הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 כולל בתוכו הן את האספקטים האזרחיים של פרסום לשון הרע, והן את האספקטים הפליליים של נושא זה. לפני שנת 1965, היו הוראות החוק פזורות בפקודת הנזיקין מחד, ובפקודת החוק הפלילי מאידך. הסיבה לכך הייתה שהוראות שונות היו נכונות הן לעניין האיסור הפלילי והן לעניין האחריות הנזיקית, במיוחד הוראות החוק הנוגעות להגנות. בכל זאת ישנם מספר הבדלים בין העבירה הפלילית לעוולה הנזיקית: בעבירה הפלילית, יש צורך שהפרסום יגיע ליד שני אנשים או יותר זולת הנפגע (סעיף 6 לחוק) ואילו בעוולה הנזיקית, די בכך שהפרסום יגיע לידי אדם אחד זולת הנפגע (סעיף 7): בעבירה הפלילית על התביעה להוכיח, כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בנפגע, ואילו בעוולה הנזיקית אין חשיבות למחשבה הפלילית של הפוגע. כאשר מתקיימים יסודות העבירה הפלילית, ניתן לתבוע הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי. סעיף 24 מוסיף על כך: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על פי הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן". עד לחקיקת החוק, לא ניתן היה לפי דיני הראיות, להסתמך על פס"ד פלילי במסגרת הליך אזרחי. הסיבה העיקרית לכך היא השוני בין התובעים במשפט הפלילי (המדינה) ובמשפט האזרחי (הנפגע). אלא שבינתיים נתקבל תיקון לפקודת הראיות [נוסח חדש] וסעיף 42א (א) קובע: "הממצאים והמסקנות של פסקי דין חלוט במשפט פלילי ומרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם…" יש הבדל בין סעיף 42א (א) לבין סעיף 24 לחוק, שכן כאשר מדובר בזיכוי, עדיין מאפשר חוק איסור לשון הרע, להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הפלילי.

מהי לשון הרע?

סעיף 1 מגדיר מהי "לשון הרע": "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסק, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו". מהגדרה זאת עולה, כאין אין צורך שאכן תהיה פגיעה בפועל, אלא די שהפרסום עלול לפגוע סעיף 1 קובע למעשה מבחן של סבירות. יש לשים לב שסעיף 1 (4) מקביל לעוולה הנזיקית של שקר מפגיע. סעיף 58 (א) לפקודת הניזיקין: "שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". ההבדל הוא, שניתן לתבוע לפי עוולה שבחוק איסור לשון הרע, גם כאשר לא נגרם לנפגע נזק ממון. מכאן, שחוק איסור לשון הרע מאפשר לתבוע גם במקרים שהעוולה של שקר מפגיע אינו מתקיים.

לעניין סעיף 1 (1) נשאלת השאלה, מהין אותן "בריות". עד לפני מספר שנים, שררה בארץ הגישה האנגלית, ולפיה פירש בית המשפט את המלה "בריות" כציבור בכללותו. דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד ידין נ' צ.ד. במקרה זה השתמשה החברה בתצלומו של השחקן המפורסם כדי לפרסם את הוופלים שייצרה. השחקן הגיש תביעה בגין פגיעה בפרטיות, וכן בעוולה של לשון הרע. התביעה בשל הפגיעה בזכותו לפרטיות לא נתקבלה, שכן לא היה קיים אז חוק הגנת הפרטיות, ורשימת העוולות שבפקודת הנזיקין היא הרי רשימה סגורה. לעניין התביעה לפי העוולה של פרסום לשון הרע, טען התובע, כי הפרסום מבזה אותו בעיני חבריו השחקנים. בית המשפט דחה את התביעה, שכן הציבור הרחב אינו רואה בפרסום בסיס להשפלה, ולכן העובדה שהציבור המצומצם שהתובע נמנה עמו סבור שהפרסום משפיל, אינו לכשעצמו הופך את הפרסום ל"לשון הרע".

גישה זאת השתנתה, וביטוי לשינוי זה נמצא בפס"ד שאהה נ' דרדריאן. הנתבע פרסם, כי התובע משתף פעולה עם השלטונות הישראליים. בית המשפט ניצב בפני שאלה לא פשוטה, האם להכיר בפרסום מסוג זה כ"לשון הרע". השופטים הגיעו למסקנה, כי אין בפרסום "לשון הרע", אך נימוקיהם היו שונים. השופט ד' לוין סבר כי לשון הרע תיתכן רק אם הפרסום ייראה כמשפיל בעיני רוב הציבור, ולכן כך במקרה שלפנינו. השופטת בן פורת נטתה לקבל את הגישה האמריקאית, לפיה לשון הרע תיתכן רק אם הפרסום ייראה כמשפיל בעיני חוג האנשים שהתובע נמנה עמו. לגישה זאת יש הגיון רב, שכן לאדם לא איכפת בדרך כלל מה כל האנשים האחרים חושבים עליו, אלא אך מה חושבים עליו בסביבתו הקרובה. השופטת בן פורת, לפיכך, נוטה לקבל את הגישה, לפי ההשפלה צריכה להיות בעיניה של קבוצת המיעוט עמם נמנה הנפגע. אלא שאין היא קובעת מהם גבולותיה של קבוצת המיעוט. היא מדגישה, כי גם אם יכיר בית המשפט, שהפרסום הנדון הוא לשון הרע, עדיין אין בית המשפט נותן לגיטימציה לדעת המיעוט. ובכל זאת, השופטת בן פורת סבורה כי אין במקרה שלפנינו לשון הרע, וזאת בשל תקנת הציבור: בית המשפט בישראל אינו יכול לקבוע, ששיתוף פעולה עם שלטונות המדינה הוא פרסום של לשון הרע. השופט אלון מצדד בגישתה של השופטת בן פורת.

פרסום דומה נדון בפס"ד משעור נ' חביבי - במקרה זה פורסמה כתב מלאת ארס והשמצות כנגד התובע. בין היתר פורסם, כין התובע – ערבי ישראלי – גייס נשק לטובת מדינת ישראל בעת מלחמת העצמאות. כל השופטים סברו, כי בכתבה בכללותה יש פרסום של לשון הרע, אך הדעות נחלקו ביחס לשאלה, האם גם הפרסום לגבי גיוס הנשק הוא לשון הרע. השופט בך סבור, כי אילו נתפרסמו פרטים ביוגרפיים על התובע, והפרסום בדבר גיוס הנשק היה נכלל ברשימה זאת, הרי לא היה בכך משום פרסום לשון הרע, אך במקרה שלפנינו ניתן ללמוד מסגנון הכתבה וממגמתה, כי בציון הפרט הזה יש משום לשון הרע (השופט בך מציג מקרים בעייתיים נוספים, בהם קשה לקבוע כי מדובר בלשון הרע. פרסום שאדם מסוים הוא סוכן משטרתי המסייע ללכוד סוחרי סמים, או פרסום, כי בביתו של אדם חרדי ממאה שערים יש טלוויזיה. אלא שיש מקום להבחנה בין שני מקרים אלה. במקרה הראשון, של הפרסום על הסוכן המשטרתי, קיים ערך מוגן למנוע את הפרסום, כי הפרסום עלול לעלות לו בחייו. ערך זה אינו קיים במקרה השני). השופט מצא סבר, כי הפרסום הספציפי בדבר גיוס הנשק אינו לכשעצמו לשון הרע, שכן הציבור בכללותו – ואפילו חלק מהציבור הערבי – אינו רואה זאת כפרסום משפיל. השופט דב לוין הצטרף אל השופט בך. לכן ההלכה כיום היא, שאין לבדוק את הפרסום לפי המבחן הישן של הציבור בכללותו, אלא של הציבור הספציפי, שהתובע נמנה עמו.

סעיף 2 לחוק מגדיר מה נחשב ל"פרסום": (א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות – (1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". מכאן נובע, כי גלויה הנשלחת לאדם תחיל פרסום לשון הרע על הנפגע, אך אילו אותם דברים נכתבו במכתב, לא היה בהם לשון הרע. הסיבה לכך היא שגלויה יכולה להגיע גם לאנשים אחרים זולת הנפגע, מה שאין כך לגבי מכתב. ההגדרה הרחבה שבסעיף 2 מאפשרת גם מקרים של "לשון הרע משתמעת". למשל, ניתן להגיש תביעה כאשר אדם מוצא בובת שעווה בדמותו תחת הכותרת של "פושעים מסוכנים". אין צורך שהדברים ייאמרו או ייכתבו במפורש, כי די בהצגת הדמות בהקשר הפוגע כדי שייווצר פרסום של לשון הרע.