|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
לעתים האחריות הנזיקית מעוגנת באשם של יותר מאדם אחד. השאלה היא מה
מידת האחריות של כל אחד מהגורמים, וכיצד מחולקת האחריות. בשאלה זאת
יש להבחין בין שתי סיטואציות. הסיטואציה הראשונה היא שהניזוק עצמו
תרם לנזק שנגרם לו עקב אשם עצמי שלו. הסיטואציה השנייה היא שהנזק
נגרם עקב אשם של מספר אנשים (ולא על ידי אשם עצמי של הניזוק עצמו).
אשם עצמי
תורם
ילדים
לקויי
–
דעת
דנו בשאלת האשם התורם, כאשר דנו בשאלה, האם ניתן להתחשב בגורמים
סובייקטיביים של הנתבע. ראינו, כי ניתן להטיל אחריות על אדם
לקוי-דעת, ולכן ניתן גם לפסוק כנגדו אשם - תורם, וזאת בשל מטרת
דיני הנזיקין. אך יש מקום להבחין בין אחריות של לקוי-דעת לעניין
אחריותו כלפי אחר, לבין אחריות של לקוי-דעת לעניין אשמו
–
התורם, שהרי סעיף 68 (א) מתחשב באשם המוסרי של התובע.
דהיינו, בשאלת האשם התורם יש מקום להתחשב בהיותו של התובע לקוי
–
דעת.
שני סעיפים בפקודת הנזיקין עוסקים ביחס שבין התובע לנתבע. סעיף
66 קובע: "מקום שגם התובע וגם הנתבע גרמו לנזק באשמם, אלא
שהתנהגותו של הנתבע היא שהביאה לידי אשמו של התובע, רשאי בית המשפט
להגדיל את הפיצויים שהנתבע הייה חייב לשלם, אילולא הוראות סעיף
64, ובלבד שלא יעלו על סכום שהיה חייב לשלם לולא גרם התובע
לנזק באשמו. סעיף זה מתייחס למצבים בהם ניתן לייחס לתובע אשם
–
תורם, אלא שהאשם התורם נגרם בשל התנהגותו של הנתבע. במקרה זה יחול
ביהמ"ש להתעלם מהאשם
–
התורם של התובע, ולפסוק לטובתו 100% פיצוי. דוגמה לכך ניתן למצוא
בפס"ד נתן נ' עבדאללה. במקרה זה אדם אמיד, מבוגר
ונשוי פיתה בחורה צעירה לחיות עמו, מתוך הבטחה שיישאה לאישה. הוא
לא עמד בהבטחתו זאת. היא תבעה את הגבר, בין היתר בעוולה של תרמית.
טענתו של הנתבע, כי בהתנהגותה של התובעת היה אשם תורם נדחתה, מאחר
והאשם
–
התורם נבע מהתנהגותו של הנתבע.
סעיף 65
מתייחס למצב הפוך וקובע: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של
התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבות
לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים שבית המשפט יראה לצודק".
במקרה זה התנהגות התובע היא שהביאה לאשמו של הנתבע. כלומר, צריך
להיות קשר סיבתי בין התנהגות התובע לבין האשם של הנתבע. כזכור,
במקרה של אשם תורם יש צורך בקשר סיבתי בין אשמו של התובע לבין הנזק
שנגרם לו. מכאן עולה, כי סעיף הוראת סעיף 65 רחבה יותר
מההוראה שבסעיף 68 (א), שכן סעיף 65 מתייחס
להתנהגותו של התובע, ולאו דווקא לאשמו. אלא שבית המשפט המחוזי
בפס"ד הכרט נ' קוס קבע, כי למרות שהסעיף מדבר במינוח
כללי
–
התנהגותו של התובע, הרי בית המשפט בוחן למעשה את כל נסיבות המקרה,
ורק אם יוכח שהיה דופי בהתנהגות התובע שגרמה לאשמו של הנתבע, רק אז
יהיה בית המשפט מוכן להפעיל את הוראת סעיף 65. כלומר, בית
המשפט דורש מידה מסוימת של אשם בהתנהגותו של התובע. השאלה התעוררה
שוב בפס"ד לאריך נ' ונגלוביץ. במקרה זה מדובר בשני
נערים שיצאו בהפסקת בית הספר לקנות גלידה. המשיב דרך על רגל
המערער. המערער הגיב והכה את המשיב בבטנו. המשיב איבד את נשימתו,
קם על רגליו, והנחית אגרוף בפניו של המערער. משקפיו של המערער
נשברו, שבר זכוכית חדר לעינו של המערער וגרם לנזק בלתי הפיך. בית
המשפט המחוזי הפעיל במקרה זה את הוראת סעיף 65 וקבע
שהתנהגותו של המערער גרמה לאשמו של הנתבע. גם בית המשפט העליון סבר
כך, אלא שהפך את היחס בחלוקת האחריות לעומת בית המשפט המחוזי,
והטיל שני שלישים מהאחריות על המשיב, ושליש על המערער.
הפסיקה מכירה בחובתו של ניזוק לנקוט אמצעים להקטנת נזקו. חובה כזאת
קיימת גם בדיני החוזים, כפי שנקבע בסעיף 14 (א) לחוק החוזים
(תרופות בשל הפרת חוזה). קיים הבדל בין החובה להקטין את הנזק
לבין ההגנה של אשם תורם, שכן אשם תורם מתייחס הן להתנהגות של
הניזוק לפי קרות הנזק. והן להתנהגות שלאחר הנזק, ואילו החובה
להקטין את הנזק חלה על הניזוק רק בשלב שלאחר קרות הנזק. יש גם שוני
בתוצאה שבהפעלת הכללים. כאשר מדובר בחובת הקטנת הנזק, בודקים מהו
אותו נזק שהניזוק יכל למנוע ולא מנע. ומפחיתים את הנזק הזה מסך
הנזק שנגרם לניזוק כתוצאה מהעוולה. לעומת זאת, כאשר מדובר באשם
התורם של הניזוק, קובעים איזה אחוז מהנזק מייחסים לניזוק, ומפחיתים
את שיעור הפיצויים באחוז הזה. כלומר, במקרה של אשם תורם אין בית
המשפט בודק את הנזק הספציפי, אלא החישוב הוא על בסיס של אחוזים.
שאלה שהועלתה היא, האם ניתן להחיל את חובת הקטנת הנזק גם בדיני
הנזיקין. מצד אחד לטעון, כי בפקודת הנזיקין קיימת לאקונה, ולכן לפי
חוק יסודות המשפט, ניתן על דרך של היקש מחוק החוזים (תרופות),
להחיל את החובה גם בדיני הנזיקין. אחרים יטענו, כי אין מדובר
בלאקונה, כי אם בהסדר השלילי. כזכור, רשימת העוולות שבפקודת הניקין
היא רשימה סגורה, אך אין זה כך לגבי ההגנות. לפיכך דרך ההיקש היא
לגיטימית. כמו כן ניתן לטעון, כי החובה להקטין את הנזק היא מקרה
פרטי של אשם תורם, או שניתן לטעון, כי את הנזק שהניזוק היה צריך
למנוע, אין בכלל מייחסים למזיק, ולפיכך אינו אחראי להם. הפסיקה
החילה את ההגנה של חובת הקטנת הנזק, אך בלי לדון כלל בשאלת הבסיס
המשפטי להגנה זאת.
בעיות בנוגע לחובה להקטין את הנזק מתעוררות במקרים של החובה לעבור
ניתוח, והחובה לחזור לעבודה. בית המשפט בפס"ד בן לב נ' מגד
קבע: "אין דורשים מהנפגע שיצא מכליו על מנת להיטיב את נזקו ולשפר
את מצבו. הנדרש ממנו הוא עשיית מעשים סבירים כדי לשקם עצמו, ולא
מעבר לכך". למעשה, קבע כאן בית המשפט את הנורמה הכללית של הסבירות,
אך לא פסק כיצד ניזוק סביר צריך לנהוג. השופט דב לוין מציע
לבדוק, האם הניזוק היה נוהג בדרך שנהג, גם אם הנזק היה נגרם לו שלא
על ידי מעשה עוולה של אחר, כי אם בדרך אחרת. מבחן זה של השופט
לוין הוא תשובה להתנהגותם של ניזוקים רבים, המסרבים לעבור
ניתוח רפואי שיקטין את נזקם, כיוון שהם רוצים לתבוע פיצויים בסכום
גבוה, ולאחר מכן יעברו את הניתוח וישפרו את מצבם. השופט ברק
בפס"ד גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ דוחה את
מבחנו זה של השופט לוין. לדעת השופט ברק, זהו מבחן
מחמיר מדי עם הניזוק, שכן זוהי מידת חסידות לדרוש מאדם
–
כאשר אחר פוגע בו
–
לנהוג כפי שהיה נוהג אם הנזק היה נגרם לו שלא על ידי מעשה עוולה.
בכל ניתוח רפואי קיים סיכון, ולכן הטלת חובה של הניזוק לעבור
ניתוח, היא הטלת חובה חמורה ביותר. בפס"ד בן לב נ' מגד
אומר השופט לוין, שזכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת את
הסיכון שכרוך בניתוח, אם לאו, בית המשפט לא יתערב בשיקוליו, ולא
יפחית מסכום הפיצויים אם יסרב לעבור את הניתוח. אלא שגישה זאת לא
נתקבלה בפסיקה שלאחר מכן. הסתייגות מצויה כבר בפס"ד לוי נ'
מזרחי ואח' השופט וייס הלך אמנם בדרכו של השופט
לוין, אך השופטת נתניהו סברה שאין לקובע כלל גורף, שאדם
אינו חייב לעבור ניתוח להקטנת הנזק. יש לסייג כלל זה, ולבדוק בכל
מקרה האם הסירוב לעבור ניתוח היה סביר. במקרה הנדון באותו פסק דין,
גם לפי קנה מידה שמחמיר עם הניזוק, אין מקום לחייבו לעבור ניתוח,
ולכן לא הייתה צריכה השופטת נתניהו לקבוע מבחן אחיד.
השופטת בן פורת הסכימה לתוצאה של פסק הדין בלי להביע עמדה
בסוגיה זאת. גישתה של השופטת נתניהו לקבוע מבחן אחיד.
השופטת בן פורת הסכימה לתוצאה של פסק הדין בלי להביע דעה
בסוגיה זאת. גישתה של השופטת נתניהו בפס"ד גולדפרב נ'
כלל חברה לביטוח בע"מ. לדעת השופט ברק, יש לערוך
איזון ולבדוק בכל מקרה את השיקולים שהנחו את הניזוק: האם מדובר
בסיכון חמור, מהו הסיכוי של ההצלחה בניתוח, מה מידת הסבל שעלול
הניזוק לסבול אם יעברו את ניתוח. בכל הגורמים הללו יש להתחשב. ברק
מוכן אף להתחשב בשיקולים סובייקטיביים שאף הם רלבנטיים להחלטתו של
הניזוק, שכן יש לזכור, כי לכל אדם קיים סף מסוים של נכונות לקחת
סיכון, לכן גם אם הסיכונים אינם גדולים, ייתכן ובית המשפט יכיר
בסירוב לעבור ניתוח, משל כאשר אדם סובל מטראומה בשל ניתוח בעבר.
במקרה הנדון בפס"ד גולדפרב קבע ביהמ"ש כי הסירוב של
הניזוק לעבור ניתוח לא היה מוצדק, ולכן הפחית מסכום הפיצויים, אך
הוסיף את עלויות הניתוח.
ביהמ"ש נדרש לסוגיה זאת גם בפס"ד דונפלד נ' מנורה.
במקרה זה מדובר היה בניתוח של השתלת קרנית. השופט מצא קבע,
שהסירוב של המערער לעבור ניתוח הוא בלתי סביר לאור הסיכויים
הגדולים בהצלחת הניתוח, והסיכון הקטן הכרוך בו. בית המשפט הפחית
מסכום הפיצויים, בהתאם לשיעור הקטנת הנזק, אך הוסיף להם את עלויות
הניתוח, וכן את אובדן השתכרותו של הניזוק בעקבות הניתוח שיעבור.
בית המשפט סבר במקרה זה, כי סירובו של הניזוק לעבור ניתוח אינו
סירוב כן ואמיתי, כי אם תחבולה לקבל פיצויים, ולאחר מכן יעבור את
הניתוח. לעומת זאת בפס"ד אליהו נ' בורבה דחה בית
המשפט את הטענה, כי הניזוק הפר את חובתו להקטין את הנזק, משום
שסירב לעבור ניתוח. הניזוק במקרה זה הסתמך על עצה של רופא שלא
לעבור את הניתוח. אמנם, המומחה הרפואי שמינה בית המשפט המליץ על
הניתוח, אך הכיר בקיומה של אסכולה אחרת, הסבורה כי הניתוח אינו
רצוי. הניזוק הסתמך לפיכך על חוות דעת רפואית, ולכן לא הפר את
חובתו להקטין הנזק. השופט טל העיר בפסק הדין כי זכותו של
אדם על גופו קיבלה משנה תוקף בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם
וחירותו, ומכאן נובעת זכותו של האדם לסרב לטיפול רפואי. זאת היא
למעשה הגישה ההפוכה לחלוטין לגישתו של השופט לוין, אשר ביקש
לבדוק אם התנהגותו של הניזוק הייתה זהה לו היה ניזוק שלא במעשה
עוולה.
החובה להקטין את הנזק תיתכן גם במקרה של החובה לחזור לעבודה. בית
המשפט קבע, כי חובתו של אם היא לחזור לעבודה, ואם משמעות הדבר שהוא
צריך להתפשר על עבודה שונה, עליו לקבל הצעת עבודה זאת. אם סרב
לחזור לעבודה, יפסוק בית המשפט פיצוי רק על אותו הפסד שלא יכול היה
למנוע. סוגיה זאת עלתה בפס"ד גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ
ואח'. במקרה זה ניזוק התובע עקב אירוע עוולתי, הפך לצולע
והפסיק את עבודתו כמורה, משום שהתבייש בצליעתו בפני תלמידיו. בית
המשפט קבע, כי בכך הפר את חובתו להקטין את הנזק. פסיקה זאת נובעת
משיקולים של מדיניות, שאין בית המשפט רוצה להכיר בכך שאדם יתבייש
בנכותו.
מעוולים יחד
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
