|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
חוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה – 1965
כולל בתוכו הן את האספקטים האזרחיים של פרסום לשון הרע, והן את
האספקטים הפליליים של נושא זה. לפני שנת 1965, היו הוראות החוק
פזורות בפקודת הנזיקין מחד, ובפקודת החוק הפלילי מאידך. הסיבה לכך
הייתה שהוראות שונות היו נכונות הן לעניין האיסור הפלילי והן
לעניין האחריות הנזיקית, במיוחד הוראות החוק הנוגעות להגנות. בכל
זאת ישנם מספר הבדלים בין העבירה הפלילית לעוולה הנזיקית: בעבירה
הפלילית, יש צורך שהפרסום יגיע ליד שני אנשים או יותר זולת הנפגע (סעיף
6 לחוק) ואילו בעוולה הנזיקית, די בכך שהפרסום יגיע לידי אדם
אחד זולת הנפגע (סעיף 7): בעבירה הפלילית על התביעה להוכיח,
כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בנפגע, ואילו בעוולה הנזיקית אין
חשיבות למחשבה הפלילית של הפוגע. כאשר מתקיימים יסודות העבירה
הפלילית, ניתן לתבוע הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי. סעיף 24
מוסיף על כך: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי
נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על
הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על פי
הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן". עד לחקיקת החוק, לא ניתן
היה לפי דיני הראיות, להסתמך על פס"ד פלילי במסגרת הליך אזרחי.
הסיבה העיקרית לכך היא השוני בין התובעים במשפט הפלילי (המדינה)
ובמשפט האזרחי (הנפגע). אלא שבינתיים נתקבל תיקון לפקודת הראיות
[נוסח חדש] וסעיף 42א (א) קובע: "הממצאים והמסקנות של פסקי דין
חלוט במשפט פלילי ומרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה
לכאורה לאמור בהם…" יש הבדל בין סעיף 42א (א) לבין סעיף
24 לחוק, שכן כאשר מדובר בזיכוי, עדיין מאפשר חוק איסור לשון
הרע, להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הפלילי.
סעיף 14
קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר
שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך
בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" טענת
אמת בפרסום בנויה על שני נדבכים. הראשון, שהיה בפרסום אמת. השני,
שהיה בפרסום עניין ציבורי. עניין ציבורי איננו דבר שמעניין את
הציבור, כמו רכילות, אלא דבר שלציבור יש עניין בו. הסיפא של סעיף
14 קובע, כי ההגנה תהיה תקפה, גם אם לא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי
שאין בו פגיעה של ממש. הלכה חשובה לעניין זה נקבעה בפס"ד
קראוס נ' ידיעות אחרונות, במקרה זה, כאמור, פורסמה סדרת
כתבות על חקירות פליליות כנגד קראוס, אך העיתון לא טרח לציין כי
החקירה נסתיימה בלא כלום. העיתון התגונן בטענה, כי דיבר אמת – טענת
הגנה שבסעיף 14. בית המשפט קבע, כי בכל זאת יש לעיתון
אחריות בגין לשון הרע. בית המשפט קבע הלכה שאינה קבועה במפורש
בסעיף 14, ולפיה במקרה מעין זה הנדון, גם אם הדברים היו אמת
בזמן הפרסום, חובה הייתה על העיתון לפרסם, כי החקירה נסתיימה בלא
כלום. האמת היא "האמת כולה" כדי שדבר ייחשב לאמת ויזכה להגנה של
סעיף 14, על הכל להיות מפורסם, וכאשר התפתחויות מאוחרות הופכות
את הפרסומים הקודמים ללא נכונים, לא תינתן הגנה, אם לא יפורסם המצב
לאשורו. זאת היא הלכה הגיונית מאוד ומתבקשת מאליה, שכן אחרת יהפוך
שמו הטוב של איש ציבור להפקר. לקביעת הלכה זאת, נעזר בית המשפט
בסעיף 17 אשר שולל את ההגנה של תום לב, כאשר המפרסם לא פרסם
תיקון או הכחשה מצד הנפגע. אמנם סעיף 17 לא מתייחס להגנה של
אמת בפרסום, אך בית המשפט לומד ממנו על המטרה התחיקתית של החוק.
מסעיף 17 לומד בית המשפט על החשיבות בהתנצלות ובתיקון גם
לעניין ההגנה שבסעיף 14.
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|