|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
פ"ד קארלייל נ'
קארבוליק
(סוף המאה ה19-)
–
בשנת 1882 פורסמה מודעה שאמרה שמי שישתמש בתרופה חדשה יתרפא באופן
מוחלט מכמה מחלות (היתה רשימה מפורטת של מחלות) ואם מישהו, לאחר
השימוש בתרופה יחלה, הוא יקבל פרס כספי מאוד גדול (היה רשום סכום
מדויק והבנק שם הוא מופקד). בסוף המודעה אף כתוב את מי התרופה
הצליחה כבר לרפא. גב' קארלייל ראתה את המודעה וקנתה את התרופה, היא
פעלה לפי ההוראות וחלתה בשפעת. היא הגישה תביעה לקבלת הכסף וחברת
קארבוליק סמורבול לא הסכימה לשלם והעלתה סדרת טענות, למרות שיש כאן
–
הצעה של החברה ו
–
קיבול של הגברת. טענות החברה היו:
1.
לא ייתכן הצעה לכל העולם מהסיבה שלא ניתן לכרות חוזה עם כל העולם.
2.
בהצעה לא היתה מספיק רצינות, היא היתה כללית ומעורפלת, בעצם חסר בה
מסויימות.
3.
לא היתה הגבלה בזמן, עד מתי התרופה תועיל ולכן חסר כאן משהו
ברצינות ובמסויימות.
4.
אין אפשרות לפקח על הביצוע, ולכן ייתכן שהגברת כלל לא השתמשה
בתרופה.
5.
העדר תמורה
–
הם מעולם לא פגשו בגב' הזאת והיא מעולם לא שילמה להם.
6.
מדובר בסה"כ בפרסומת.
7.
חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול, ולכן עצם העובדה שגב' קארלייל לא
שלחה מכתב, היא לא קיבלה את הצעתם ואם לא היה קיבול, אז לא נכרת
חוזה.
ביהמ"ש לא קיבל אף
טענה מכל טענות אלה והוא ענה עליהן:
1.
אמנם לא נכרת חוזה לכל העולם, אך אפשר להציע הצעה לכל העולם ובמקרה
זה, זה בכלל לא לכל העולם, אלא רק לקבוצה מוגדרת של אנשים שיקראו
את העיתון ויקנו את התרופה, ז"א
–
הקיבול הוא למספר מוגדר של אנשים. גם החוק הישראלי מקבל את הגישה,
סעיף 2
–
"הפניה, יכול שתהיה לציבור". אפשר לפנות לכלל הציבור.
2.
ההצעה היא מאוד מסוימת ורצינית: החב' הפקידה כסף בבנק מסוים, הם
ציינו במפורש את שמות המחלות, ולכן זה לא דבר מעורפל ולא חסר
רצינות.
3.
כאשר החוזה לא מגדיר זמן, המבחן הוא זמן סביר, לדוגמא
–
סעיף 8 קובע שאם
הדבר לא נקבע בחוזה יעשו אותו בזמן סביר. למקרה זה הגבלה זו כלל
אינה רלוונטית היות והאישה חלתה תוך כדי ובמשך זמן שימושה בתרופה.
4.
"המציע שליט על הצעתו"
–
גם מבחינה עובדתית מעשית מסחרית, המציע יכול להכתיב את תנאי העסקה,
כי הקיבול חייב להעשות עפ"י תנאי ההצעה. המציע בחר בצורה זו של
חוסר יכולת לפקח, אך הוא יכול היה לבחור בדרך אחרת וכן לפקח על
השימוש (למשל ע"י תחנות הרחה).
5.
הגב' לא צריכה היתה לשלם להם אישית, אלא בקניית המוצר היא שילמה
עבורו ולכן יש תמורה.
6.
מודעה זו היתה מאוד יוצאת דופן, היות ובד"כ המודעות הן כלליות
וסתמיות ורק לעיתים רחוקות ניתן לראות בהן הצעה, כמו במקרה זה
שישנה הצעה עם התחייבויות מאוד מפורשות בגלל הפירוט הרחב של
המודעה.
7.
סעיף 6
קובע כי "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת,
אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה…"
–
המציע שליט על הצעתו, המציע יכול להציע שהקיבול יהיה במעשה, אך יש
מקרים שהקיבול יכול להיות רק בדרך של התנהגות. לחברה אין כל אינטרס
שהאנשים יודיעו לה בכתב שהם קונים את התרופה, ולכן קיבול הצעתם הוא
בדרך של התנהגות.
דוגמא
–
אדם מעוניין למכור את מכוניתו והוא מפרסם מודעה בעיתון הכוללת את
סוג המכונית, צבעה, הק"מ, מחירה וכו'…
אדם אחר מעוניין במכונית כזו והוא רואה את המודעה בחצות הלילה (איך
שהעיתון יצא), הוא מתקשר למוכר בשעה 05:00 בבוקר ואומר לו
–
"קיבלתי את הצעתך ובשעה 07:00 אני אצלך עם הכסף". האם נכרת חוזה
בין המוכר לקונה? ישנן 2 דעות:
אחת
–
המודעה בעיתון אינה הצעה, אלא הזמנה להציע הצעות (זה שונה מהמקרה
של קרבוליק סמורבול בכך ששם נעשו פעולות כמו הפקדת הכסף בבנק וכו'…)
שנייה
–
של פרופ' גבריאלה שלו, יש כאן הצעה מסוימת, יש כאן גמירות
דעת של הצדדים ויש פה קיבול = הוא רוצה לשלם, לכן נכרת חוזה. זוהי
בעצם הצעה ולא הזמנה להציע.
במחלוקת זו יש חשיבות גדולה לנוהג המסחרי ולבחינת התוצאה ההגיונית:
איזו תוצאה הגיונית יותר, תוצאת ההצעה או תוצאת ההזמנה? נניח שאדם
שלח מודעה לעיתון ולפני שהתפרסמה הוא קיבל הצעה גבוהה יותר או אולי
התחרט
–
האם אותו אדם מנוע מלמכור את המכונית לבעל ההצעה הגבוהה, או מנוע
מלהשאירה אצלו? הנוהג המסחרי הוא שלא מקובל לראות במודעות אלו
הצעות, היות וחסר בהן גמירת דעת. זוהי הזמנה, לא בגלל המסויימות,
היות ומודעות אלה הן כן מסוימות, אך הבעיה היא בגמירת הדעת.
בפ"ד
Pharmaceutical V Boots
- נכנס לקוח לבית המרקחת בשרות עצמי ולקח תרופה מסוימת, הוא ניגש
לרוקח כדי לשלם על התרופה ואז באו פקחי משרד הבריאות וקבעו שבית
המרקחת עבר על החוק, עבירה פלילית של מכירת תרופות ללא פיקוח
רפואי. הצגת המוצר על המדף = ההצעה, נטילת המוצר ע"י הקונה =
הקיבול, הצעה + קיבול = חוזה. ביהמ"ש לא קיבל את הטענה והוא אמר
–
העמדה על המדף זו לא הצעה, אלא הזמנה להציע הצעה, ולכן הקיבול יהיה
רק בתשלום ששם נמצא רוקח אחראי שייתן או לא ייתן לו לקנות את
התרופה. פ"ד זה קבע הלכה זו כמחייבת. מדוע קבע ביהמ"ש שהעמדה על
המדף היא הזמנה ולא הצעה? אם זו היתה הצעה, זה יכול היה להביא
לתוצאות בלתי הגיוניות ולא סבירות ואז
–
אם יש ספרים על מדף ואדם רוצה לקחת ספר שנמצא מאחורי ספר אחר, ברגע
שהוא לוקח את הספר הראשון (כדי להוציא את השני), הוא חייב לקנות
אותו, היות והוא קיבל את ההצעה, ולכן קבע פ"ד זה
–
שיש דברים שהם הזמנה להציע הצעה. מלבד זאת
–
רוצים להגן על המוכר שהוא יוכל לחזור בו ולהחליט אם הוא רוצה למכור
או לא. עצם ההבחנה בין הצעה להזמנה היא חשובה והגיונית מאוד, וזאת
מאחר שהצעה היא פעולה משפטית שיוצרת מצב משפטי ודי בכך שיהיה קיבול
כדי שיהיה חוזה. בארץ
–
העמדה על מדף זו הצעה, אך הקיבול הוא רק בתשלום. המשפט הישראלי
רואה בכך הצעה גם מנימוקים חוזיים כלכליים וגם מנימוקים של הגנת
הצרכן. בדברי ההסבר של סעיף 2 (שאינם מחייבים) כתוב שפניית אדם היא
הצעה שיכולה להיות גם במעשה כגון: בהצגת סחורה בחלון ראווה. במקביל
לדיני החוזים יש חשיבות בחלקים נוספים של המשפט למשל
–
לפי המשפט הישראלי יש חובה של המוכר למכור ובמידה והוא לא רוצה הוא
עבר על החוק ויש עבירה פלילית שאומרת שאסור לסרב למכור בלי סיבה.
לפי המשפט החוקתי (יש זכויות חוקתיות שחודרות יותר ויותר למשפט
הפרטי
–
כדברי השופט ברק) קיים "עיקרון השוויון".
בפ"ד רביב נ' בית יולס
–
פסק בימ"ש עליון, בדיון נוסף, ברוב של 3 נגד 2 שאין חובה של שוויון
חוזי, למרות זאת
–
זה לא מקובל שמסעדה לא תכניס כושים והיא תאמר שזה מתוך חופש
החוזים.
בפ"ד Tavlor V. Allon
- אדם היה מבוטח בביטוח צד ג', חברת הביטוח שלחה לו הודעה שהיא
מבטחת אותו לעוד 15 יום חינם. הודעה זו לא הגיעה אליו ובתקופה זו
עצר אותו שוטר ולא היה לו ביטוח חובה. הוגשה נגדו תביעה והתברר
שהוא כן מבוטח, כאשר שאלו את חברת הביטוח אם במשך 15 יום אלה הוא
היה עובר תאונה
–
הם היו משלמים, היא ענתה שכן, כי יש ביטוח. למרות הכל האדם הורשע.
סעיף 5 אומר שקיבול יהיה בהודעה וסעיף 6 אומר שקיבול
יכול להיות במעשה או בהתנהגות. החברה לא קיבלה הודעה, אך גם כך לא
יכול להיות קיבול, בלי שאותו צד ידע מה מציעים לו בכלל. אלון לא
ידע מה ההצעה, ולכן אין קיבול. סעיף 7 אומר "שהצעה שאין בה
אלא לזכות את הניצע, חזקה עליו שיקבל אותה, זולת אם הודיע למציע על
התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה". זהו מקרה קלאסי של
הצעה מזכה
–
החוק אומר שלא צריך ידיעה כי יש חזקת קיבול. גם זה לא יועיל, היות
וגם חזקת קיבול לא יכולה לחול בלי ידיעה וזה מעצם מהות דיני החוזים
–
סעיף 1 -
"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול", ואדם יכול לקבל מה שהוא יודע ולא
יכול לקבל מה שאינו יודע. הרעיון של הצעה מזכה לקוח מהמשפט העברי.
בדברי ההסבר של סעיף 7 (שאינם מחייבים) נאמר שסעיף זה מבטל במידה
מסוימת את הכלל של המשפט העברי שלפיו "זכין לאדם שאינו בפניו" וכן
"אין חבים לאדם אלא בפניו". יש שינוי מהותי בין המשפט העברי בו
הכלל של זכין לאדם שאינו בפניו שחל גם ללא ידיעת מקבל הזכות, לבין
המשפט הישראלי שקלט את הרעיון, אך לא על כל פרטיו והוא דורש שהניצע
יידע על ההצעה. דרישה זו שמשתלבת במבנה החוק, מעוררת קשיים במקרים
גבוליים כמו
–
אדם מפרסם מודעה שמי שמצא את כלבו יקבל 100 ש"ח. השכן שהיה רחוק
מהבית
–
ראה את הכלב, נראה לו משונה שהכלב מסתובב שם לבדו והוא לוקח אותו
ומחזירו לבעליו. השכן מודה לו ושולח אותו. אותו אדם טוב לב חוזר
לביתו ומספר לאשתו וזו שואלת אותו
–
"מה עם הפרס", הוא רץ לשכן ומבקש את הפרס, אך השכן שואל אותו
"כשהחזרת את הכלב, ידעת על הפרס" והוא עונה
–
"לא", ואז משיב השכן
–
"לא היתה הצעה, ולכן אין קיבול". עפ"י דיני החוזים קשה ליצור
קונסטרוקציה שתחייב אותו לתת את הכסף. במשפט העברי הוא זכאי לכסף.
במשפט הגרמני יש סעיף מיוחד שלגבי הצעות פרס
–
הביצוע מזכה בלי קשר לידיעה.
בפ"ד זנדבנק נ'
דנציגר
–
ראינו שהמבחנים בעיקרם הם אובייקטיבים, אך לעיתים ביהמ"ש מעדיף
דווקא גישה סובייקטיבית כמו
בפ"ד
Crown V Clark
–
המדינה פרסמה שהיא תיתן פרס של 1000 לירות סטרלינג למי שימסור מידע
שיביא לגילוי 2 רוצחים. אדם שנעצר מסר מידע בחקירה, שהוביל למעצר
אחד הרוצחים. לאחר שהשתחרר, הוא הגיש תביעה לקבלת הפרס. ביהמ"ש אמר
שההצעה היתה שמי שייתן מידע יקבל את הפרס, אך המידע לא בא בתור
קיבול להצעה, אלא כדי להציל את עצמו, ולכן אין קיבול. ביהמ"ש מביא
כדוגמא קבוצת שחייה שמתחרה ואז מישהו שרודף אחרי אדם אחר, קופץ תוך
כדי המרדף למים, שוחה ומגיע ראשון
–
הוא לא ינצח כי לא היה כאן קיבול. באופן אובייקטיבי הפרס מגיע לו
היות והוא ידע על ההצעה ועשה את מה שצוין בה ולא משנה מה המניע
לקיבול אך בכל זאת, ביהמ"ש בחר בגישה הסובייקטיבית שלא משתלבת עם
הגישה המקובלת. גם במקרה של פ"ד קארלייל נ' קאבורליק
–
ניתן לטעון שהגב' קנתה את התרופה כדי להבריא ולא כדי לזכות בפרס,
ואז
–
מה תהיה הבעיה אם אדם קנה את התרופה, תוך כדי שימוש הוא ראה את
המודעה, הוא המשיך להשתמש ובכל זאת חלה
–
האם יהיה זכאי לפרס? עפ"י החוק הישראלי
–
סעיף 5
–
כתוב שהקיבול יהיה לפי ההצעה, ולכן במקרה הזה הוא לא יקבל את הפרס.
כיצד חב' קאבורליק יכולה לחזור בה מהצעתה? א. אם ההצעה נעשתה
בדרך של מודעה לציבור, גם החזרה מההצעה, תעשה באותה דרך (סעיף
3א').
ב. החזרה מההצעה יכולה להיות רק כאשר מדובר בהצעה ועדיין אין
קיבול, ז"א
–
האנשים שכבר ראו את המודעה וקנו את התרופה כבר קשורים בחוזה היות
ויש הצעה ויש קיבול, ולכן גם יש חוזה וצד אחד לא יכול לחזור בו
מהחוזה הזה.
הצעות
מצטלבות:
ב- 1/10 א', שהוא בעל מפעל, מציע לב' למכור לו 1000 יח'…+
מחיר + שאר התנאים. ב- 2/10 ב' מציע ל- א' לרכוש ממנו 1000 יח' +
מחיר +….
–
יש זהות בין ההצעות.
הצעתו של א' מגיעה לב' ב- 3/10, הוא מייד מסכים ושולח את הסכמתו
שמגיעה ל-א' ב- 4/10, האם נכרת כאן חוזה? גישה
I
–
עפ"י חוק החוזים, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול, באופן פורמאלי יש
כאן 2 הצעות מצטלבות, אמנם הן זהות, אך אין כאן קיבול. גישה
II
–
יותר ליברלית שאומרת
–
א' מעוניין למכור, ב' מעוניין לקנות, יש ביניהם קשרי מסחר קודמים,
ולכן אם הייתה הסכמה ומפגש רצונות, המגמה היום היא לתת תוקף
להתקשרות כזאת, אך כאן מתעוררות שתי שאלות:
1.
איך זה מתיישב עם הכתוב בחוק? והתשובה
–
סעיף 5 קובע
שהקיבול יהיה לפי ההצעה (באופן זהה ומתאים להצעה).
2.
מתי נכרת החוזה? והתשובה
–
ב- 4/10 היות ולפני ה- 3/10 אין אפילו הצעה. בד"כ זה מאוד נדיר
שיהיו הצעות מצטלבות שהן זהות לחלוטין.
עפ"י הגישה ה-I
הודעת הקיבול היא ההצעה השניה שניתנה ב- 2/10 והמציע לא יכול לחזור
בו.
רוב החוזים נעשים כאשר האנשים נמצאים יחד ומנהלים מו"מ, בין אם זה
חוזה פורמאלי ומסובך ובין אם זה בעניין לא פורמאלי. בד"כ החוזה
נעשה באותו מקום ושעה וכשהצדדים נוכחים.
תורת
השיגור ותורת המסירה:
עפ"י סעיף 5, בישראל חלה תורת המסירה, אך המשפט הישראלי לא
מתעלם גם מתורת השיגור. חוזה בין נעדרים
–
כאשר החוזה נעשה ע"י מדינות שונות או מקומות שונים (אנשים שלא
נמצאים באותו מקום) החוזה נעשה ע"י מכתבים. מתעוררות כמה שאלות:
לדוגמא: אם א' שולח ב- 1/1 הודעת קיבול מהולנד לאנגליה, המכתב מגיע
לאנגליה ב- 3/1. איפה נכרת החוזה? מתי הוא נכרת? איזה שיטת משפט
תחול על חוזה כזה? באיזה שטח שיפוט? עפ"י תורת השיגור
–
המכתב נשלח מהולנד, ולכן הודעת הקיבול בהולנד ושם גם נכרת החוזה ב-
1/1 ואז ממילא, עפ"י כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, סמכות השיפוט היא
בהולנד. עפ"י תורת המסירה
–
קיבול יוצר חוזה לא ברגע שהוא שוגר, אלא ברגע שהודעת הקיבול מגיעה
ואז סמכות השיפוט היא של אנגליה ותאריך כריתת החוזה הוא ב- 3/1.
מה קורה אם המכתב לא הגיע? לפי תורת השיגור, ברגע שהמכתב נשלח, כבר
נכרת החוזה. המחוקק הישראלי מנסה לאזן בין האינטרסים של המציע ושל
הניצע, ולכן הוא קובע שלצורך כריתת החוזה, מה שקובע זה תורת
המסירה, אך בעניינים אחרים, שאינם כריתת החוזה, יש חשיבות דווקא
לתורת השיגור.
בפ"ד
ENTORES V. MILES
–
נשאלה השאלה
–
האם על טלקס נחיל את תורת השיגור (כפי שהיא חלה באנגליה), או את
תורת המסירה? ביהמ"ש בחן מתי נחיל כל תורה ואמר: אם הצדדים נמצאים
באותו חדר וצד אחד לא שומע את הקיבול
–
לא יכרת חוזה עד שהצד השני לא יחזור על דבריו שוב כדי שהקיבול
יחייב. קל וחומר אם שני אנשים עושים חוזה משני צידי נהר, הם צועקים
וכאשר הצד הראשון צועק את הצעתו
–
בדיוק עובר מטוס והשני לא שומע אותה, אין קיבול עד שלא יצעק שוב
והשני ישמע, ולכן בטלקס אם אחד הצדדים לא שמע את ההצעה, יש לחזור
עליה שוב, ולכן אין להחיל את תורת השיגור, אלא את תורת המסירה.
כאשר תורת השיגור החלה להתפתח, לא היה טלפון, טלקס וכו'…
ולכן, כשאדם שלח בדואר את הצעתו לא הייתה לו דרך לוודא שאכן היא
הגיעה, ולכן לא הייתה ברירה אלא להסתמך על תורת השיגור. דבר נוסף
הוא
–
שהמציע שליט על הצעתו, ולכן המציע יכל לכתוב בחוזה שהחוזה יהיה תקף
רק כאשר המכתב יגיע וכך הוא בעצם מחיל את תורת המסירה. השופט קבע:
אין שום סיבה להגיד שזה חוזה בין נעדרים ואם הודעת הטלפקס לא
הגיעה, לא נכרת חוזה, ומלבד זאת
–
זה לא מספיק שההצעה תגיע, שכן גם הקיבול צריך להגיע כדי שייכרת
חוזה. כיום, גם במשפט האנגלי כמו במשפט הישראלי, אין שום סיבה
להחיל את תורת השיגור, היות ואמצעי השיגור כ"כ מודרניים ומתקדמים
שאפשר לברר מייד אם אכן זה הגיע.
סעיף 60 (ב)
- "מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה כנמסרה
במועד שבו הגיעה לנמען או אל מענו", יש כאן תורת המסירה עם תחכום
מסויים. דוגמא: אדם חושש ממכתב שצריך להגיע שבו יכרת החוזה, ולכן
איך שהמכתב מגיע הוא משמיד אותו ואומר שלא קיבל את ההצעה. לכאורה
החוזה לא נכרת, אך לפי סעיף זה, הדבר לא יועיל לא היות והסעיף אומר
שדי בכך שהודעת המסירה הגיעה אל מענו של האדם, כדי שזה יהיה מחייב.
כאשר מציע שולח לניצע הצעה ובה תקלה, הניצע לא יודע על התקלה ושולח
O.K
למציע. האם נכרת חוזה?
בפ"ד
ENTORES V. MILES
- נאמר שזהו אינו חוזה שנכרת בדרך של הצעה וקיבול אך מחילים
דוקטורינה של דיני היושר שאומרת שכאשר המציע יודע על התקלה והוא לא
טורח להודיע על כך לניצע, הוא מנוע מלטעון שההודעה לא הגיעה ואין
חוזה. אם נשלח קיבול בטלקס והייתה תקלה שמנעה את הגעתו אל המציע
והוא ידע עליה
–
נכרת חוזה! היות וההנחה היא שהקיבול נעשה לטובת המציע. כלל זה הוא
עפ"י המשפט האנגלי והוא נקרא הצעה ומניעה (ESTOPPET).
מניעה = כאשר המציע ידע כי הניצע אינו יודע על התקלה
–
יכול להיות שייכרת חוזה בדרך זו וזה השתק או מניעת דיני היושר.
השאלה היא
–
מה נעשה במקרה כזה בישראל? חוק החוזים וחוק יסודות המשפט, ביטלו
לחלוטין את הפניה למשפט האנגלי, ולכן יש כמה תשובות אפשריות:
1.
בארץ, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול ולא הצעה ומניעה, אך כדי להגן
על הניצע שלא יודע על התקלה, אפשר להפעיל את סעיף 12 שזו
בחוסר תום לב במו"מ: במו"מ לכריתת חוזה, אדם חייב להתנהג בדרך
מקובלת ובתום לב. מכיוון שזו אינה התנהגות בתום לב, המציע יהיה
חייב לניצע פיצויים.
2.
מרגע שהודעת הקיבול נשלחה, היא הופכת להצעה בלתי חוזרת והמציע לא
יוכל לחזור בו, ולכן יוכל הניצע, מאוחר יותר, לכשיוודע לו
–
לקבלה. פתרון זה הוא רק פתרון חלקי לבעיה היות והקושי הוא מגבלת
הזמן והתנאי הוא שהזמן המאוחר עדיין נמצא במסגרת הזמן הסביר.
3.
הפתרון הטוב ביותר, אך השנוי במחלוקת של פרופ' פרידמן הוא
שאין שום סיבה לבטל את תורת ההשתק וההמנעות היות וכשם שלפני החוק
החדש (חוק החוזים) החילו את המשפט האנגלי, כך גם אחרי חוק החוזים
ניתן להחילו, והוא אף מוסיף את סעיף 2 בחוק יסודות המשפט
שאומר שמה שכבר התקבל
–
ימשיך לחול. רבים לא מסכימים עם פתרון זה, כמו אהרון ברק וגבריאלה
שלו שטוענים שלא ייתכן, שלאחר שיש את חוק החוזים הישראלי,
נמשיך להחיל את המשפט האנגלי. לאור זה, גם הפסיקה בעניין אינה חד
משמעית: פ"ד
קליפה נ' שאול
–
פורסם 9 שנים אחרי כניסת חוק החוזים ובכל זאת ביהמ"ש הפעיל את דיני
ההשתק.
·
יש קיבול בדרך של הודעה
–
סעיף 5, יש קיבול
בדרך של התנהגות
–
סעיף 6 (א), האם
יש קיבול בדרך של שתיקה? דוגמא
–
אדם מקבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר, כאשר הוא ניגש לקחתה, הוא
מגלה חבילת ספרים והודעה: "הרינו שמחים להציע לך את הספרים, במחיר
מאה ש"ח, אם אתה מעוניין, שלח לנו שיק ואם אינך מעוניין, תודיע לנו
תוך 10 ימים". אם חלפו 10 ימים והניצע לא מעוניין בספרים
–
האם הוא קשור בחוזה?
–
המציע לא יכול לחייב את הניצע להגיב בצורה זו או אחרת, ולכן
–
אין חוזה! סעיף 6 (ב) קובע: "קביעת המציע, שהעדר תגובה מצד
הניצע ייחשב כקיבול, אין לה תוקף", ואז נשאלת השאלה
–
מה יעשה האדם עם הספרים? מכח חוק השומרים, הוא הופך לשומר =
אדם שמקבל לחזקתו נכס הופך לשומר חינם ובמשפט האנגלי, בדיני הגנת
הצרכן
–
האדם צריך להודיע שהוא אינו מעוניין בספרים, ואם אף אחד לא בא לקחת
אותם הם הופכים למתנה (במשפט הישראלי אין לכך תשובה). במקרה ההפוך:
אדם מקבל את חבילת הספרים ופועל בהתאם להוראות, מגיע היום ה- 12,
בא המוכר ומבקש את הספרים בטענה שהם שלו והוא אף מסתמך על סעיף 6
(ב)
–
שאין תוקף לחוזה. האם במקרה זה יש חוזה?
–
בארה"ב יש חקיקה מדינתית שמי ששולח דברים כאלו בדואר
–
זו מתנה. הגישה המקובלת בארץ מסתמכת על עקרונות "תום הלב" וסעיף 6
(ב) בא להגן על הניצע ולא על המציע, אמנם נוסח הסעיף רחב ואומר
שאין תוקף לחוזה, אך בפועל יש לפרש סעיף לאור תכליתו ולא לאור
לשונו, כדברי ברק
–
"הפרשן המשפטי הוא פרשן ולא בלשן", ומכאן שאם הניצע סבר, בתום לב,
שבכך שהוא לא מגיב, זה קיבול בדרך של התנהגות, נראה זאת כחוזה
מחייב, כאשר המבחן הוא מבחן תום הלב.
בפ"ד רוזנר נ' מד"א
–
אדם קיבל כרטיסים ממד"א והיה צריך לשלוח את הכסף תמורתם. כוונתו
הייתה לשלוח את הכסף, אך הוא התעכב. כאשר התגלה לו שכרטיסו זכה,
הוא ניסה בכל דרך אפשרית לשלוח את הכסף, אך אנשי מד"א כבר לא היו
מעוניינים בתמורה שלו. עלתה השאלה
–
האם נכרת חוזה? וביהמ"ש פסק שהיות והקיבול לא נעשה בזמן, ז"א: לפני
ההגרלה
–
לא נכרת חוזה. הסעיף הרלוונטי כיום הוא סעיף 8 (א)
–
"אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה ובאין תקופה כזו
–
תוך זמן סביר". מקרה נוסף
–
אדם קונה כל שבוע כרטיסי לוטו עם מספרים קבועים וכשהוא לא יכול
להגיע, בעל הדוכן שומר לו את הכרטיס שלו (עפ"י הסכם קבוע ביניהם)
ויום אח"כ הוא בא ומשלם. יום אחד מגיע הקונה (יום לאחר ההגרלה)
ומבקש את כרטיסו והמוכר אומר לו שהוא קנה את כרטיסו שזכה, מפני שלא
שילם עליו לפני ההגרלה. אותו אדם מגיש תביעה במטרה לקבל את הכסף,
האם הוא יקבל?
–
יש כאן חוזה מסגרת של שמירת הכרטיסים, אך הוא חוזה כללי, ונשאלת
השאלה
–
מתי יהיה הקיבול, ויש 2 תשובות עיקריות: 1. ביום בו הגיעו הכרטיסים
לדוכן. 2. התאריך בו האדם בא לשלם ולקחת אותו. בתשובה הראשונה יש
בעיה היות וכאשר הכרטיס מגיע לדוכן הוא של בעל הדוכן, אך אם ימכור
את הכרטיס למישהו אחר, לכאורה יש עילה להפרת חוזה ויכול להיות שהוא
יחוייב בפיצויים, ולכן נעדיף את התשובה השנייה.
·
סעיף 4:
"פקיעת הצעה" קובע: שניצע לא חייב לקבל את ההצעה והוא יכול אף
לדחותה. האם במקרה, שניצע דוחה את ההצעה ואח"כ חוזר בו ומקבל
אותה
–
נכרת חוזה?
לא! היות וכעת הוא הופך להיות המציע והמציע הקודם הופך לניצע והוא
יחליט אם הוא מעוניין או לא. דוגמא
–
הניצע דוחה את ההצעה ב- 1/1, המכתב מגיע למציע ב- 3/1, פה ההצעה
פוקעת. אם ב- 2/1 חשב הניצע שההצעה, בכל זאת, תועיל לו ומייד הוא
שולח בפקס הודעת קיבול ואף מדגיש כי הוא חוזר בו מהדחייה
–
האם נכרת חוזה? אפשרות
I
: סעיף 60 (ב)
–
"מקום שמדובר בחוק זה על מסירת הודעה, רואים את ההודעה כנמסרה
במועד שבו הגיעה לנמען או אל מענו"
–
ההודעה על הקיבול הגיעה קודם, ולכן נכרת חוזה. אפשרות
II
: סעיף 10
–
הניצע רשאי לחזור בו מן הקיבול, בהודעה למציע ובלבד שהודעת החזרה
נמסרה למציע לא לאחר שנמסרה לו הודעת הקיבול, או שנודע לו על
הקיבול בדרך האמורה בסעיף 6 (א). לפי סעיף 6 (א) אין בעיה
שהניצע יחזור בו מהדחייה אם הודעת הקיבול לא הגיעה למציע. במקרה
זה, הודעת הקיבול והחזרה מהדחיה הגיעה ב- 2/1 (לפני הקיבול) ולכן
אין לו כל בעיה לחזור בו. אם בכל זאת הוא דוחה את ההצעה, יחול
סעיף 4
–
"פקיעת ההצעה".
·
נניח שהזמן הסביר לקבל הצעה מסויימת הוא 10 ימים. ב1/1- נשלחה
ההצעה, ב5/1- הניצע החליט לקבל את ההצעה והוא שולח בדואר הודעת
קיבול שמגיעה ב7/1, ב6/1- המציע נפטר, האם נכרת חוזה ב7/1-? אמנם
במשפט הישראלי יש העדפה, לצורך כריתת החוזה, לתורת המסירה, אך אין
מתעלמים מתורת השיגור ועפ"י סעיף 5: בכריתת חוזה, המבחן הוא
המסירה, אך לגבי מתן הודעת קיבול
–
המבחן הוא השיגור. בסעיף 4 (ב) נאמר: "כשמת המציע או הניצע
….
לפני מתן הודעת הקיבול"
–
ההצעה פוקעת, ולכן במקרה זה אמנם המציע נפטר, אך הוא נתן הודעת
קיבול, ולכן אין למותו השפעה והחוזה ייכרת במועד המסירה (עפ"י תורת
המסירה), כלומר ב7/1- (אך כבר ב5/1- אין השפעה למוות). יש הבדל בין
חוזה פרטי לחוזה מסחרי היות וכשמדובר בעסק, עצם הפטירה אינה מפקיעה
את החוזה ואם החוזה אינו אישי, אין סיבה שלא יחול.
·
אם צויין שהודעת הקיבול תתקבל עד ה15/1- והניצע שולח את הודעתו
ב14/1- והיא מגיעה ב16/1- - האם נכרת חוזה ב16/1-? עפ"י סעיף 8
התשובה היא שאם הניצע פעל בצורה סבירה וההודעה בכל זאת לא הגיעה,
יתנו לה תוקף, אך בכל זאת חוק החוזים, מעוניין לתת תשובות הגיוניות
ולשמור על איזון אינטרסים בין המציע לניצע, ולכן האיחור צריך להיות
"מחמת סיבה שאינה תלויה בניצע ולא היתה ידועה לו".
דיני כריתת החוזה הם אוביקטיבים וגם אם אחד הצדדים, נפטר, פושט
רגל, פסול דין וכ'ו…
נכרת החוזה
–
סעיף 4. גישת חוק
החוזים היא פרקטית ופרגמטית, המחוקק לא כ"כ מדגיש את האחידות, אלא
יותר מעניין אותו שהתוצאות יהיו הגיוניות ואפשריות לאכיפה.
גישה פרגמטית זו מתבטאת גם בעובדה שהמחוקק לא הגדיר מה זה חוזה.
דוגמא נוספת: קיבול בדרך של התנהגות: אדם מציע למכירה את
מכוניתו ואומר שהקיבול יהיה ע"י הנפת דגל. הניצע הניף את הדגל ב-
1/1
–
יש קיבול ונכרת חוזה. אחרי יום הניצע מתחרט ומייד שולח פקס למציע
ומודיע לו שהוא לא מעוניין בהצעתו, לכאורה לפקס אין נפקות משפטית,
כי כבר יש חוזה, אך בכל זאת אומר המחוקק בסעיף 10 ש
–
"הניצע רשאי לחזור בו מן הקיבול בהודעה למציע ובלבד שהודעת החזרה,
נמסרה למציע, לא לאחר שנודע לו על הקיבול בדרך האמורה בסעיף 6א'"
(= דרך של התנהגות). אומר המחוקק שאם המציע לא יודע, הוא לא הסתמך
על כך, ולכן לא נגרם שום נזק והחזרה תקפה. הפתרון ההגיוני הוא
שהניצע יוכל לחזור בו, כל עוד המציע אינו יודע על הקיבול, והמחוקק
בעצם שואף לתוצאות הגיוניות, צודקות, כלכליות וכ'ו…
משרד הבריאות פירסם מודעה בעיתון "מי שימצא תרופה לסרטן יקבל פרס".
חוקר שמחפש תרופה לסרטן מודיע להם שהוא התחיל לחקור ואז הם מבטלים
את ההודעה, והשאלה היא: כאשר יש גם התנהגות וגם הודעה, האם החברה
(משרד הבריאות) יכולה לחזור בה או לא? באיזה שלב נהייה קיבול
בהתנהגות: בהתחלה, באמצע או בסוף הביצוע! המשפט הישראלי מאפשר
פירוש הגיוני של סעיף 6 בהתאם לעסקה: אם אדם מפרסם מודעת פרס
למציאת כלבו, הוא לא מעוניין שירוצו לחפש את הכלב, אלא מי שכבר מצא
אותו, שיחזירו, או- נניח שיש פרס של 1000 ש"ח למי שישחה את הכנרת
מצד לצד ( 13 ק"מ). אם אדם שוחה 1 ק"מ ומתעייף, האם הוא חייב
להמשיך ולשחות היות וקיבל את ההצעה. לא! היות והחוזה אומר שמי
שישחה יקבל את הפרס. זהו חוזה חד צדדי שאומר שאם הוא ישחה
עד הסוף, הוא יקבל את הפרס, אין התחייבות לשחות את הכנרת,
ההתחייבות היא לתת את הפרס, כנ"ל בחוזה של בעל הכלב. חוזה דו
צדדי = המוכר חייב למכור והקונה חייב לשלם, על שני הצדדים יש
חובות וזכויות.
בעולם המסחר מקובל שהזמנת סחורות, עושים בטפסים שבנויים כך:
 א'
מציע והוא משתמש בטופס שלו. ב' ניצע ולו יש גם טופס משלו.
ההצעה נראית ל- ב': המחיר, הטיב וכ'ו…
והוא כותב בטופס שלו שהוא מוכן לקבל את ההצעה. הטפסים בתוכנם זהים
. ב- 1/1 א' שלח את ההצעה ל- ב', ב' מקבל אותה וב- 5/1 הוא מסכים
ושולח חזרה את הטופס. ב- 15/1 מתחיל הביצוע. לאחר זמן מה מתחיל
ביניהם סיכסוך, האם יש ביניהם חוזה? ואם כן, מה תוכנו? לגבי עיקר
העסקה אין ויכוח, אך השוני הוא בפרטים הסטנדרטים כמו: מקום שיפוט
(א' גר בחיפה ולכן מקום השיפוט בטופס שלו הוא בחיפה ואילו ב' גר
בב"ש ומקום השיפוט בטופסו הוא שם) איפה יהיה מקום השיפוט?
א' שלח הצעה, ב' שלח קיבול אך הודעת קיבול זו אינה זהה לחלוטין
להצעה של א'
–
סעיף 11
אומר ש- " קיבול שיש בו תוספת, או שינוי לעומת ההצעה, כמוהו כהצעה
חדשה", לכן הקיבול של ב' הוא כעת הצעה חדשה. ב' הופך למציע וא'
לניצע והקיבול הוא בדרך של התנהגות. מכאן שהקיבול הוא של א' והוא
קיבל גם את מקום השיפוט של ב' שהוא בב"ש. האחרון תמיד זוכה.
בהצעת חוק החוזים מופיע נוסח שונה מנוסחו של החוק: "קיבול שיש בו
תוספת או שינוי אחר לעומת ההצעה, כמוהו כדחיית ההצעה ובהצעה חדשה,
אולם אם השינוי אינו מהותי, נכרת החוזה לפי השינוי, זולת אם שלח
המציע לניצע מיד הודעה על התנהגותו". המחוקק הישראלי לא בחר בנוסח
הזה כדי להמנע ולמנוע מביהמ"ש להתעסק בסוגיה זו, ולכן המחוקק
התעלם מהשאלה. בספרות המשפטית קיימת גישה שבראשה עומד לורנס
קינג
שמציע את התזה הבאה:
מאחר ואף סוחר לא קורא את התנאים הסטנדרטים וזה לא מעניין אותם,
אין שום הגיון שהאחרון יזכה, ולכן התנאים הסטנדרטים אינם חלק
מהחוזה והחוזה הוא אך ורק לגבי הנושאים המרכזיים המפורטים בחוזה,
ובכל שאר התנאים יש ללכת ע"פ הנוהג המקובל במסחר מסוג זה או אחר.
פ"ד גרובנר נ' תל
יוסף
–
פ"ד זה מטשטש במידה מסוימת את ההצעה והקיבול.
עובדות:
גרובנר היה אדריכל שפנה לקיבוץ תל יוסף עם סקיצה ראשונית והציע להם
תוכנית לבניית מספר מבנים. הם קיבלו את הסקיצה וביקשו תוכניות
מדויקות יותר (והפעם זה נעשה תמורת תשלום ). הבעיה היתה שמי שניהל
את העניין, אדם בשם מורג, לא ברור היה באיזו מידה הוא מוסמך
להתחייב בשם הקיבוץ. האדריכל ביצע את העבודה ורצה תשלום. ביהמ"ש
קובע שאם עד עכשיו בחנו את חיובי הצדדים על בסיס הצעה וקיבול, כעת,
גם כאשר החוזה אינו מלא ואינו מוגדר, יכול שתהיה חובת תשלום, ויש 4
אפשרויות לתשלום גם אם אין חוזה מושלם:
1.
חובת פיצויים מכח סעיף 12
–
חוסר תום לב במו"מ
–
לא תמיד חשוב להכריע אם היה או לא היה חוזה, ולעיתים גם אם אין
חוזה יש חובת תשלום.
2.
מכח מצג שווא רשלני.
3.
גם אם הצדדים לא הגיעו לחוזה לגבי כל בתי הקיבוץ, יכול להיות שנוצר
חוזה חלקי, ז"א: יכול להיות שהמו"מ היה לגבי 15 מבנים, אך היתה לו
סמכות לגבי 3 מבנים.
4.
גם אם אין חיוב, מכח חוזה בכלל, כי לא נכרת חוזה לעבודה שבוצעה,
ובד"כ מקובל לשלם עבורה תהיה חובה לשלם שכר ראוי מכח "דיני עשיית
עושר ולא במשפט".
פ"ד אנסיונל
–
חברה עמדה לבטח רכב מסחרי והיא דרשה מבעל הרכב, באמצעות הפוליסה,
לנקוט אמצעי מיגון. בזמן המו"מ קיבלה החברה כתב כיסוי זמני. החברה
לא ביצעה את המיגון ובין השאר טענה שזה לא הופיע בהצעה המקורית.
ביהמ"ש בכל זאת חייב אותם במיגון מהנימוקים הבאים: ההצעה= כתב
הכיסוי הזמני שמובילה לפוליסה שמובילה לתשלום. הפוליסה לא התאימה
לכתב הכיסוי הזמני, ולכן היא לא קיבול, אלא הצעה חדשה שאפשר לקבלה
בהתנהגות= התשלום. בתשלום נכרת החוזה.
השופטת בן פורת
הלכה צעד אחד נוסף ואמרה: נניח שהפוליסה הגיעה לחברה ב- 10/11,
נניח שהתשלום הראשון של החברה היה ב- 2/12, ממתי מחייב נוסח זה של
הפוליסה? אם נאמר שיש קיבול בהתנהגות זה מחייב ב- 2/12, אך השופטת
אמרה שלא! זה מחייב כבר ב- 10/11, כי הקיבול הוא בשתיקה
–
סעיף 6ב' (לעיתים
בעסקאות ניתן לראות בשתיקה קיבול ). כאשר הנסיבות מכתיבות קיבול
בשתיקה
–
זה ייתכן.
בפ"ד ש.ג.מ חניונים
נ' מ"י
–
יש 2 הלכות:
1.
הצעה וקיבול יכולים להיעשות בדרך של התנהגות ולאו דוקא בהודעה.
2.
גם אם אין בסיס לחיוב בחוזים, יש בסיס לחיוב בעשיית עושר ושכר
ראוי, ז"א: כשמישהו משתמש בדבר שמקובל לשלם עבורו, יש לשלם עבורו
ומד"י שהחנתה את רכבה בחניון, צריכה לשלם עבור החנייה.
|
|
