ד מהפירמה לחברה, הפירמה זוכתה, החברה חייבת את הכסף והנכס היחיד שלה זה החוב. ברגע שמנהל הסעיף גילה שהוא לא יקבל ביטחונות, הוא מייד ביטל את החוזה והחזיר את הכספים לפירמה, בטענת הטעיה, החברה הטעתה את הבנק והיא חייבת בכל מקרה את הכסף. כשיש הטעיה, יש גם דיני עשיית עושר ולא במשפט, ז"א: התעשרות החברה לא במשפט. יש את כלל העקיבה – עוקבים לאן הלך הכסף. הכסף הלך לפירמה ומשם הוא הוצא. במקרה זה, בגלל שבית המשפט קבע שהתנהגות החברה לא הייתה רק הפרת חוזה, אלא גם הטעיה ניתן להפעיל את דיני עשיית עושר ולא במשפט. כאשר אותה פעולה של אי הבאת הערבים היא גם הפרת התחייבות וגם הטעיה, זה נתן לבנק כלי נוסף לצורך דיני עשיית עושר והכסף חזר לבנק.

עושק

פגם בכריתת חוזה

הבעיות במקרקעין

עיקרון חופש החוזים

חוזים אחידים ותניות פטור

חוזים אחידים

אכיפה

ביטול חוזה והשבה

פיצויים