תמורה והסתמכות

טעות והטעיה

עושק

סעיף 18 – כדי לבטל חוזה בעילת עושק, לא די שהמתקשר במצוקה, אלא צריך לבדוק גם שתנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל". בדיקת תוכן החוזה היא יוצאת דופן כיוון שההתערבות בחוזה היא פגיעה בחופש החוזים = אנשים יכולים להתקשר בכל חוזה שהם רוצים אפילו חוזה שתנאיו גרועים. עקרון חופש החוזים נחשב לעקרון חוקתי, ועקרון על בחוק החוזים, ולכן צריך סיבה טובה לביטול החוזה.

סעיף 18 נחשב לדבר חקיקה ישראלי מקורי, במובן זה שהוא לא ממשיך את מסורת המשפט האנגלי. במשפט האנגלי לא קיימת הוראה כללית בדבר ביטול חוזה בעושק. סעיף 18 הוא תרגום כמעט מילולי של סעיף 138 (2) ב – B.G.B הגרמני שהוא ספר החוקים של גרמניה.

כדי לבטל חוזה מכוח סעיף 18 צריך לעמוד בשלושה תנאים מצטברים:

1. המתקשר שרוצה לבטל את החוזה, צריך להיות במצב מצוקה, חוסר ניסיון, חולה נפש.

2. שתנאי החוזה יהיו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל = תנאים קשים.

3. אם החוזה נעשה תוך ניצול מצבו של המתקשר.

כיוון שהסעיף לא שייך למשפט האנגלי הוא מעורר שאלות פרשניות רבות.

מרכיבי סעיף 18:

1. מה הכוונה חוסר ניסיון? האם זוג צעיר שקנה דירה בפעם הראשונה והחוזה גרוע יכול להגיד שהקבלן ניצל את חוסר הניסיון שלהם – לא! במילים "חוסר ניסיון" אין הכוונה לחוסר ניסיון בלשון בני האדם, אלא לחולשה שכלית או חולשה גופנית.

2. מה זה תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל? – נניח שלאדם נגרם נזק של כ– 8 מיליון ש"ח מעסקה מסויימת. מפעילים עליו לחצים כבדים להחליט – או שהוא רוצה בוררות או שמעקלים את כל רכושו. הוא מסכים לבוררות ושם יש סעיף שאומר שהמקסימום שהוא יכול לתבוע זה 1/2 מיליון ש"ח – אין לו ברירה אז הוא מסכים. אחרי חודשיים הוא יוצא ממצב המצוקה ופונה לבית המשפט ותובע על כך שניצלו את מצוקתו ולכן הסכים לבוררות. בפ"ד אילוט נ' אלקו קבע השופט אלון שמצוקה זה מצב מתמשך (השופט לנדאו בפ"ד מאוחר יותר המליץ לא לקבל זאת). בית המשפט קבע פה אחד שכאשר יש תביעה של 8 מיליון ש"ח וסעיף הבוררות קובע שאפשר לקבל 1/2 מיליון ש"ח, זה לא תנאי גרוע במידה בלתי סבירה, ז"א: הפרש של פי 16 זה לא תנאי גרוע במידה בלתי סבירה. מה עושים אם אין חוזה מקובל? קובע השופט שמגר – אם אין מקובל, המבחן הוא הסביר, כלומר: חוזה סביר. השופט ברק הלך שלב הלאה ואמר – מה אם יש מקובל, אך המקובל עצמו לא סביר, האם במקרה כזה כדי שבית המשפט יתערב, צריכים להיות תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, או שאם החוזה המקובל אינו סביר, אז נבחן זאת לעומת הסביר? ברק טוען שאם המקובל הוא לא סביר, אנחנו צריכים לקחת את הסביר ולא את המקובל. למעשה, גם ברק וגם שמגר מסכימים שלקבל 1/2 ממה שמגיע זה לא תנאי גרוע במידה בלתי סבירה. בפ"ד סאסי נ' קיקאון קבע בית המשפט שפי 3 מהמחיר זה לא הגיוני ובלתי סביר.

3. צד אחד לחוזה ניצל את מצוקת הצד שכנגד – מה זה ניצול? האם ניצול חייב להיות ביודעין? לכאורה הפירוש הפשוט זה ביודעין, אך האם ניצול יכול להיות לא ביודעין אלא בהתרשלות ואולי זה לא ממש ידיעה ולא ממש רשלנות, אלא עצימת עיניים, רשלנות גסה וכו'… הסעיף עצמו לא נותן תשובה ואז מגיעים לשאלה – כיצד יש לפרש סעיף שמופיע לראשונה בתוך החקיקה הישראלית? יש ארבע אפשרויות:

א. הצעתו של השופט ברק (מקובלת גם על פרופ' ג.שלו) – חוק יש לפרש בראש ובראשונה לפי תכליתו – מתוכו ומתוכנו. ברמה העקרונית זו הדרך לפרש חוק, אך במקרה הזה יש קשיים בפירוש כזה, וזאת משום שכשהשופט ברק מנסה לפרש חוק מתוכו ומתוכנו, הוא יודע המון פסקי דין והמון שיטות משפט, יש לו ידע רחב מאוד, ולכן קל לו יותר מאשר לאיזה שופט מבית המשפט המחוזי, ולכן קשה מאוד לפרש את הסעיף מתוכו ומתוכנו.

ב. גישתו של פרופ' צלטנר – יש לפרש חוקים במידת האפשר בהתאם למקורם ההיסטורי, כלומר: אם ניתן לאתר את המקור ההיסטורי של הסעיף, ומאיזה שיטת משפט הוא לקוח, יש לפרשו מתוכו ובמקרה זה ניתן להיעזר בפרשנות מהמשפט הגרמני. לעומתו טוענים אחרים שאין חובה לפנות למקור ההיסטורי של הסעיף.

ג. גישתו של פרופ' פרידמן – כשיש קשיים יש לפנות למשפט האנגלי – הצעה זו ברמה העקרונית היא בעייתית מאוד, אך היא מאוד פרקטית.

ד. גישתו של השופט אלון – יש לפנות למקורות המשפט העברי.

כיצד נפרש את סעיף 18?

האם ניתן ללמוד משהו מהמשפט האנגלי ששם נקרא הסעיף הדומה – "השפעה בלתי הוגנת" = UNDUE INFLUENCE. בפ"ד בן נון נ' ריכטר – מדובר באישה מבוגרת שכל קרובי משפחתה הזניחו אותה מלבד אחיין אחד שטיפל בה והיא השאירה לו את צוואתה. בית המשפט קבע שמה שקרה כאן זה השפעה בלתי הוגנת של האחיין, והוא ביטל את הצוואה. נניח שהרכוש עבר בדרך של מתנה מחיים ואחרי שהיא נפטרה באו קרובי המשפחה ואומרים שחוזה המתנה הוא עושק. התנאים של עושק:

1. מצוקה, חולשה שכלית – היא אכן הייתה במצוקה.

2. התנאים אכן היו גרועים.

3. אכן היה ניצול – הוא ראה שהיא הולכת למות, ולכן החליט לטפל בה כדי לקבל את הירושה.

יוצא, שלפי הדוקטורינה האנגלית ה"מפגרת", לבית המשפט יש סמכות להתערב, ואילו לפי הדוקטורינה הישראלית החדשנית יוצא שלבית המשפט אין סמכות להתערב (ייתכן שבית המשפט יבטל חוזה כזה בנימוק של חוסר שקילות בין מה שהוא נתן למה שהוא מקבל, בכל מקרה ברור שיהיה קשה לבטל את החוזה מכוח סעיף 18 במתנה, וקל יותר בצוואה.

אם החוזה היה קצת יותר טוב, אז לפי פרופ' פרידמן – נמשיך לפנות אל המשפט האנגלי ונאמר שבמקרים בהם מדובר בעסקה מסחרית, נפעיל את סעיף 18, אך אם זו עסקה שבמהותה אין לה תמורה, אז יישום סעיף 18 אינו רלוונטי ונוכל להשתמש בהשפעה בלתי הוגנת. בסעיף 2 (ב) לחוק יסודות המשפט נאמר שהמשפט שנקלט ימשיך לחול. תשובה זו נותנת פתרון טוב, אך לא נוח, כי אחרי שיש את חוק החוזים הישראלי אנו צריכים להמשיך ולפנות למשפט האנגלי. פתרון נוסף זה להפעיל את ההיקש: סעיף 1 לחוק יסודות המשפט קובע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש…" מידת ההיקש מוכרת היום וגם אם אין תשובה מפורשת בסעיף 18, ניקח סיטואציה של השפעה בלתי הוגנת וניתן לה תשובה על ידי היקש או לסעיף 18 או לסעיף 17. איך עושים היקש לסעיף 17 = כפייה, שהרי השפעה בלתי הוגנת זה לא כפייה? – אמנם זה לא כפייה ממש, אך זה כן סוג של כפייה, משום שהשפעה בלתי הוגנת גורמת לכך שהיחסים (בין הילד לסבתא) יהיו מעין סוג של כפייה. הבעיה נובעת מחוסר דיוק בחקיקה הישראלית – בעוד שסעיף 18 אינו מזכיר כלל השפעה בלתי הוגנת, בחוקים ספציפיים שעוסקים בנושאים שונים, מופיע במפורש – "השפעה בלתי צודקת", למשל: סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, סעיף 30 לחוק הירושה, ולכן יש כאן פרדוקס כי בכל החוקים הספציפיים, הכניס המחוקק השפעה בלתי הוגנת ובחוק הכללי של עושק, הוא לא הכניס, ולכן לדעת פרופ' דויטש אין סיבה שלא להכיר בהשפעה בלתי הוגנת. ההשערה היא שמכיוון שהמשפט הישראלי רצה להתנתק מהמשפט האנגלי, הוא לא הכניס את המילים "השפעה בלתי הוגנת", וזאת בכדי שהשופטים לא יכניסו את כל הפסיקה האנגלית לתוך הפסיקה הישראלית. מצב זה יצר דיסהרמוניה בחוק החוזים ואף בעיה מהותית באותם מקרים שהעושק מנוצל בחוזה חינם, כי בכל מקרה העסקה היא מתנה.

* האם ניתן להעזר בסעיפי חוק מתחומי משפט שונים כדי לתת גיבוי נוסף לסעיף 18? כמו: סעיף העושק בחוק העונשין או בפסיקה עונשית, והתשובה היא שלא ניתן ללמוד מהמשפט הפלילי על המשפט האזרחי.

* האם החוקים הספציפיים של עושק מועילים יותר מסעיף 18? לדוגמא: סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן רחב הרבה יותר מסעיף 18 ולכאורה יש הרבה מאוד מקרים שבית המשפט יוכל להתערב על ידי חוק הגנת הצרכן ולא יוכל להתערב ע"י סעיף 18. בפועל סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, לא מוסיף הרבה והדבר נטען גם בפ"ד גנץ נ' כץ.

* האם ניתן לטעון טענת ביטול חוזה בעילת חוסר תום לב במקום סעיף 18? לא! הסעיף הרלוונטי שיכול לגבות את סעיף 18 הוא סעיף 30: "חוזה שכריתתו תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". ההצעה לפנות לסעיף 18 מעוררת שתי בעיות:

1. בעיה פורמלית – הסעד בסעיף 30 חמור יותר מהסעד בסעיף 18: לפי סעיף 18 רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. לפי סעיף 30 החוזה בטל מאליו. פרופ' דויטש אומר שאין כאן בעיה אמיתית, כי אמנם סעיף 30 קובע שהחוזה בטל, אך בסעיף 31 יש תנאים לבטלות הזאת.

2. בעיה של ניסיון שיפוטי – בתי המשפט נמנעים מאוד משימוש בסעיף 30 והדבר נובע גם ממסורת שיפוטית שהיא מסורת המשפט האנגלי שרואה בנושא תקנת הציבור "סוס בלתי מאולף", ז"א: ברגע שעולים עליו, לא יודעים לאן זה יוביל. ולכן זה התקבל גם בפסיקה שלנו. גם בשל רעיון חופש החוזים, בתי המשפט מאוד מהססים לפגוע בעקרון ולבטל חוזים. ובכל זאת בינתיים חל שינוי:

א. משום שחשיבות חופש החוזים ירדה עם השנים.

ב. בתי המשפט יותר ליברלים ויותר מוכנים להתערב.

ג. השופט ברק בפ"ד קסטל נ' חברת קדישה – קבע שניתן להפעיל חוזה שנוגד את תקנת הציבור כדי לבטל חוזה. כיום במקרים קשים יש מקום להפעיל את סעיף 30. סעיף תקנת הציבור, מקורו במשפט הגרמני בסעיף 138 (1) ובתי המשפט בגרמניה אמרו שבמקרים קשים הם מבטלים את החוזה מכוח סעיף 138 (1) ולא 138 (2).

הגישה המקובלת על פרופ' דויטש היא גישתו של פרופ' צלטנר – לפנות להיסטוריה. לכך יש שני מקורות:

1. המקור הישיר – המשפט הגרמני – יש ספרות עצומה שמסבירה כל אחד מהמונחים הרלוונטיים, למשל: המונח "מצוקה" מוסבר "כמצב פתאומי של מצוקה, מצב שלאדם אין שיקול דעת ואין אלטרנטיבה מעשית", לא מדובר על מצב מתמשך של מצוקה כדברי השופט אלון, לדוגמא: בחורה הולכת לבצע הפלה, היא נמצאת במצוקה משום שהיא לא רוצה שהוריה ידעו, הרופא סוחט ממנה כספים רבים תוך ניצול מצוקתה, המבחן הוא: העדר אלטרנטיבה ממשית, לא מדובר במישהו חסר ניסיון אלא במישהו שהתכונה טבועה בו.

2. המקור העקיף – המשפט העברי – במשפט העברי קיימת דוקטרינה של עושק, לדוגמא: במשפט היהודי קיים דין של ייבום וחליצה – גיס הגון – ייתן חליצה, גיס נוכל ינצל את מצוקתה של האישה ויבקש כסף בעבור החליצה, כי הוא יודע שבלי החליצה היא לא יכולה להינשא שנית.

בסך הכל, אם נפנה למשפט הישראלי או למשפט הגרמני, עדיין רוב השאלות נשארות פתוחות, ולכן המבחן שנקלט בפסיקה הוא – מבחן המטולטלת – המונחים המופיעים בסעיף 18, לא יכולים לקבל פרשנות מוחלטת, כלומר: אנחנו לא יכולים להגדיר עד כמה צריך חוזה להיות גרוע, או באיזה רמה מדובר במצוקה וכו'. מה שכן, אנחנו יכולים לראות את כל התנאים המצטברים יחד, ז"א: צריך גם מצוקה, גם ניצול וגם תנאים גרועים וזה יכול לתת פתרון למקרה כמו – פ"ד סאסי נ' קיקאון – בו אדם פרטי חולה, בית המשפט כן יתערב, לעומת פ"ד איליט נ' אלקו ששם מדובר בחברה מסחרית – בית המשפט לא יתערב. זהו מבחן הצירוף ואם אלמנט אחד חמור מאוד, אז פחות נבדוק את שני האלמנטים האחרים, וכך נפתרים כל קשיי המינוח של סעיף 18 וזה פותר מהצורך לתת הגדרה מדוייקת לכל סעיף וסעיף. זו הייתה ההלכה בפ"ד סאסי וכך בית המשפט פועל, משום שאם באמת מדובר בחולשה חיצונית, אנחנו פחות נתערב. רעיון זה אומץ בכמה וכמה פסקי דין.

כאשר לצד בחוזה יש טענה של עושק, טעות או הטעיה – החוזה לא מתבטל לבד, אלא יש לבטלו בהוראת סעיף 20 ותוך זמן סביר. שיקול הדעת של בית המשפט רחב כי אין מבחנים ברורים.

פרופ' דויטש אומר שיש מקום להשוואת סעיף 18 – עושק, עם המשפט האנגלי, לדוגמא: פ"ד LOYDS BANK V. BUNDY – עובדות: בן של חוואי פתח חברה כשאביו היה ערב להלוואותיו מהבנק. החברה צברה חובות ולקחה הלוואות מהבנק. בערבות האחרונה האב שיעבד את ביתו. החברה התמוטטה והבנק רצה לקחת את הבית. האב טען מספר טענות כששלושת העיקריות היו:

1. הבנק לא גילה את כל העובדות של הערבות הזו.

2. לאב לא היה שיקול דעת כי בשלב זה לא היה לו עו"ד.

3. השפעה בלתי הוגנת של הבנק.

בית המשפט קבע שצירוף של שלושת העובדות + התוצאה החמורה שהאב יישאר בלתי ביתו, זה מספיק כדי לבטל את החוזה. מה היה קורה אם המקרה היה קורה בישראל, כשבחוק הישראלי אין סעיף של השפעה בלתי הוגנת, קרוב לוודאי שבית המשפט לא היה מתערב מתוך עיקרון חופש החוזים. במשפט האנגלי – שלושת השופטים הסכימו פה אחד ובלי וויכוח שיש לבטל את החוזה מכוח השפעה בלתי הוגנת והלורד דנינג שהיה משפטן גדול ושימש כיו"ר בית המשפט הגדול לערעורים, אמר שבמשפט האנגלי קיימים חמישה כללים שמאפשרים לבית המשפט להתערב במקרים של קושי, ניצול, אי שוויון וכו'… והם:

1. לחץ כלכלי.

2. השפעה בלתי הוגנת.

3. עסקאות בלתי מצפוניות.

4. לחץ בלתי הוגן.

5. חוזי הצלת אוניות – בעבר כאשר אוניות טבעו היו אוניות מיוחדות ששטו לעברן ושאלו אותן אם הן מוכנות תמורת סכום מסויים, שהיה הרבה פחות משווי הרכוש, שיצילו אותן, ואז בגלל שבכל מחיר הן היו מוכנות, נקבעה דוקטרינה זו שקובעת עד כמה ניתן לנצל את מצוקתן של אוניות שטובעות.

בחמשת מקרים אלו, יש לבית המשפט אפשרות להתערב בחוזה. הלורד דנינג אמר שהמשותף לכל הכללים זה שמדובר ב – "אי שוויון כלכלי", דבר שמביא לתוצאות קשות ויש הצדקה להתערב, גם אם המקרה לא נכנס לאחד מחמשת הכללים. בעצם, חידושו הוא יצירת דוקטרינה אחת שמכילה את כל מצבי הניצול. בפ"ד זה, אומר הלורד דנינג יש ניצול של מצב אי השוויון בידע, אי השוויון במקצועיות, בכח המיקוח, ומלבד זאת, בהתחייבות האחרונה של האבא לא הייתה תמורה, הבן לא קיבל שום הלוואה ולמעשה הדבר היחיד שקיבלו היה דחיית ההלוואה שזה בעצם יתרון לבנק שמכפיל את ערבותו. הדוקטרינה שמחדש הלורד דנינג התקבלה בארצות רבות בעולם והוכרזה גם בפסקי דין ישראליים, ולפיה יש יותר סמכות ושיקול דעת ב- SYSTEM OF THE COMMEN LAW להתערב בחוזים קשים, מאשר מכוח סעיף 18. כאן אין גם את החסרון של הספציפיות והמיקום של חמשת הכללים משום שזה כלל כללי. הבעיה עם הדוקטרינה הזו היא שכ– 8 שנים אחר כך הגיע מקרה דומה לבית הלורדים באנגליה והוא דחה את הדוקטרינה של הלורד דינינג ואמר – שנראה לו שאין זה מתאים שהפסיקה האנגלית תחדש דוקטרינות נוספות. בעקבות זה פרש הלורד דנינג בזעם. עדיין לבית המשפט יש קושי אמיתי לייצר דוקטרינות חדשות, וגם כאשר קיימת הוראת חוק ולבית המשפט יש בסיס חוקי להתערב, הוא לא תמיד יעשה זאת. יחד עם זאת יש מקרים שבהם בית המשפט כן יתערב כמו בפ"ד שפיר נ' אפל – באו לאדם שחייב כסף ואמרו לו שהוא גנב כספים ואם לא יתן להם סכום מסויים הם יפנו למשטרה, הם תיארו לפניו איך יבלה את שארית חייו בכלא וכו'… בית המשפט קבע שיש עילה לביטול החוזה. בית המשפט אמר שבנסיבות כאלה, ניתן להפעיל בו זמנית את סעיפים 18 ו– 17, כלומר: אפשר ללכת לפי סעיף 18 ואז זה מצב מצוקה זמני וקצר (לא ארוך כפי שהציע אלון) אך אפשר להפעיל גם את סעיף 17 – כפייה, משום שבמשפט המודרני כפייה כוללת גם כפייה כלכלית ואם כופים על אדם לשלם באיומים כמו פנייה למשטרה, איום כזה גורם לביטול החוזה. השופטת שטרסברג כהן אמרה שאיום בנקיטת אמצעים פליליים, זה איום בחוסר תום לב. השופטת בן פורת מעדיפה להשאיר את העניין בצריך עיון והיא אמרה שייתכן שגם איום בנקיטת אמצעים פליליים יכול להיות בחוסר תום לב, אך היא הוסיפה שיש לזה השלכה לסעיף 17 (ב) "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה"(= סעיף כפייה), ז"א: לצורך כפייה, איום בתום לב, זה לא איום {לעו"ד אסור בשום אופן לאיים על לקוחו או כל אדם אחר, בנקיטת אמצעים פליליים}.

פ"ד רחמים נ' אקספומציה – אדם עשה חוזה עם אחר, כשהוא צריך היה להציג תערוכה ואחר כך להתחלק ברווחים. התערוכה התקרבה והם הבינו שכנראה לא יהיו רווחים ואז אמר בעל התערוכה שאם הוא לא מסכים לשנות את החוזה לכך שהוא יישא גם בהפסדים, הוא לא פותח את התערוכה כלל, מחוסר ברירה הוא הסכים ובית המשפט קבע שזו כפייה כלכלית תוך שהוא הסתמך על המשפט האנגלי.