מאמרי משפט

דיני חוזים א'

מבוא

הופלד טוען שאין במשפט המודרני משמעות למילה זכות בלי חיוב, ולהיפך.

זכות=חיוב: קשר משפטי בין אדם לחברו, בין נושה לחייב, כאשר על החייב מוטל לבצע או להימנע מביצוע פעולה מסויימת. החיוב הוא לזכות הנושה (נושה=בעל חוב).

ההבחנה בין זכויות אישיות לזכויות קנייניות היא עתיקת יומין – מהמשפט העברי שם זכות אישית היא זכות גברא וזכות קניינית היא זכות חפצא, מהמשפט הרומי שם זכות אישית היא in-personan  וקניינית – inrem, מהמשפט המוסלמי וכו'.

במשפט העתיק ראו זכות אישית כזכות שקבוצת אנשים מסויימת חייבת לאדם וזכות קניינית היא כלפי העולם כולו.

מקובל לראות זכות קניינית כחזקה יותר מזכות אישית (אובליגטורית), ובד"כ כשיש התנגשות בין השניים, הזכות הקניינית תגבר על האישית, לדוגמא – אם ראובן פושט רגל – הוא חייב ל-א' 1000 ש"ח ובחנות יש לו נכס של ב'. ב' יוכל לקחת את נכסו – זכות קניינית, ואילו א' לא יקבל את כספו – זכות אישית. דוגמא נוספת – ראובן מכר דירה ל-ב' וב' רשם אותה בטאבו – זכות קניינית.  סעיף 9 לחוק המקרקעין אומר שאם א' קדם לב' ול-ב' יש זכות קניינית בנכס, ב' יגבר על א' וזה יתקיים בשני תנאים:

1.       ש-ב' ישלם 

2.    שהמכירה היתה בתום לב (=הוא לא ידע שהדירה נמכרה לא'), ומכאן שגם זכות קניינית, שמאוחרת לזכות אובליגטורית – בד"כ מועדפת.

דיני חיובים -  המשפט הארופאי בנוי כמו מדע, לכל דבר יש הגדרות, מסגרת ולכן הם לא מלמדים כל קורס בדיני חיובים בנפרד, אלא הכל יחד. לעומת זאת, במשפט האנגלו אמריקאי מלמדים זאת בצורה פרקטית – כל דבר בנפרד. בישראל מקובלת הגישה האנגלו אמריקאית.

בחקיקה הישראלית - דיני החיובים מופיעים ב:

1.      פרקים ה' ו- ו' בחוק החוזים.

2.      סעיף 61 (ב) לחוק החוזים – סעיף זה מחיל את דיני החוזים גם על פעולות משפטיות וגם על חיובים שאינם נובעים מחוזה: "הוראות חוק זה יחולו ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחוייבים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

3.      "היקש" – בחוק יסודות המשפט הכירו בצורה פורמלית ב"היקש" כדרך לפרשנות חקיקה, כדרך למתן פתרונות לביהמ"ש.

זכות חוזית= כאשר היא נובעת מהסכם בין אנשים, נובעת מהסכמה.

דיני נזיקין = חיוב הנובע מנזק שאדם אחר אחראי לו.

עשיית עושר ולא במשפט = שם כולל לקבוצת מקרים שלא ניתן להגדירם לא כחוזים ולא כנזיקין, אך חוש הצדק שלנו אומר שיש להחזיר את הכסף – Restitution. דוגמא – כאשר אדם מפקיד כסף והקופאי מפקיד בטעות את כספו לחשבון אדם אחר, האדם השני לא חייב להחזיר את הכסף, אך מתוך חוש הצדק הוא יעשה זאת.

חיובים מכח החוק = דוגמא – חובת האב לזון את ילדיו = חיוב מכח החוק.

הסתמכות = כשלא מולאו כל הדרישות שהחוק קובע ליצירת חוזה, לא נזיקין, ולא עשיית עושר ולא חיובים מכח החוק.

מקורות דיני החוזים – עד 1917 היה בא"י המשפט העותומני ובמסגרת זו הסתמכו דיני החוזים על המג'לה = ספר החוקים העותומני שנחקק במאה ה 19-. כאשר האנגלים כבשו את הארץ וקיבלו את המנדט, הם קבעו כדבר חקיקה את – "דבר המלך במועצתו". בחקיקה זו נקבע שהדין העותומני ימשיך אבל, בסימן 46 לדבר המלך במועצתו, נקבע שאם יש שאלה שאין עליה תשובה, יפנו למשפט המקובל ודיני היושר כפי שזה נובע מעיקרי המשפט. השופטים ברובם היו אנגלים ולא ידעו את השפה התורכית, ולכן כמעט לכל שאלה לא היתה תשובה במשפט העותומני והם פנו למשפט האנגלי.

מאמצע שנות ה60- החלו לחוקק חקיקה ישראלית מקורית. ברוב חוקי החוזים מופיעה הוראה בדבר עצמאות החוק = עניינים המכוסים ע"י חוק החוזים אינם פונים לדין האנגלי, אלא פותרים זאת לפי חוק החוזים כפי שהוא מפורש בביהמ"ש.

ב1980- חלה התפתחות נוספת: "חוק יסודות המשפט" שכולל 2 חלקים:

אם ביהמ"ש צריך להכריע בשאלה מסויימת והוא לא מצא לה תשובה – בחוק, בהלכה פסוקה או בהיקש, הוא ייתן לה תשובה עפ"י עקרונות החרות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל, שזה במידה מסויימת המשפט העברי.  סעיף 2(א) - סימן 46 בטל. סעיף 2(ב) - נושאים שנקלטו מכח סימן 46, ימשיכו לחול, בפועל – סעיף 2 (א) כמעט ולא הופעל לעולם, וזאת מכיוון שרוב שופטי בימ"ש עליון לא מבינים במשפט העברי. סעיף 2(ב) עורר מחלוקת שעד היום באופן פרקטי, לא הובהרה.

קיימות 2 גישות לחוק יסודות המשפט:

1.      אהרון ברק וגבריאלה שלו – אין לפנות למשפט האנגלי ויש לתת פתרונות ישראלים מקוריים.

2.      דניאלה פרידמן – אפשר להמשיך להשתמש במשפט האנגלי, היות והכל נקלט מאנגליה ובמשך עשרות שנים החילו את המשפט האנגלי והוא כבר נקלט.

ברק נאמן לגישתו, אך שופטים אחרים כן משתמשים במשפט האנגלי, כמו למשל המושג תנאי מכללא – זהו מושג מהמשפט האנגלי והוא בעצם תנאי שלא כתוב במפורש בחוזה, אך הוא ברור ושני הצדדים בחוזה מסכימים איתו. ברק ושלו טוענים שכיום אין מקום לתנאי מכללא ואין לפנות אליו, ולעומתם אומרת הגישה השנייה, שהמושג כבר נקלט במשפט שלנו, ולכן אין טעם להפסיקו.

בשנת 1984 נחקק חוק לביטול המג'לה, ולכן כיום אין לה יותר תוקף.

חוזה – הגדרה של המשפט האירופאי = הסכמה בין 2 צדדים. הגדרה של המשפט האנגלו- אמריקאי = הבטחה שניתן לתבוע בגינה. הגדרות אלו הן כלליות היות ויש אינסוף סוגי חוזים, ולכן אי אפשר למצוא הגדרה שתכלול את כל הסוגים, ומשום כך ההגדרה היא כ"כ אמורפית. גם במציאות באירופה מודגשת ההסכמה ואילו באנגליה התביעה: ההשלכות המעשיות הן שאם באירופה צד אחד לא מקיים את החוזה – ביהמ"ש נותן לו צו לקיים, ואילו באנגליה הסעד הרגיל בשל הפרת חוזה – זה פיצויים. המשפט הישראלי אינו מגדיר מהו חוזה היות ו2- ההגדרות לא נראו לו, אך הוא נוטה לכיוון האירופאי, וזאת אנו רואים בחוק החוזים שהסעד הרגיל הוא אכיפה.

מהו הבסיס לתוקפם של חוזים? האם יש חוזים שאין לתת להם תוקף? האם יש חוזים שמותר להפר? האם יש סיבות שמצדיקות הפרת חוזה? מהו הבסיס הפילוסופי להפרת חוזה?

בכל שיטות המשפט בעולם יש שלושה דברים בסיסיים והם:

1)      מוסר וצדק – אדם צריך לעמוד בדיבורו. במשפט הרומי היה משפט – "חוזה עשית, עליך לקיימו" – זהו גם חלק מהמשפט הטבעי. לא ניתן להסתפק בהסבר זה היות ואנו רואים שהמשפט נותן תוקף לחוזה עסקי ולא נותן תוקף לאדם שהתחייב לתת מתנה או תרומה. דבר נוסף הוא שאם הבסיס לחוזה היה מוסרי אז היה צורך להגיד שרק חוזה שנעשה מתוך הסכמה מלאה הוא מוסרי וצודק ולכן יש לתת לו תוקף, ואילו חוזה שנעשה מהסכמה חלקית – אין לתת לו תוקף – כמו בתחום חוזי העבודה. כאשר יש סכסוך בין העובדים למעביד והעובדים שובתים דווקא בזמן שהמעביד לחוץ והוא זקוק להם, אז המעביד מעלה את שכרם ולא מתוך בחירה, אלא מתוך אילוץ. דוגמא נוספת – חוזה עם חברת חשמל.

2)      שיקולים תועלתיים, חברתיים וציבוריים – שיקולים אלה נותנים תשובות לכל מה שהמוסר לא נותן תשובות. מתוך שיקולים אלה ניתן להבחין מתי יש הצדקה לחוזה, לדוגמא – אם יש חוזה בין צרכן לחברה, החברה סבורה שביהמ"ש לא צריך להתערב.

3)      שיקול כלכלי – שיקול עצמאי שמהווה חלק מהשיקולים התועלתיים והציבוריים. כיום ישנה קבוצת משפטנים חשובה שבוחנת את המשפט במשקפיים כלכליות. תוקף דיני החוזים בא מכך שזה טוב לכלכלה וחוזה שאינו מועיל לה – אין צורך לקיימו. גישה זו אומרת שהאדם הוא יצור רציונלי וככזה הוא מעוניין להגדיל את העושר שלו. בחוזה רגיל – שני הצדדים מרוויחים: מי שמוכר, הכסף שווה לו יותר. מי שקונה, המוצר שווה לו יותר מהכסף, וכך כל החברה מתעשרת מקיום החוזה וזה בעצם האינטרס להפעיל את מערכת המשפט.

תורת ההפרה היעילה – כאשר יעיל יותר מבחינה כלכלית להפר חוזה – עדיף להפרו ולפצות את הצד הניזוק.

·      אם ניתן תוקף לחוזים רק לפי שיקולים כלכליים, אנו עלולים להגיע לחוזים מסוכנים:
לדוגמא – מה קורה אם שני צדדים בהסכמה: אחד מסכים להיות עבד לשני – זהו חוזה  יעיל לעובד ולמעביד, אך האם זה מועיל לחברה? בעולם העבדות התבטלה, היות וזה לא היה מועיל יותר לחברה. דוגמא נוספת: מכירת ילדים: למוכר יש הרבה ילדים, אז הוא מוותר על אחד, ואילו לקונה אין ילדים, ולכן זה יועיל לו. דבר זה פוגע בחוש הצדק והמוסר ולכן גם אם זה יעיל מבחינה כלכלית – מתנגדים לכך.

·         ישנם חוזים שלא הוכרו לפני שנים וכיום מכירים בהם:  לדוגמא: מכירת איברים – לאדם שתי כליות ואדם שני זקוק לכליה, ואז האדם הראשון מוכר לו אחת. דוגמא נוספת: רחם להשכרה – נושא זה מעורר שאלות מוסריות ודתיות רבות וגם בנושא זה חלה התפתחות, למרות שבשנים עברו לא קיבלו זאת, היות וזה מאוד ריווחי מבחינה כלכלית.  

ישנה התנגדות רבה לגישה הכלכלית, בשל הבעיות המוסריות שהיא גוררת. בימ"ש עליון בפ"ד של ברק, דחה גישה זו, ובמקרים שהגישה הכלכלית לא תבוא בניגוד למוסר, אז יקבלו אותה.

מה מאפיין את דיני החוזים המודרניים?  ישנה סתירה בין 2 עקרונות העל: חופש החוזים ו – הדרישה להתנהגות בתום לב, וזאת משום שבחופש החוזים יש חופש לקבוע את התנאים כמו – חופש להיכנס לחוזה. מזה 20 שנה ויותר קיים עיקרון נוסף וזה, שמצפים מהצדדים לנהוג בתום לב. זוהי מגבלה, שכן אם החוזה נעשה בחוסר תום לב, במרמה, אז לא ניתן להיכנס אליו, השאלה הנשאלת היא – עד כמה לתת משקל לתום הלב שזה המוסר והצדק.

הגישה הקלאסית של דיני החוזים כפי שהגיעה לשיאה במאה ה – 19 נתנה חופש לחוזים וביהמ"ש לא התערב בתוכן החוזה, עם חלוף השנים התברר שהיה הרבה ניצול לרעה של חופש החוזים, ואף שחופש זה הוא תיאורטי, לדוגמא – העבידו ילדים בגיל 9-10 במיכרות מכח חוק זה. 

כוונה ליצור יחסים משפטיים

גמירות דעת

הצעה וקיבול

הצעה בלתי חוזרת וחוזה אופציה

תמורה והסתמכות

חוק המתנה

פגמים בכריתת חוזה

טעות והטעיה

עושק

פגם בכריתת חוזה

הבעיות במקרקעין

עיקרון חופש החוזים

חוזים אחידים ותניות פטור

חוזים אחידים

אכיפה

ביטול חוזה והשבה

פיצויים