|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
ניתן להצביע על מספר מטרות לדיני הנזיקין.
אמנם חלק מהמטרות, שעליהן הצביעו מלומדים ושופטים בעבר אינם
רלבנטיים עוד כיום, אך נציינם בכל זאת:
1.
הענשה
- בעבר סברו כי מטרת דיני הנזיקין היא להעניש את המזיק, אלא שכדי
להעניש אדם במשפט פלילי יש צורך באשם, ואילו דיני הנזיקין מפצים על
עונש גם בהיעדר אשם. נוסף על כך: דיני הנזיקין - בניגוד
למשפט הפלילי - מאפשרים למזיק לבטח עצמו, ומכאן שלא ייענש.
2.
הרתעה
- מטרה זו מאפשרת להסביר את ההגיון מאחורי האחריות השילוחית המוטלת
על המעביד. בפס"ד מד”י נ' מדר נקבע כי הפיקוח של
המעביד על עובדיו נובע מחששו שהוא ייענש באחריות שילוחית. גם העובד
נרתע מתשלום פיצויים או מפיטורים ולכן יפעל לבצע את עבודתו כראוי.
אלא שניתן להצביע על מספר טענות כנגד גישה זו. ראשית, במקרים רבים
לא האחריות הנזיקית מרתיעה את האדם, אלא גורמים אחרים, כמו הסכנה
מפני גרימת נזק - עצמי. יצרן שייצר מוצרים לא בטיחותיים - לא יקנה
ממנו סחורה. את ההרתעה מספק דווקא המשפט הפלילי(ניתן לטעון, כי
אמנם האחריות הפלילית היא האלמנט המרתיע העיקרי, אך גם באחריות
הנזיקית יש מן התרעה). שנית ,כדי שאדם יירתע וימנע מנזק, עליו
להיות מודע לכך, ובמקרים רבים אין האנשים מודעים למידת אחריותם.
שלישית, גם במקרה שנגרם נזק, לא תמיד יצטרך המזיק לפצות את הניזוק.
כך במקרה שהמזיק נמלט, או כאשר התביעה אינה מצליחה להוכיח את קיום
העוולה. רביעית, דיני הנזיקין מאפשרים ביטוח מפני תשלום פיצויים.
כך מופחת במידה רבה גורם ההרתעה, אם כי לא נשלל לחלוטין, בשל
גורמים כמו השתתפות - עצמית, הסיכון של עליית - הפרמיות וכו'.
3.
השגת צדק
- מבחינת המזיק, הוא ייענש על הנזק שגרם. מבחינת הניזוק – הוא
יפוצה על הנזק שנגרם לו. יש הטוענים כי המזיק ישלם תמיד על הנזק
שגרם, גם אם לא היה כל אשם. אחרים סבורים כי המזיק יצטרך לפצות את
הניזוק רק כאשר התנהגותו הייתה רשלנית או זדונית.
4.
השגת יעילות מצרפית
- הגישה הכלכלית התפתחה מאוד בעשורים האחרונים. שתי הנחות יסוד
עומדות בבסיסה. הראשונה היא כי בני האדם פועלים בצורה רציונאלית
ושואפים למקסם את רווחיהם. השנייה היא כי מטרת דיני הנזיקין היא
להביא להקצאת משאבים היעילה ביותר.
נסתכל על הדוגמא הבאה: מפעל מזהם את כביסתם של השכנים וגורם להם
נזק כולל של 3,500 ש"ח.
קיימות שתי דרכים למנוע את הנזק: על ידי התקנת מטהר שיותקן על
ארובת המפעל ומחירו 1,500 ש"ח, או על ידי קניית מכונת כביסה לשכנים
במחיר כולל של 2,500 ש"ח. אם בית המשפט יפסוק נגד המפעל, הוא יבחר
באלטרנטיבה הזולה ביותר - קניית מטהר. אם בית המשפט יפסוק נגד
השכנים - גם הם יבחרו באלטרנטיבה הזולה ביותר - קניית מטהר עבור
המפעל. לא משנה מה התוצאה המשפטית, התוצאה היעילה מושגת. אלא שהנחה
זאת אינה מדויקת, שכן ברוב המקרים קיימות עלויות - עסקה, אשר יביאו
לעיתים לבחירה באופציות האחרות. במצב זה יש רלבנטיות לכל המשפטי.
התיאוריה הכלכלית טוענת, כי הכלל המשפטי צריך להיות זה שיאפשר את
מניעת הנזק במחיר הזול ביותר לחברה. משמצאנו את האופציה הזולה
ביותר, נקבע לפיה את הכלל המשפטי.
תפקיד דיני הנזיקין יהיה להגדיל את הרווחה המצרפית של כלל החברה,
על ידי תמריצים והתרעה. ההרתעה יכולה להביא לשינוי בהיקף הפעילות
(המפעל ייצר פחות כדי להקטין את הזיהום) או בטיב הפעילות (המפעיל
ייצר פחות כדי להקטין את הזיהום) או בטיב הפעילות (המפעיל יגדיל את
רמת הבטיחות ויתקין אמצעים להקטנת הנזק).
קלברזי
(CALABRESI)
מתייחס לשני סוגים של הרתעה: הרתעה קולקטיבית (או: הרתעה ספציפית)
- אורגן קולקטיבי כלשהו - בית המשפט או המחוקק - קובע מהו השינוי
הדרוש ומחייב את הצדדים לפעול להשגתו; והרתעה שוקית (או: הרתעה
כללית) - גם בהעדר חוק או פסיקה, הצדדים לסכסוך יגיעו בעצמם לפתרון
היעיל ביותר.
הגישה הכלכלית נדונה בפס"ד אתא נ' שוורץ. המפעל גרם
לנזק שכן (מטרד של רעש) אשר פנה לבית המשפט בבקשה להוציא צו מניעה
נגד המפעל. המפעל טען, כי לפי הגישה הכלכלית יעיל יותר לפצות את
השכן ולאפשר לו לעבור להתגורר במקום אחר מאשר להפסיק את פעילות
המפעל. בית המשפט העליון לא קיבל את הגישה הזאת, והשופט שמגר
פסק: "אין פירושו של דבר כי המשמעות הכלכלית של מתן התרופה מבחינתו
של מהעוול אינה נשקלת במכלול השיקולים, ובמידה והפגיעה מוטעה יותר
גם גדלה משקלה של המשמעות האמורה. אך אין יסוד לסברה, כאילו יש
ערכים כלכליים השוואתיים משקל מכריע, הקובע כאילו על פי נוסחה
מתמטית את התוצאה בבחירת התרופה. סברה זו מתעלמת מהמרכיב היסודי של
הסוגייה שלפנינו שהיא הגנת האדם בפגיעה". כלומר, אין להיעזר
בשיקולים כלכליים, זאת בהתאם לאמור בסעיף 74 לפקודת הנזיקין.
מספר חולשות יש לתיאוריה הכלכלית. הביקורת של השופט שמגר
מציגה אחת מהחולשות - שהדוגלים בתיאוריה הכלכלית רואים בה את חזות
הכל ומתעלמים מגורמים אחרים. נוסף על כך, כדי להפעיל את הגישה
הכלכלית צריך שלבית המשפט יהיה מידע רב, שלא תמיד מצוי בפניו. וגם:
ההיזקקות לביטוח מחלישה את יסוד ההרתעה שבגישה זו.
5.
פיזור הנזק
- גישה כלכלית שנייה טוענת כי מטרת דיני הנזיקין היא לפזר את הנזק.
יש להטיל את האחריות הנזיקית על מי שיכול לפזר את הנזר על פני משקל
גדול יותר של אנשים. המדינה היא דוגמה לגוף שיכול לפזר את הנזק,
וכך גם חברות הביטוח. חוק אחריות למוצרים פגומים מטיל אחריות חמורה
על היצרנים. הללו דואגים לביטוח, אשר ממומן על ידי מחירי המוצרים.
וכך משמש גם היצרן כמפזר נזק. כך גם החוק לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
- הביטוח של הנהג מכסה את הנזקים של הנפגעים. האחריות השילוחית
מוסברת כדרך נוספת לפיזור הנזק. באמצעות פיזור הנזק משיגים תוצאה
צודקת - גם פיצוי וגם צדק ושוויון. בפס"ד מד”י נ' הום חברה
לביטוח בע"מ נקבע, כי כאשר לא ברור מיהו מונע הנזק בעלות
הנמוכה ביותר, יש להטיל את האחריות הנזיקית על מפזר הנזק הטוב
ביותר.
לסיכום: אף אחת מהמטרות איננה בלעדית. כולן ממלאות תפקידים במסגרת
דיני הנזיקין, כאשר הדגש מושם כל פעם על מטרה אחרת.
היש עיקרון כללי של חבות בנזיקין?
הרחבת מסגרת דיני הנזיקין על ידי הדין
הישראלי
כדי שאדם יוכל לתבוע בדין, צריך שהאירוע יקנה זכות תביעה, ולכן
אסור על פי דין. שני יסודות צריך להכיר: "נזק" ו"פגיעה".
סעיף
2 לפקודה:
"פגיעה – נגיעה שלא כדין בזכות משפטית". ייתכן מאוד מצב של נזק ללא
פגיעה (SINE
INJURIA DAMNUN)
למשל בעת פתיחת סופרמרקט גדול ליד חנות מכולת קטנה שתיפגע מבחינה
כלכלית, או החלקה של עובד על בוץ בעת ביצוע עבודות חפירה, כפי
שנדון בפס"ד סובחי נ' רכבת ישראל. השופט חשין
כתב בפסק דינו: "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של
אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו באורח תיאורטי – המשפט מטיל
בגינו אחריות נורמטיבית". כלומר, לא בכל מקרה שנגרם לאדם נזק הוא
זכאי לתבוע. צריך שתהיה "פגיעה".
לעומת זאת, ייתכן מצב הפוך של פגיעה ללא נזק (INJURIA
SINE DAMNO).
כליאת שווא, למשל (סעיף 26 לפקודה) – עוולה זאת אינה מחייבת
יסוד של נזק כיסוד מיסודות התביעה. כלומר ניתן לתבוע בדיני נזיקין
כאשר ישנה פגיעה, אף אם אין נזק נגרם. אלא שלעתים נדרש נזק ספציפי
שבגינו ניתן לתבוע, או שבהיעדר נזק ניתן לתבוע אך לא לדרוש
פיצויים.
נוסף על המקרה של נזק ללא פגיעה, לא קיימת זכות תביעה גם עפ"י
האמור בסעיף 4 לפקודה: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה
חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור זכות תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר
דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". כלומר,
אין לבזבז זמנו של בית המשפט בזוטות, להוציא מקרים שעלולים ליצור
זכות נוגדת, שבהם ניתן לתבוע גם אם אלה מעשים של מה בכך.
בעבר רווחה הדעה, כי כל מקום שנגרם נזק לאדם יש לפצותו. עד כדי כך
הייתה דעה זו קיצונית, אשר קבעה כללים של אחריות מוחלטת בכל מקרה.
אלא שההתפתחות התעשייתית וריבוי התאונות הביאה לשינוי גישה קיצונית
זו, ונקבע כי יש צורך במידה מסוימת של אשם כדי לאפשר תביעה
לפיצויים בגין נזק. הוכרו מידות שונות של אשם:
1.
זדון
– כוונה המלווה במניע פסול. זוהי הדרישה בעוולת הנגישה (סעיף 60
לפקודה) ועוולת שקר מפגיע (סעיף 58). להקל על הנתבעים
על ידי עוולות אלה הם אינטרסים לא מוחשיים (שמו הטוב שלא אדם), ועל
כן יש מקום להקל על הנתבעים על ידי דרישה להוכחת מידה חמורה של
אשם.
2.
כוונה
– צפיית התוצאה מראש וחפץ בה, כאשר ייתכן והמניע הוא חיובי. כזו
היא הדרישה בעוולת התרמית ובעוולת התקיפה.
3.
ידיעה
– ידיעה שהתוצאה תקרה. כזו היא הדרישה בעוולת גרם הפרת חוזה.
4.
רשלנות
– קנה המידה לקביעת התרשלות אינה רק סובייקטיבי לנסיבות האירוע,
אלא גם אובייקטיבי, לפי מבחן האדם הסביר.
קיימות אמנם עוולות אשר אינן דורשות כלל אשם (כמו בחוק פיצוי
לנפגעי תאונות דרכים), אך הגישה הרווחת היא כי אין מקום להטיל חובת
פיצויים על אדם אשר גרם נזק שלא באשמתו. מסיבה זאת נקבע בפקודת
הנזיקין כי 12 הוא גיל האחריות בנזיקין, ומי שצעיר מגיל זה אינו
חייב לפצות על נזק שנגרם. אלא שהחסינות הזו אינה מהותית. אין באים
וקובעים כי מאחר שאינו חייב לפצות הרי העוולה כאילו לא התרחשה, שכן
ייתכן שניתן לתבוע באחריות שלוחית את הורי הקטין או מי שהשגיח
עליו. לגבי אחריותם בנזיקין של לקויי דעת, אין הוראה בפקודה, ולכן
מקובל שהם נושאים באחריות בנזיקין.
היחס בין עוולות המסגרת לעוולות
הפרטיקולריות
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
