|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק פיצויים לנפגעי
תאונות דרכים, תשל"ה – 1975
נועד להסדיר את הפיצויים לנזקי גוף לאנשים שנפגעו בתאונות דרכים.
על נזקי רכוש שנגרמו בתאונות דרכים, יכולים התובעים להיפרע באמצעות
עוולת אחרות, כמו הרפת חובה חקוקה או רשלנות. המצב המשפט שלפני
חקיקת החוק היה בעייתי ביותר. אדם שנפגע בתאונת דרכים היה צריך
להוכיח את רשלנות הנהג שפגע בו, והתביעות היו נמשכות זמן ממושך.
לעיתים קרובות, לא היה הנפגע יכול להתפרנס באותו זמן. כמו כן לא
תמיד היו הנפגעים זוכים במשפט. התוצאה הייתה שנפגעים רבים העדיפו
להתפרש על סכום פיצויים שלא תמיד כיסה את נזקם. כך נפלו לעתים
הנפגעים בתאונות דרכים כנטל על החברה. החשיבות הגדולה של חוק
הפיצויים הוא בקביעתו את האחריות בגין נזק גוף לנפגעי התאונות
כאחריות מוחלטת, אחריות אבסולוטית שאינה קשורה באשם. (סעיף 2
(ג) לחוק הפיצויים: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה
אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם
של אחרים"). נוסף על שינוי חשוב זה, חולל החוק שינויים נוספים.
הראשון שבהם הוא דרך חישוב הפיצויים, אשר אינו זהה לפיצויים
שמקבלים ניזוקים לפי דיני הנזיקין הכלליים. שינוי שני הוא נתינת
מעמד חוקי ל"קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שמפצה נפגעים
במקרים מיוחדים, כמו למשל כאשר הנפגע אינו יכול לקבל פיצוי מחברת
ביטוח, מאחר שהנהג הפוגע בו לא היה מבוטח. שינוי שלישי הוא הטלת
חובה לבטח לא רק צדדים שלישיים מפני תאונות, אלא גם את עצמו.
סעיף 10
קובע: "מוקמת בזה קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים", וסעיף 11
מוסיף: "הקרן תהא תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית; היא
תהא גוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 (2) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח –
1958 [נוסח משולב]". קרן זאת נועדה לפצות נפגעים שאינם יכולים
לתבוע פיצויים מחברת הביטוח, וזאת באחד מהמקרים המנויים בסעיף
12 (א). המקרה הראשון הוא כאשר הנוהג האחראי לפיצויים אינו
ידוע, כמו במקרה של תאונת פגע וברח. המקרה השני הוא, כאשר לנוהג
אין ביטוח או שהביטוח שלו אינו מכסה את החבות הנדונה. מקרה שלישי
נוסף בעקבות התמוטטותה של חברת הביטוח "סנה", אשר הותירו אנשים
רבים ללא גורם שיפצה אותם. בסעיף 12 (א) (2א) נקבע, כי
קרנית תפצה גם כאשר החברה המבטחת נמצאת בפירוק ואינה יכולה לשלם את
הפיצויים. יכול לפנות לקרנית גם מי שנכנס במסגרת סעיף 7א,
דהיינו שלא ידע שהוא נוהג במכונית שאינה מבוטחת.
ניקח לדוגמא אדם, הולך
רגל, שנפגע בעקבות נהיגתו של נער, אשר נהג ללא רשיון, אביו התיר את
נהיגתו ברכב. אלו הן העובדות של פס"ד קרנית נ' אברהם.
קרנית פיצתה את הולכת הרגל, שכן הנער נהג ללא רשיון, ולכן לא היה
מבוטח. סעיף 9 (א) קובע את הכלל, כל מי ששילם פיצויים אינו
יכול לחזור לאנשים אחרים החייבים בפיצויים. אבל, הסעיף קובע מספר
חריגים, בהם ניתן לחזור ולתבוע פיצויים, כך למשל סעיף 9 (א) (3)
מאפשר חזרה אל "בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7 א". בפסק הדיו
נתעוררה השאלה, האם קרנית צריכה להוכיח את אשמתו של בעל הרכב, או
שמא היא זכאית להשבה, אם רק תוכיח כי הנתבעים נכללים בסייגים
שבסעיף 9 (א), מכוח עיקרון האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים.
השופטת נתניהו קבעה, כי אין צורך להוכיח שהתאונה נגרמה עקב
רשלנותו של בעל הרכב. האחריות לשפות את קרנית מבוססת על כך שאפשר
את הנסיעה ברכב בלי לדאוג שלנהג יהיה ביטוח, ואין זה רלבנטי שלא
היה אחראי לתאונה. הזכות לחזור היא זכות מוחלטת שאינה תלויה באשם.
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
