מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

לעתים האחריות הנזיקית מעוגנת באשם של יותר מאדם אחד. השאלה היא מה מידת האחריות של כל אחד מהגורמים, וכיצד מחולקת האחריות. בשאלה זאת יש להבחין בין שתי סיטואציות. הסיטואציה הראשונה היא שהניזוק עצמו תרם לנזק שנגרם לו עקב אשם עצמי שלו. הסיטואציה השנייה היא שהנזק נגרם עקב אשם של מספר אנשים (ולא על ידי אשם עצמי של הניזוק עצמו).

אשם עצמי תורם

החוק אינו מכיר בחובת זהירות של אדם כלפי עצמו. אבל, יכול להיות מצב שבית המשפט יכיר בכך, כי גם התובע אחראי – במידה זאת או אחרת – לנזק שנגרם לו. סיטואציה זאת מוסדרת בסעיף 68. עד שנת 1945 הייתה טענה של אדם תורם טענת הגנה מוחלטת לנתבע. כלומר, עד שנה זאת, אם הוכיח הנתבע כי הנזק נגרם גם בשל אשמו התורם של התובע. הרי היה פטור כליל מתשלום פיצויים. כיום קובע סעיף 68 (א) במפורש, כי אשם תורם איננו שולל את אחריותו של הנתבע, אלא אך גורם להפחתת הפיצויים שלהם זכאי הניזוק.

סעיף 68 (א) קובע שהפיצויים יופחתו "בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". כלומר, המבחן שנקבע הוא מבחן האשם המוסרי. על בית המשפט לבדוק, מה מידת האשם המוסרי של התובע לנזק ובהתאם להפחית מסכום הפיצויים. בתי המשפט נעזרו גם במבחן האדם הסביר, דהיינו בחנו, האם התנהגות הניזוק הייתה התנהגות שאדם סביר היה נוהג כמותה באותה נסיבות. באמצעות מבחן האדם הסביר יכול בית המשפט להכריע לגבי מבחן האשם המוסרי. השימוש במבחן האדם הסביר הוא כמבחן עזר בלבד. ואכן, לא תמיד ניתן להיעזר במבחן זה. למשל, מבחן האדם הסביר אינו מתחשב במגבלות מיוחדות של הניזוק, ולכן לא ניתן להיעזר במבחן העזר במקרה שלמגבלות המיוחדות של הניזוק היה תפקיד חשוב בהתנהגותו. המבחן היחידי במקרה כזה הוא לעולם מבחן האשם המוסרי. 

נקודה נוספת שהפסיקה הדגישה היא, שלא כל התנהגות שאילו בוצעה על ידי אחר הייתה נחשבת רשלנית, רואים אותה ככזאת כאשר הניזוק ביצע אותה. הסיבה היא, שלא הרי חובתו של אדם כלפי חברו, כהרי חובת הזהירות שלו כלפי עצמו. מכאן הגיע השופט ברק למסקנה, כי לא ניתן לשפוט את סוגיית האשם התורם על פי המבחנים בהם בודקים את שאלת  אחריותו של הנתבע. בפסק דין לה נסיונל נ' סטרפלסט תעשיות 1967 בע"מ אומר השופט ברק: "לא הרי רשלנותו של התובע הגורמת נזק לאחר, כהרי רשלנותו של התובע הגורמת נזק לעצמו. הרשלנות הראשונה היא רשלנות יוצרת אחריות, והיא נבחנת על פי אמת התנהגות שהחוק מטיל על אדם כלפי חברו. הרשלנות השנייה היא רשלנות עצמית, והיא נבחנה על פי רמת ההתנהגות שהחוק מטיל על אדם כלפי עצמו. אותן נסיבות עצמן עשויות להיחשב כהתנהגות רשלנית של אדם כלפי  זולתו, מבלי שהן ייחשבו כהתנהגות רשלנית של אדם כלפי עצמו". ההבחנה בין אחריות של אדם כלפי אחר ובין אחריותו של אדם כלפי עצמו בולטת במיוחד בשלוש קטיגוריות של מקרים. בשלושת בקטיגוריות הבאות: עובדים, ילדים ולקויי דעת, הציגה הפסיקה סטנדרטים שונים של התנהגות, כפי שנראה להלן.

 ילדים

לקויי – דעת

מעוולים יחד

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים