הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 כולל בתוכו הן את האספקטים האזרחיים של פרסום לשון הרע, והן את האספקטים הפליליים של נושא זה. לפני שנת 1965, היו הוראות החוק פזורות בפקודת הנזיקין מחד, ובפקודת החוק הפלילי מאידך. הסיבה לכך הייתה שהוראות שונות היו נכונות הן לעניין האיסור הפלילי והן לעניין האחריות הנזיקית, במיוחד הוראות החוק הנוגעות להגנות. בכל זאת ישנם מספר הבדלים בין העבירה הפלילית לעוולה הנזיקית: בעבירה הפלילית, יש צורך שהפרסום יגיע ליד שני אנשים או יותר זולת הנפגע (סעיף 6 לחוק) ואילו בעוולה הנזיקית, די בכך שהפרסום יגיע לידי אדם אחד זולת הנפגע (סעיף 7): בעבירה הפלילית על התביעה להוכיח, כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בנפגע, ואילו בעוולה הנזיקית אין חשיבות למחשבה הפלילית של הפוגע. כאשר מתקיימים יסודות העבירה הפלילית, ניתן לתבוע הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי. סעיף 24 מוסיף על כך: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על פי הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן". עד לחקיקת החוק, לא ניתן היה לפי דיני הראיות, להסתמך על פס"ד פלילי במסגרת הליך אזרחי. הסיבה העיקרית לכך היא השוני בין התובעים במשפט הפלילי (המדינה) ובמשפט האזרחי (הנפגע). אלא שבינתיים נתקבל תיקון לפקודת הראיות [נוסח חדש] וסעיף 42א (א) קובע: "הממצאים והמסקנות של פסקי דין חלוט במשפט פלילי ומרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם…" יש הבדל בין סעיף 42א (א) לבין סעיף 24 לחוק, שכן כאשר מדובר בזיכוי, עדיין מאפשר חוק איסור לשון הרע, להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הפלילי.

מהי לשון הרע?

מי יכול לתבוע?

ההגנות

חוק איסור לשון הרע עורך איזון בין שני אינטרסים חשובים. הראשון הוא אינטרס להגן על שמו הטוב של אדם. השני הוא אינטרס של חופש הביטוי. האיזון שונה כאשר מדובר באדם פרטי וכאשר מדובר באישיות ציבורית. כאשר מדובר באישיות ציבורית, הנטייה היא להגן יותר על חופש הביטוי, מאשר על שמו הטוב של האדם. יש לכך שני נימוקים עיקריים. הראשון, שחופש הביטוי בנושאים ציבוריים חיוני לקיום המשטר הדמוקרטי. הנימוק השני הוא, שכל אדם שנושא במשרה ציבורית, נוטל על עצמו את הסיכון לפגיעה בשמו הטוב. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זאת בפס"ד קראוס נ' ידיעות אחרונות. במקרה זה פרסם העיתון סדרת כתבות על חקירות פליליות שמתנהלות כנגד קראוס, ראש לשכת חקירות במשטרת חיפה, אך לא טרחה לפרסם כי החקירות נסתיימו בלא כלום. בית המשפט קובע: "גישת היסוד הראויה הי כי יש להעניק הגנה מוגברת לפרסומים המייחסים לנפגע חוסר מקצועיות, שעה שהנפגע ממלא תפקיד ציבורי על פי דין. שהרי עניין רב לציבור באיכות השירות הציבורי. פועל יוצא הוא כי במקרה כזה פוחת משקלו של האינטרס שבהגנה על שמו הטוב של הנפגע…" ההגנות למפרסם לשון הרע, מצויות בסעיפים 13, 14 ו - 15.