הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 נועד להסדיר את הפיצויים לנזקי גוף לאנשים שנפגעו בתאונות דרכים. על נזקי רכוש שנגרמו בתאונות דרכים, יכולים התובעים להיפרע באמצעות עוולת אחרות, כמו הרפת חובה חקוקה או רשלנות. המצב המשפט שלפני חקיקת החוק היה בעייתי ביותר. אדם שנפגע בתאונת דרכים היה צריך להוכיח את רשלנות הנהג שפגע בו, והתביעות היו נמשכות זמן ממושך. לעיתים קרובות, לא היה הנפגע יכול להתפרנס באותו זמן. כמו כן לא תמיד היו הנפגעים זוכים במשפט. התוצאה הייתה שנפגעים רבים העדיפו להתפרש על סכום פיצויים שלא תמיד כיסה את נזקם. כך נפלו לעתים הנפגעים בתאונות דרכים כנטל על החברה. החשיבות הגדולה של חוק הפיצויים הוא בקביעתו את האחריות בגין נזק גוף לנפגעי התאונות כאחריות מוחלטת, אחריות אבסולוטית שאינה קשורה באשם. (סעיף 2 (ג) לחוק הפיצויים: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים"). נוסף על שינוי חשוב זה, חולל החוק שינויים נוספים. הראשון שבהם הוא דרך חישוב הפיצויים, אשר אינו זהה לפיצויים שמקבלים ניזוקים לפי דיני הנזיקין הכלליים. שינוי שני הוא נתינת מעמד חוקי ל"קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שמפצה נפגעים במקרים מיוחדים, כמו למשל כאשר הנפגע אינו יכול לקבל פיצוי מחברת ביטוח, מאחר שהנהג הפוגע בו לא היה מבוטח. שינוי שלישי הוא הטלת חובה לבטח לא רק צדדים שלישיים מפני תאונות, אלא גם את עצמו.

תביעה לפי חוק הפיצויים

סעיפים 2 ו – 3 לחוק הפיצויים מתייחסים למספר נתבעים אפשריים.

סעיף 2 (א) קובע, כי הנהג ברכב חייב לפצות את הנפגעים (החוק מגדיר את הנהג כאדם "המשתמש ברכב מנועי). סעיף 2 (ב) קובע, כי האחריות תחול לא רק על הנוהג, אלא אף על מי שהתיר את השימוש ברכב. לפיכך אם בעל הרכב התיר לחברו לנהוג ברכב, לא רק החבר הנוהג יהיה אחראי, אלא גם בעל הרכב.

סעיף 3 דן בתאונות בהן היו מעורבים מספר כלי רכב. סעיף 3 (א) מתייחס לנפגעים שישבו בתוך כלי הרכב, והסעיף קובע כי "תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". בסעיף 3 (ב) נקבע, כי לגבי אדם מחוץ לכל הרכב שנפגע, "יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים". הסיפא של סעיף 3 (ב) מגדירה מהי "תאונה מעורבת", פרי תיקון משנה תשמ"ה: רואים כלי רכב מעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

יש חשיבות רבה לשאלה, האם התאונה היא תאונה מעורבת, אם לאו. פס”ד מדינת ישראל נ' אלראהב ואח' מוכיח זאת. במקרה זה פגעה מכוניתו של אלראהב בנפגע, החייל ויקטור גואטה. גואטה נסע ברכב הצבאי, והבחין כי המנוע מתחמם. הוא עצר את הרכב בשולי הדרך כדי לבדוק את מצב הרכב. הוא פתח את המכסה הרדיאטור, ונרתע אחורה – אל הכביש – מפרץ המים החמים שפרץ הרדיאטור. הוא נפגע על ידי מכונית שחלפה, שהייתה נהוגה על ידי אלראהב. המדינה פיצתה את גואטה, וביקשה שיפוי מחברת הביטוח של אלראהב. המדינה טענה, כי אין מדובר בתאונה מעורבת, מאחר שגואטה לא היה נוהג ברכב בעת התאונה. לפיכך האחריות נופלת כולה על חברת הביטוח של הרכב הפוגע, בהתאם לאמור בסעיף 2 (א). מנגד טענה חברת הביטוח של אלראהב, כי גואטה עדיין נחשב ל"נוהג", ולפיכך המדובר בתאונה מעורבת, והאחריות חלה גם על המדינה, בתור הבעלים של הרכב, כאמור בסעיף 3 (ב). בית המשפט דחה את התביעה של המדינה, וקבע כי בדיקת הרכב בתיקון דרך היא חלק מהשימוש ברכב, ואדם המשתמש ברכב נחשב לנוהג (כפי שנקבע בסעיף 2 (א)). לפיכך גואטה נחשב ל"נוהג" גם ברגע התאונה, ולכן מדובר בתאונה מעורבת.

נהג שנפגע בתאונת דרכים יכול לתבוע אך ורק על פי הפוליסה שבידיו. אם יש בידו פוליסה, התביעה תהיה לפי חוק הפיצויים. אם אי בידו פוליסת ביטוח, לא יוכל לתבוע לפי חוק הפיצויים, כאמור בסעיף 7 (5): ."נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". במקרה כזה, יכול הנהג לתבוע פיצויים לפי דיני הנזיקין הכלליים, למשל לפי עוולת הרשלנות.

סעיף 8 (א) הוא סעיף של ייחוד העילה: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3 (א) (2) ובסעיף 3 (ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון". כלומר, אם קיימת עילת תביעה לפי חוק הפיצויים, לא ניתן לתבוע פיצויים לפי פקודת הנזיקין. הסיבה לכך היא שחוק הפיצויים מרחיב את מעגל התובעים. ולכן היה צריך לצמצם את היקף הפיצויים שהתובעים יכולים לתבוע. לכן המחוקק רצה, שפיצויים בעקבות נזקי גוף בתאונות דרכים, ייפסקו ורק לפי חוק הפיצויים, ולא ניתן יהיה לקבוע פיצוי גבוה יותר לפי פקודת הנזיקין, אפילו מתקיימות גם עילות אחרות, כמו רשלנות או הפרת חובה חקוקה.

בעניין זה מתעוררת השאלה הבאה: נניח כי אדם נפגע בתאונת דרכים ונזקק לקבל טיפול רפואי בבית חולים . בית החולים התרשל בטיפול והחמיר את נזקו. האם יכול הנפגע לתבוע את בית החולים בעוולה של רשלנות לפי פקודת הנזיקין? התשובה שלילית. במקרה דוגמת זה, יכול הנפגע לתבוע את כל הנזק שנגרם לו – כולל החמרת הנזק בשל רשלנות הרפואי – מחברת הביטוח שלו, או של הנהג הפוגע בו, בהתאם לחוק הפיצויים. כך למשל קבע ביהמ"ש המחוזי בפס"ד נדיה נ' צור שמיר. בית המשפט המחוזי קבע, כי כאשר מדובר ברשלנות רפואית רגילה, בטיפול רפואי שנבע מתאונת דרכים, חל סעיף 8 (א) וניתן לתבוע פיצויים רק לפי חוק הפיצויים. מוסיף בית המשפט: במקרה של רשלנות רפואית במהלך טיפול רפואי במי שנפגע בתאונת דרכים, כשהצורך בטיפול נובע מהתאונה, אין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק מתנתק, על אף הרשלנות הרפואית. וזאת כאשר אין מדובר ברשלנות גסה או חמורה. מדברים אלה נובע, כי כאשר מדובר ברשלנות רפואית גסה או חמורה, יכול שהקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק התנתק. במקרה כזה לא יחול סעיף 8 (א) וניתן יהיה לתבוע ברשלנות את בית החולים. אלא שבית המשפט המחוזי בפס"ד הכשרת יישוב נ' פודגייצקי קבע, כי לא רק רשלנות רגילה איננה מנתקת את הקשר הסיבתי, אלא גם רשלנות חמורה ורשלנות גסה אינן מנתקות את הקשר הסיבתי. גישה דומה הביעו בית המשפט המחוזיים בפס"ד מדינת ישראל נ' הכשרת היישוב (השופט ריבלין) ובפס"ד עזבון המנוחה רחל מלמד ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (השופטת פלפל) שם נקבע כי אפילו רשלנות רפואית רבתית אינה מנתקת את הקשר הסיבתי.

ביהמ"ש העליון התייחס לשאלה זאת בעקיפין בפס"ד חוסיין נ' ד"ר טוירם. התובע נפגע בתאונת דרכים, ותבע את הנהג שפגע בו ואת חברת הביטוח שלו. הנהג וחברת הביטוח הגישו הודעת צד שלישי נגד בית החולים בו טופל התובע, בשל רשלנות רפואית של בית החולים שגרמה לקטיעת רגלו של הנפגע. השאלה שעלתה בפסק הדין הייתה, האם חברת הביטוח שמחויבת בתשלום פיצויים על פי חוק הפיצויים, יכולה לתבוע שיפוי מבית החולים שהתרשל, דהיינו האם סעיף 8 (א) שמונע מהנפגע לתבוע את בית החולים, שולל גם מחברת הביטוח המפצה לתבוע מבית החולים השתתפות בפיצוי. השופט אור סבור, כי עילת ההשתתפות בפיצוי מבוססים על כך שלנתבע, ממנו תובעים השתתפות (בית החולים במקרה זה) יש חבות כלפי התובע (חברת הביטוח במקרה זה). העובדה שבית החולים פטור מפיצויים כלפי הנפגע בתאונה, עשוי להשפיע על אפשרות התביעה להשתתפות, תביעה אותה תובעת חברת הביטוח. השופט אור מבחין בין פטור דיוני ופטור מהותי. פטור דיוני הוא למשל פטור מחמת התיישנות. פטור זה אינו שולל אפשרות תביעה מגורמים אחרים, לגביהם לא חלה התיישנות. כאשר מדובר בפטור דיוני, זכותו של אדם לתבוע מאחר להשתתף בפיצויים אינה נפגעת. חסינות דיונית איננה שוללת את זכות התביעה של אחראי אחד לנזק לבין אחראי אחר. אך אם החסינות של בית החולים לפי סעיף 8 (א) היא חסינות מהותית, הרי נשללת החבות שלה, ולכן גם אפשרות התביעה להשתתפות יחד עם חברת הביטוח. המסקנה היא, כי מי שנפגע בתאונה, אין לו כלל עילת תביעה בנזיקין על פי פקודת הנזיקין ביחס לכל נזק שלגביו הוא יכול לתבוע על פי חוק הפיצויים. תובע שנפגע בתאונת דרכים, וניזוק מאוחר יותר גם בטיפול בו בבית החולים, יכול לתבוע רק מכוח חוק הפיצויים, ורק את האחראים שלפי חוק הפיצויים. השופט אור אינו מבחין בין רשלנות רפואית קלה לבין רשלנות רפואית גסה, ואין הוא מתייחס לשאלה שנתעוררה בפסיקה המחוזית: האם יכול הנפגע עצמו לתבוע מבית החולים, כאשר מדובר ברשלנות רפואית גסה. נראה כי השופט אור אינו רואה הבדל בין רשלנות רפואית קלה לבין רשלנות רפואית גסה. לדעתו, כל רשלנות שהיא אינה מהווה עילה לתביעת השתתפות בפיצויים. רעיון זה נובע לא רק מלשון החוק, אלא גם מתכליתו. מכאן שגם חברת הביטוח וגם הנפגע אינם יכולים לתבוע את בית החולים. הסיכון של החמרת המצב הרפואי עקב רשלנות רפואית בבית החולים, נופל ולפיכך על חברת הביטוח.

סעיף 8 (א) קובע, כי לאדם שיש עילת תביעה לפי חוק הפיצויים, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין. השאלה היא, האם ניתן לתבוע בעוולות שמחוץ לפקודת הנזיקין. נניח, למשל, כי התאונה נגרמה בעקבות פגם במכונית, אשר מצמיח עילת תביעה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. לכאורה, סעיף 8 (6א) אינו שולל תביעה לפי עוולות שמחוץ לפקודת הנזיקין. אלא שפירוש זה אינו מתיישב עם מטרת הסעיף. בפסק הדין המחוזי בעניין עיזבון המנוחה רחל מלמד ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, התייחסה השופטת פלפל לסוגיה זאת. לדעתה, אין לתת למלים על פי פקודת הנזיקין את הפירוש המילולי, אלא יש לשלול כל תביעה שאינה לפי חוק הפיצויים. פרופ' אנגלרד בספרו על חוק הפיצויים אומר כי: "יש לאמץ את פרשנות פונקציונאלית רחבה ולא פורמאלית צרה של המנוח "פקודת נזיקין". כוונת המחוקק הייתה לייחס את הזכאות לנזק גוף לעילה על פי חוק הפיצויים, תוך כדי שלילת כל עילת הנזיקין האחרות. לכוונה זו יש לתת מהלכים באמצעות פרשנות המייחסת לביטוי "על פי פקודת הנזיקין משמעות רחבה, המשתרעת על כל אחריות בנזיקין". למרות ששאלה זאת לא נידונה בפניו, ניתן להניח כי בית המשפט העליון יאמץ פרשנות זאת, שכן המטרה התחיקתית הייתה שנזקי גוף בעקבות תאונות דרכים יפוצו אך ורק על פי חוק הפיצויים. לכן אין מנוס מלקבוע, כי המילים "על פי פקודת הנזיקין" צריכות לקבל משמעות רחבה.

שאלה נוספת שמתעוררת היא, האם סעיף 8 (א) שולל רק עילות תביעה נזיקיות, או שמא גם עילות תביעה אחרות, כמו למשל עילת תביעה חוזית. ניקח לדוגמה אדם, אשר השתתף בטיול מאורגן ונפגע בתאונת דרכים. לנפגע יש קשר חוזי עם החברה שארגנה את הטיול, שכן הרכב בו ישב בעת התאונה היה רכב שבבעלות החברה, הקשר החוזי עם החברה כולל בודאי תנאי – אם לא במפורש, אזי מכללא- שהנהג ינהג בזהירות. תביעה נזיקית בגין רשלנות, אין הוא יכול להגיש כנגד החברה שארגנה את הטיול. אך מה לגבי תביעה חוזית? – גולדשטיין ונגלרד סבורים, כי סעיף 8 (א) שולל אך עילות תביעה נזיקיות. שאלה זאת עלתה בפסק הדין המחוזי בעניין דין נ' רצון. במקרה זה עובד שגרירות זרה נפגע בטיול מאורגן. בית המשפט יצא מנקודת הנחה, כי מאחר ונסע בתשלום, יש לו לנפגע עילת תביעה חוזית, בנוסף לעילת תביעה לפי חוק הפיצויים. השופטת דורנר סברה, כי סעיף 8 (א) מאפשר לתבוע בעילה חוזית, אך סכום הפיצויים שיוכל לתבוע לא יעלה על זה שקובעות ההוראות שבחוק הפיצויים ובתקנות שלפי חוזה זה. מכאן, שאין לנפגע יתרון בתביעה לפי העילה החוזית דווקא. פרופ' אנלגרד תומך במסקנה זו, דהיינו שלא יינתן פיצוי מעבר לזה שתינתן בעקבות תביעה לפי חוק הפיצויים. אלא שבכל זאת יש חשיבות לקביעה, כי ניתן לתבוע בעילה החוזית. אמנם סכום הפיצויים לא יהיה גבוה יותר, אך יש אפשרות לתבוע השתתפות או שיפוי ממזיקים אחרים. ניקח לדוגמה חברת ביטוח ששלמה פיצויים לנפגע בתאונת דרכים, ואחר כך מבקשת לתבוע שיפוי מהמוסך, בו תוקנה המכונית הפוגעת בצורה רשלנית שגרמה לתאונה. לפי גישתם של דורנר ואנגלרד, יכולה חברת הביטוח לתבוע שיפוי מהמוסך, מאחר שסעיף 8 (א) אינו שולל תביעה חוזית.

לעומת זאת, השופטת פלפל בפס"ד עזבון המנוחה רחל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, נוקטת גישה שונה. לדעתה, תכליתו של חוק הפיצויים הוא להיות החוק היחיד שמסדיר את נזקי תאונות הדרכים. לכן יש לפרש את המלים על פי פקודת הנזיקין בצורה רחבה, כך שיכללו כל תביעות פיצויים שהן, בין מכוח פקודת הנזיקין, בין מכוח עילות נזיקיות אחרות, ובין מכוח עילות תביעה אחרות, כמו מכוח דיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכו'. פרופ' אנלגר מותח ביקורת על גישה זאת: "למסקנה, זאת הנשענת, כביכול, על תכליתו של רעיון ייחוד העילה, אין כל בסיס פורמאלי בנוסח ההוראה המצויה בסעיף 8 לחוק. אין לשלול עילת תביעה מנפגע ללא הורעה חוקית מפורשת. מעיני השופטת נעלמה העובדה, כי שלילה זו אינה נובעת רק לנפגע הזכאי על פי החוק לפיצויים. שלילת העילה החוזית גורעת מזכותם של האחראים והחבים לפי החוק לשפות את עצמם מן האחראי בחוזים. מבחינה מעשית יש חשיבות רבה לזכות השיבוב במקרה של רשלנות רפואית. נהג הרכב או מבטחו ששלמו פיצויים לנפגעי זכאים לחזור על בית החולים ולתבוע ממנו את חלקו בנזק בגין הפרת החוזה למתן טיול רפואי נאות".

בפס"ד אתרס נ' טורם עלתה השאלה, האם ניתן לתבוע שיפוי מבית החולים בגין עילה נזיקית. תוך דיון בשאלה זאת, התייחס השופט אור לשאלה שהוצגה לעיל, דהיינו האם ניתן לתבוע שיפוי מבית החולים בגין עילה חוזית. מאחר שלא זאת הייתה הסוגיה שעל הפרק, לא נקט השופט אור עמדה בנושא זה. לדעת השופט אור: "שאלה זו אינה פשוטה והיא טעונה ליבון ועיון נפרדים. מכיוון שהיא אינה דורשת הכרעה בערעור זה אשאירה בצריך עיון". אין לפיכך הלכה פסוקה בשאלה זאת. אם בית המשפט יאמץ את גישתם של דורנר ואנגלרד, ייווצר מצב שעובדות זהות יובילו לתוצאות שונות. כאשר חברת הביטוח תבקש שיפוי מבית החולים לפי עילה נזיקית, תביעתה תידחה בשל סעיף 8 (א), אך היא תזכה בשיפוי אם תתבע לפי עילה חוזית.