הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

ניתן להצביע על מספר מטרות לדיני הנזיקין.

אמנם חלק מהמטרות, שעליהן הצביעו מלומדים ושופטים בעבר אינם רלבנטיים עוד כיום, אך נציינם בכל זאת:

1. הענשה - בעבר סברו כי מטרת דיני הנזיקין היא להעניש את המזיק, אלא שכדי להעניש אדם במשפט פלילי יש צורך באשם, ואילו דיני הנזיקין מפצים על עונש גם בהיעדר אשם. נוסף על כך: דיני הנזיקין - בניגוד למשפט הפלילי - מאפשרים למזיק לבטח עצמו, ומכאן שלא ייענש.

2. הרתעה - מטרה זו מאפשרת להסביר את ההגיון מאחורי האחריות השילוחית המוטלת על המעביד. בפס"ד מד”י נ' מדר נקבע כי הפיקוח של המעביד על עובדיו נובע מחששו שהוא ייענש באחריות שילוחית. גם העובד נרתע מתשלום פיצויים או מפיטורים ולכן יפעל לבצע את עבודתו כראוי. אלא שניתן להצביע על מספר טענות כנגד גישה זו. ראשית, במקרים רבים לא האחריות הנזיקית מרתיעה את האדם, אלא גורמים אחרים, כמו הסכנה מפני גרימת נזק - עצמי. יצרן שייצר מוצרים לא בטיחותיים - לא יקנה ממנו סחורה. את ההרתעה מספק דווקא המשפט הפלילי(ניתן לטעון, כי אמנם האחריות הפלילית היא האלמנט המרתיע העיקרי, אך גם באחריות הנזיקית יש מן התרעה). שנית ,כדי שאדם יירתע וימנע מנזק, עליו להיות מודע לכך, ובמקרים רבים אין האנשים מודעים למידת אחריותם. שלישית, גם במקרה שנגרם נזק, לא תמיד יצטרך המזיק לפצות את הניזוק. כך במקרה שהמזיק נמלט, או כאשר התביעה אינה מצליחה להוכיח את קיום העוולה. רביעית, דיני הנזיקין מאפשרים ביטוח מפני תשלום פיצויים. כך מופחת במידה רבה גורם ההרתעה, אם כי לא נשלל לחלוטין, בשל גורמים כמו השתתפות - עצמית, הסיכון של עליית - הפרמיות וכו'.

3. השגת צדק - מבחינת המזיק, הוא ייענש על הנזק שגרם. מבחינת הניזוק – הוא יפוצה על הנזק שנגרם לו. יש הטוענים כי המזיק ישלם תמיד על הנזק שגרם, גם אם לא היה כל אשם. אחרים סבורים כי המזיק יצטרך לפצות את הניזוק רק כאשר התנהגותו הייתה רשלנית או זדונית.

4. השגת יעילות מצרפית - הגישה הכלכלית התפתחה מאוד בעשורים האחרונים. שתי הנחות יסוד עומדות בבסיסה. הראשונה היא כי בני האדם פועלים בצורה רציונאלית ושואפים למקסם את רווחיהם. השנייה היא כי מטרת דיני הנזיקין היא להביא להקצאת משאבים היעילה ביותר.

נסתכל על הדוגמא הבאה: מפעל מזהם את כביסתם של השכנים וגורם להם נזק כולל של 3,500 ש"ח.

קיימות שתי דרכים למנוע את הנזק: על ידי התקנת מטהר שיותקן על ארובת המפעל ומחירו 1,500 ש"ח, או על ידי קניית מכונת כביסה לשכנים במחיר כולל של 2,500 ש"ח. אם בית המשפט יפסוק נגד המפעל, הוא יבחר באלטרנטיבה הזולה ביותר - קניית מטהר. אם בית המשפט יפסוק נגד השכנים - גם הם יבחרו באלטרנטיבה הזולה ביותר - קניית מטהר עבור המפעל. לא משנה מה התוצאה המשפטית, התוצאה היעילה מושגת. אלא שהנחה זאת אינה מדויקת, שכן ברוב המקרים קיימות עלויות - עסקה, אשר יביאו לעיתים לבחירה באופציות האחרות. במצב זה יש רלבנטיות לכל המשפטי.

התיאוריה הכלכלית טוענת, כי הכלל המשפטי צריך להיות זה שיאפשר את מניעת הנזק במחיר הזול ביותר לחברה. משמצאנו את האופציה הזולה ביותר, נקבע לפיה את הכלל המשפטי.

תפקיד דיני הנזיקין יהיה להגדיל את הרווחה המצרפית של כלל החברה, על ידי תמריצים והתרעה. ההרתעה יכולה להביא לשינוי בהיקף הפעילות (המפעל ייצר פחות כדי להקטין את הזיהום) או בטיב הפעילות (המפעיל ייצר פחות כדי להקטין את הזיהום) או בטיב הפעילות (המפעיל יגדיל את רמת הבטיחות ויתקין אמצעים להקטנת הנזק).

קלברזי (CALABRESI) מתייחס לשני סוגים של הרתעה: הרתעה קולקטיבית (או: הרתעה ספציפית) - אורגן קולקטיבי כלשהו - בית המשפט או המחוקק - קובע מהו השינוי הדרוש ומחייב את הצדדים לפעול להשגתו; והרתעה שוקית (או: הרתעה כללית) - גם בהעדר חוק או פסיקה, הצדדים לסכסוך יגיעו בעצמם לפתרון היעיל ביותר.

הגישה הכלכלית נדונה בפס"ד אתא נ' שוורץ. המפעל גרם לנזק שכן (מטרד של רעש) אשר פנה לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה נגד המפעל. המפעל טען, כי לפי הגישה הכלכלית יעיל יותר לפצות את השכן ולאפשר לו לעבור להתגורר במקום אחר מאשר להפסיק את פעילות המפעל. בית המשפט העליון לא קיבל את הגישה הזאת, והשופט שמגר פסק: "אין פירושו של דבר כי המשמעות הכלכלית של מתן התרופה מבחינתו של מהעוול אינה נשקלת במכלול השיקולים, ובמידה והפגיעה מוטעה יותר גם גדלה משקלה של המשמעות האמורה. אך אין יסוד לסברה, כאילו יש ערכים כלכליים השוואתיים משקל מכריע, הקובע כאילו על פי נוסחה מתמטית את התוצאה בבחירת התרופה. סברה זו מתעלמת מהמרכיב היסודי של הסוגייה שלפנינו שהיא הגנת האדם בפגיעה". כלומר, אין להיעזר בשיקולים כלכליים, זאת בהתאם לאמור בסעיף 74 לפקודת הנזיקין.

מספר חולשות יש לתיאוריה הכלכלית. הביקורת של השופט שמגר מציגה אחת מהחולשות - שהדוגלים בתיאוריה הכלכלית רואים בה את חזות הכל ומתעלמים מגורמים אחרים. נוסף על כך, כדי להפעיל את הגישה הכלכלית צריך שלבית המשפט יהיה מידע רב, שלא תמיד מצוי בפניו. וגם: ההיזקקות לביטוח מחלישה את יסוד ההרתעה שבגישה זו.

5. פיזור הנזק - גישה כלכלית שנייה טוענת כי מטרת דיני הנזיקין היא לפזר את הנזק. יש להטיל את האחריות הנזיקית על מי שיכול לפזר את הנזר על פני משקל גדול יותר של אנשים. המדינה היא דוגמה לגוף שיכול לפזר את הנזק, וכך גם חברות הביטוח. חוק אחריות למוצרים פגומים מטיל אחריות חמורה על היצרנים. הללו דואגים לביטוח, אשר ממומן על ידי מחירי המוצרים. וכך משמש גם היצרן כמפזר נזק. כך גם החוק לפיצוי נפגעי תאונת דרכים - הביטוח של הנהג מכסה את הנזקים של הנפגעים. האחריות השילוחית מוסברת כדרך נוספת לפיזור הנזק. באמצעות פיזור הנזק משיגים תוצאה צודקת - גם פיצוי וגם צדק ושוויון. בפס"ד מד”י נ' הום חברה לביטוח בע"מ נקבע, כי כאשר לא ברור מיהו מונע הנזק בעלות הנמוכה ביותר, יש להטיל את האחריות הנזיקית על מפזר הנזק הטוב ביותר.

לסיכום: אף אחת מהמטרות איננה בלעדית. כולן ממלאות תפקידים במסגרת דיני הנזיקין, כאשר הדגש מושם כל פעם על מטרה אחרת.

היש עיקרון כללי של חבות בנזיקין?

פקודת הנזיקין

פקודת הנזיקין נחקקה ב- 1944, ונכנסה לתוקף ב- 1947. פקודה זו מהווה במידה רבה קודיפיקציה של ה- COMMON LAW האנגלי, כפי שנערך עוד לפני כן בקפריסין. ב – 1968 נכנס לתוקף נוסח חדש לפקודת הנזיקין.

בדומה לחוק העונשין, גם פקודת הנזיקין ראשיתה בהוראות כלליות.

סעיפים 1 ו- 2 עוסקים בפרשנות הפקודה, וסעיפים 3-22 המהווים הוראות כלליות בנוגע לזכויות ולחובות בנזיקין. לאחריהן מופיעה רשימת העוולות (סעיפים 23-63). העוולות סדורות ללא קו משותף, ועוולות רבות צמודות ללא כל קשר ביניהן. הסיבה היא שהעוולות התפתחו בצורה קזואיסטית ממקרה למקרה. המחוקק הבריטי העביר את העוולות למסגרת חקיקתית, ללא כל בחינה סיסתמטית אם יש בהן חפיפה או חוסר, וכך נוצרה מציאות משפטית אשר בה מוכרת חפיפה ניכרת בין העוולות השונות. סעיפים 64-70 עוסקים באשם וקשר סיבתי – גורמים שבדרך כלל יש צורך להוכיח את קיומם. סעיפים 71-89 עוסקים בתרופות הניתנות בשל גרימת נזק. הפקודה נחתמת בהוראות שונות (סעיפים 91-93).

כאמור, סעיפים 1 ו- 2 עניינם בפרשנות הפקודה:

סעיף 1 קובע כי פירוש הפקודה יתבצע בהתאם לעיקרי הפרשנות המשפטית המקובלים באנגליה. אלא שסעיף 15 (ג) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, סעיף שהוסף ב – 1972 קובע: "כל הוראה בחוק שלפיה יש לפרש אותו או ביטויים שבו לפי דיני אנגליה או לפי עיקרי פרשנות משפטית המקובלים באנגליה, לא תהיה עוד הוראה מחייבת". בודאי שאין בכך משום ביטול סעיף 1 לפקודת הנזיקין, אלא קביעה שההוראה בסעיף זה אינה מחייבת. למעשה, לא הכניס סעיף 15 (ג) הנ"ל שינוי מהותי, שכן בפרשנות חוק מסתמכים בין היתר על מטרת החקיקה, וממילא יפנו למשפט האנגלי – בין אם קיימת הוראה בחוק ובין אם לאו.

העוולות שבפקודת הנזיקין מהוות רשימה סגורה של עוולות, ולא ניתן להוסיף בפקודה עוולות נוספות. בפס"ד וידר נ' היועץ המשפטי נידונה השאלה האם ניתן להכניס עוולה של אובדן שירותים של משרת למשפט הישראלי.

(העוולה מוכרת בדין האנגלי). בית המשפט פסק שלא ניתן לעשות כן.

לכאורה, יכול בית המשפט במקרה של לאקונה, כמו במקרה של וידר, להסתמך על סימן 46 לדבר המלך במועצתו ולפנות להלכות ה – COMMON LAW וה – EQUITY. אלא שלא כל חוסר הסדר בחוק הוא לאקונה, שכן לעיתים מדובר על הסדר שלילי, וההכרעה אם לפנינו הסדר שלילי או לאקונה היא שאלה של פרשנות. בית המשפט קבע, כי פקודת הנזיקין היא רשימה סגורה, ועוולה שאינה מצויה בה הרי היא כהסדר שלילי. כך קבע בית המשפט שעוולה של פגיעה בפרטיות (פס"ד ידין נ' צ.ד. – טרם נחקק חוק הגנת הפרטיות) ועוולה של גרימת נזק בגין עדות שקר (פס"ד רויטמן נ' בנק המזרחי) אינן מוכרות בדין הישראלי. בית המשפט נעזר בסעיף 3 לפקודה הקובע כי: "הדברים להלן בפקודה זו הם עוולות" – כלומר הדברים המנויים בפקודה הם עוולות – הם ולא אחרים. אלא שחוק יסודות המשפט, תש"ם – 1980 ביטל את סעיף 46 הנ"ל וקבע מקורות חלופיים למילוי לאקונות. השאלה, האם רשימת העוולות היא רשימה סגורה רלבנטית לכן גם היום, שכן אם היא סגורה, לא ניתן לדבר על לאקונה ולהיזקק לחוק יסודות המשפט. מאחר שהרשימה סגורה לא ניתן ליצור עוולות חדשות בדרך של מילוי לאקונות.

הרחבת מסגרת דיני הנזיקין על ידי הדין הישראלי