לשון הרע הגנת הפרטיות זכויות יוצרים עורכי דין עו"ד משרד עורך דין משרדים פרקליטים פרקליט
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 5845/05

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט ד' חשין

המערער: דרור חטר-ישי

נגד

המשיבים: 1. מרדכי גילת
2. אילון שלו
3. ארנון מוזס

הודעת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב בתיק א' 111/98 מיום 3.5.2005
שניתן על ידי כבוד השופט אלטוביה מגן

בשם המערער: עו"ד ארז חטר-ישי

בשם המשיבים: עו"ד טל ליבליך

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט אלטוביה מגן) לדחות באופן חלקי את תביעתו של עו"ד חוטר ישי (להלן - המערער) הנוגעת להוצאת לשון הרע בפרסום ארבע כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות" שפורסמו בתאריכים: 23.11.1997, 28.11.1997, 2.12.1997, 3.12.1997. הכתבות ייחסו למערער חלק בקידום חוק החנינה לרגל יובל למדינה וזאת בתקופה בה כיהן כראש לשכת עורכי הדין ובעת שנוהל הליך פלילי נגדו. למערער שלוש טענות מרכזיות: גובה הפיצויים הנמוך, לטענתו, שנפסק לטובתו בגין פרסום הכתבה הראשונה לגביה נקבע שהיתה לשון הרע ובגינה חויבו המשיבים 3-2; קביעת בית המשפט המחוזי לגבי שלוש כתבות לפיה אין בהן לשון הרע ; וכן החלטת בית המשפט לפטור מאחריות את המשיב 1, כתב העיתון, בגין הוצאת לשון הרע בכתבה הראשונה.
אביא בקצרה את עובדות המקרה:

הכתבות

ביום 22.11.1997 התקשרה הגב' עדנה אדטו, כתבת "ידיעות אחרונות", לביתו של המערער וביקשה לקבל את עמדתו כראש לשכת עורכי הדין בישראל בעניין יוזמת החנינה לשנת היובל לצורך פרסום ידיעה חדשותית בנושא. המערער הביע במהלך השיחה תמיכה ביוזמת החקיקה, אך הדגיש כי היה ויתקבל החוק ימחל הוא על זכותו ליהנות מכל חנינה ויעמוד על מיצוי ההליך הפלילי שהוגש נגדו. את תגובתו המלאה של המערער רשמה הגב' אדטו והעבירה את הכתבה למערכת העיתון באותו יום. ואולם בכתבה שפורסמה ביום למחרת, הושמטו דבריו של המערער לפיהם לא יבקש חנינה לעצמו.
הכתבה השנייה:

כתבה זו פורסמה במוסף סוף השבוע של העיתון. נכתב בכותרת המשנה תחת תמונותיהם של המערער ושל אדם נוסף שמפכ"ל המשטרה טוען כי הרעיון בעניין חנינה עלול לסכן את ביטחונם האישי של אזרחי המדינה. אף על פי כן, כך נכתב, בעלי כסף ומהלכים במפלגות השלטון מוכנים לעשות הרבה על מנת להפסיק את ההליך המשפטי נגדם. עוד נכתב בגוף הכתבה כי מתקבל הרושם לפיו יש רצון לחלץ אנשי ציבור כמו ח"כ אריה דרעי עצמו והמערער מתיקיהם הפליליים.
הכתבה השלישית:

כתבה זו פורסמה ללא ציון שמו של הכתב ונשאה את הכותרת "גם לשכת עורכי הדין בת"א מתנגדת לחנינה".
בכתבה דווח כי ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין החליט שלא לתמוך בניסיונות לארגן חנינה גורפת לעבריינים



לרגל היובל וכן הובאו במסגרתה תגובותיהם של כמה מחברי הועד בנוגע ליוזמת החנינה. בפסקה הפותחת של הכתבה צוין כי עו"ד יצחק גל-אור תקף בחריפות את יוזמת החנינה שנתמכה על ידי המערער וכי עמדת המערער אינה מייצגת את עמדת הלשכה וחבריה. בסיום הכתבה נכתב כי הנושא יועלה בישיבת הועד הארצי של לשכת עורכי הדין שבראשו עומד המערער המואשם במעשים פליליים.
הכתבה רביעית:

כתבה זו פורסמה יום לאחר הכתבה השלישית בעקבות ההחלטה שקיבל הועד הארצי של לשכת עורכי הדין לתמוך ביוזמה לחקיקת חוק חנינה לרגל שנת היובל. בכותרת המשנה של הכתבה נכתב כי "את החלטת התמיכה הוביל עו"ד חוטר ישי, הנאשם בפלילים". בגוף הכתבה נכתב כי הועד ממליץ שהחוק לא יחול על מי שאינו רוצה להיכלל בו וכי ראש לשכת עורכי הדין מתח בישיבה ביקורת על עצם העמדתו לדין ואמר כי בשום מקרה לא יבקש חנינה לעצמו.
הכתבה "הנוספת":

במוסף בו פורסמה הכתבה השנייה ובהמשך לה, פורסמה כתבה נוספת מאת הגב' יעל גבירץ. כתבה זו אינה אחת מארבע הכתבות שבגינן הגיש המערער תביעה מלכתחילה. אף על פי כן המערער והמשיבים התייחסו לכתבה זו בכתבי הטענות ולכן ראוי להתייחס אליה. בכתבה נאמר כי עו"ד חוטר ישי המצוי בעיצומם של הליכים משפטיים מיהר להציע בראיונות לתקשורת כי שמו לא ייכלל ברשימת הזכאים לחנינה. כמו כן הוסף כי גורם בכיר במשרד המשפטים הביע לעג על התבטאויות אלה וטען כי אם החוק יוחק לא ניתן יהיה להוציא מגדרו אנשים מסוימים. במסגרת הכתבה הוספה מסגרת (בוקסה) ובה תגובות של גורמים שונים בנושא החנינה ובכללן תגובתו של המערער לפיה:

"אינני עומד מאחורי היוזמה המבורכת הזו, וגם הבהרתי באופן חד-משמעי, כי אדרוש שהמשפט המיותר וחסר היסוד שהוגש נגדי על-ידי היועץ המשפטי לשעבר ופרקליטת המדינה הנוכחית, יסתיים וימוצה, כך שכל הציבור יראה כיצד גורמים בפרקליטות השתמשו בכוח השררה שנמסר לידם. עם זאת אני שב ואומר כי בשנת היובל ראויים כל אזרחי המדינה, מלבדי, להנות מחוק אשר יאפשר להם לפתוח דף נקי ביחסיהם עם הרשויות. על הכנסת מוטל לקבוע את הרף אשר מתחת לו תמחקנה כל ההרשעות ויופסקו כל החקירות וההליכים המתנהלים נגד ציבור רחב ביותר של אזרחים. כל מי שהעבירה המיוחסת לו מתחת לרף, יהיה זכאי לחנינה, אלא אם יסרב כמוני, לקבלה."
פסק דינו של בית המשפט המחוזי

במסגרת פסק דינו בחן בית המשפט המחוזי את עוולת לשון הרע לפי המבחנים המקובלים בפסיקה.

הכתבה הראשונה:

לעניין הכתבה הראשונה קבע בית המשפט המחוזי כי האמור בה מהווה לשון הרע כמובנה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965, ס"ח 240, מפני שהמערער הצטייר בה כמי שמנצל את תפקידו הציבורי כדי לחמוק מאימת הדין המוטלת עליו. נקבע כי הכתבה הינה ידיעה חדשותית המבקשת להציג עובדות מסוימות בקשר ליוזמת החנינה לקראת היובל למדינה. בית המשפט קבע:

"התובע נתבקש על ידי העיתון למסור את עמדתו בנושא והוא נענה לבקשה מתוך ציפייה שדבריו יפורסמו כלשונם. במצב דברים זה, התובע הוא ככל אדם, ואין משמעות מיוחדת לעובדת היותו איש ציבור."
עוד קבע בית המשפט כי לא עומדת למשיבים הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק, כיוון שיוזמת החנינה לכבוד שנת היובל למדינה יכולה אומנם לשמש בסיס לעניין ציבורי, אך הכתבה לא הציגה את האמת כולה, ולציבור אין עניין במידע מסולף או חלקי.
בית המשפט בחן את ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק לפיה תעמוד לנתבע הגנה אם הפרסום נעשה בתום לב בנסיבות לפיהן היחסים בינו לאדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית מוסרית או חברתית. נקבע כי לא נתקיימו הנסיבות שחייבו עשיית הפרסום ובוודאי שלא קמו נסיבות אשר הצדיקו פרסום חלקי של דברי המערער באופן שעיוות את עמדתו בנושא יוזמת החנינה וחטא לאמת. עוד נקבע כי אי פרסום החלק שהושמט מהווה העלמת עובדות המיועדות לפרסום לרעתו של המערער והופך את הפרסום לכזה החורג מהסביר אף אם היתה חובה לפרסם את הדברים. לפיכך נקבע כי קמה לחובת המשיבים חזקת אי תום הלב הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק. עוד נקבע כי אף ההגנה המנויה בסעיף 15(6) לחוק לפיה תעמוד לנתבע הגנה אם הפרסום הינו ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית אמנותית או אחרת, אינה עומדת למשיבים. הסיבה לכך היא כי הכתבה אינה ביקורתית אלא אינפורמטיבית באופייה, ונראה כי לא עמדה מאחוריה כוונה להביע ביקורת או דעה כלשהי על התנהגות המערער. לפיכך התקבלה התביעה בעניין לשון הרע כנגד המשיבים 3-2 ככל שהיא נוגעת לכתבה הראשונה. עוד נקבע כי המערער הודה בחקירתו כי למשיב 1 אין יד ורגל בפרסום הכתבה ועל כך רק המשיבים 3-2 חויבו בפיצויים, לעניין זה



אחזור בהמשך.

הכתבה השנייה:

לעניין הכתבה השנייה נקבע כי היא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק לפיה הבעת דעה תהא מוגנת אף אם היא אינה האמת במלואה ובלבד שהיא מושתתת על עובדות נכונות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי כל קורא יכול להבין שאין מדובר בכתבת חדשות אלא בכתבה בעלת סגנון אישי מליצי שמטרתה להביא את פרשנותו ועמדתו של המחבר. כמו כן נקבע כי עומדת למשיבים חזקת תום הלב מכוח סעיף 16(א) לחוק והנטל להוכחת חוסר תום לב עבר אל המערער, והוא לא עמד בנטל זה.
הכתבה השלישית:

לעניין הכתבה השלישית בית המשפט הביע הסתייגותו מאופן האזכור של האישום כנגד המערער אך קבע כי אין בכתבה משום הוצאת לשון הרע על המערער. אמנם המערער נזכר כמי שבאותה עת הואשם בפלילים, אולם בניגוד למשתמע מהכתבה הראשונה, ובניגוד למה שסבר המשיב 1 וכתב במפורש בכתבה השנייה, בכתבה השלישית לא משתמע שהאישום היווה את הגורם המניע לתמיכתו של המערער ביוזמת החנינה. עוד נקבע כי עמדת המערער לפיה היה על העיתון לפנות אליו, לקבל תגובתו ולפרסם את דבריו כל אימת שעולה נושא החנינה מוגזמת ובלתי סבירה.
הכתבה הרביעית:

לעניין הכתבה הרביעית קבע בית המשפט לאחר עיון בפרטיכל הישיבה של הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין כי הכתבת תיארה את האירועים כהוויתם. לפיכך נקבע כי כתבה זו הינה הוגנת ומאוזנת.
גובה הפיצויים:

התביעה עמדה על סכום של 1,800,000 ש"ח. בית המשפט פסק לטובת המערער פיצויים בסך 24,000 ש"ח. בית המשפט ביסס את גובה הפיצויים על שיקולים לקולא לטובת המשיבים לפיהם לא הוכח בראיות ממשיות כי הם נתכוונו לפגוע בשמו הטוב של המערער, וכן נקבע שהם פעלו לתקן את הפרסום הפוגע תוך ימים ספורים ובאופן סביר ומידתי ביחס לאותו פרסום. כמו כן בית המשפט ייחס חשיבות לכך שהתביעה התקבלה רק בכל הנוגע לכתבה הראשונה וטענות המערער לעניין שלוש הכתבות האחרות - נדחו.
טענות הצדדים

המערער טוען כי שגה בית המשפט משקבע כי שלוש מתוך ארבע הכתבות אינן מהוות לשון הרע . לטענת המערער הוא הוצג בשלוש הכתבות האחרונות באופן מעוות, כפי שהוצג בכתבה הראשונה.
עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט משקבע סכום פיצוי נמוך חרף הפרסומים בעמודים הראשיים של העיתון. לטענתו השמטת דבריו בכתבה הראשונה (הצהרתו על כוונתו שלא להחיל את החנינה עליו באם החוק יתקבל) נעשתה במזיד ומתוך כוונת מכוון תוך מודעות להשלכות הקשות אשר יהיו לכך על תדמיתו של המערער. לטענתו הן הכותרות והן גוף הכתבה הציגוהו כעבריין אשר מחפש חנינה לעצמו ומנסה לנצל לשם כך את מעמדו הציבורי. עוד טען המערער כי בכתב הגנתם מודים המשיבים למעשה כי השמיטו בכוונה את עמדתו על אף שביקש להדגיש עמדה זו.
המערער טוען כי בית המשפט שגה כשקבע כי העיתון יצא ידי חובתו בפרסום הכתבה "הנוספת" מיום 28.11.1997 בה הובעה עמדתו של המערער. בנוסף, נטען כי פרסום זה היה מעוות ומטעה משום שהמשיבים פרסמו כתבה בשמה של כתבת אשר אינה מסקרת כלל את תחום המשפטים, והוסיפו ציטוט של "גורם בכיר" לכאורה לפיו אם ייחקק חוק חנינה לא יוכלו להחריג שמות של אנשים מסוימים ממקבלי החנינה. דברים אלה לטענת המערער, אינם נכונים כשלעצמם לאור האמור בהצעת החוק עצמה. לטענתו עולה הן מסעיף 5(ב) לחוק החנינה, תשכ"ז-1967, והן מסעיף 3(ב) להצעת חוק החנינה - שנת היובל, התשנ"ח-1998 כי מדובר בזכות לחנינה ולא בחובה.
המערער טוען כי שגה בית המשפט בכך שפטר את המשיב 1 מאחריות בנוגע לכתבה הראשונה. לטענתו, המשיב 1 הודה במפורש בכתב ההגנה כי חלקו בצנזור דברי המערער היה זהה לחלקם של המשיבים 3-2.
לעניין הכתבה השנייה נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי כתבה זו הינה הבעת דעה ולכן חוסה כתבה זו תחת ההגנה לפי סעיף 15(4) לחוק.
לעניין הכתבה השלישית טוען המערער כי גם בכתבה זו לא הובאה תגובתו ולא הובאו בפני הקוראים דבריו לפיהם חנינה לא תחול עליו מכוח זכותו לדרוש מיצוי ההליכים נגדו. לפיכך נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי הכתבה אינה מהווה לשון הרע וכי לא משתמע ממנה שכתב האישום אשר הוגש נגדו מהווה את הגורם המניע לתמיכתו ביוזמת החנינה.
לעניין הכתבה הרביעית, נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי מדובר בכתבה מאוזנת ושקולה. כמו כן נטען כי בית




המשפט התעלם מכותרת המשנה של הכתבה אשר רק לה ייחס המערער בסיכומיו את טענתו לגבי הוצאת לשון הרע בציינו כי על המשיבים היה להשמיט את החלק המציין כי המערער נאשם בפלילים או היה עליהם להוסיף כי התחייב שלא לבקש חנינה לעצמו.
המערער טוען כי שגה בית המשפט משפסק סכום פיצויים קטן וזאת בנימוק כי לא הוכח בראיות ממשיות כי המשיבים 3-2 התכוונו לפגוע בשמו הטוב באמצעות הכתבה הראשונה. עוד נטען כי שגה בית המשפט משקבע סכום פיצויים נמוך על סמך העובדה כי התביעה התקבלה רק בעניין הכתבה הראשונה. לטענת המערער נימוק זה יכול לשמש לפסיקת סכום הוצאות אך לא לפסיקת הפיצוי הראוי בגין לשון הרע .
המשיבים בתגובתם טוענים כי הסוגיות עליהן מלין המערער בחלקן הינן סוגיות עובדתיות מובהקות. לפיכך השאלה אם המשיב 1 היה מעורב בכתיבת הכתבות נשואות כתב התביעה היא שאלה עובדתית אשר בית המשפט המחוזי השיב עליה בשלילה. כמו כן התשובות לשאלות האם ארבע הכתבות מהוות לשון הרע גם הן שאלות עובדתיות שהתשובה עליהן ניתנה לאחר בחינת ושמיעת כל העדויות בתיק. נטען כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שסכום הפיצוי המגיע למערער הוא זה שנפסק. המשיבים מוסיפים כי אין ולא היתה כל כוונת זדון בארבע הכתבות וכי העובדה שהמערער בחר שלא לתבוע את כתבת הכתבה הראשונה וכן לא את מו"ל העיתון מוכיחה כי המערער שם לו כמטרה לנגח את המשיב 1. הם אף למדים זאת מעדותו של המערער. לעניין אי פרסום תגובתו של המערער במלואה בכתבה הראשונה טוענים המשיבים כי מדובר בהחלטה חסרת זדון של עורך הלילה באותה עת וזאת כנראה בשל שיקולי מקום. המשיבים טוענים כי לעניין הכתבה השנייה, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית וכי המערער לא הוכיח כי הם הונעו מכוונת זדון.
לעניין הכתבה השלישית והרביעית נטען כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין באמור בכתבות משום הוצאת לשון הרע.
דיון

לדעתי אין מקום להתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי הנוגעות לתביעה בגין לשון הרע בשלוש הכתבות או בדחיית התביעה בעניין המשיב 1 אך יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט הנוגעת לשיעור הפיצויים בגין לשון הרע בכתבה הראשונה.
לעניין הכתבה השנייה, קבע בית המשפט המחוזי, כאמור, כי עומדת למשיבים הגנה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. אין להתערב במסקנה זו.
בחוק איסור לשון הרע קבע המחוקק מספר הגנות. בתוך כך נקבעו רשימה של נושאים ועניינים אשר רק לגביהם תהא הבעת דעה מוגנת. ההגנה בסעיף 15(4) מותנית כמו כל שאר ההגנות בסעיף 15 לחוק בכך שפורסמה "בתום לב" (אורי שנהר דיני לשון הרע 307 (1997)).
בבחינת ההגנות בחוק יש נפקות לזהות הנפגע ולעניין בו עוסק הביטוי (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו (2) 607, 624-623 (2002), רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פס' 20 לפסק דינו של השופט ריבלין (מיום 12.11.2006)). אין ספק כי המערער היה איש ציבור וכי ארבע הכתבות העוסקות בחוק החנינה מעוררות עניין ציבורי.
באיזון שבין חופש הביטוי לזכותו של אדם לשם טוב אימץ המחוקק בסעיף 15(4) הסדר לפיו בהבעת ביקורת כלפי איש ציבור, משקל הזכות לחופש הביטוי יהיה רב יותר ממשקלה של הזכות לשם טוב. סעיף 15(4) קובע כי:

הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
            (1) ...
(2) ...
(3) ...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) ...
(6) ...
(7) ...
(8) ...
(9) ...
(10) ...
(11) ...
(12) ...

תום הלב הינו התנאי הראשון אשר בו יש לעמוד על מנת להיכנס בגדר ההגנה המנויה בחוק. סעיף 16 לחוק קובע




חזקה לעניין תום הלב:

נטל ההוכחה 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) ...

בבחינת סבירות הפרסום יש לבחון את כוונת המפרסם בפרסמו את הבעת הדעה. במסגרת זו יש לבחון האם המפרסם נקט באמצעים סבירים בכדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע - במידה והיא מבוססת על עובדות הניתנות לאימות או להפרכה - וכן את מידת סבירות הפרסום (שנהר, 322). האבחנה בין תיאור עובדות להבעת דעה תיעשה על פי השכל הישר וכללי ההיגיון וזאת תוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע כפי שפותחו בפסיקה (שנהר, 310). על מנת להבחין בין עובדה לדעה יש לבחון את הרושם הכללי שיוצרת הכתבה בעיני הקורא הסביר וזאת תוך הנחה כי הקורא הסביר אינו "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אימרה ואימרה" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט (2) 843, 854 (1995), שנהר, 311-310). ב-ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב (3) 337, 350-349 (1978) נקבע כלל לפיו חייבת להיות הפרדה מבנית בתוך הפרסום בין דעות שעליהן תחול ההגנה לבין עובדות (ראו לעניין זה גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, מו(3) 48, 55 (1992)). קריאת הכתבה, בייחוד החלק לאחר ציטוט דברי המפכ"ל, מותיר את הרושם כי המדובר בדעה אישית ופרשנות של הכותב. הכתבה בנויה מחלקים של שאלות ותשובות אותן שואל ועליהן עונה הכותב. במבוא לחלק זה נכתב:
"דברי המפכ"ל ונסיונותיהם של גורמים מסויימים להחיות מחדש את תוכנית החנינה - מחייבים הסברים הארות והערות. להלן תמונת מצב אחרי הירי המחודש של בלוני הניסוי המכונים 'חנינה'."
התבוננות על מכלול השיקולים האמורים מובילה למסקנה כי הפרסום סביר ומותיר בעיני הקורא רושם כי המדובר בהבעת דעה. לפיכך עומדת למשיבים ההגנה מכוח סעיף 15(4) לחוק. בנוסף, המערער לא הרים את נטל ההוכחה לכך שלא חלה בענייננו חזקת תום הלב ולכך שלא ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה.
הכתבה השלישית דיווחה כי ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין החליט שלא לתמוך בניסיונות לארגן חנינה גורפת לעבריינים. במסגרת הידיעה הובאו תגובות של חלק מחברי הועד. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ברור האם סיומת הכתבה בה נכתב כי ראש הועד הארצי, המערער, מואשם במעשים פליליים היתה נחוצה לצורך הדיווח. הזכות לחופש הביטוי הינה זכות מכוננת במשטר דמוקרטי (בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז (1) 871, 876 (1953), בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוזי הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח (2) 393, 398 (1984), בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא (1) 661, 673 (1997), ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840, 858 (1989)).
עם זאת הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת אלא יחסית (פרשת אפל, בעמ' 623-622). יפים לעניין זה דבריו של חברי השופט ריבלין:

"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר." (פרשת בן גביר, פס' 14 לפסק דינו של השופט ריבלין, ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (מיום 28.12.2005), פס' 9 לפסק הדין, ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', נח(3) 558, 573 (2004)).
אל מול הזכות לחופש הביטוי עומדת בדיון שבפנינו הזכות לשם טוב שאף היא מנימי נפשה של חברה מתוקנת והוכרה במשפטנו כזכות יסוד (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב (3) 1, 74 (1998), פרשת בן גביר, פס' 14 לפסק דינו של השופט ריבלין, שנהר, בעמ' 47-46).
בחינה אוביקטיבית של הכתבה מלמדת כי אין בדברים משום לשון הרע . לפיכך איזון בין שתי הזכויות מחייב לפסוק לטובת חופש הביטוי. כל החלטה אחרת עלולה לפגוע באופן משמעותי בחופש הביטוי והעיתונות בעוד הפגיעה בזכות לשם טוב במקרה זה היא שולית אם בכלל.
הכתבה הרביעית הינה ידיעה עיתונאית. קריאת פרוטוקול הישיבה של הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, מלמד כי אכן כותרת המשנה של הכתבה סבירה והכתבה סוקרת נכונה את הלך הדברים שנאמרו בישיבה. גם במקרה זה הפגיעה בזכות לשם טוב הינה שולית וזאת בניגוד לפגיעה בזכות לחופש הביטוי וחופש העיתונות. גם בענין זה דעתי כדעת בית המשפט המחוזי כי אין בכתבה זו משום לשון הרע .
המשיב 1

לדעתי אין להתערב אף בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי לעניין מעורבותו של המשיב 1 בפרשה.

מסקנת ביניים: איני רואה מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין הכתבות השונות.


פיצויים

מטרת הפיצוי בדיני לשון הרע נועדה "להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו [...] של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע ; לתקן [...] את הנזק לשמו הטוב; למרק [...] את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע [...]." כמו כן נקבע כי "כאשר עיתון מוציא לשון הרע עליו לשלם פיצוי מלא בגין הנזק (הרכושי והלא רכושי) שהוא גורם" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, נה(5) 510, 525 (2001)). בפרשת אמר, העוסקת בעניין קרוב, נפסק:

"אין מקום לקבוע דינים מיוחדים להערכת הפיצויים כשהמזיק הוא עיתון. [...] הדין הכללי יחול גם במקרה זה. הערך החינוכי והמרתיע - מחוץ לגדרי הפיצוי העונשי - מוצא את ביטויו בעצם הטלת האחריות על העיתון ובחיובו בתשלום פיצוי תרופתי מלא תוך הגברת הפיצוי כאשר התנהגותו הבלתי ראויה של העיתון מגבירה את הנזק". (פרשת אמר, בעמ' 527-526).
סעיף 19 לחוק מונה מספר שיקולים אותם רשאי לשקול בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בגין לשון הרע . לענייננו חשוב סעיף 19(4):

הקלות 19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) ...
(2) ...
(3) ...
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע , ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פרסמה לשון הרע , ולא היו מסוייגים.
בענייננו לא הוכח נזק בשל פרסום לשון הרע . המשיבים פרסמו במוסף סוף השבוע של העיתון כתבה בדבר עמדתו של המערער הנוגעת לחוק החנינה. על אף שהכתבה לא פורסמה בעמוד הראשי נראה כי הפרסום במוסף סוף השבוע ובהיקף שנעשה, הינו מספק ויכול לשמש כשיקול מקל בקביעת גובה הפיצוי.
יחד עם זאת יש להעניק משקל לחומרת הפגיעה בשמו הטוב של אדם ובעקבות כך להחמיר ולקבוע פיצויים בגין הוצאת לשון הרע גם ללא הוכחת נזק ((ראו פרשת בן גביר, פס' 33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, ע"א 1060/98 כוזרי נ' דוריאל (לא פורסם, 25.2.1999), יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע : השם והשמן" עלי משפט ב 205 (1999)). בית משפט זה עמד לא אחת על כך כי בשל תפוצתם הרבה של העיתונים, יש להתייחס ללשון הרע הנאמרת בעקבות פרסומים אלה בחומרה, דבר אשר יבוא לידי ביטוי בשיעור הפיצויים שייפסק (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 571-570 (1992)). מגמה זו הסתמנה גם בחוק לשון הרע (תיקון מס' 6 לחוק איסור לשון הרע, התשנ"ט-1998). ראוי לציין כי התיקון לחוק אינו חל על תביעתו של המערער כיוון שהוגשה לפני התיקון, אך יש מקום להתחשב בו (ראו פרשת בן גביר, פס' 33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).
אציע לחברי להעלות את סכום הפיצויים שעל המשיבים 2 ו-3 לשלם למערער לסכום של 50,000 ש"ח בערכים של יום הגשת התביעה. סכום זה משקף את הפגיעה בשמו הטוב של המערער וכן עולה בקנה אחד עם מגמתו של בית משפט להחמיר בסכומי הפיצויים הניתנים עבור פגיעה בלשון הרע. את שאר חלקי הערעור יש לדעתי לדחות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות, כל צד ישא בהוצאותיו.

השופט ד' חשין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

מצטרף אני לפסק-דינה המקיף של חברתי, השופטת מ' נאור, למעט בענין אחד. גם אני סבור, כמוה, כי אין להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי בענין הכתבות השונות ובממצאים העובדתיים שקבע.
אני סבור, עם זאת, כי אין להתערב גם בגובה הפיצוי שהושת בבית-המשפט המחוזי על המשיבים 2 ו-3, וזאת בשל הצורך לנקוט זהירות בעת שבאים להטיל פיצוי בשל פגיעה בשמו הטוב של איש ציבור, לבל יהא בכך משום גורם מצנן ביחס לחופש הביטוי.
המשנה לנשיאה

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.






ניתן היום, ‏‏‏‏ח' תשרי, תשס"ח (20.9.2007).





עא 05 / 5845 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת [פדאור (לא פורסם) 07 (28) 801], עמוד 1-7

שון

עורך דין הוצאה לפועל עורך דין זכויות יוצרים עורך דין קניין רוחני עורך דין מקרקעין עורך דין נדל"ן עורכי דין הוצאה לפועל עורך דין גבייה עורך דין מיסים עורך דין מסים עורך דין דיני

 עבודה עורך דין ליטיגציה עורך דין פטנטים עורך דין סימני מסחר עורך דין מסחרי עורך דין חוזים עורך דין עתירות עורך דין מנהלי עורך דין ציבורי עו"ד עורך דין פלילי עורך דין בינלאומי עורך דין יוזמות עורך דין כלכלי עורך דין השקעות עורך דין תקשורת עורך דין בית משפט עורכי דין בתי משפט עורך דין נזיקיןעו"ד עורך דין רשלנות עורך דין תאונות דרכים עורך דין צווארן לבן עורך דין עסקאות עורך דין ארנונה עורך דין שיקים עורך דין ימאות עורך דין מושבים עורך דין חקלאות עורך דין תיירות עורך דין עובדים זרים עורך עו"עו"ד עו"ד ד דין היי טק עורכי דין אינטרנט עורך דין צווים זמניים עורכי דין צו זמני עורך דין עוולות מסחריות עורך דין לשון הרע עורך דין בג"צ עו"ד עורכי דין תכנון ובניה עורך דין הנפקות עורך דין משפחה עורכי דין גירושין עורך דין מזונות בתי משפט התנגדות חקירת יכולת איחוד תיקים עו"ד חובות גבייה גביה ערעור מחוזי ספר חוק סעיף סעיפים תקנה תקנות מדינה חבר כנסת שר ממשלה ראש שיער שרים עיתון עיתונות עיתוניםעו"ד מחר מכר עורך דין גירושין עורך דין עובדים זרים עורך דין הסכמים טפסים הוספת אתר רישום אתר עורך דין ליקויי בניה עורך דין קבלן אינדקס אתרים מחשבונים עו"ד משכנתא ביטוח לאומי תביעה בלעדיות עורך דין זכויות האדם עורך דין ביטוח

עובדות:
התובעת נקטה בהליכי תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנות מתוצרתה כאשר הנתבעים, ללא הרשאה, העתיקו והפיצו עותקים של תוכנות התובעת MS-DOS בגרסאות שונות, ו- WINDOWS בגרסאות שונות. כמו כן התובעת טענה כי הנתבעים סיפקו לרוכשי התוכנה רשיון מזויף של התוכנות ולא צורפו דיסקטים מקוריים של התוכנות וספרות עזר מקורית של התובעת.
הנתבעים טענו כי שיווקו את התוכנות של התובעת על פי רשיון שנרכש בתמורה מלאה ממפיצים מורשים של התובעת, והכחישו כי הרשיונות היו מזויפים. לחלופין טענו הנתבעים כי הרשיונות נחזים להיות מקוריים, בהיותם דומים לרשיונות שמפיצה התובעת, והם נקנו על ידי הנתבעים מחברת מ.צ.מ. (כ- 200 רשיונות) בתום לב, ובתנאי תקנת השוק.

בית המשפט מצא כי:
1. העדויות והראיות מעידות כי הרשיונות נרכשו על ידי הנתבעת בדרך מפוקפקת, שהיתה ברורה לכל הצדדים, וכי כל הצדדים לעיסקה היו ערים להיותם של הרשיונות פיקטיביים ובכל זאת בחרו ``לעצום עיניים``.

2. הרשיונות שנתפסו אצל הנתבעת היו מסוגים שאינם מופצים כלל על ידי התובעת והם שונים בצורתם ובתוכנם מן הרשיונות המקוריים.

3. ללא כל קשר לכך שהרשיונות מזויפים, עצם הפעולה של העתקת תוכנות התובעת בידי הנתבעת, ושיווק התוכנות המועתקות ללקוחות הנתבעת, מהווה הפרת זכות היוצרים של התובעת בתוכנות.
 
4. ``תקנת השוק`` אינה חלה על נכס המפר זכות יוצרים. לו היתה תקנת השוק חלה המשמעות כי אדם שרכש מוצרים המפרים פטנט, מדגם או זכות יוצרים, יוכל להמשיך ולהפיצם לאחרים, מכח ``תקנת השוק``. אך זה בפירוש אינו מצב דברים מבחינה משפטית.

5. אדם שרכש מוצר המפר זכות יוצרים, איננו יכול להמשיך ולהחזיק בו מכח ``תקנת השוק``, כיוון שבעל זכות היוצרים רשאי ליטול ממנו את הנכס המפר, אשר נחשב על פי הדין כרכושו של בעל זכות היוצרים.בית-המשפט העליון פסק -א. (1) בשותפות המתייחסת למכלול נכסים, זכויות וחובות, אין שותף רשאי לדרוש חלוקת נכס אחד בלבד, אלא הוא רשאי לדרוש לפרק את השותפות ולקבל חלקו ביתרת הרכוש ארי תשלום חובות השותפות.(2) אין לחלק נכס אחד מתוך מכלול השותפות.(3) בחשבון הרכוש המשותף של בני-זוג, יובאו גם חובות כלליים ולאו דוקא הקשורים לנכס מסויים.(4) במקרה של שותפות כללית בנכסים אין לדרוש מאת אחד מבני-הזוג יותר מאשר להוכיח כי הוא חייב כספים ומהו סכום החוב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב.ב. (1) כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת חזקה בדבר אחריות משותפת לחובות שנעשו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתקופת קיומה של השותפות.(2) כשנוצר קרע בין בני-הזוג, וכתוצאה מזה חדל להתקיים המצב של שיתוף והחזקה על רכוש משותף נסתרת, משתנה המצב גם לגבי החובות הנעשים מאז ואילך על-ידי כל אחד מבני-הזוג