|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק פיצויים לנפגעי
תאונות דרכים, תשל"ה – 1975
נועד להסדיר את הפיצויים לנזקי גוף לאנשים שנפגעו בתאונות דרכים.
על נזקי רכוש שנגרמו בתאונות דרכים, יכולים התובעים להיפרע באמצעות
עוולת אחרות, כמו הרפת חובה חקוקה או רשלנות. המצב המשפט שלפני
חקיקת החוק היה בעייתי ביותר. אדם שנפגע בתאונת דרכים היה צריך
להוכיח את רשלנות הנהג שפגע בו, והתביעות היו נמשכות זמן ממושך.
לעיתים קרובות, לא היה הנפגע יכול להתפרנס באותו זמן. כמו כן לא
תמיד היו הנפגעים זוכים במשפט. התוצאה הייתה שנפגעים רבים העדיפו
להתפרש על סכום פיצויים שלא תמיד כיסה את נזקם. כך נפלו לעתים
הנפגעים בתאונות דרכים כנטל על החברה. החשיבות הגדולה של חוק
הפיצויים הוא בקביעתו את האחריות בגין נזק גוף לנפגעי התאונות
כאחריות מוחלטת, אחריות אבסולוטית שאינה קשורה באשם. (סעיף 2
(ג) לחוק הפיצויים: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה
אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם
של אחרים"). נוסף על שינוי חשוב זה, חולל החוק שינויים נוספים.
הראשון שבהם הוא דרך חישוב הפיצויים, אשר אינו זהה לפיצויים
שמקבלים ניזוקים לפי דיני הנזיקין הכלליים. שינוי שני הוא נתינת
מעמד חוקי ל"קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שמפצה נפגעים
במקרים מיוחדים, כמו למשל כאשר הנפגע אינו יכול לקבל פיצוי מחברת
ביטוח, מאחר שהנהג הפוגע בו לא היה מבוטח. שינוי שלישי הוא הטלת
חובה לבטח לא רק צדדים שלישיים מפני תאונות, אלא גם את עצמו.
סעיף 7
מונה רשימה של שישה סוגים של נפגעים אשר אינם זכאים לפיצויים לפי
חוק הפיצויים:
"(1) מי שגרם לתאונה
במתכוון;
(2) מי שנהג ברכב תוך
הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד -
1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;
(3) מי שנהג ברכב
כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;
(4) מי שהרכב שימש לו,
או סייע בידו, לביצוע פשע;
(5) מי שנהג ברכב ללא
ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו
ברכב;
(6) בעל הרכב או
המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח
או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים
שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".
מטרת חוק הפיצויים היא
להרחיב את מעגל התובעים, אך יש בו גם גורם הרתעתי: המנויים
בסעיף 7 לחוק אינם יכולים לתבוע, וזאת נקבע כדי להרתיע אנשים
מלהיכנס לגדרם של מקרים אלו. הראייה לכך שמטרת סעיף 7 היא
הרתעתית, נובעת מסעיף 7ב: "תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע
פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף
7, ואם היו תלויים במי שנפגע כשנהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח
או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה, יהיו זכאים לתבוע כאמור מן
הקרן". דהיינו, התלויים רשאים לתבוע, אך זאת רק אם האדם הנפגע מת.
אם נכותו עומדת על 100% לא יוכלו לתבוע. מכאן נובע, כי סעיף 7
נועד להרתעה – שכן הנפגע עצמו אינו יכול לתבוע פיצוי, אך התלויים
בו, אשר אינם אשמים בהתנהגותו, יוכלו לתבוע פיצוי. הוכחה נוספת היא
סעיף 7 א: "על אף האמור בסעיף 7 (5) מי שנפגע כשנהג ברכב
בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או
כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות
העניין גם לא היה סביר שיידע, יהיה זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי
שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12 (ב)". אין טעם להרתיע אדם אשר אינו
יודע על שלרכב, שהתירו לו לנסוע בו, אין פוליסת ביטוח. ברור, כי
אדם שנכנס לאחת הקטיגוריות שבסעיף 7 ואינו יכול לתבוע לפי
חוק הפיצויים, סעיף 8 (א) הדן בייחוד העילה, אינו שולל ממנו
אפשרויות תביעה לפי פקודת הנזיקין או לפי עוולות אחרות.
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
