תגיות לעמוד: עורך דין עורך דין דיני אינטרנט עורכי דין לשון הרע זכויות יוצרים פיצויי פיטורין עו"ד תקנון גילוי נאות הוצאה לפועל תביעה ייצוגית gurl shi תקשורת בית משפט גביית חובות פשיטת רגל

מאמרי משפט

דיני חוזים א'

בפ"ד בלפור נ' בלפור – קיימת דרישה מקדמית, במשפט האנגלי, לתוקף של חוזה – שתהיה כוונה ליחסים משפטיים, ולכן אם מדובר במסגרת משפחתית מצומצמת, קיימת הנחה שלא היתה כוונה ליצור יחסים משפטיים. כאשר ההתייחסות לעסקה היא פורמלית, יש יותר סיכוי שביהמ"ש יראה אותה כמחייבת. ישנם חוזים רבים שהם בלתי סבירים, ובכל זאת ביהמ"ש ייתן להם תוקף, לדוגמא – האם המכללה יכולה להאריך את הלימודים בשנה וחצי ובמקום 3.5 שנים נלמד 5 שנים? משך הלימודים הוא אכן עניין חוזי, בפ"ד אלבלדה נ' האוניברסיטה העברית – נאמר שכאשר התלמידים חתמו על טופס הקבלה ללימודים, באופן ברור וכתנאי מכללא, גם הידיעון בו כתוב משך הלימודים הוא חלק מהחוזה, למרות שזה לא כתוב בשום מקום, וזאת משום שכאשר באים הסטודנטים ללמוד באוניברסיטה הם מסתמכים על הכתוב בידיעון. בפה"ד נקבע שכשם שיש תנאי מכללא כזה, יש גם תנאי מכללא שאומר שהאוניברסיטה רשאית לטובת התלמידים, לשנות את משך הלימודים, והשופט לנדאוי מוסיף – בצורה סבירה, ולכן הוספת סימסטר זה סביר, ואילו הוספת שנה וחצי – לא!

השאלות שנשאלו היו:

1. האם החוזה הוא חלק מההתקשרות?

2. האם האוניברסיטה יכולה לעשות שינוי?

ביהמ"ש פסק:

1. הלימודים הם אינם עניין חוזי רגיל. סעיף 33 לחוק החוזים אומר שבנוגע לפרסים, תארים או ציונים – ביהמ"ש לא יתערב. ההתחייבות של מוסד אקדמאי לתת תארים זה דבר שאין לגביו כוונה ליצור יחסים משפטיים, ולכן התחייבויות כאלו הן כלל לא בתחום המשפט.

2. מאחר ומשך הלימודים לא הופיע בצורה ברורה ומופרשת בחוזה, אלא כתנאי מכללא, לביהמ"ש יש יותר מקום לשים תנאי מכללא הפוך לגמרי.

בפ"ד מ"י נ' יום טוב קרסיאנסקי – אומר השופט הלוי שכל נושא הניקוד – אין בו כוונה ליצור יחסים משפטיים, דבר שיוצר העדר שפיטות. שני השופטים האחרים לא הסכימו לכך והם העדיפו להשתית את ההחלטה על בסיס אחר. השופט ברנזון קבע שכאשר קובעים גוף מכריע, מקצועי, מומחה – ביהמ"ש לא יתערב בד"כ בשיקוליו ובהכרעותיו של הגוף המקצועי. ביהמ"ש לא השתמש בסעיף 33 משום שהוא הוצא אח"כ, כתוצאה מפ"ד זה ועוד אחרים.

דוגמא למתן פרס שלא קשורה לסעיף 33: בתקנון מפעל הפיס כתוב שכל פרס מעל 1000 ש"ח נתון להכרעת יו"ר מפעל הפיס. אדם זכה ב2000- ש"ח והיו"ר מחליט לא לתת לו את הפרס. אותו אדם פנה לביהמ"ש והיו"ר טען שעפ"י סעיף 33 לביהמ"ש אין סמכות להתערב בשיקול דעת מקצועי, ולכן הוא לא יכול להגיש נגדו תביעה. ישנן 2 סיבות מדוע החלטת יו"ר מפעל הפיס לא קשורה לסעיף 33 והן:

1. המונח פרס מופיע בהקשר לשני מושגים נוספים – ציון ותואר, ולכן פירושו פרס בענייני כבוד, השכלה ולא פרס כספי. מלבד זה, כותרת הסעיף היא חוזה למתן ציונים.

2. מדובר כאן בהכרעה או הערכה – פרס בגין הצטיינות או הערכה וליו"ר מפעל הפיס אין פה מה להעריך ואין לו במה להכריע,. ולכן זה יכנס לסעיף 32(ב).

ההגיון שבסעיף 33:

ישנם כמה הסברים:

1. ההגיון הוא שבמקרים של ציון, תואר ופרס אין כוונה ליצור יחסים משפטיים, ולכן זה לא עניין לדיון בבימ"ש. זהו הסבר לא משכנע כיוון שסעיף 33 מתחיל במילה חוזה, ז"א: שיש לנו חוזה. מלבד זה, לא רק למילים יש חשיבות, אלא גם למיקום הסעיף בחוק, וסעיף 33 מופיע כחלק מפרק ג' שדן בתוכן החוזה, ולכן אין לומר שאין כאן כוונה כאשר יש כבר חוזה.

2. ענייני כבוד ורוח הם דברים שאינם נושא לדיון בביהמ"ש – פ"ד של השופט הלוי. זהו נימוק חלש כיוון שבהרבה מקרים אנשים פונים לביהמ"ש בעניינים אלה וישנו תחום שלם במשפט שנקרא "קניין רוחני" שעוסק בעניינים רוחניים.

* בענייני השכלה מן הראוי שביהמ"ש יתערב פחות, אך החוק רחב ממסגרת זו.

בפ"ד שני נ' אוניברסיטת ת"א – נראה שלכאורה יש להחיל את סעיף 33 היות ויש פה עניין של תואר, אבל גישת השופטים היתה שונה והם אמרו שסעיף 33 לא קובע מי יהיה הגוף המכריע, ולכן ביהמ"ש כן התערב והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, כדי לקבוע מי הגוף המוסמך. פ"ד זה הולך בכיוון שונה של סעיף 33 – ביהמ"ש לא סטה מההלכות הקודמות, אלא מאחר והשאלה היא מי יחליט מבין שני גופים מוסמכים – מחזירים את הדיון לבימ"ש מחוזי. גישת השופט ברק היא שסעיף 33 לא רלוונטי והכל שפיט, ולכן ביהמ"ש יכול לשפוט זאת.

סעיף 23 לחוק החוזים שדן בהגרלות והימורים, לא קובע שהחוזה הוא בלתי שפיט, אלא מגביל את מעורבות ביהמ"ש. סעיף 32(ב) קובע שביהמ"ש לא יורה על אכיפה/פיצויים, אם זהו משחק במסגרת חברתית/משפחתית, כי אין כאן כוונה ליצור יחסים משפטיים.

סעיף 32(א) לא יחול על הגרלה חוקית שיש עליה הסדר בחוק כמו לוטו, כי זה כמו חוזה רגיל.

שאלה: לאישה מנתניה, בת בשנות ה20- לחייה שמתגוררת ועובדת בארה"ב. האם שולחת לביתה מכתב ומבקשת ממנה לחזור לארץ. הבת שואלת אותה – מה תעשה ואיפה תגור, והאם עונה במכתב נוסף שהבת תבוא לגור עימה ותלך ללמוד במכללת נתניה על חשבונה (האם תשלם). הבת עוזבת את כל עסקיה, את דירתה ואת חבריה ובאה לארץ. היא מתחילה ללמוד ואחרי 3 חודשים, לאחר ששולמה המקדמה של שכר הלימוד בלבד, האם מודיעה לביתה שהיא מפסיקה לשלם, ואז מגישה הבת תביעה לביהמ"ש על כל הסכום שנשאר.

בפ"ד בלפור נ' בלפור – מופיע מבחן התמורה:

1. תמורה שעוברת מ-א' ל-ב' או –

2. א' מקבל על עצמו נטל או חובה שאחרת היה פטור ממנה.

הבת קיבלה על עצמה את ההתחייבות – היא עזבה הכל ובאה לארץ בעבור התמורה של אימה, ולכן יש תמורה ברורה (במשפט האנגלי והאמריקאי אין תמורה, ולכן זה לא תקף). בהנחה שיש תמורה, האם הבת תוכל לתבוע מהאם את הפיצויים? בפ"ד בלפור נ' בלפור צריך היה הבעל לעזוב את אשתו בארץ מולדתם כדי לעבוד, הוא התחייב לשלוח לה כל חודש 30 ל' סטרלינג ולאחר זמן מה הוא הפסיק לשלוח את הכסף ואף אמר לה שעדיף שיפרדו. האישה הגישה תביעה וביהמ"ש יצא מנקודת הנחה שאכן היתה תמורה, אך הבעל אינו חייב לשלם כיוון שבהתחייבות בין בעל לאישה אין כוונה ליצור יחסים משפטיים והטיעונים לכך הם:

1. הבטחות בין בני זוג הן הבטחות הדדיות, ולכן אם הבעל מבטיח לאשתו כסף למחיה, בחברה של המאה ה20- מצפים מהאישה שבתמורה תמלא את תפקידיה ותנהל את הבית בצורה טובה. אם האישה לא עושה זאת אז אין תמורה להבטחתו של הבעל.

2. אם נאפשר תביעות כאלה, ביהמ"ש יוצף בכמות עצומה של תביעות. טיעון חלש היות ו-

א. כאשר זוג חי בשלום, לא סביר שגם אם היו נותנים תוקף לתביעות כאלה, אחד מבני הזוג יתבע את השני.

ב. עצם החשש מהצפת ביהמ"ש בתביעות זו לא סיבה למנוע מאנשים להגיש אותן.

ג. התמורה האמיתית שהאישה נותנת לבעל זה לא סידור הבית, אלא – חיבה ואהבה וזה אינו דבר שיכול להוות סיבה לתביעה משפטית, זהו אינו נימוק עצמאי של העדר כוונה ליצור יחסים משפטיים.

ד. יש מקומות שראוי לביהמ"ש לא להתערב כמו – הבית והמשפחה, היות וזה עניין לא שפיט.

ה. גם כאשר יש התחייבויות בין בני זוג, הן לא התחייבויות מוחלטות, להבדיל מחוזה שהמאפיין אותו זה שהוא התחייבות משפטית מוגדרת ומוחלטת .

מנימוקים אלה נובע שלא היתה כוונה ליצור יחסים משפטיים.

מקרה בלפור נ' בלפור הוא מקרה גבולי וגם אלה שמסכימים להלכה, רואים אותו כסמן קיצוני למקרים שלגביהם אפשר לומר שאין כוונה ליצור יחסים משפטיים. יתר על כן, יש הטוענים שגם אם הלכה זו היתה נכונה ב1919-, היום כאשר היחס למשפחה השתנה ונהיה יותר ציני וריאליסטי, היו רואים התחייבות זו כהתחייבות חוזית.

בהקשר לשאלת הבת והאם – עדיין קשה לראות בימ"ש שיחייב את הבת מכח החוזה.

באנגליה, מבחן הכוונה ליצור יחסים משפטיים הוא אינו המבחן העיקרי, אלא מבחן התמורה.

בפ"ד Edwards V. Skywavs – נקבעה ההלכה: אם בהסכם בין אנשים, הם קבעו שהוא לא משפטי ואין להם כוונה ליצור יחסים משפטיים, אז זהו הסכם ג'נטלמני, אין לו תוקף חוזי וביהמ"ש יקבל את רצון הצדדים ולא ידון בו בכלל. בפ"ד אחר הסבירו השופטים שכשם שניתן להסיק מנסיבות ההתקשרות ומאופי היחסים בין הצדדים על העדר כוונה ליצור יחסים משפטיים, על אחת כמה וכמה אם הצדדים מסכימים על כך במפורש, ביהמ"ש יכבד את רצונם. בעקבות פ"ד זה, אמרה החברה לאדוארד שאם יקח את תוכנית הפרישה ב' הם יתנו לו ללא מחוייבות סכום כסף נוסף. אדוארד לקח את התוכנית, אך הם לא נתנו לו את הכסף. ביהמ"ש לא קיבל את טענת החברה – שזה היה הסכם ג'נטלמני והוא קבע שכדי להפוך הסכם ללא משפטי, צריך להשתמש בלשון ברורה שהכוונה אינה מחייבת, והלשון: exgratia שזה "ללא מחוייבות" זה לא כ"כ ברור. ביהמ"ש קבע הלכה נוספת והיא – שבהסכם מסחרי קיימת הנחה שיש כוונה ליצור יחסים משפטיים.

דוגמא – חברת ביטוח, בשלב מסויים החלו להגיש נגדה הרבה מאוד תביעות והיא מחליטה להכניס סעיף בהסכמים, שאין למבוטחים זכות לתבוע אותה בביהמ"ש. היועץ המשפטי שלה אומר לה שלסעיף כזה אין תוקף, היות והגבלת הפנייה לביהמ"ש זה דבר שפוגע בתקנת הציבור ולכן זה בטל, אך הוא מציע להכניס סעיף בהסכם שאומר שזהו הסכם ג'נטלמני לא מחייב, ולכן הם לא חייבים לשלם. גם הלכת ההסכם הג'נטלמני לא תחול בכל מקרה וביהמ"ש יצטרך לבדוק זאת.

* בחוק החוזים לא מופיעה במפורש הלכת הכוונה ליצור יחסים משפטיים ומה שכן מופיע זה – גמירות הדעת וזה מופיע ב2- סעיפים בחוק החוזים הישראלי – סעיפים 5, 2.