תמורה והסתמכות

טעות והטעיה

עושק

הבעיות במקרקעין

עיקרון חופש החוזים

חוזים אחידים ותניות פטור

נושא זה צבר תאוצה עם ריבוי העסקאות, והיום קשה לתאר כלכלה מודרנית ללא שימוש בחוזים אחידים. כמות העסקאות היא כל כך גדולה, שלא כדאי להתקשר בחוזה עם כל אדם בנפרד. מכאן שמצד אחד - במכשיר החוזה האחיד יש יעילות רבה, אך מצד שני - כל נושא החוזים האחידים משבש את תפיסות היסוד של חוק החוזים, כי אם חוזה נעשה בהסכמה בין שני הצדדים והוא מבוסס על האוטונומיה של הרצון, הרי שבפועל החוזה מנוסח מראש על ידי היועצים המשפטיים של צד אחד, ולכן סביר להניח שהחוזה יהיה חד צדדי, וייתכן שהוא יהיה מקפח, ולכן בעולם כולו החלו לדון בבעיה מה עושים עם חוזים אחידים. בצרפת זה הוגדר כחוזה הצטרפות - אחד מנסח חוזה ומי שרוצה מצטרף. בישראל חידשו הלכה וזה אחד החוקים המקוריים ביותר של המשפט הישראלי, אבל בחוק היו ליקויים רבים וקשה היה להפעילו משום שכחוק חדש הוא היה מאוד שמרן וזהיר ובשני מאמרים שפורסמו ב- 1980 וב - 1981 הייתה התקפה קשה מאוד על החוק ובעקבות המאמרים נוסח החוק מחדש - החוק של תשמ"ג - 1982 (כאשר החוק המקורי היה ב - 1964). חוק זה עומד בניגוד לגישה הכללית של חופש החוזים והוא מסמיך את בתי המשפט לבטל תנאים מקפחים בחוזים אחידים, אך למרות זאת, בתי המשפט יעדיפו לא להתערב. הצורך בפיקוח על חוזה אחיד בא משום שאין משא ומתן, צד אחד מכתיב את התנאים והצד השני לא יכול להתנגד, וגם לא הגיוני שיתנגד, לדוגמא: כשאדם בא לפתוח חשבון בבנק, הוא חותם על טפסים שהוא לא יודע מה הם בכלל, ואין טעם וצורך לנהל משא ומתן. גם אם השוק הוא מאוד תחרותי, גם אז אין הבדל משמעותי בחוזים האחידים, כי הם מציגים מצב מסויים של חוזה שוק, אך גם כאן אין הצדקה להשאיר את השוק בלי פיקוח. אם כך - מה הן המטרות שרוצים להשיג בפיקוח? האם באמת רוצים להגיע לחוזה סביר והוגן, או שרוצים רק למנוע את הקיפוח במקרים הקשים ביותר? - רק מעטים יגידו שהפיקוח בא להגן על הציפיות האמיתיות של המתקשר. הגישה הכלכלית למשפט אומרת: מדוע לא להפעיל את עקרונות הכלכלה גם לגבי החוזים האחידים, כמו: "עיקרון היד הנעלמה? – אם החוזים אינם מספיק טובים שיציעו חוזים טובים יותר. פרופ' דויטש לא מסכים עם הגישה הזו וגם בית המשפט דחה אותה. מוביל הגישה בארץ הוא פרופ' אוריאל פרוקצ'ה, בפ"ד מפעלים לניקוי יבש נ' היוהמ"ש – בית המששפט התייחס לגישת פרופ' פרוקצ'ה ודחה אותה מפורשות. גם בשוק תחרותי, יש בעסקה שני חלקים: גלוי ונסתר, התחרות בשוק היא לגבי מרכיבי העסקה הגלויים - מחיר, אשראי, האדם הסביר לא קורא את החוזה האחיד, ולכן כללי הכלכלה לא יכולים לפעול בחוזים אחידים, משום שזה החלק הנסתר של העסקה, ובעסקה תקינה זה כלל לא מתעורר, אלא רק בעסקה כושלת מסתכלים על התנאים הנסתרים.

לחוק החוזים האחידים יש שני מרכיבים: ביקורת שיפוטית בבית משפט - אם צד חושב שהוא קופח בחוזה אחיד, ו- בית דין לחוזים אחידים - זהו מוסד יהודי מקורי ולשם יכול לבוא ספק עם נוסח של חוזה אחיד, ולבקש את אישור בית הדין לחוזה. ברגע שבית הדין מאשר את החוזה לא ניתן לבוא ולתקוף את החוזה בטענה של תנאי מפקח בחוזה אחיד, ולכן זה משריין מפני ביקורת שיפוטית. לעיתים יש תנאים קשים שבכל זאת מתקבלים, כמו - בחוזה של הלוואות בבנקים שמטרתם להבטיח לבנק לקבל את כספו, דוגמא לתניית פטור שקיבלה אישור: למוניות "אביב יעל דרומה" שמובילות מטענים יש חוזה אחיד ובו כתוב שבאובדן מטען הגובה המקסימלי לפיצוי הוא פי 100 או 200 מעלות המשלוח. ברוב המקרים זה מכסה את ערך המשלוח, ובמקרים שזה לא מכסה בדרך כלל אנשי העסקים ששולחים את הסחורה היקרה יותר, מבטחים את עצמם. ייתכן מצב שמישהו שלח אוצר יקר מאוד, האוצר אבד ונגרם לו עוול. היועץ המשפטי של החברה פנה לבית הדין לחוזים אחידים, הסביר את הסיבה לאחריות ואמר שעדיף שכל אחד יבטח את עצמו, מאשר יטיל אחריות על כלל המשתמשים בשירות. כאשר מגיע לבית הדין נוסח של חוזה כזה (זה לא חוזה, אלא נוסח של "חוזה" כפי שזה מופיע בהגדרת החוק וזאת משום שחוזה נעשה בין שני צדדים וכאן צד אחד מכתיב) בית הדין אומר שאין צורך שכל המסמך יהיה חוזה אחיד וגם אם לגבי חלק מהחוזה התנהל משא ומתן והוא נעשה בהסכמה, אז רק אותו חלק לא יהווה חוזה אחיד והקטעים המודפסים מראש - הם נשארים החוזה האחיד.

החוזה האחיד אמור לשמש כתנאים לחוזים רבים, עם אנשים רבים, בלתי מסויימים. השאלה היא - כמה זה "אנשים רבים", מה זה בלתי מסויימים? נניח שקבלן בונה בניין 1 בן 6 דירות בשנה, כל שנה הוא בונה בניין ויש לו נוסח שלו לחוזה, נניח שאדם שקנה ממנו דירה בא אליו בטענות והוא טוען כנגד הקבלן שבחוזה יש תנאי מקפח, חלק מהטענות מחייבות את הקבלן דרך חוק המכר, אך בחלק האחר האם הוא יוכל לטעון - תנאי מקפח בחוזה אחיד? נשאיר זאת בצריך עיון, אך פרופ' דויטש היה מפעיל את סעיף 24 לחוק החוזים האחידים שקובע - שמירת דינים,. במדינת ישראל מדי יום נערכים חוזים אחידים רבים, אין תכלית בהגבלה, מעבר למינימום הנדרש של חוזה אחיד. ההשלכה היחידה של הגדרת חוזה כחוזה אחיד היא, שיש לבית המשפט סמכות לראות בחוזה האחיד כמקפח, ומכיוון שהגדרת החוזה האחיד היא שער לכניסה לחוק בלבד, אין סיבה לצמצם זאת. בסעיף 2 לחוק "תנאי" מוגדר כ"תניה" והכוונה לסעיף בחוזה, חלק מסעיף, או אפילו מילה אחת בחוזה. המחוקק אומר שזה "תניה" ולא - "תנאי" משום שהוא לא רוצה שיתבלבלו בין "תנאי" בסעיף 23 - "חוזה על תנאי" "לבין תניה" - שכוללת כל תנייה בחוזה אחיד - "לרבות תנייה המאוזכרת בו, וכן כל תנייה שהיא חלק מההתקשרות" – ז"א: גם אם התנאים מופיעים במסמך אחר, גם על זה יחול חוק החוזים האחידים, לדוגמא: אם שלט במוסך אומר שהמוסך לא אחראי על נזקים, השלט הוא חלק מההתקשרות, אך אם השלט נמצא בתוך המוסך, לא יהיה לו תוקף, כי זה כבר אחרי ההתקשרות (פ"ד לגיל טרמפולין).

פ"ד לבנון חברה לביטוח נ' נפתלי בפ"ד זה נדון תוקפו של שלט כזה במוסך. אדם צריך היה לטפל במכוניתו בשני מוסכים. במעבר בין המוסך הראשון לשני נעלם האוטו, ואז טען בעל המוסך שהוא לא אחראי בגלל השלט. בית המשפט פסק שאם בעל המוסך קיבל מכונית, הוא אחראי לה, ופסל זאת כתנאי מקפח בחוזה אחיד. ההגדרה של תנאי באה למעט תניה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד - אם באמת התנייה באה בעקבות משא ומתן היא מיותרת לגמרי כי זה לא חוזה אחיד. בפסיקה הישראלית מקובל שכשמישהו חותם ליד סעיפי החוזה, זו לא הסכמה מיוחדת. הסכמה מיוחדת זה כשמישהו עושה חוזה והוא אומר שזה החוזה שמופיע לכולם. בפסיקה הגרמנית יש על כך פסיקה רבה ובחוק החוזים הגרמני מופיעה הוראה דומה, אך השאלה היא - האם באמת יש ללקוח אלטרנטיבה ממשית והאם היפנו את תשומת ליבו לסעיף, ואם הוא לא היה מעוניין בו, אז יש לו את האפשרות לשנותו. בבית המשפט צריכה לבוא החברה ולהוכיח שהיא באמת משנה את הסעיף למי שמבקש.

"ספק" - זהו מי שמכין את החוזה האחיד ומציע אותו, ולא תמיד זה המוכר, למשל: חברת שימורים עושה חוזה עם חקלאים, החברה היא קונה והיא מציעה את החוזה.

סעיף 1 הוא סעיף מטרה - "חוק זה מטרתו להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים". סעיף זה הוא מאוד יוצא דופן בחקיקה הישראלית בכלל ובחקיקה האזרחית בפרט. מדוע המחוקק סטה מהרגלו וכתב את הסעיף הזה? - הסיבה היא שהיה כשל של החוק בנוסחו הקודם ואחרי 18 שנות ניסיון מ- 64 - 82, התברר שהחוק הוא אות מתה ולא השתמשו בו בכלל, ולמעשה - מאז חקיקת החוק ועד לתיקונו, לא נמצא אפילו חוזה אחיד מקפח אחד ושני המקרים היחידים שהגיעו לבית המשפט בנוסחו הקודם, לא היו מקרים מסחריים והם:

1. פ"ד עוזי אורנן - שם היה סעיף שקבע שאסור לעבוד בבית בשבתות ובחגים והוא טען שאי אפשר להכתיב לו מה לעשות בביתו, ולבסוף השופטת בן פורת ביטלה את החוזה.

2. פ"ד גדעון נ' חברת קדישה - (ראה פ"ד קסטנבאום). הסיבה לכך שכ"ר הרבה שנים לא ניתן אף פ"ד ניתנת:

3. בפ"ד שמעוני נ' מפעלי רכב אשדוד - עובדות: נקבע תאריך משוער להספקה אך הייתה תניית פטור שאמרה שתאריך ההספקה המשוער, אינו מחייב והחברה לא חייבת גם להסביר מדוע היא מאחרת והיה תנאי נוסף שקבע שלמזמין לא תהיה כל זכות לטעון נגד אי סיפוק בזמן. לא היה ספק שזהו תנאי שמגביל את זכויות הלקוח ושזה חוזה אחיד, ולפי חוק המכר צריך לספק את הסחורה בזמן. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה - האם זהו תנאי מקפח? השופט שמגר בדעת הרוב, קבע בתור מבחן הקיפוח את המבחנים שקבע השופט וויתקון בפ"ד צים נ' מזיאר בתקנות הציבור והם:

1. תנאי שהצד השני אינו יכול להתנגד לו.

2. פגיעה בתקנת הציבור והסדר הציבורי.

3. מדובר במצרך חיוני, ציבורי (כמו נסיעה באונייה).

4. מדובר בנזקי גוף.

5. מצב של מעין מונופולין. תנאים 4 ו- 5 נובעים מפה"ד, אך לא מופיעים כתנאים מפורשים.

הפשרנות הזו, של חוק החוזים האחידים, הופכת את החוק לבטל ומבוטל אם התנאי ניתן לביטול כי הוא נוגד את תקנת הציבור, ולכן הפרשנות הזו היא בלתי אפשרית, משום שהיא הופכת את חוק החוזים האחידים לחסר חשיבות, כמו שזה באמת היה עד לתיקון החוק. פסק דינו של שמגר, שהביא ביקורת קשה של משפטנים רבים וביניהם בן פורת, הוא פ"ד שקשה מאוד לתמוך בו, אך זו הייתה הפרשנות המקובלת שהביאה לכך שלא נמצא ולו מקרה אחד של תניות פטור בחוזים אחידים. בפ"ד קשת עוד לפני שינוי החוק חזר בו בית המשפט על הדברים (פ"ד שמעוני מבוסס במידה רבה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי). לאור הניסיון הרע של יישום החוק הקודם רצה המחוקק הישראלי להבהיר את העניין, ולכן שלא כדרכו הוסיף את סעיף המטרה. מטרתו של החוק הוא לא לשמור על חוק החוזים, או על אינטרסים של הצדדים, אלא הוא בא כדי להגן על לקוחות מפני תנאים בחוזים אחידים. זה לא אומר שבית המשפט יתערב בקלות, אך גם לא יגביל את השימוש בחוק ובעצם מטרת הסעיף היא לשמור על הבטחון בעסקאות.

המונח המרכזי בחוק נמצא בסעיף 3 - "קיפוח" - הסעיף קובע כי "בית המשפט ובית הדין לא יבטלו או ישנו בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו, בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות, משום קיפוח לקוחות או יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות" - את המילה "קיפוח" קשה להגדיר, אך לא כל יתרון בלתי הוגן של הספק זה קיפוח, אז מתי נראה קיפוח כקיפוח? שאלה זו אינה פשוטה משום שמול הרצון להגן על לקוחות יש את שמירת הביטחון בעסקאות, ולכן לא כל מה שנראה כקיפוח זה אכן קיפוח. הסבר אחד למילה קיפוח זה - טעם נפגם: עצם העובדה שהסעיף נותן יתרון לספק זה לא אומר שיש קיפוח, יש קיפוח כאשר ההגנה הוא לא על האינטרס הלגיטימי של הספק. שתי אמות מידה נוספות שמסייעות בהבנת המושג "קיפוח":

1. התניה המקפחת אינה נבדקת כשלעצמה אלא בשים לב למכלול תנאי החוזה, אותה תניה יכולה להיות מקפחת בחוזה אחד ולא מקפחת בחוזה אחר.

2. הספק יכול לומר - נכון שהתניה הזו היא קשה, אבל לעומתה אני נותן ללקוח תנאים אחרים טובים ואני חושב שאפשר לאזן בין התנאים. דוגמא להסבר הראשון: אדם מוכר שתי מכוניות - בחוזה על מכוניתו החדשה יש תנאי שהוא פוטר את עצמו מאחריות לנזקים, זה תנאי מקפח, אך כאשר הוא מוכר את המכונית הישנה ומצרף את התנאי הזה זה כבר תנאי שיכול להיות סביר. אם כן - יש לבדוק בכל מקרה לגופו ולהחליט. החוק לא מדבר על קיפוח של לקוח, אלא על קיפוח לקוחות והשאלה היא - מה אם הספק יטען - נכון שהלקוח הזה יצא מקופח, אך כל הלקוחות לא מקופחים, ולכן אין כאן "קיפוח לקוחות" לפי מילת החוק? כיום לאור הוראת סעיף 19 בחוק החדש השאלה אינה רלוונטית משום שבסעיף 19 (ב) כתוב: "... וכן בנסיבות המיוחדות שנידונות לפניו" – בית המשפט מוסמך לדון בנסיבות המיוחדות של אותו צד שטוען לקיפוח. סעיפים 17 - 19 מקבילים, אז מדוע בסעיף 17 לא מופיעה הוראה כזו? יש להבחין בין פנייה לבית המשפט לבין פנייה לבית הדין, היות ובבית המשפט יש צדדים, נסיבות מיוחדות וכו'... לעומת זאת בסעיף 18 אין נסיבות מיוחדות של העניין הנדון כי אין עניין נדון.

האם חוזה שכירות מהווה חוזה אחיד? – למרות שהשער של חוזה אחיד הוא רחב, אי אפשר להכניס אליו דברים מעבר להגדרת חוזה אחיד, ולכן לדעת פרופ' דויטש חוזה שכירות אינו חוזה אחיד. אדם קנה דירה, החוזה הוכן מראש על ידי המוכר, בא הקונה ומבקש לשנות סעיף מסויים והמוכר מסרב. הקונה חותם וקונה את הדירה. אחר כך יש בעיות בדירה, הוא רוצה להגיש תביעה אך בחוזה יש תניית פטור, אי אפשר לטעון – תנאי מקפח בחוזה אחיד, כי זה לא חוזה אחיד, מה יוכל הלקוח לעשות, מה הפתרונות שעומדים לצד המקופח? סעיף 24 אומר שחוק החוזים האחידים בא להוסיף על כל טענה אחרת, אך הוא לא גורע מכל טענה אחרת, ולכן ניתן לפנות לדיני החוזים הרגילים ולדיני המכר. מבחינה תאורטית ניתן לטעון – "תקנת הציבור", אך פרופ' דויטש אומר שזו טענה חלשה מאוד וברמה המעשית סיכוייה קלושים ביותר, משום שבית המשפט לא מוכן כל כך בקלות להפעיל את תקנת הציבור, אלא רק במקרים של חוזים אחידים, נזקי גוף וכו'... פתרון נוסף הוא לפנות לסעיף 4 (ב) לחוק המכר שקובע שהוראות אלה יחולו באין הוראה אחרת. כל חוק המכר הוא דיספוזיטיבי, משום שחובת המוכר היא למסור את הממכר ולהעביר את הבעלות, אך אם המוכר מציין בחוזה שהוא לא בטוח שהדירה היא שלו, ז"א: שהבעלות עליה בידיו, זה בסדר משום שאפשר להתנות על חוק זה.

האם הוראות חוק החוזים האחידים יחולו על תקנון של עמותה, תזכיר של חברה בע"מ?

יש פסיקה שקובעת שגם תקנון של גוף גדול, יכול להיות חוזה אחיד לכל המצטרפים לאותו גוף. זהו פ"ד ארגון שחקני הכדורגל הישראלי נ' התאחדות הכדורגל – בפ"ד זה קבע בית המשפט כמה הלכות חשובות: נקבע שלמרות שתקנון ההתאחדות נכתב עבור כל ציבור שחקני הכדורגל זה חוזה אחיד, ולא חשוב שאותה קבוצה לא כתבה את החוזה, אלא לקחה אותו מההתאחדות. גם פרופ' ציפורה כהן בספרה "דיני חברות" כתבה שתקנון או תזכיר חברה מהווה חוזה אחיד, וזה מקובל בפסיקה. לגבי עמותה זה מורכב יותר ויש להבחין בין כמה מקרים: אם מדובר בתקנון בין החותמים המקוריים לתקנון, אז זה לא חוזה אחיד כי אין צד שהכתיב לאחרים, אבל אם התקנון כבר קיים, אז זה לגבי אותם מצטרפים שבאים מאוחר יותר, ואז אין סיבה שלא להפעיל את חוק החוזים האחידים, ומכאן שאין כל סיבה שחוק זה לא יחול על האגודות השיתופיות שזה המקרה הקלאסי למה שאמר בית המשפט בפ"ד התאחדות הכדורגל.

סעיף 23 קובע: "הוראות חוק זה לא יחולו על תנאי הקובע את התמורה הכספית ששילם הלקוח" - הגבלה זאת היא הגיונית, מכיוון שאם יש בחוזה תנאי גלוי וידוע לכל המתקשרים, זה התמורה ואדם שקונה נכס או שירות, דבר ראשון מברר כמה זה יעלה לו, ולכן המחיר הוא האלמנט המרכזי בכל עסקה בשוק תחרותי, ולכן גם אם המחיר אחיד, חוק החוזים האחידים לא חל. מה קורה במקרים בהם יש תנאים שמשפיעים על המחיר כמו ריבית, אך הם לא חלק ממנו, האם במקרה כזה ניתן להפעיל את חוק החוזים האחידים? לדעת פרופ' דויטש אין סיבה שסעיפים כאלה יוצאו מהחוק, הרי בסך הכל ההנחה היא שסעיפים כאלה נכנסים לחוק וזה אומר שחוק החוזים האחידים כן יחול, וכיוון שסעיף 23 מצמצם את הכניסה לחוק, יש לפרש את הצמצום הזה בצמצום, ולכן גם אחרי הכניסה לחוק עדיין יש להוכיח שבאמת ההצמדה בלתי סבירה וכו'… הפרשנות המקובלת היא לבחון את התנאי המקפח בשים לב למכלול תנאי החוזה. דוגמא – נניח שמחיר השוק למערכת סטריאו היא 1,000 ש"ח, אך מוכר אחד מוכר זאת ב– 800 ש"ח ומגביל את האחריות ל– 3 חודשים כאשר בשוק האחריות היא שנה. בא המוכר ואומר: נכון שזהו תנאי מקפח, אך בשים לב למכלול תנאי החוזה יש הצדקה לתנאי המקפח. האם הוא צודק? יש להבחין בין 2 מקרים:

1. אם המוכר אמר לקונה שהוא לא לוקח אחריות יותר מ– 3 חודשים, ואז זה בסדר כי לקונה יש אופצייה לקנות אצל אחר.

2. אם המוכר לא אומר לו דבר, ואחרי שהוא קנה הוא מגלה את סעיף האחריות, ואז שיקול המחיר הוא כבר לא שיקול.

התשובה הפורמלית – נניח שהמחיר היה מקפח: במקום למכור ב– 1,000 ש"ח שזה המחיר המקובל הוא מוכר ב– 5,000 ש"ח. לפי סעיף 23 (א) הקונה לא יכול להגיד שזה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

התשובה המהותית – הקונה קנה אצלו ולא אצל אחר משום שאצלו זול יותר, הוא החליט לקנות שם בגלל המחיר וזה דבר מקובל בשוק, ולכן אם המוכר אמר לו על דבר האחריות הנמוכה – זה בסדר.

סעיף 23 (א) (2) מביא עוד קבוצת מקרים שחוק החוזים האחידים לא חל עליהם: "הוראות חוק זה לא יחולו על תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק", למשל: התקנון של המועצה להסדר ההימורים בספורט מופיע כתקנון של המועצה ושם קבעו את החוזה בין המועצה להסדר ההימורים בספורט לבין הציבור. הוציאו תקנה ובה תנאי מאוד מקפח שאומר שמנהל הטוטו יחליט אם לתת את הפרס או לא, אדם זוכה בסכום מסויים והוא מחליט שלא לתת לו את הפרס. האם אפשר יהיה לתקוף תנאי כזה כתנאי מקפח בחוזה אחיד? לא! כי סעיף 23 (א) 2 קובע שזה "תנאי שנקבע בחיקוק" ויש פה תקנה שאומרת שזה תקף, ולכן חוק החוזים האחידים אינו חל. אם כן מה יוכל אדם לטעון כנגד חברת הטוטו? תום לב? ייתכן שכן, אך התשובה הטובה ביותר זה פרשנות. בפ"ד שפייזר נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט – בית המשפט פירש את הסעיף בפירוש מגמתי דחוק ואמר שלא למקרה הזה התכוון הסעיף, וכך גם נפרש את המקרה הזה. כלי הפרשנות הוא מאוד יעיל משום שבית המשפט לא מתערב בחופש החוזים ומגיע לתוצאה הרצויה. בפ"ד ארגון שחקני הכדורגל – קבע בית המשפט שהחוק רק הסמיך את ההתאחדות לעשות תקנון והתוכן לא נקבע על ידי החוק, ואילו סעיף 23 (א) (2) מתכוון לכך שהנוסח עצמו נמצא בתקנון.