מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

לעתים האחריות הנזיקית מעוגנת באשם של יותר מאדם אחד. השאלה היא מה מידת האחריות של כל אחד מהגורמים, וכיצד מחולקת האחריות. בשאלה זאת יש להבחין בין שתי סיטואציות. הסיטואציה הראשונה היא שהניזוק עצמו תרם לנזק שנגרם לו עקב אשם עצמי שלו. הסיטואציה השנייה היא שהנזק נגרם עקב אשם של מספר אנשים (ולא על ידי אשם עצמי של הניזוק עצמו).

אשם עצמי תורם

 ילדים

לקויי – דעת

מעוולים יחד 

ניתן להבחין בין שלושה סוגים של מזיקים שאחראים לנזק שנגרם לניזוק:

1.       מזיקים שגורמים נזקים נפרדים – במקרה זה ניתן להפריד בין הנזקים השונים ולכן כל מזיק אחראי לנזק שהוא גרם.

2.       מזיקים שגורמים נזק אחד – אין מדובר במעשה עוולה אחד שבוצע, אלא במעשי עוולה שונים, נפרדים, שגרמו לאדם נזק, אלא שלא ניתן להפריד בין הנזקים השונים (בניגוד לקבוצה 1) ולכן לא ניתן להגיד, מה הנזק שגרם כל מזיק. למשל, כאשר שתי מכוניות מתנגשות בו זמנית במכונית שלישית, או כאשר שתי מכוניות מתנגשות אחת אחרי השנייה – במכונית השלישית. במקרה זה המזיקים אחראים ביחד ולחוד. כלומר, הניזוק יכול לתבוע את הנזק מכל אחד מהמזיקים, ויכול הוא לתבוע את מלוא הנזק שנגרם לו מאחד מהם.

3.       מזיקים במשותף – אין מדובר במספר מעשי עוולה שבוצעו (בניגוד לקבוצה 2) אלא במעשה עוולה אחד שבוצע על ידי מספר מזיקים. למשל, כאשר מספר אנשים משתתפים בשוד, או כאשר אחראי המעביד יחד עם העובד באחריות שלוחית, או כאשר מספר אנשים שותפים בהחזקה במקרקעין וחובת הזהירות של המחזיק במקרקעין מוטלת על כולם. גם כאן המזיקים אחראים ביחד ולחוד, כפי שנקבע בסעיף 11: כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". 

קושי מסוים מתעורר, כאשר רק אדם אחד גרם לנזק, ויודעים כי הוא שייך לקבוצה מסוימת של אנשים, אך אין יודעים בדיוק מי מבין האנשים הוא המזיק. השאלה היא, האם ניתן להטיל אחריות על כל הקבוצה. בפס"ד פינס נ' בן עמירה, וכן בפס"ד עמיר נ' קוניפנו עסקו בתי המשפט העליון בסוגיה זאת. בניגוד לבית המשפט האנגלי, אשר העדיף להטיל אחריות קיבוצית מאשר להותיר את הניזוק ללא פיצוי, בית המשפט העליון דבק בעיקרון שהאחריות הנזיקית היא אחריות אישית. בפס"ד עמיר נ' קוניפנו הטיל בית המשפט אחריות רק על שלושה מתוך ארבעת הנתבעים, כי רק לגביהם הוכח שהתרשלו. השופטת נתניהו בהערת אגב העירה, שאיננה שוללת אפשרות להתפתחות עתידית בפסיקה, כפי שהדבר נעשה בפסיקה האנגלו–אמריקנית, כאשר בנסיבות המצביעות בבירור על מעשה רשלני של הנתבע, והתובע אינו יכול להצביע על האחראי לנזק, יועבר הנטל לנתבעים להוכיח שלא הם גרמו לנזק. מאחר שקיימת אפשרות עתידית לשינוי הגישה, מן הראוי לעמוד על הנסיבות, בהן הכירה הפסיקה האנגלו-אמריקנית באחריות קיבוצית. א' פורת במאמרו "אחריות קיבוצית בדיני נזיקין" מנתח שלוש קבוצות של מקרים, בהם מייחסת הפסיקה האנגלו-אמריקנית אחריות קיבוצית לנפגעים. 

1.       מקרים שבהם לא הוכח שהנתבע גרם לנזק, אך הוכח אשמו, והוכח כי הוא נמנה עם קבוצת אנשים ממנה יצא המזיק. דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד SUMMERS במקרה זה יצאו שלושה אנשים לצוד שלווים. התובע צעד לפני שני חבריו, ונפגע בעינו מכדור תועה שנורה על ידי אחד משני חבריו. שני החברים הנתבעים ירו בו זמנית כדור, ולפיכך אף הם אינם יודעים מי הוא שפגע בתובע. הפסיקה הישראלית אינה מאפשרת פיצויים במקרה זה, מאחר שלא ניתן להוכיח מיהו המזיק. בית המשפט האמריקני קבע שהנטל הוא על הנתבעים להוכיח שלא הם גרמו לנזק, וכיוון שלא היו מסוגלים לעמוד בנטל זה, הרי הטיל על שניהם אחריות. בית המשפט האמריקני ראה תוצאה זאת כצודקת, בשל אשמם של שני הנתבעים. מקרה נוסף נדון בפס"ד SINDELL. בארצות הברית ייצרו עשרות חברות במשותף תרופה לנשים בהיריון. לאחר שנים נתברר, כי לתרופה זאת יש תופעת לוואי קשה: רבות מהבנות שנולדו לנשים שהשתמשו בתרופה זאת במהלך הריונן, חלו בסרטן. הבנות שחלו בסרטן לא ידעו איזה חברה בדיוק התרשלה, ולכן לא ניתן היה להוכיח מהו הנזק שכל אחת מהנתבעות גרמה. בית המשפט הטיל את האחריות על כל היצרנות, וחילק את האחריות על פי חלקן בשוק (MARKET SHARE). בית המשפט נימק תוצאה משפטית זאת, בכך שעדיף את טובת התובעת, שהיא חפה מכל אשמה, על טובתן של הנתבעות הרשלניות. נוסף על כך, האחריות לכך שלא ניתן לזהות מי החברה שהתרשלה נופלת בסופו של דבר על החברות. תוצאה זאת צודקת גם משיקולים כלכליים של פיזור הנזק והרתעה.

2.       מקרים שבהם לא הוכח האשם של הנתבע, אך הוכח שהוא גרם לנזק, וכי הוא שייך לקבוצת אנשים שמישהו מתוכם אשם. לדוגמה, כאשר שני נהגים מעורבים בתאונה ופוגעים ברכב שלישי. במקרה זה ייתכן, כי רק אשמתו של אחד מהשניים מוכחת, אך יש מקום לחלק את האחריות.

3.       מקרים שבהם לא הוכח האשם של הנתבע, ואף לא הוכח שהנתבע גרם לנזק. אך הנתבע שייך לקבוצת אנשים, אשר מישהו מתוכם גרם לנזק עקב אשמו. דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד בעניין ערוג'י. במקרה זה התפוצץ המנוע של משאיתו של התובע. לפני הפיצוץ טופלה המשאית בשני מוסכים שונים. לא ברור היכן הייתה ההתרשלות, אך ברור כי אחד מהמוסכים אשם וכי גרם לנזק. ביהמ"ש הישראלי דבק בעיקרון האחריות האינדיבידואלית  - לא הכיר באחריות של אף אחד מן המוסכים, אך בפסיקה האנגלו–אמריקאית מקרה כזה מאפשר קבלת פיצויים משני הנתבעים. דוגמה נוספת היא נזק שנגרם לחולה במהלך ניתוח כתוצאה ממעשה עוולה שביצע אחד מהרופאים – המנתחים, אלא שאין יודעים מיהו הרופא שהתרשל וגרם לנזק. 

גם אם בעתיד, אכן יהיה שינוי בהלכה בישראל, ובתי המשפט יטילו אחריות קיבוצית על נתבעים, הרי לא בהכרח יעשו כך בתי המשפט בכל מקרה, שכן לא בכל אחד מהמקרים הללו, הפעלת עיקרון הצדק המתקן מביא למסקנה, כי יש להטיל אחריות, כמו למשל במקרה של פס"ד SUMMERS בעניין ציד השלווים. יש לזכור, כי ישנם שיקולים נוספים של דיני הנזיקין שיכולים להכריע במקרים מסוג אלה, כמו שיקולים של הרתעה או של פיזור הנזק. כך למשל, התוצאה של פס"ד SINDELL עשויה להביא לכך שיצרנים יערכו רישומים, כדי שיוכלו בעתיד להוכיח שלא הם גרמו לנזק. 

למעשה, הכירה הפסיקה הישראלית באחריות קיבוצית, וזאת במקרים של רשלנות רפואית, בתנאים של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (הדבר מעיד על עצמו). ההמלצה של פורת במאמרו היא לאמץ את עיקרון האחריות הקיבוצית בדרך של חקיקה, על אף הסטייה מעיקרון האשם האישי והאחריות האישית. והראיה, ישנם מקרים – כמו למשל בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכבר קיימת סטייה מעיקרון האשם. עד להסדרה חקיקתית, יכול בית המשפט להטיל אחריות קיבוצית במקרים של נזק ראייתי, כמו במקרה של פס"ד נגר נ' וילנסקי, או כמו שאירע בפסק דין SINDELL. 

אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בנושא של מעוולים יחדיו הוא הדיון הנוסף בעניין מלך ג' קורנהויזר. הדיון הנוסף השיב את הסדר על כנו והחזיר את ההלכה למצב הנכון, שכן הדיון בערעור עיוות את המצב המשפטי שהיה קיים עד אז. השאלה שעמדה לדיון הייתה, מה מידת האחריות של קורנהויזר, כמי שהתרשל בשמירה על כלביו, אשר גרמו לנזק רב למלך, וזאת כאשר ברור, כי כלביו של קורנהויזר היו שניים מתוך שלושה כלבים שגרמו לנזק. הבעיה הייתה, שאין יודעים מי הבעלים של הכלב השלישי. מלך תבע את מלוא הפיצויים מקונהויזר. בית המשפט בערעור האזרחי קבע, כי קורנהויזר אחראי רק לשני שלישים מהנזק. דעת המיעוט סברה, כי הכלבים גרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה, ולכן האחריות של בעלי הכלבים היא ביחד ולחוד, ולפיכך רשאי מלך לתבוע את כל נזקו מקורנהוזר. דעת המיעוט בערעור הפכה לדעת הרוב בדיון הנוסף. דעת הרוב בדיון הנוסף הבחינה בין מקרה של חמישה כלבים אשר טרפו עשרה כבשים, ונקבע כי כל כלב אחראי על טריפתן של שתי כבשים, לבין מקרה שמספר כלבים גרמו נזק לאדם אחד. המקרה האחרון הוא מקרה קלאסי של מספר מזיקים שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. לכן, למרות שאין שותפות בין המזיקים, אחריותם היא ביחד ולחוד. 

פקודת הנזיקין גם מסדירה את היחסים בין תביעות של מעוול אחד כלפי מעוול אחר. סעיף 84 (א) קובע: "כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות". נניח, כי A ניזוק ותבע פיצוי מ – B, אחד המזיקים, אלא שלא הצליח להוכיח את אחריותו של B, ולכן לא זכה לפיצוי. A פנה ותבע את המזיק השני C וזכה בתביעה. כעת מבקש C  לתבוע שיפוי מהמזיק השני B. אכן בתביעה של הניזוק כלפיו  לא הצליח המזיק להוכיח את אחריותו של B, אך אין זה אומר שפסק הדין הנ"ל מהווה חסינות מפני תביעת שיפוי כנגדו. מקרה מעין זה אירוע בפס"ד קופת חולים נ' קבוצת כינרת. במקרה זה לגבי אחד המזיקים חלה התיישנות, ולכן זכה בתביעה כנגדו. אך טענת התיישנות זאת – שעמדה ביחס לניזוק – לא עמדה לו כנגד תביעת שיפוי שהגיש מזיק אחר שחויב לשלם פיצויים למזיק. המבחן שנקבע בסעיף 84 (א) הוא, האם מבחינת הדין המהותי, ביצע המזיק האחר עוולה, באופן שיש לראותו כמזיק ביחס עם התובע שיפוי. לכן, גם אם התביעה התיישנה, אך הוא אחראי מבחינת הדין המהותי, בית המשפט יכיר בזכותו של המזיק האחר לשיפוי. 

סעיף 84 (ב) מתייחס למידת השיפוי וקובע: "בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי השתתפות בסכום שייקבע בית המשפט על פי הצדק היושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטר אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא". המבחן הוא מבחן האשם המוסרי, כלומר בודקים את מידת אשמם המוסרי של המזיקים ביחד לניזוק. כאשר לא ניתן להעריך את מידת האשם המוסרי, מחלק בית המשפט את הפיצויים במידה שווה.

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים