|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
אחד החידושים של חוק החוזים לעומת המשפט האנגלי זו ההכרה בהצעה
בלתי חוזרת מכוח סעיף 3 (ב): "קבע המציע שהצעתו היא ללא
חזרה, או שקבע מועד לקיבולה, אין הוא רשאי לחזור בו ממנה לאחר
שנמסרה לניצע"
–
לפי הרעיון שהניצע שליט על הצעתו, המציע גם יכול לקבוע שההצעה היא
ללא חזרה. במשפט האנגלי יש קושי למתן התחייבות כזו, כיוון שהיא ללא
תמורה. במשפט הישראלי אין צורך בתמורה אם המציע לא קובע שההצעה היא
ללא חזרה, זוהי הצעה רגילה
–
סעיף 3 (א) שהמציע
רשאי לחזור בו. רוב שיטות המשפט האירופאיות קובעות שכל הצעה היא
ללא חזרה למשך תקופת זמן מסויימת. גישת המשפט הישראלי אינה זהה
להן, אלא זהה למשפט האיטלקי. המלומד הגדול של המשפט האזרחי הישראלי
הוא פרופ' טדסקי שהיה פרופ' למשפטים באיטליה, והוא עמד
מאחורי ניסוח חוק החוזים.
השאלה הנשאלת היא
–
אם המציע שליט על הצעתו, איזה אינטרס יש לו לקבוע שההצעה היא בלתי
חוזרת?
–
יש עסקאות שדורשות הכנה רבה לפני שצד מחליט להיכנס אליה, לדוגמא:
הצעה להיכנס לפרוייקט בנייה גדול, צריך לשכור מומחים, לבדוק עלויות
וכו'... הניצע דוחה בינתיים הצעות אחרות, אם הוא לא ידע מראש שלמשך
תקופת זמן מסויימת החוזה עומד לרשותו, כלומר ההצעה היא בלתי חוזרת,
הוא עלול להימצא במצב קשה אם הוא ישקיע הרבה משאבים והמציע יחזור
בו, ולכן יש אינטרס כלכלי עסקי של כלל החברה וגם אינטרס של המציע
שמעוניין שאנשים יתקשרו איתו גם בעסקאות מסובכות. מה אם המציע קבע
שהצעתו היא הצעה בלתי חוזרת למשך 10 ימים ואחרי 6 ימים הוא חוזר
בו? סעיף 3 (ב) קובע שהוא לא רשאי לחזור בו, אך אם למרות
זאת חזר בו אין כל תוקף לחזרה הזו, ההצעה ממשיכה להתקיים ואם הניצע
יקבל את ההצעה בזמן שהוקצב לו, יווצר חוזה מחייב שאם הניצע לא
ימלאו יראו בו כמפר חוזה. בעבר היו דעות שונות והייתה דעה שאמרה
שניתן לחייב את הצד שחוזר בו בפיצויים.
סעיף 3 (ב) קובע שתי דרכים ליצירת הצעה בלתי חוזרת:
1.
קביעה מפורשת של המציע שהצעתו היא ללא חזרה.
2.
דרך זו בעייתית יותר
–
"או שקבע מועד לקיבולה"
–
המציע שלח הצעה ב
–
1/12 והודיע שאת ההצעה הזו ניתן לקבל עד ה
–
10/12. ברגע שקבע תאריך לקיבול, היא הופכת להצעה בלתי חוזרת והמציע
לא רשאי לחזור בו, כך קובע החוק אך לפי פרופ' דויטש יש
התלבטות עם קביעת המחוקק מכיוון שבמקרים רבים כאשר המציע מודיע
מועד לקיבול, אין כוונתו לקשור עצמו עד התאריך שנקבע, גם הניצע לא
מתסמך על תאריך זה והסיבה שקבע תאריך זה למטרה שונה, לצורך סעיף
8 (א) - "אין לקבל הצעה אלא תוך תקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין
תקופה כזו, תוך זמן סביר". אדם שמציע הצעה לא מעוניין שהיא תהיה
פתוחה לזמן לא מוגדר, כדי להכניס יותר סדר להצעה הוא קובע שתהיה
תקפה לעשרה ימים, אך אין לו שום כוונה שבמשך עשרה ימים הוא יהיה
קשור. רוב ההצעות אינן מנוסחות על ידי משפטנים, אלא על ידי אנשי
עסקים שרובם לא מעלים על דעתם שאם הם מגבילים את זמן הקיבול הם
הופכים את ההצעה להצעה בלתי חוזרת עד לאותו תאריך, מה עוד שהסעיף
הזה פוגע בחופש החוזים, לכן מציע פרופ' דויטש כפתרון, לפרש
את הסעיף בדרך הבאה
–
אם המציע קובע תאריך לקיבול והוא מציין במפורש שזהו התאריך
המקסימלי לקיבול ההצעה, אבל הוא אינו קושר עצמו לאותו תאריך והוא
יכול לחזור בו, ברור שלהצעה כזו תהיה תוקף ולמרות שקבע תאריך הוא
יכול לחזור בו גם לפני הגיע התאריך. כשם שניתן להגיע לתוצאה זו על
ידי הוראה מפורשת, אפשר להגיע לזה גם מכללא: אם באופן העניין באופן
סובייקטיבי ואובייקטיבי אין לראות בהצעה הצעה בלתי חוזרת, היא אינה
דורשת מהניצע להשקיע משאבים לשם הקיבול, באופן סביר, ברור שכוונת
המציע לא הייתה לקשור את עצמו, כלומר: במקרים כאלו, כשם שהוא יכול
לקבוע במפורש שהוא לא יהיה קשור כך ניתן להסיק זאת מכללא. בנסיבות
מסויימות בדרך של פרשנות, ההסבר הזה יביא לתוצאות הגיוניות מבחינה
מסחרית עסקית. איך בכל זאת ניתן תוקף לחוק? במקרים שלא ברור
מהנסיבות מה הייתה הכוונה, כשיתעורר ספק
–
החוק יהיה הדין הקובע וקביעת תאריך לקיבול תהפוך את ההצעה להצעה
בלתי חוזרת.
פ"ד נווה ים נ'
יעקובסון
- אינה ראייה סותרת למה שפרופ' דויטש מציע. גם
פ"ד שיכון עובדים נ'
זפניק
אינו מביא ראייה כזו. החברה הייתה צריכה להסדיר את כל נושא רכישת
הדירה עד לסוף השנה האזרחית והצדדים ראו בכך הצעה בלתי חוזרת, ברור
שבנסיבות אלו יש הצדקה לראות בהצעה הצעה בלתי חוזרת. החברה דרשה
שיקחו הלוואות והתחייבויות וזה המקרה הקלאסי שמוצדק שההצעה תהיה
הצעה בלתי חוזרת. פירוש זה הוא הגיוני ונכון מבחינה מסחרית
וכלכלית. המשפט אמור לשרת את הכלכלה ולא לשמש לאנשי עסקים שאינם
מודעים לחוק. לפי חוק החוזים (תרופות) יש שלושה סעדים
עיקריים: אכיפה, ביטול והשבה, פיצויים (הצד שנפגע יכול להחליט).
המהות המשפטית של
הצעה בלתי חוזרת:
יש שתי גישות עיקריות שעוד לא הוכרעו בפסיקה:
1.
גישת פרופ' דויטש
- הצעה
בלתי חוזרת זו עדיין רק הצעה והיא עוסקת רק בשלב הטרום חוזי
–
עדיין אין חוזה ורק שהניצע יקבל את ההצעה, יהיה חוזה.
2.
השקפתם של פרופ' פרידמן ונילי כהן
–
הצעה בלתי חוזרת = חוזה.
הגישה הראשונה
- לדעת פרופ' דויטש בהצעה בלתי חוזרת יש שלושה מאפיינים:
א.
זו הצעה ולא חוזה מכיוון שלא היה קיבול.
ב.
הצעה בלתי חוזרת כוללת התחייבות חד צדדית של המציע שלא לחזור בו
מההצעה. מקור התוקף של התחייבות כזו זה החוק ולא החוזה, למרות
שהתחייבויות חד צדדיות בדרך כלל אין להן תוקף בדיני החוזים.
ג.
לגבי החוזה העיקרי יש בפנינו הצעה רגילה וכל עוד היא לא קובלה, אין
לנו חוזה ואם יחלוף הזמן הסביר אי אפשר לקבל את ההצעה כמו שכתוב
בסעיף 8 (א), כלומר: דינה של הצעה בלתי חוזרת ככל הצעה ויש
להחיל לגביה את כל דיני הקיבול הרגילים.
בפ"ד עגמי נ' דאוד
- עלתה השאלה
–
איזו הצעה זו? אמר בית המשפט
–
נניח שזו הצעה בלתי חוזרת, גם אותה יש לקבל תוך זמן סביר והזמן
הסביר חלף. הצעה בלתי חוזרת אינה חוזה, זו התחייבות תקפה מכוח
החוק, דינה ככל הצעה ויש לקבל אותה לפי כל הדינים והכללים של
קיבול, כמו כל הצעה אחרת.
הגישה השנייה
של פרדימן וכהן אומרת שבעצם כל הצעה בלתי חוזרת היא חוזה
–
כיצד היא חוזה?
-
כיוון שיש קיבול. כיצד ייתכן שיש קיבול? הם מפעילים את סעיף 7
"חזקת קיבול"
–
הצעה שאין בה כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, זולת אם
הודיע למציע על התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה" - אם צד
מציע הצעה וקובע שלא יכול לחזור ממנה, הקביעה שזה בלתי חוזרת זה
דבר שאין בו אלא כדי לזכות את הניצע וממילא יש חזקת קיבול ולכן יש
הצעה + קיבול = חוזה, מכאן שכל הצעה בלתי חוזרת היא חוזה, אמנם לא
לגבי העסקה העיקרית, אך לגבי אי החזרה, יש כאן חוזה.
-
גישה זו לא מקובלת על פרופ' דויטש מ
–
3 סיבות:
1.
יש להפריד בין סעיף 3 (ב) לסעיף 7 היות וסעיף 3 (ב)
עוסק במוסד משפטי ידוע שהוא המוסד של הצעה בלתי חוזרת, מושג כלכלי
ידוע וסעיף 7 עוסק בנושאים אחרים, ואין לערבב בין שני המושגים.
2.
הצעה בלתי חוזרת אינה יכולה להיכנס למסגרת סעיף 7 כלל, וזאת משום
שסעיף 7 מדבר לא רק על הצעה שיש בה זכות, אלא שאין בה כדי לזכות את
הניצע.קשה לראות בהצעה מסחרית שהמציע קובע, הצעה שכולה לזכות את
הניצע, אם קבעו חוזה גרוע לניצע, מה יצא לו מזה שיקבל אותה?
הוא ייכנס לצרה
גדולה, לכן נראה שבמקרה כזה, לא כדאי לזכות את הניצע, אלא הנושא של
הצעה בלתי חוזרת זה בסך הכל נספח לחוזה העיקרי.
3.
פרופ' דויטש
אינו סבור שהמשפט הישראלי חי בבדידות באיזו פלנטה, בכל העולם
מבחינים בין הצעה רגילה להצעה בלתי חוזרת, בין הצעה בלתי חוזרת
לחוזה, ולכן אין סיבה שהמשפט הישראלי שדווקא מושפע מהמשפט האירופאי
יתעלם מההבחנה הקיימת בעולם כולו בעצם.
בפסיקה השופטים התחמקו מההכרעה והביעו את שתי הדעות: השלכה אחת
–
למרות הפער בדעות, אין הבדל בתוצאות, לדוגמא
–
א' נתן ל–
ב' הצעה בלתי חוזרת ל–
10 ימים, בתוך אותה תקופה אחרי שב' קיבל את ההצעה מכר א' ל–
ג' את הנכס. לפי דויטש זכותו של ב' תגבר על זכות ג'. במקרה של
התנגשות זכויות קובע סעיף 9
–
הזכות הראשונה גוברת. גם הצעה בלתי חוזרת היא התחייבות אף שהיא לא
מכוח חוזה, אלא מכוח חוק. השלכה שנייה
–
יש הבדל בתוצאות, לדוגמא
–
א' נתן ל- ב' הצעה בלתי חוזרת, בא ג' ושכנע את א' לחזור בו, האם
ניתן לראות בהתערבות של ג'
–
גרם הפרת חוזה? לדעת פרופ' פרידמן וכהן, מכיוון שזה חוזה ממילא
התערבותו של ג' תוכל להיות גרם הפרת חוזה. לדעת פרופ' דויטש לא!
מכיוון שההצעה אינה חוזה.
חוזה אופציה (חוזה
ברירה)
חוזה אופציה הוא מוסד משפטי שדומה למדי להצעה בלתי חוזרת כי נותן
האופציה הוא די קשור לאופציה שנתן והוא לא יכול לחזור בו מהאופציה
כמו המציע בהצעה בלתי חוזרת. מקבל האופציה דומה מאוד לניצע בהצעה
בלתי חוזרת, הוא חופשי להחליט אם כן או לא יממש את האופציה. בשני
המקרים כדי שהאופציה או ההצעה יהפכו לחוזה צריך שיהיה קיבול, ולכן
מבחינה חיצונית הדמיון ביניהם רב. הדמיון הגדול כל כך עד ששופטי
בית המשפט העליון התבלבלו ביניהם. יש שופטים שלא הסכימו לטשטוש
והשאירו את השאלה בצריך עיון. לדעת פרופ' פרידמן וכהן אין
הבחנה בין השניים אולם לדעת פרופ' דויטש יש הבחנה גם מבחינה
מעשית, כלכלית ומשפטית ולהבחנה זו, יש גם תוצאות משפטיות. לא בכל
מקרה שצדדים משתמשים במונח אופציה במשא ומתן, זה חוזה אופציה במונח
המשפטי, לעיתים זה אף לא הצעה בלתי חוזרת וגם לא הצעה.
דוגמאות:
1.
אדם מציע לחברו והם מסכימים ביניהם שלכל אחד מהם תהיה האופציה
להסכים או לא
–
אין כאן אופציה למרות שהשתמשו במונח אופציה ואף אין כאן הצעה היות
וגם אם צד מסכים צריך את הסכמת השני.
2.
במודעה לציבור נותנים אופציה
–
לדעת דויטש או זה לכל היותר הצעה או הצעה בלתי חוזרת, אך לא
אופציה.
דוגמאות לאופציה:
1.
חוזה שכירות (בעיקר מסחריים) - אדם משכיר נכס לשנה, אבל נותן
אופציה לשוכר להמשיך את השכירות כל שנה עד 5 שנים. בפנינו יש כבר
חוזה (חוזה שכירות) ובמסגרת אותו חוזה נותנים עוד אופציה חוזית
להארכת החוזה. ברור שחוזה אופציה כזה שונה מהצעה בלתי חוזרת.
2.
אדם מציע למכירה נכס, בא אדם אחר ואומר לו שהוא מוכן לקנותו.
במקרים רבים ובמיוחד בעולם העסקים הקונה לא מעוניין לקנותו לעצמו
אלא לאחרים, אבל הוא זקוק לזמן לברר אם יש קונים ובאמת הוא ירוויח
מהעסקה, ואז הוא קונה בתשלום למשך 30 יום. יש לו חוזה כתוב וחתום
שבמשך ה - 30 יום יש לו את הזכות לקנות את הנכס אם ירצה. גם במקרה
זה האופציה שונה מהצעה בלתי חוזרת.
3.
כשם שאפשר להגיע לחוזה בתשלום, אפשר להגיע לחוזה בלי תמורה. מקרה
זה דומה ביותר להצעה בלתי חוזרת. יש כאן חוזה ללא תשלום מוסכם בין
הצדדים שיקנו את הנכס תוך 30 יום. זה דבר נדיר מאוד. גם במקרה כזה
יש להבחין בין חוזה אופציה להצעה בלתי חוזרת כי בחוזה האופציה יש
הסכמה מפורשת בין הצדדים, מה שאין בהצעה בלתי חוזרת.
מבחינה כלכלית
ההבחנה גדולה יותר, היות ואת שווי חוזה אופציה ניתן להעריך מבחינה
כלכלית: עצם זה שיש לאדם את האפשרות להאריך את החוזה ל–
5
–
4 שנים, שונה באופן מהותי. חוזה אופציה הוא נכס כלכלי שנמכר כמו כל
נכס אחר, ולכן יש הבדל גדול ביניהם. הצעה בלתי חוזרת קצרה יותר
בזמן, מטרתה הכלכלית שונה
–
היא נותנת זמן לניצע להחליט אם הוא מעוניין להיכנס לעסקה, ולכן
מבחינה כלכלית יש להבחין בין חוזה אופציה לבין הצעה בלתי חוזרת,
ומכאן שגם מבחינה מהותית וגם כלכלית יש להבדיל בין השניים. להבחנה
זו יש גם השלכות משפטיות
–
דוגמא: הנושא הראשון זה דחיות והצעות נגדיות
–
אם הניצע אינו מעוניין בהצעה (רגילה) ודוחה אותה, אין קיבול.
סעיף 4 (1) קובע: "ההצעה פוקעת כשהניצע דחה אותה או עבר המועד
לקיבולה"
–
זה לא רק שהדחייה איננה הקיבול, אלא גם שזה מפקיע את ההצעה.
1/12
–
הצעה. 3/12
–
הניצע לא דוחה את ההצעה, אלא מקבל אותה תוך שינוי, הוא הופך להיות
המציע מכוח סעיף 11. קיבול + שינוי כמוהו כהצעה חדשה. 5/12
–
הניצע ירצה לקבל את ההצעה הראשונה האם יהיה חוזה?
–
לא!
בפסיקה מקובל שקיבול + שינוי גורם לשני דברים:
א.
הצעה
חדשה.
ב.
דחיית ההצעה הראשונה.
ניתן לערער על כך:
פרופ' דויטש –
החוק בסעיף 4 (1) אומר שדחייה מפקיעה את ההצעה, אך לא כתוב
שההצעה הנגדית מפקיעה. מדוע לא נוכל למר שקיבול + שינוי זו הצעה
חדשה, אך ההצעה הראשונה נשארת בתוקף ואם הוא יחליט לקבלה הוא יוכל?
לא רק שזה לא כתוב בחוק אלא שניתן להביא ראייה מהצעת החוק שאולי זו
לא התוצאה הראויה. סעיף 11 להצעת החוק: "קיבול שיש בו תוספת
הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה, כמוהו כדחיית ההצעה ובהצעה חדשה
…"
בחוק כתוב רק –
"הצעה חדשה". אם נלך באופן פורמלי ונקנה חשיבות מרובה למה שהמחוקק
אמר, זה אולי לא דחיית ההצעה הראשונה, אך מה שמקובל, למרות שזה לא
כתוב בחוק זה שקיבול + שינוי מפקיע את ההצעה הראשונה וההסבר הוא על
בסיס כלכלי ומשפטי. מבחינה כלכלית
–
לא רצוי שלאותה עסקה ולאותם צדדים יסתובבו שתי הצעות. רוצים שיהיה
סדר מסויים ואם הניצע לא רוצה להפקיע את ההצעה הראשונה, הוא יאמר
זאת במפורש. גם בעולם מקובל שקיבול + שינוי מהווה דחייה.
נניח שיש לנו חוזה אופציה, לדוגמא
–
שכירות לפי 1,000$ לחודש ובשנה השנייה צמוד למדד. השוכר אומר שהוא
מוכן לקבל זאת אך בתנאי שההצמדה תהיה לדולר ולא למדד. זה בהחלט:
קיבול + שינוי. האם זו דחייה של חוזה האופציה? לא! ברגע שיש חוזה,
יש דרכים לביטולו והפקעת חוזה צריכה להיעשות בהסכמה. אמנם הקיבול
לא נעשה כדין, אך זה לא יכול להפקיע חוזה אופציה.
נניח שיש הצעה בלתי חוזרת ל–
6 ימים. הניצע ב
–
6/7 מוכן לקבל את ההצעה אבל בשינוי, מה יהיה הדין, האם זה מפקיע את
ההצעה? אמנם ההצעה היא בלתי חוזרת במובן זה שהמציע לא יכול לחזור
בו עד תוך 10 ימים, אך כלפי הניצע דיני הקיבול לגביו הם כמו כל
דיני הקיבול על כל הצעה אחרת, לכן קיבול + שינוי זו הצעה נגדית
וכשם שהיא מפקיעה הצעה רגילה, כך היא אמורה להפקיע הצעה בלתי
חוזרת. ניתן לראות לפי תשובה זו שיש הבחנה ברורה בין הצעה בלתי
חוזרת לבין חוזה אופציה. הצעה נגדית לא מפקיעה חוזה אופציה כי יש
חוזה שממשיך להתקיים והצעה נגדית בהצעה בלתי חוזרת תפקיע את ההצעה,
והשאלה היא
–
מדוע שההצעה הנגדית בהצעה בלתי חוזרת שהמציע קושר עצמו ל
–
10 ימים מדוע שהיא תפקיע את ההצעה? כיצד התמודדה הפסיקה עם הבעיה?
בפ"ד נווה
עם נ' יעקובסון
- בעל הבניין הציע לשוכרים בבניין במסגרת הליכי פירוק לקנות את
הבניין בתנאי שיהיו שישה קונים לפחות. אחד התנאים היה שחצי מהתשלום
יהיה באופן מיידי. יעקובסון אחד הקונים, ניסה לדחות את התשלום =
ניסיון לקבל את ההצעה בשינויים, והרי קיבול + שינוי מפקיע את ההצעה
וזו הייתה הטענה. בית המשפט דחה טענה זו ואמר שכאשר הניצע בא אל
המציע והציע מחיר אחר, זה לא היה קיבול + שינוי, אלא הוא ניסה לגשש
האם אפשר לשפר את התנאים ואם לא אז לקבל את ההצעה המקורית, וזה
חידוש ההלכה, במקום לראות בהתנהגות קיבול + שינוי, הוא ראה זאת
כניסיון להשיג תנאים אחרים ויכול להיות שיש יותר מקום לקבל הלכה זו
לגבי הצעה בלתי חוזרת.
כשירות הצדדים לבי
הצעה בלתי חוזרת ואופציה
- השפעת המוות. סעיף 4 (2) קובע שההצעה פוקעת - "כשמת
המציע או הניצע או כשנעשה אחד מהם פסול דין, או ניתן נגדו צו לקבלת
נכסים או צו פירוק והכל לפני מתן הודעת הקיבול". בהצעה בלתי חוזרת
נניח שההצעה ניתנה ב–
1/12 וניתן לקבלה עד ה–
10/12. ב–
5/12 נפטר המציע. הטענה היא שמאחר וסעיף 4 אינו מבחין בין הצעה
בלתי חוזרת להצעה רגילה, לכאורה פטירת המציע מפקיעה את ההצעה. אם
זהו חוזה אופציה, פטירת הצדדים אינה מפקיעה את החוזה והוא יתבצע
ע"י יורשיו במקרים שמדובר בחוזים עסקיים ומסחריים ולא בחוזים
פרטיים, כפי שקובע סעיף 40 לחוק החוזים: "חיוב יכול שיקויים
על ידי אדם אחר זולת אם לפי מהות החיוב או לפי המוסכם בין הצדדים
על החייב לקיימו אישית". פרופ' דויטש לא שלם עם ההבחנה הזו
כי אם מדובר בהצעה בלתי חוזרת והמציע היה קשור במשך 10 ימים, אמנם
מכוח החוק ולא מכוח החוזה, מדוע שפטירת המציע תפקיע את החוזה ומדוע
לא יכול הניצע ב–
7/12 להודיע למנהל העזבון או ליורשיו של המציע שהוא מקבל את ההצעה?
לדעת דויטש, החוק לא עושה הבחנה זו בין הצעה רגילה להצעה בלתי
חוזרת, אך יש מקום לעשות הבחנה זו.
בפ"ד נג'אם נ' דאוד
- נבחנה השאלה של פטירת המציע. בית המשפט העליון לא קבע עמדה חד
משמעית ואמר כי גם אם הפטירה לא מפקיעה את ההצעה, הזמן הסביר חלף.
לכאורה לפי פשוטו של החוק, הצעה בלתי חוזרת פוקעת בפטירה, אך
פרופ' דויטש טוען כי גם בהצעה בלתי חוזרת יכול להיות שיש מקום
לומר שפטירת הצדדים לא תפקיע את ההצעה, הנימוק הראשון הוא:
נימוק כלכלי
–
אם המציע נותן לניצע 10 ימים והניצע מתחיל להתארגן ומשקיע כספים,
מבחינה מוסרית בעצם אין סיבה שהפטירה תפקיע את ההצעה.
הנימוק המשפטי
–
מבחינה משפטית ניתוח סעיף 4 (2): אם הייתה הצעה או הצעה
בלתי חוזרת ב–
1/12 והניצע שלח הודעת קיבול ב–
4/12, ב–
5/12 נפטר המציע וב–
7/12 הגיעה הודעת הקיבול, האם נכרת חוזה? סעיף 4 (2) קובע שאם אחד
הצדדים נפטר, לפני מתן הודעת הקיבול, ההצעה פוקעת, אבל אם הודעת
הקיבול כבר נשלחה, הרי שאין שום השפעה לפטירה. מאחר והודעת הקיבול
נשלחה לפני שאחד הצדדים נפטר, נכרת חוזה. החוזה נכרת ב–
7/12 לפי סעיף 60 (ב)
–
"מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה נמסרה במועד
שבו הגיעה לנמנע או למענו".
המסקנות מחוזה זה:
1.
למרות שלשם כריתת חוזה קובע מבחן המסירה יש חשיבות רבה לתורת
השיגור, כי הוא מנטרל את ההשפעה של פטירה ואובדן כשירות.
2.
כאשר
מדברים בדיני חוזים על מפגש רצונות, הכוונה מפגש רצונות אובייקטיבי
ולא סובייקטיבי: חוזה מבוסס על הצעה וקיבול, דהיינו הסכמה ממשית,
אך המקבל נפטר והסכמה ממשית לא יכולה להיות כאן, לכן ההצעה והקיבול
הם באופן אובייקטיבי למרות שבאופן סובייקטיבי אחד הצדדים נפטר. ב–
4/12 נשלחה הודעת הקיבול, להודעת קיבול זו יש 2 השלכות:
1.
אין
השפעה לפטירה.
2.
סעיף 3 (א)
–
הודעת הקיבול הופכת את ההצעה להצעה בלתי חוזרת.
מכאן מעורר פרופ' דויטש את השאלה
–
מדוע גם בהצעה בלתי חוזרת מלכתחילה לא נאמר שלפטירה לא תהיה השפעה?
{מקובל לומר שהוראות חוק החוזים הן דיספוזיטיביות וניתן להתנות
עליהם, למרות שזה לא נאמר במפורש אך יש הוראות שקשה לראות איך אפשר
להתנות עליהן, כמו: סעיף 1
–
האם ניתן לראות מצב שחוזה לא יתבצע בדרך של הצעה וקיבול?!}.
הצעה
רגילה
–
קיבול + שינוי = הצעה נגדית
–
מפקיעה לגמרי את ההצעה.
הצעה בלתי חוזרת
–
הצעה נגדית במשא ומתן זה לא קיבול + שינוי, אלא ניסיון לגשש.
חוזה אופציה
–
הצעה נגדית לא מפקיעה את חוזה האופציה.
|
