|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
-
סעיף
2
לחוק החוזים
-
דרישה
I
הצעה
= גמירת דעת
-
 סעיף
5
לחוק החוזים
-
דרישה
II
קיבול
= גמירת דעת
האם
גמירת דעת = כוונה ליצור יחסים משפטיים?
השופט שמגר
בפ"ד זנדבנק
נ' זנציגר
אומר שכן.
הסיבות לכך שאלו הם 2 דברים שונים, לפי הדעה המקובלת כיום:
במשפט האנגלי, המבחן העיקרי זו התמורה, ומבחן הכוונה ליצור יחסים
משפטיים הוא מבחן שולי ומשני, המתייחס למספר קטן מאוד של מקרים
במסגרת חברתית ומשפחתית.
במשפט הישראלי אין דרישה לתמורה והמבחן העיקרי, במתן תוקף לחוזה,
הוא מבחן גמירת הדעת. לכן, לא ניתן לקחת מבחן צדדי, מאוד ספציפי,
של סוגיה במשפט האנגלי ולומר שלכך התכוון המחוקק הישראלי באומרו
–
"גמירת דעת". גם מטרת שני הכללים היא שונה: המטרה של "כוונה ליצור
יחסים משפטיים" זה לשלוף מדיני החוזים קבוצת מקרים מסוימת שאינה
שפיטה. בחוזה עסקי, מסחרי, רגיל, תמיד קיימת הנחה בדבר גמירת דעת
הצדדים ולכן בחוזה כזה, מבחן הכוונה אינו יכול לשמש כמבחן לחוזה,
מבחן גמירת הדעת בא למטרה שונה לחלוטין.
בפ"ד זנדבנק נ' זנציגר
–
מבחן גמירת הדעת בא להבחין בין שלב המשא ומתן לבין השלב בו כבר
נכרת החוזה. מו"מ מסחרי יכול להימשך זמן רב, ואם הנושא לא נגמר
בסוף בחוזה פורמלי וכל מה שיש לנו זה אותם חילופי הבטחות ומסמכים,
כאן עולה השאלה
–
האם המסמכים שהוחלפו, מעידים על כך שהצדדים גמרו בדעתם להתקשר,
כלומר
–
מבחן גמירת הדעת הוא המבחן שקובע אם כבר יש חוזה או שהצדדים עדיין
נמצאים במו"מ. לא די בכוונה ליצור יחסים משפטיים, אלא צריך שתהיה
הסכמה קונקרטית גם לגבי ההצעה וגם לגבי הקיבול וזה מבחן גמירת
הדעת.
מבחן הכוונה מבחין באופן כללי בין סוגי מבחנים שפיטים (99%) לבין
קב' קטנה מאוד ומוגדרת של מבחנים שאינם שפיטים (משפחה וחברה).
כיצד כורתים חוזה?
סעיף 1 לחוק החוזים אומר
–
בדרך של הצעה וקיבול. סעיף 2 אומר שהצעה זו פניית אדם לחברו
כאשר היא מעידה על גמירת דעתו להתקשר והיא מספיק מסויימת כדי
אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה, ז"א
–
המציע צריך להיות רציני לגבי ההתקשרות וצריכים להיות בהצעה לכריתת
חוזה, מספיק פרטים.
כיצד יודעים האם צד גמר בדעתו?
קיימות 3 אפשרויות:
1.
פונים למקור ההיסטורי של המונח "גמירת דעת", רואים מאיזו שיטת משפט
הוא לקוח וכיצד הוא פורש שם. המקור ההיסטורי של המונח הוא במשפט
העברי. המבחן במשפט העברי הוא אובייקטיבי
–
אין דרישה לתמורה, אך יש דרישה לגמירת דעת. הפניה למשפט העברי
מעוררת 2 בעיות: בעיה עיונית
–
המשפט העברי כשיטת משפט עתיקה, שואף לביטחון ולכן בנוסף לגמירת דעת
הוא שואף גם למעשה קניין, אבל גם כאשר המשפט העברי קלט את המושג
גמירת דעת, הוא לא קלט את מעשה הקניין, ולכן יש קושי להשתמש במקור
זה. התשובה לכך היא שב90% (בערך) מהמקרים בהם קלט המשפט הישראלי
משהו ממשפט אחר, הוא בעצם לא קלט את הכל ולכן קושי זה לא נראה
רציני. בעיה מעשית
–
השופטים בארץ בעצם לא מתמצאים במשפט העברי, ולכן הם לא פונים אליו
כמקור.
2.
פונים למשפט האנגלי
–
זוהי טעות מכיוון שהמשפט האנגלי משתמש במושג - "הכוונה" שכפי
שראינו זה כלל לא אותו מושג, אלא מושג שונה לגמרי.
3.
פירוש הסעיף מתוכו
–
זהו המבחן העיקרי, אך
–
איך עושים זאת?
בפ"ד זנדבנק נ' דנציגר
–
רואים שכל שופט וכל בימ"ש יכול להחליט עפ"י שיקול דעתו
–
בעצם כל שופט מחליט עפ"י שיקול דעת שיפוטי האם היתה או לא היתה
גמירת דעת. ברוב המקרים אין קושי ודי ברור מנסיבות ההתקשרות,
מהמסמכים והמכתבים שהוחלפו, אם אכן היתה גמירת דעת או שהצדדים
עדיין בשלב המו"מ, הקושי הוא במקרים הקשים שאינם חד משמעיים.
בפ"ד קידר
נ' אתרים
(שהוא מקרה קשה)
–
קיבל קידר מעיריית ת"א זיכיון לבנות מרינה בעבור תשלום מסויים על
השימוש. מר קידר אמר שהוא לא מוכן להשקיע כ"כ הרבה כסף ואח"כ מישהו
אחר יזכה במכרז, ולכן הוא ביקש
–
זכות סירוב ראשונה
= אם במכרז הבא הוא יציע סכום שגבוה מהסכום הגבוה ביותר
–
הוא יזכה במכרז. זה בעצם נותן לו את הביטחון שהוא יוכל להמשיך
להחזיק במרינה. העירייה התחרטה והחליטה שאינה רוצה בו והוא הפסיק
לשלם. בביהמ"ש קבע השופט שמגר שאין חוזה, היות ואין גמירת
דעת
–
אין הסכמה ביניהם לא במחיר ולא במועד תחילת החוזה. ביהמ"ש קבע הלכה
חדשה והיא שאם אין הסכמה, אין גמירת דעת ואין חוזה. לא היו כל
הקריטריונים למבחן גמירת הדעת. מבחן גמירת הדעת הוא לא
סובייקטיבי, אלא אובייקטיבי: אנו לא בוחנים את הצדדים בפני עצמם,
אלא באופן אובייקטיבי. סעיף 2 קובע מבחן נוסף שהוא מבחן
המסויימות שמשמעותו היא שבחוזה, צריך שיהיה תוכן ופרטים, אמנם
ביהמ"ש יכול להשלים פרטים עבור הצדדים, אך לא סביר שביהמ"ש ישלים
את כל הפרטים או יכתוב את החוזה עבור הצדדים, ולכן קיימת דרישה
למסויימות. למבחן זה 2 מטרות:
1.
הוא יכול לשמש כקנה מידה למבחן גמירת הדעת. בעצם, הוא אינו משמש
כמבחן עצמאי אלא רק כקנה מידה, כלומר
–
רם יוכיחו לביהמ"ש שהצדדים גמרו בדעתם להתקשר אך החוזה הוא ריק,
ביהמ"ש לא יסכים לכך, כי אין פה מסויימות.
2.
מתי יש מספיק פרטים כדי שנגיד שהחוזה הוא מסוים או לא? ישנן 2
גישות
–
גישה אחת של שנות
השבעים, זוהי הגישה הפורמלית (לפחות בעסקאות מקרקעין). גישה
שנייה
–
בסוף שנות השבעים קבע השופט ברק בפ"ד
–
שלא צריך שכל הפרטים יהיו בעסקה וביהמ"ש יכול גם להשלים פרטים
חשובים שחסרים, וזו בעצם המגמה עד היום. שתי הגישות לגיטימיות:
אפשר לדרוש פחות מסויימות או יותר מסויימות, הקושי הגדול הוא שמגמת
ביהמ"ש כיום היא ללכת בגישה הגמישה ולא בגישה הפורמלית.
|
|
