הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 נועד להסדיר את הפיצויים לנזקי גוף לאנשים שנפגעו בתאונות דרכים. על נזקי רכוש שנגרמו בתאונות דרכים, יכולים התובעים להיפרע באמצעות עוולת אחרות, כמו הרפת חובה חקוקה או רשלנות. המצב המשפט שלפני חקיקת החוק היה בעייתי ביותר. אדם שנפגע בתאונת דרכים היה צריך להוכיח את רשלנות הנהג שפגע בו, והתביעות היו נמשכות זמן ממושך. לעיתים קרובות, לא היה הנפגע יכול להתפרנס באותו זמן. כמו כן לא תמיד היו הנפגעים זוכים במשפט. התוצאה הייתה שנפגעים רבים העדיפו להתפרש על סכום פיצויים שלא תמיד כיסה את נזקם. כך נפלו לעתים הנפגעים בתאונות דרכים כנטל על החברה. החשיבות הגדולה של חוק הפיצויים הוא בקביעתו את האחריות בגין נזק גוף לנפגעי התאונות כאחריות מוחלטת, אחריות אבסולוטית שאינה קשורה באשם. (סעיף 2 (ג) לחוק הפיצויים: "האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים"). נוסף על שינוי חשוב זה, חולל החוק שינויים נוספים. הראשון שבהם הוא דרך חישוב הפיצויים, אשר אינו זהה לפיצויים שמקבלים ניזוקים לפי דיני הנזיקין הכלליים. שינוי שני הוא נתינת מעמד חוקי ל"קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שמפצה נפגעים במקרים מיוחדים, כמו למשל כאשר הנפגע אינו יכול לקבל פיצוי מחברת ביטוח, מאחר שהנהג הפוגע בו לא היה מבוטח. שינוי שלישי הוא הטלת חובה לבטח לא רק צדדים שלישיים מפני תאונות, אלא גם את עצמו.

תביעה לפי חוק הפיצויים

האחריות לפי חוק הפיצויים

רעיון האחריות לפי חוק הפיצויים נקבע בסעיף 2 (א): "המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את נפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". עד לתיקון מספר 8 בשנת 1990 הוגדרה "תאונת דרכים" כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". "הנפגע" הוגדר "כאדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים" "שימוש ברכב מנועי" לא הוגדר כלל בחוק, ועל כן פסיקת בתי המשפט היא שמילאה מושג זה בתוכן. ניתן לומר, שמגמתו של בית המשפט העליון הייתה להרחבה ניכרת של תחולת החוק, וזו התאפשרה על ידי פרשנות גמישה ומרחיבה של המושג "שימוש ברכב מנועי". מבחן הייעוד התחבורתי נדחה, ומקרים רבים, שבהם הנזק לא נגרם בשל שימוש תחבורתי ברכב, נמצאו נכנסים בגדרו של החוק. בית המשפט קבע, כי שימוש ברכב יכול אמנם להיות שימוש תחבורתי, הוא השימוש העיקרי ברכב, אך ייתכנו גם שימושים נוספים ברכב, כמו כניסה לרכב, יציאה ממנו, טעינה ופריקה, טיפול ברכב, תיקון ברכב וכו'.

בתי המשפט פסקו, כי מאורע נחשב לתאונת דרכים, אם נזק הגוף נגרם עקב שימוש ברכב מנועי. המלה עקב מצביעה על צורך בקשר סיבתי. לדעת הפסיקה, המבחן הוא כפול. יש צורך להוכיח הן קשר סיבתי עובדתי (מבחן ה"אלמלא") והן קשר סיבתי משפטי. המבחן שנקבע לשם קביעת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הסיכון: האם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר? כך נקבע, כי הסיכון שהרכב יוצר אינו קשור אך לשימוש התחבורתי ברכב. נעיין בדוגמאות הבאות:

1. פס"ד שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ - אדם נהרג מהטמנת חומר נפץ, אשר התפוצץ עם התנעת המכונית. בית המשפט קבע, כי הנזק נגרם עקב השימוש ברכב, ולכן הנפגע נחשב לאדם שנהרג בתאונת דרכים. תלוייו זכאים, לפיכך, לפיצויים על פי החוק מחברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב.

2. פס"ד לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ - אדם שהה באתר נופש, והשתמש במכוניתו כבסיס למתיחת יריעות שתצלנה עליו. הוא נפגע מדליקה שלובתה מהדלק שברכב. בית המשפט קבע, כי הנזק נגרם עקב השימוש ברכב, ומכאן כי הנפגע נחשב לאדם שנפגע בתאונת דרכים, ולכן זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

3. פס"ד הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' זעירא - אדם השתמש ברכב לגרירת מצנח שאליו היה קשור, ונפגע אגב כך. בית המשפט קבע, כי הנזק נגרם עקבה השימוש ברכב, ולכן הנפגע נחשב לאדם שנפגע בתאונת דרכים, והוא זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

4. פס"ד וקסלר נ' אבו עקל - כאן זה אמנם נקבע לגופו של עניין, כי אין מדובר בתאונת דרכים, שכן הפגיעה לא הייתה אינטגרלית לעבודת הסיכה, אך נובע בפסק הדין, כי מי שעובד בתחנת הדלק ונפגע מרכב אגב ביצוע סיכה, הרי הוא נחשב לאדם שנפגע בתאונת דרכים.

5. פס"ד מדינת ישראל נ' קדר בע"מ - אדם פרק מטען כלשהו מרכב במסגרת עבודתו, ונפגע אגב כך. בית המשפט קבע, כי הנפגע נחשב לאדם שנפגע בתאונת דרכים, וזכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

6. פס"ד סועאד נ' טאהא - שערותיה של אישה נתפסו במצמד שבין משאבה לטרקטור. בית המשפט קבע, כי אישה זאת היא נפגעת תאונת דרכים, וזכאית לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

7. פס"ד קוקרט נ' ירדניה חברה לביטוח - נוסע נפגע על ידי רסיסי זכוכית שפגעו בו בעקבות זריקתה של אבן לאוטובוס בו נסע. בית המשפט קבע, כי הנזק נגרם עקב השימוש ברכב, ולכן הנפגע נחשב לנפגע בתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים.

8. פס"ד אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ - אדם ניזוק עקב עלייתו של הטרקטור שבו נהג על מוקש במהלך ביצוע פעילות ביטחונית ברצועת עזה. בית המשפט קבע, כי הנזק נגרם עקב השימוש ברכב, והנפגע נחשב לנפגע בתאונת דרכים, ולכן הוא זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים.

לעומת זאת, כאשר הרכב שימש אך ורק זירה לאירוע, בלא קשור לסיכון שהשימוש יוצר, נקבע כי הנזק לא נגרם "עקב" השימוש ברכב. דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד ביטון נ' שמש. במקרה זה ילדה שנסעה באוטובוס נפגעה בעינה מפרי שהושלך על ידי ילדים אחרים, אשר עמדו מחוץ לאוטובוס והיו זורקים פירות זה על זה. בית המשפט קבע, כי האוטובוס שיש אך זירה לאירוע, ולכן לא היה קשר סיבתי. פס"ד שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ מביא השופט ברק את הדוגמה של אדם אשר נורה ברגע כניסתו לרכבו. גם במקרה זה, לדעת השופט ברק, אין קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין השימוש ברכב.

ראינו, כי מגמתו של בית המשפט העליון הייתה להרחיב בצורה ניכרת את תחולת החוק על ידי פרשנות גמישה של המושג "שימוש ברכב מנועי", כך שכל אימת שנפגע אדם מסיכון הנובע מרכב מנועי – אם יהא זה סיכון הקשור לתכונות הרכב, אם לאחד מרכיביו ואם לפעולה ברכב הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי (ולאו דווקא התחבורתי) - יהא בגדר "נפגע" לפי חוק הפיצויים ויהיה זכאי לפיצויים. מגמה זו של בית המשפט העליון הביאה לכך, שחוק הפיצויים הפך להיות חוק המפצה נפגעים, אשר לא נפגעו מתאונות דרכים במובן המקובל של המלה. אלא מסיכונים אחרים לחלוטין. בספרות המשפטית נמתחה על כך ביקורת. התוצאה שנבעה מגישתו זו של בית המשפט הייתה, שהנוהגים שפכו להיות אלה, אשר נושאים בתוצאותיהם המזיקות של סיכונים רבים ומגוונים, שאינם הסיכונים האופייניים לנהיגה. זאת, כמובן, דרך פרמיות הביטוח, אשר בסופו של דבר אמורות לשקף את סכומי הפיצויים שנאלצות חברות הביטוח לשלם לנפגעים "מתאונות דרכים" כהגדרתן בחוק, הגדרה שזכתה כאמור, לפרשנות מרחיבה. ייקור פרמיות הביטוח, משמעו ייקור מחיר ההשתתפות בפעילות הנהיגה, על כל התוצאות החברתיות והכלכליות הנובעות מכך.

אמנם נכון, שלעתים תוצאה זו נראתה סבירה וטובה במקרה הספציפי שנדון בבית המשפט, כאשר האלטרנטיבה להכללת המקרה בגדר "תאונת דרכים" הייתה הותרת הנפגע או תלוייו בלא פיצוי. לכן ניתן להבין את מגמתו הסוציאלית של בית המשפט, כאשר פסק לאלו פיצויים. עם זאת, ספק אם צודק וראוי הוא לטווח הארוך, שדווקא ציבור הנוהגים, ולא למשל כל אזרחי המדינה ותושביה באמצעות תשלומי מס, יישאו בנזקים אלו. לפיכך נטען לטעון, בפסד שולמן, טוב היה לו התלויים בנפגע, שנהרג עקב התפוצצות מכוניתו, היו מפוצים מקרן מיוחדת לפיצוי נפגעי פעילות עבריינית, הממומנת על ידי משלמי המס, ולא על ידי ציבור הנהגים. אכן, העדרה של קרן כזו, הוא שאולי גרם לבית המשפט ליתן לתובעים תרופה לפי חוק הפיצויים.

בעקבות מגמה זאת של הפסיקה, התערב המחוקק על מנת לפתור את הבעיה. תיקון 4 לחוק נועד לצמצם את הפרשנות שהעניק בית המשפט, אך במקום לשנות את ההגדרה של "תאונת דרכים", שינה המחוקק את ההגדרה של "רכב מנועי" או "רכב", וכעת סעיף 1 לחוק מגדירם כדלקמן: "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש תחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". הגדרה זאת מוסיפה את האספקט התחבורתי להגדרת הרכב, וקובעת – בניגוד לדעת הממשלה, כי גם רכבת היא "רכב" לעניין חוק הפיצויים. אלא שהממשלה ביקשה לצמצם עוד יותר את הפרשנות הרחבה שבחוק, ותיקון 8 משנת 1990 הופך את המבחן התחבורתי למבחן המכריע. בתיקון 8 צמצם המחוקק את תחולתו של חוק הפיצויים בכך שהגדיר "תאונת דרכים" באופן צר יותר מזה שאותו נקטה הפסיקה. (בסעיף 1 מוגדרת "תאונת דרכים": מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב שימשו ברכב מנועי למטרת תחבורה: יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחד שהם חיוניים לכושר נסיעתו אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח, המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו על המעשה על השימוש ברכב המנועי). התיקון גם הגדיר לראשונה, מהו "שימוש ברכב מנועי" (בסעיף 1 לחוק: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון רכב בדרך שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או הנפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפול של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד").

מושג המהווה מרכיב חיוני ל"תאונת דרכים". המאפיין הגדרות אלו הנו דרך הקזואיסטיקה שאותה נקט המחוקק. אולי בניסיון לתת הגדרות מוחשיות וברורות ככל האפשר, ולמנוע "אי הבנות" עתידיות עם בתי המשפט. בנוסף החליט המחוקק את הגדרת ה"נפגע", אשר מוגדר כעת כ"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970.

מטרתו העיקרית של המחוקק הייתה להוציא מגדר תחולתו של החוק חלק מהתאונות אשר נגרמות עקב סיכונים שאינם סיכונים תחבורתיים, ואשר הוכללו במסגרת החוק על פי פסילתו של בית המשפט העליון. כך הוצאו אל מחוץ לתחולתו של החוק כפי שפורש לפני התיקון המקרים הבאים: תאונות הנגרמות עקב פעילות עבריינית, תאונות עבודה, תאונות הנגרמות עקב שימוש ברכב שלא למטרות תחבורה, שלא לפי ייעודו המקורי או בעת חנייתו של הרכב, ותאונות הנגרמות עקב פגיעת איבה. אלא שהמחוקק הוציא אל מחוץ לתחולת החוק גם מקרים, שיש לראותם כחלק מהייעוד התחבורתי של הרכב, למשל טעינה ופריקה. כמו כן הותיר המחוקק בגדרו, בדרך של חזקות חלוטות, שלושה מקרים, אשר לגביהם ניתן לטעון, שאינם "תאונת דרכים" במובן המקובל של המלה, כמו התפוצצות או התלקחות, נזק עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו, או נזק עקב ניצול הכוח המכני של הרכב. התנאי להתקיימות החזקות החלוטות הללו הוא "שבעת השימוש כאמור לא שינה את הרכב את ייעודו המקורי". התיקון שביקש לקבוע את המבחן התחבורתי, לא השיג לחלוטין את התוצאה. הממשלה ביקשה בהצעת תיקון מס' 9 בשנת 1991 לבטל את החזקה החלוטה של מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, אך ההצעה לא קודמה בהליכי החקיקה.

כאשר בית המשפט מבקש לבדוק האם המאורע המתואר לפניו הוא בגדר "תאונת דרכים", עליו לפעול בשלושה שלבים. בשלב הראשון, בודק בית המשפט האם המאורע נכלל בהגדרה הבסיסית, דהיינו האם מדובר "במאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". התובע פיצויים צריך להוכיח, כי יסודות אלה שבהגדרה מתקיימות כולם. אם אחד מן היסודות אינם מתקיים, עובר בית המשפט לשלב השני. בשלב זה בודק בית המשפט אם המאורע במסגרת אחת מהחזקות החלוטות. גם את הטענה להתקיימות אחת מהחזקות החלוטות צריך התובע להוכיח. אם החליט בית המשפט, כי אכן הייתה תאונת דרכים – בין אם לפי השלב הראשון (ההגדרה הבסיסית), ובין אם לפי השלב השני (החזקות החלוטות), עליו לעבור לשלב השלישי, בו הוא בודק שמא מתקיימת החזקה החלוטה הממעטת, דהיינו שמדובר ב"מאורע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו, ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי". אם החזקה והחלוטה הממעטת מתקיימת – ואם זאת צריך הנתבע להוכיח – הרי אין מדובר בתאונת דרכים, והמאורע אינו נכלל בחוק הפיצויים. כך גם אם מדובר בפגיעה כתוצאה מפעולת איבה, כאמור בהגדרה של "נפגע".

השופט ברק בפס"ד עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ניתח את המקרה שלפניו בהתאם לשלושת השלבים הללו. במקום עבודתו של המערער עמדה משאית עם מנוף. המנוף היה חלק מהמשאית, והוא הופעל על ידי מנוע המשאית. המנוף היה אמור להרים צינור מתכת ("חילזון") ולהעמיד אותו על המשאית כדי להובילו לתיקון. תפקידו של המערער היה לדאוג, כי הרמת ה"חילזון" תהיה במסלול המתאים. ה"חילזון" נקשר אל המנוף, ומשהורם המנוף, הורם ה"חילזון" ופגע במערער. השאלה שנידונה בבית המשפט הייתה האם הפגיעה הייתה במסגרת "תאונת דרכים". מקרה זה הוא בעייתי, שכן מצד אחד מדובר בשימוש בכוח המכאני של הרכב, אשר מהווה חזקה חלוטה שמדובר בתאונת דרכים. מצד שני נקבע, כי פריקה וטעינה אינם בגדר "שימוש ברכב מנועי". השופט ברק קבע, כי "שימוש ברכב מנועי" היא חלק מההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". יוצא מכאן, שלפי ההגדרה הבסיסית אין מדובר בתאונת דרכים לפי אחת מהחזקות החלוטות. החזקה החלוטות אינן בהכרח תואמות את ההגדרה הבסיסית. החזקה הראשונה של התפוצצות או התלקחות אימצה את הגישה המרחיבה של בית המשפט בפס"ד לסרי. החזקה השנייה – היא הנוגעת לענייננו – של שימוש בכוח המכאני של הרכב, משקפת את פסק הדין בעניין סועאד נ' טאהא, שם נדונה תביעה של אישה ששערותיה נתפסו במצמד שבין משאבה לטרקטור. השופט ברק סיכם וקבע, כי המקרה בפס"ד עוזר נ' אררט אינו נכנס במסגרת ההגדרה הרחבה של "תאונת דרכים", אך הוא נכנס במסגרת אחת החזקות החלוטות, ולכן זכאי התובע לפיצויים.

יש לשים לב, כי כאשר מדובר בפגיעה בעת פריקה וטעינה ידנית, אין מדובר בתאונת דרכים, שכן אין נכנסים להגדרה הבסיסית, וגם אין נכנסים למסגרת החזקה החלוטה של שימוש בכוח המכאני של הרכב. ניקח לדוגמה את פסה"ד דראושה נ' אררט. במקרה זה נסעה המערער, שהיה קבלן עצמאי, עם עוזרו אשר נהג בטרקטור באזור העבודה. היה צריך להחליף את ה"פטיש" שמורכב היה עליו זרוע הטרקטור ב"כף אחורית" ("סל"). לשם כך היה צריך להזיז את ה"סל" ולהניח אותו בתנוחה מסוימת, שתאפשר את הרכבתו על זרוע הטרקטור. המערער ועוזרו הנהג פעלו יחדיו: הנהג דחף את ה"סל" ממקום עמידתו לתוך הכסף הקדמית, והמערער משך את ה"סל" לתוך הכף הקדמית. תוך כדי הפעולה, החליק המערער ונפל לתוך הכף ונפגע בגבו. מקרה זה אינו דומה לזה בפס"ד עוזר נ' אררט, שכן שם היה שימוש בכוח המכאני של הרכב. וכן במקרה הנדון, מדובר בטעינה סתם (ולא על ידי שימוש בכוח מכאני של הרכב), אשר אינה נכללת במסגרת החוק. השופט ברק גם דן בשאלה, האם מדובר בטיפול דרך או תיקון רכב בדרך (מכאן נובע, כי פגיעה בעקבות טיפול הרכב במוסך, לא יהווה עוד עילה לתביעה לפי חוק הפיצויים) השופט ברק קבע, כי טיפול נחשב ל"תיקון רכב בדרך", אם הטיפול נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית. לפיכך במקרה הנדון אין מדובר בטיפול דרך.

יסוד נוסף בהגדרה של "תאונת דרכים" הוא הקשר הסיבתי בי המאורע לבין הנזק שנגרם. בית המשפט דן בשאלת הקשר הסיבתי בפס"ד עזבון המנוח קואסמה נ' רג'בי. המנוח עסק ביציקת גדר בטון. הוא אחז בצינור נייד שנמשך ממשאבת בטון, אשר הופעלה על ידי המנוע של מערבל הבטון. משאבה זאת פרקה את הבטון מהמערבל. כאשר כיוון את הצינור, הצינור הוסט לעבר חוטי החשמל של מתח גבוה שהיו מעל הגדר, והמנוח התחשמל ומת. השופט ברק קבע, כי לא נתקיים הקשר הסיבתי בין המאורע לבין הנזק, שכן יש צורך בקשר סיבתי בין ניצול הכוח המכאני של הרכב לבין התאונה. במקרה הנדון, לא נפגע המנוח עקב סיכון שהכוח המכאני של הרכב יוצר, ולכן לא הייתה "תאונת דרכים". לעומת זאת, אילו נפגע המנוח מהבטן שהוזרם בצינור, או מזרם חשמלי שמקורו בכוח המוטורי של הרכב, או אז ניתן היה להגיד, כי יש קשר סיבתי, ונתקיימה "תאונת דרכים".

חשוב לשים לב גם להגדרה של "רכב מנועי". מהגדרה זאת נובע, כי תאונות דרכים שנגרמות על ידי מטוסים בעודם על הקרקע (למשל, במסגרת הנחיתה או ההמראה) אינם נכללים במסגרת החוק, מאחר שייעודם של המטוסים אינו לתחבורה יבשתית. גם כלי עבודה שייעודם אינו תחבורתי יוצאים מגדר הסעיף (אלא אם מדובר במכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכאני). כך גם מכוניות מתנגשות בלונה פארק אינם בגדר "רכב", וכך גם רכב אשר המנוע הוצא ממנו לצמיתות, והוא משמש כעת למגורים למשל. כאשר המנוע הוצא באופן זמני, לשם טיפול ברכב, הרי עדיין מדובר ב"רכב" כהגדרתו בחוק. בפס"ד בעניין סובאח קבע בית המשפט, לפני שתוקן החוק, פסק בית המשפט בפס"ד דובינסקי נ' חברת סקי חרמון, כי גם רכבל נכלל בהגדרה של "רכב". לאחר התיקון, סבר צלטנר כי רכבל לא נכלל עוד בהגדרה, שכן הפירוש של "על פני הקרקע". לעומת זאת, אנגלרד סבור, כי מאחר שבהגדרה נאמר ל"רבות רכבת", אין זה הגיוני ששני כלי רכב – רכבת ורכבל – שמשמשים למטרה דומה, יחול לגביהם דין שונה. לדעת אנגלרד, כשם שרכבת נכללת בהגדרה של "רכב" כך גם יש להתייחס לרכבל.

נשאלת השאלה מהי "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכאני", אשר גם היא נכללת בהגדרה של "רכב". בפס"ד בעניין עזבון בורנשטייין, קבע בית המשפט כי הכוונה היא לרכב מנועי. "לרבות… מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני מטרתם להוסיף להגדרה הבסיסית של "רכב" גם רכב מנועי אשר אינו נכלל במסגרת ההגדרה הבסיסית (דהיינו שעיקר ייעודו אינו משמש לתחבורה יבשתית דווקא). לעומת זאת בפה"ד רצנברג נ' קרנית פסק בית המשפט השלום, כי "מכונה ניידת הכשירה לנוע" היא מכונה אשר ניתן לה רישוי של משרד הרישוי. לדעת ביהמ"ש זאת המשמעות שיש לייחס למילים "כשירה לנוע". (לפיכך נפסק בפס"ד זה, כי מחפרון איננו רכב מנועי, מאחר שלפי תקנות התעבורה, מכונה ניידת שאינה יכולה לנוע במהירות העולה על 40 קמ"ש פטורה מחובת רישוי. מהירות המחפרון היא 1.8 קמ"ש בלבד, ולכן לא ניתן לו רישוי של משרד הרישוי, ולפיכך אין מדובר בגדר "רכב"). בית המשפט המחוזי בערעור חלק על הפרשות של בית המשפט השלום לגבי "כשירה לנוע". לדעת בית המשפט אין צורך לבדוק את הכשירות לפי חובת הרישוי. גם בית המשפט המחוזי, סבר, כי המחפרון איננו "רכב", אך זאת משום שקיים איסור בתקנות התעבורה על נהיגה בדרכים במכונות ניידות שהמהירות המירבית שלהן היא 30 קמ"ש. כיוון ש"כביש" הוא במסגרת "דרך" אין לראות במחפרון משום "רכב".

בהגדרה של "תאונת דרכים" כלולה חזקה ממעיטה: "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". דהיינו, כיום היה בית המשפט פוסק, כי המאורע שנדון בפס"ד שולמן, איננו עוד "תאונת דרכים". מחזקה ממעיטה זאת נובע, כי במקרה שנזרקות אבנים לעבר יושבי המכונית, לא יראו זאת כתאונת דרכים. אך קיים סייג בחזקה הממעיטה, לפיו אם התאונה נגרמה עקב השפעת המעשה המכוון על השימוש ברכב, אזי כן יראו זאת "כתאונת דרכים". לכן אדם שנפצע מרסיסי זכוכית בעקבות זריקת האבנים על הרכב, לא ייחשב כנפגע "תאונת דרכים". אם לעומת זאת איבד את השליטה על הרכב ונפגע, הוא ייחשב כנפגע "תאונת דרכים". זאת היא תוצאה מעט אבסורדית, שכן נזק שנגרם עקב המעשה לא רואים זאת כ"תאונת דרכים", אך נזק שנגרם עקב השפעתו של המעשה – זאת כן רואים כנזק שנגרם בתאונת דרכים. בחזקה הממעיטה נקבע גם, כי הזנק צריך להיגרם ל"אותו אדם". אם כיוון אדם לפגוע בפלוני, אך פגע באלמוני, ניתן יהיה לראות את אלמוני נפגע ב"תאונת דרכים". לכן אם שניים נוסעים במכונית, וחבורה של פושעים יורים כדי לפגוע בנהג, אך פוצעים גם את הנוסע לידו – באותה סיטואציה, יוכל הנוסע לתבוע פיצויים, אך הנהג יהיה מנוע מלתבוע פיצויים לפי חוק הפיצויים (אך יוכל כמובן לתבוע לפי עוולות אחרות שבפקודת הנזיקין).