|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
ניתן להצביע על מספר מטרות לדיני הנזיקין.
אמנם חלק מהמטרות, שעליהן הצביעו מלומדים ושופטים בעבר אינם
רלבנטיים עוד כיום, אך נציינם בכל זאת:
1.
הענשה
- בעבר סברו כי מטרת דיני הנזיקין היא להעניש את המזיק, אלא שכדי
להעניש אדם במשפט פלילי יש צורך באשם, ואילו דיני הנזיקין מפצים על
עונש גם בהיעדר אשם. נוסף על כך: דיני הנזיקין - בניגוד
למשפט הפלילי - מאפשרים למזיק לבטח עצמו, ומכאן שלא ייענש.
2.
הרתעה
- מטרה זו מאפשרת להסביר את ההגיון מאחורי האחריות השילוחית המוטלת
על המעביד. בפס"ד מד”י נ' מדר נקבע כי הפיקוח של
המעביד על עובדיו נובע מחששו שהוא ייענש באחריות שילוחית. גם העובד
נרתע מתשלום פיצויים או מפיטורים ולכן יפעל לבצע את עבודתו כראוי.
אלא שניתן להצביע על מספר טענות כנגד גישה זו. ראשית, במקרים רבים
לא האחריות הנזיקית מרתיעה את האדם, אלא גורמים אחרים, כמו הסכנה
מפני גרימת נזק - עצמי. יצרן שייצר מוצרים לא בטיחותיים - לא יקנה
ממנו סחורה. את ההרתעה מספק דווקא המשפט הפלילי(ניתן לטעון, כי
אמנם האחריות הפלילית היא האלמנט המרתיע העיקרי, אך גם באחריות
הנזיקית יש מן התרעה). שנית ,כדי שאדם יירתע וימנע מנזק, עליו
להיות מודע לכך, ובמקרים רבים אין האנשים מודעים למידת אחריותם.
שלישית, גם במקרה שנגרם נזק, לא תמיד יצטרך המזיק לפצות את הניזוק.
כך במקרה שהמזיק נמלט, או כאשר התביעה אינה מצליחה להוכיח את קיום
העוולה. רביעית, דיני הנזיקין מאפשרים ביטוח מפני תשלום פיצויים.
כך מופחת במידה רבה גורם ההרתעה, אם כי לא נשלל לחלוטין, בשל
גורמים כמו השתתפות - עצמית, הסיכון של עליית - הפרמיות וכו'.
3.
השגת צדק
- מבחינת המזיק, הוא ייענש על הנזק שגרם. מבחינת הניזוק – הוא
יפוצה על הנזק שנגרם לו. יש הטוענים כי המזיק ישלם תמיד על הנזק
שגרם, גם אם לא היה כל אשם. אחרים סבורים כי המזיק יצטרך לפצות את
הניזוק רק כאשר התנהגותו הייתה רשלנית או זדונית.
4.
השגת יעילות מצרפית
- הגישה הכלכלית התפתחה מאוד בעשורים האחרונים. שתי הנחות יסוד
עומדות בבסיסה. הראשונה היא כי בני האדם פועלים בצורה רציונאלית
ושואפים למקסם את רווחיהם. השנייה היא כי מטרת דיני הנזיקין היא
להביא להקצאת משאבים היעילה ביותר.
נסתכל על הדוגמא הבאה: מפעל מזהם את כביסתם של השכנים וגורם להם
נזק כולל של 3,500 ש"ח.
קיימות שתי דרכים למנוע את הנזק: על ידי התקנת מטהר שיותקן על
ארובת המפעל ומחירו 1,500 ש"ח, או על ידי קניית מכונת כביסה לשכנים
במחיר כולל של 2,500 ש"ח. אם בית המשפט יפסוק נגד המפעל, הוא יבחר
באלטרנטיבה הזולה ביותר - קניית מטהר. אם בית המשפט יפסוק נגד
השכנים - גם הם יבחרו באלטרנטיבה הזולה ביותר - קניית מטהר עבור
המפעל. לא משנה מה התוצאה המשפטית, התוצאה היעילה מושגת. אלא שהנחה
זאת אינה מדויקת, שכן ברוב המקרים קיימות עלויות - עסקה, אשר יביאו
לעיתים לבחירה באופציות האחרות. במצב זה יש רלבנטיות לכל המשפטי.
התיאוריה הכלכלית טוענת, כי הכלל המשפטי צריך להיות זה שיאפשר את
מניעת הנזק במחיר הזול ביותר לחברה. משמצאנו את האופציה הזולה
ביותר, נקבע לפיה את הכלל המשפטי.
תפקיד דיני הנזיקין יהיה להגדיל את הרווחה המצרפית של כלל החברה,
על ידי תמריצים והתרעה. ההרתעה יכולה להביא לשינוי בהיקף הפעילות
(המפעל ייצר פחות כדי להקטין את הזיהום) או בטיב הפעילות (המפעיל
ייצר פחות כדי להקטין את הזיהום) או בטיב הפעילות (המפעיל יגדיל את
רמת הבטיחות ויתקין אמצעים להקטנת הנזק).
קלברזי
(CALABRESI)
מתייחס לשני סוגים של הרתעה: הרתעה קולקטיבית (או: הרתעה ספציפית)
- אורגן קולקטיבי כלשהו - בית המשפט או המחוקק - קובע מהו השינוי
הדרוש ומחייב את הצדדים לפעול להשגתו; והרתעה שוקית (או: הרתעה
כללית) - גם בהעדר חוק או פסיקה, הצדדים לסכסוך יגיעו בעצמם לפתרון
היעיל ביותר.
הגישה הכלכלית נדונה בפס"ד אתא נ' שוורץ. המפעל גרם
לנזק שכן (מטרד של רעש) אשר פנה לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה
נגד המפעל. המפעל טען, כי לפי הגישה הכלכלית יעיל יותר לפצות את
השכן ולאפשר לו לעבור להתגורר במקום אחר מאשר להפסיק את פעילות
המפעל. בית המשפט העליון לא קיבל את הגישה הזאת, והשופט שמגר
פסק: "אין פירושו של דבר כי המשמעות הכלכלית של מתן התרופה מבחינתו
של מהעוול אינה נשקלת במכלול השיקולים, ובמידה והפגיעה מוטעה יותר
גם גדלה משקלה של המשמעות האמורה. אך אין יסוד לסברה, כאילו יש
ערכים כלכליים השוואתיים משקל מכריע, הקובע כאילו על פי נוסחה
מתמטית את התוצאה בבחירת התרופה. סברה זו מתעלמת מהמרכיב היסודי של
הסוגייה שלפנינו שהיא הגנת האדם בפגיעה". כלומר, אין להיעזר
בשיקולים כלכליים, זאת בהתאם לאמור בסעיף 74 לפקודת הנזיקין.
מספר חולשות יש לתיאוריה הכלכלית. הביקורת של השופט שמגר
מציגה אחת מהחולשות - שהדוגלים בתיאוריה הכלכלית רואים בה את חזות
הכל ומתעלמים מגורמים אחרים. נוסף על כך, כדי להפעיל את הגישה
הכלכלית צריך שלבית המשפט יהיה מידע רב, שלא תמיד מצוי בפניו. וגם:
ההיזקקות לביטוח מחלישה את יסוד ההרתעה שבגישה זו.
5.
פיזור הנזק
- גישה כלכלית שנייה טוענת כי מטרת דיני הנזיקין היא לפזר את הנזק.
יש להטיל את האחריות הנזיקית על מי שיכול לפזר את הנזר על פני משקל
גדול יותר של אנשים. המדינה היא דוגמה לגוף שיכול לפזר את הנזק,
וכך גם חברות הביטוח. חוק אחריות למוצרים פגומים מטיל אחריות חמורה
על היצרנים. הללו דואגים לביטוח, אשר ממומן על ידי מחירי המוצרים.
וכך משמש גם היצרן כמפזר נזק. כך גם החוק לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
- הביטוח של הנהג מכסה את הנזקים של הנפגעים. האחריות השילוחית
מוסברת כדרך נוספת לפיזור הנזק. באמצעות פיזור הנזק משיגים תוצאה
צודקת - גם פיצוי וגם צדק ושוויון. בפס"ד מד”י נ' הום חברה
לביטוח בע"מ נקבע, כי כאשר לא ברור מיהו מונע הנזק בעלות
הנמוכה ביותר, יש להטיל את האחריות הנזיקית על מפזר הנזק הטוב
ביותר.
לסיכום: אף אחת מהמטרות איננה בלעדית. כולן ממלאות תפקידים במסגרת
דיני הנזיקין, כאשר הדגש מושם כל פעם על מטרה אחרת.
היש עיקרון כללי של חבות בנזיקין?
הרחבת מסגרת דיני הנזיקין על ידי הדין
הישראלי
היחס
בין עוולות המסגרת לעוולות הפרטיקולריות
בשנים האחרונות בולטת העלייה בחשיבותך של עוולות המסגרת. לכן חשוב
לענות על השאלה, מה היחס בין עוולות המסגרת לעוולות הפרטיקולריות,
והאם ניתן יהיה לתבוע בעוולת מסגרת (שהיא גמישה), כאשר אחד מיסודות
העוולה הפרטיקולרית (שהיא נוקשה) חסר. בית המשפט העליון נדרש
לשאלות אלה במספר פסקי דין.
בפס"ד
עיריית ירושלים נ' גורדון
עלתה השאלה, האם היעדר יסוד הדרוש לביסוס תביעה בשל עוולת הנגישה
משמעה הסדר שלילי. אם משמעה הסדר שלילי, הרי לא ניתן יהיה לתבוע גם
בגין עוולת המסגרת. בית המשפט קבע כי אין זו המשמעות, ולכן ניתן
יהי לתבוע בגין עוולת מסגרת. השופט ברק ניסה להסביר את היחס
בין העוולות השונות לעוולת המסגרת: "העוולות בפקודת הנזיקין {נוסח
חדש} אינן "איים" של אחריות, שכל המוצא עוגן על אחד מהם אינו יכול,
בעת ובעונה אחת, להטיל עוגן גם באי אחר. זאת ועוד: העוולות אינן
מגנטים של אחריות, באופן שכל הנמצא בתחום המשיכה של אחת העוולות
מוצא ממילא מתחום המשיכה של עוולה אחרת. העוולות בפקודה הן רשתות
רשתות, המוטלות, זו על גבי זו, על מערכת עובדתית נתונה…" היתרון
בגישה זו היא שבית המשפט יכול להתאים את דיני הנזיקין למציאות
המשתנה.
בפס"ד כרמלי נ' מדינת ישראל,
לא יכלה המערערת, חולת נפש שאושפזה בעל כורחה בבית חולים לחולי
נפש, לתבוע פיצויים בגין עוולה של כליאת שווא (סעיף 26 לפקודת
הנזיקין) הקנה הגנה לנתבעים במקרה כמו זה הנדון. לכן ביקשה
המערערת לתבוע בעוולה של הפרת חובה חקוקה, שלגביה לא קיימת הגנה
בחוק. דעת הרוב סברה שהיא אינה יכולה לתבוע בגין עוולת המסגרת, כי
במקרה שלפנינו יש זהות בין יסודות עוולת המסגרת והעוולה
הפרטיקולרית
–
שתי העוולות מבוססות על גרימת נזק כתוצאה מכליאת אדם בניגוד
לרצונו, בניגוד להוראות החוק. היות ויסודות שתי העוולות זהים, לא
ניתן לעקוף את ההגנה המוענקת לעוולה הפרטיקולרית ולתבוע בעוולת
המסגרת. השופטת נתניהו בדעת מיעוט הביעה את דעתה כי במקרה
זה חלה הלכת גורדון. אמנם לא ניתן לתבוע בגין כליאת שווא בשל ההגנה
המוענקת בחוק, אך ניתן לתבוע בהפרת חובה חקוקה.
בפ"ד
מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק
–
ביהמ"ש אימץ את הלכת גורדון וקבע שגם אם המקרה נכנס במסגרת עוולה
פרטיקולרית, זה לא שולל את האפשרות לתבוע בעוולת מסגרת.
לסיכום:
בתי המשפט יהיו מוכנים לעשות שימוש בעוולת המסגרת כאשר הם ימצאו
לנכון לעשות כן מטעמים של מדיניות שיפוטית. המגמה כיום היא להרחיב
את תחולת עוולות המסגרת, ולכן ביהמ"ש מאפשר יותר ויותר לתבוע בגין
עוולות המסגרת, גם במקומות שבעבר לא אפשר זאת.
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
