מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

הפיצויים הם סעד העיקרי בדיני הנזיקין. מטרתם היא להשיב את הניזוק, עד כמה שאפשר, למצב בו היה טרם ביצוע מעשה העוולה. אלא שלא תמיד ניתן לעמוד במטרה זאת, במיוחד כאשר מדובר בנזקי גוף. במקרה מסוג זה, יש לתת משמעות מעט שונה למטרה הכללית של "השבת המצב לקדמותו" ולהגיד כי הפיצויים נועדו לנסות ולדמות את מצבו של הניזוק למצב שהיה טרם ביצע העוולה. על אף המטרה הכללית של דיני הנזיקין, לעתים סוטים בתי המשפט ממטרה זאת, ופוסקים פיצויים שאינם נועדים להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. נבחן מקרים אלו. 

פיצויים נומינאליים = פיצויים נומינאליים הם פיצויים בסכום מינימלי, שבית המשפט פוסק לטובת התובע, על אף שלא נגרם לו כל נזק. פיצויים אלו ניתנים במשפט האנגלי, הן כדי להכיר בזכותו של הנפגע ובהפרתה על ידי הפוגע, והן כדי לאפשר את הטלת הוצאות המשפט על הנתבע. מטרות אלו אינן רלבנטיות במשפט הישראלי, שכן בית המשפט יכול להכיר בזכותו של הנפגע באמצעות צווים או פסק דין הצהרתי, וכמו כן יכול בית המשפט להטיל את הוצאות המשפט על הנתבע, גם מבלי לחייב אותו בפיצויים. נשאלת השאלה, האם יש מקום לפיצויים נומינאליים במשפט הישראלי: השופט ברנזון בפס"ד פרו  פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח' סבור שכך הוא: "אין ספק שכדי לזכות בפיצויים ממשיים על נזק ממון מיוחד שסבל התובע, עליו לטעון את הנזק עם הפרטים הדרושים ולהוכיחו בדרכי הראיה המקובלים… במה דברים אמורים? בנזק ממון שסבל התובע. כדי לזכות בפיצויים נומינאליים אין צורך בכל זה. פיצויים כאלה ניתנים כדבר מובן מאליו עקב הפרת סימן מסחר… כי נזק ממון אינו מיסודותיה של תביעה כזאת". אלא שקשה לראות, כיצד גישה כזאת מתיישבת עם הוראות החוק בפקודת הנזיקין. סעיף 76 קובע, כי פיצויים יינתנו רק אם סבל התובע נזק. לכן סבור פרופ' ברק "בדיני הנזיקין", כי לא ניתן לפסוק פיצויים נומינאליים בישראל. הראיה היא, כי בנוסח האנגלי של פקודת הנזיקין השתמש המחוקק במונח COMENSATION (להבדיל מ – DAMAGES) כדי לאפשר פיצויים רק על נזק שנגרם למעשה. 

פיצויים עונשיים = לעתים מטיל בית המשפט על הנתבע לשלם פיצויים מעבר לסכום הנזק שהוכח, כדי להביע את מורת רוחו מהתנהגותו של המזיק. אלו הם פיצויים עונשיים, הקרויים גם "פיצויים לדוגמה". יש להבחין בין פיצויים עונשיים לבין פיצויים מוגברים. כאשר מדובר בפגיעה בשמו הטוב של האדם, למשל, הנזק לנפגע הוא נזק שאינו רכושי, ובית המשפט צריך להעריכו. כאשר התנהגותו של המזיק הגדילה את נזקו של הניזוק, הרי מדובר בפיצויים מוגברים, אך לא פיצויים עונשיים. פיצויים עונשיים הם תוספת שנדרש המזיק לשלם על הנזק המוגדר שנקבע. ביקורת רבה נמתחה באנגליה על הפיצויים המוגברים, ואכן בית הלורדים בפס"ד BARNARD ROOKS V. מ – 1964 קבע, כי באופן עקרוני אין מכירים בפיצויים לדוגמה, אך מכירים בהם בשלושה מקרים: כאשר המזיק הנו עובד מדינה הפועל בשרירות ובזדון; כאשר התנהגותו של המזיק נעשתה כדי להביא לעצמו טובת הנאה חומרית, שאינה נשללת ממנו על ידי הפיצויים הרגילים; וכאשר קיים חוק המסמיך במפורש הטלת פיצויים לדוגמה. פרופ' ברק סבור, כי אין מקום לפיצויים עונשיים במשפט הישראלי. גישתו נובעת הן מסעיף 76, המסמיך הטלת פיצויים על הנזק שנגרם לניזוק – ולא מעבר לכך, והן מסעיף 19 לפקודה, הדן בהשפעת מוות על עילת התביעה. בסעיף המקביל במשפט האנגלי, קיימת הוראה, כי אין לפסוק פיצויים לדוגמה לטובת עיזבונו של המנוח. מאחר שהוראה זאת אינה קיימת בישראל, לומד פרופ' ברק, כי לא קיימת בישראל האפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה. לעומת זאת, השופט עציוני בפס"ד פרידמן נ' סבל סבור, כי השמטת הוראה זאת מסעיף 19 הישראלי נועדה לאפשר לבתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים לטובתו של העיזבון. ואכן, בתי המשפט הכירו בסמכותם לפסוק פיצויים עונשיים. נראה, כי השופט קיסטר חולק על כך, אך למעשה אין דבריו מדויקים. בפס"ד מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל אומר השופט קיסטר: "כשלעצמי, לא הייתי גורס שיש סמכות כללית לבית המשפט {לפסוק פיצויים עונשיים} אך בהנחה שסמכות מעין זו קיימת במשפט האזרחי בישראל, הרי שהשימוש בה מוצדק רק בנזקים שאינם ממוניים, כגון נזקי גוף, פגיעה בכבוד או גרימת עגמת נפש לאדם… שהרי שם קשה להעריך את הנזק בכסף". למעשה, בדברים אלה מסכים השופט קיסטר כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוגברים (להבדיל מהסמכות לפסוק פיצויים עונשיים), אך על כך אין איש  חולק. (גם בפס"ד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי קובע השופט לוין, כי "אין חולקים על כך שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט, במשפט ארצנו, לחייב נתבע בתשלום פיצויים עונשיים" גם השופט לוין מתייחס למעשה לפיצויים מוגברים, שכן המקרה שלפניו עניינו נזק בעקבות פרסום לשון הרע. כמו כן, לא מדייק השופט לוין בקביעתו, כי אין חולקים על כך שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוסכמים. למעשה, יש החולקים על כך).  כלומר בתי המשפט  פוסקים פיצויים עונשיים, ואי הם מחויבים לפסיקה האנגלית אשר צמצמה את רשימת המקרים בהם יינתנו פיצויים עונשיים. דוגמה מפורשת לסמכות פיצויים עונשיים מצויה בחוק הפטנטים בסעיף 183 (ג) אך זאת בהגבלה הפיצויים עד לכדי כפל פיצויים על בסיס עונשי. 

פיצויים לבוז = לעתים , כאשר התנהגותו של הניזוק היא כל כך מבישה, רשאי בית המשפט להראות לניזוק, כי הוא בז להתנהגותו זאת, ולכן להפחית משיעור הפיצויים שהוא פוסק לניזוק. בבריטניה קבע בית המשפט באנגליה, בניגוד לגישה שרווחה עד אז, כי בית המשפט לא יפסוק פיצויים לבוז, בשיעור הנמוך מסכום הפיצוי הממשי המגיע לניזוק. דהיינו, כאשר מדובר בנזק ממשי שנגרם לתובע, בית המשפט לא יפחית את שיעור הפיצויים גם אם התנהגותו ראויה לבוז שכן בכל מקרה הוא ראוי לפיצוי על מלוא הנזק שנגרם לו בפס"ד להריך נ' ונגלוביץ לאנגליה  - קיימת הסמכה מפורשת בחוק, בסעיף 65 לפקודת הנזיקין, להתחשב בהתנהגותו של הניזוק, ובגינה להפחית משיעור הפיצויים שצריך הנתבע לשלם.

פיצויים בגין נזקי רכוש

פיצויים בגין נזקי גוף

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים רכושיים

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים לא רכושיים

פיצויים לעיזבון ולתלויים

סעיף 78 מתייחס לזכות התביעה של התלויים: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מה זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיה בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה". סעיף 80 קובע מה יכולים התלויים לתבוע: "בתובענה לפי סעיף 78 יש למסור פרטים בדבר האנשים שלטובתם היא מוגשת ובדבר הפסד הממון שסבל כל אחד מהם עקב מות הנפגע, והפיצויים יינתנו בעד הפסד הממון שסבלו למעשה, או עתידים לסבול אותו למעשה, ובכלל זה הוצאות שהוציאו לקבורתו…". מהגדרתם של התלויים בסעיף 78 עולה, כי אח שנתמך כל חייו על ידי אחיו, לא יוכל לזכות בפיצויים על מותו של האח התומך. בפסיקה מחוזית נקבע עוד, כי גם ידועה בציבור אינה זכאית לפיצויים לפי סעיף 78. ביהמ"ש פירש את המנוח "בן זוג" כבן זוג נשוי. לדעת בית המשפט, כאשר המחוקק רוצה להעניק זכויות לידועה בציבור, הרי הוא כותב זאת במפורש, כך למשל בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר: "בן זוג" לרבות הידוע בציבור כבן זוג" . הוראות דומות מצויות גם בחוק הירושה ובחוק הביטוח הלאומי. 

לעניין הגדרת התלויים שבסעיף 78 מתעוררת גם השאלה, עד איזה גיל ייחשב ילד כתלוי בהוריו. בעבר נקבע, כי גיל סיום התלות הוא גיל 18. אך בית המשפט בפס"ד יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ דחה גישה זאת, שכן אין היא משקפת את המציאות, לפיה הילדים תלויים בהוריהם, בדרך כלל  גם מעבר לגיל 18. במקרה זה נפטר המנוח, והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, בגילאים 19, 15 ו – 10. השופט ברק בפסק הדין יוצר הנחה עובדתית, לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר. הנחה זאת יכול ותיסתר, שכן לעתים התמיכה מפסיקה בגיל צעיר יותר, ולעתים התמיכה נמשכת גם לאחר השירות הצבאי, למשל בתקופת הלימודים באוניברסיטה. 

כך גם עלתה שאלה, האם לעניין התלות של בת הזוג (או בן הזוג) יש להתחשב בסיכוייה להינשא. אם תינשא בשנית, הרי לא תהיה עוד תלויה, בדיון הנוסף בעניין לפידות נ' שליסר קבע, כי אין להתחשב בסיכויים אלה, מאחר שמדובר בנעלם כה גדול, בהערכה כה סתמית וספקולטיבית, אין להתחשב בכך לעניין פסיקת הפיצויים. השופט קיסטר בדעת מיעוט סבר שיש להתחשב ביופייה של האלמנה, בגילה ובבריאותה לעניין חישוב הסיכוי שתינשא בעתיד. בהערת אגב העיר השופט ברנזון, כי אם האלמה כבר נישאה או שהיא מאורסת, הרי שהעתיד ידוע, ובמקרה זה יש להשוות את מצבה של האישה כתלויה בבעלה המנוח, לבין מצב כתלויה בבעל החדש, ומפצים על ההפסד אם קיים. השופט ח' כהן חלק על דעה זאת וסבר, כי גם במקרה זה אי להתחשב בנישואיה החדשים של האלמנה, וודאי שאין להתחשב בנישואים שעתידים להתקיים בעתיד. השאלה עמדה לדיון מאוחר יותר בפס"ד גבאי נ' וליס. במקרה זה טענו הנתבעים, כי גירושיה של האלמנה מבעלה החדש הם פיקטיביים לצורך קבלת הפיצויים. לדעת השופט ד' לוין, יש רלבנטיות לשאלה, האם האלמנה נישאה בשנית או לא. השופט אלון חלק על דעה זאת, וסבר כי אין להתחשב בכך. הסיבה נובעת, בין היתר, מהשאיפה שהאלמנות תשתקמנה ותנשאנה מחדש. השופטת בן פורת הכריעה בין השניים בהסכימה עם השופט ד' לוין. לדעתה אין להתעלם מנישואיה מחדש של האלמנה. גם השופט ברק בפס"ד חונוביץ ואח' נ' כהן ואח' סבור, כי יש להתחשב בסיכוייה של האישה להינשא מחדש לעניין קביעת שיעור הפיצויים. 

בפס"ד ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים נדונה בעיה אחרת, והיא סיכויי הגירושין שבי בני הזוג. במקרה זה הביעה האישה את רצונה להתגרש מבעלה, ולאחר שנהרג בתאונת עבודה במפעל בבעלות המשיבה, תבעה פיצוי מלא עבור התמיכה שהפסידה כתלויה בו. בית המשפט קבע, כי משברור כי האלמנה דרשה את הגירושין, ותיק גירושין היה תלוי ועומד לפני בית המשפט. הרי הנימוק להלכת לפידות – היינו הערפול שבקביעת סיכויי הנישואין – אינו קיים עוד, ולכן יש להפחית משיעור הפיצויים שהיא אמורה לקבל בשל מות בעלה. 

כמו כן הועלתה טענה כי האישה החיה בקיבוץ, ואשר צרכיה מסופקים על ידי הקיבוץ, אינה זכאית לפיצוי עבור תמיכת בעלה שנפטר. בית המשפט בפס"ד הסנה נ' רייף קבע, כי העובדה שבני הזוג חיים בקיבוץ אינה שוללת את חובת הבעל לזון את אשתו. האישה נחשבת לתלויה בבעלה וזכאית לתבוע פיצויים. בית המשפט דן בעניין זה  גם בפס"ד חונוביץ ואח' נ' כהן ואח'. בית המשפט חזר על הלכה זאת, המבוססת גם על הרעיון, כי האישה עשויה להחליט לעזוב את הקיבוץ. במקרה כזה, ואם לא קיבלה פיצוי, ישתנה מצבה של האישה לרעה. 

כיצד מחושב הפסד הממון למעשה אותו סבלו התלויים? – הפסיקה קבעה את מבחן הידות כמבחן לחישוב סכום הפיצויים. העיקרון הטמון מאחורי מבחן זה הוא, שעלות מחייתם של שני אנשים החיים יחדיו היא קטנה מעלות מחייתם של שני אנשים החיים בנפרד. הסיבה היא שישנן הוצאות שאינן גדלות כאשר מספר האנשים באותו בית גדל. כך למשל הוצאות הטלפון של שני אנשים החיים ביחד אינה משתנה במידה ניכרת אם יצטרף אדם שלישי לדירה. לעומת זאת, ישנן הוצאות התלויות במספר האנשים הגרים בדירה, כמו הוצאות על מזון. לכן אם נניח, כי הבעל שהרוויח 9,000 ש"ח בחודש, פרנס את אשתו שלא עבדה, הרי יש לחלק סכום זה לא ל – 2 ידות, כי אם ל – 3 ידות, וכל ידה שווה 3,000 ש"ח. הידה השלישית משקפת את ההוצאות הקבועות. במקרה כזה, אם נפטר הבעל, תזכה האישה בפיצוי עבור 2 ידות, שכן אין נותנים פיצויים עבור הידה של הבעל – שהייתה "נאכלת" על ידו לו היה בחיים. לכן תזכה האישה בפיצוי בסך 6,000 ש"ח לכל חודש. לו היו לבני הזוג שני ילדים הרי היו ארבעה בני משפחה בבית, והיה צריך לחלק את הסכום ל – 5 ידות, אשר כל אחת שווה 1,800 ש"ח. במקרה זה שיעור הפיצויים יהיה בסכום של 4 ידות, דהיינו 7,200 ש"ח. 

בחישוב הידות יש לעתים צורך לקבוע ידות שונות עבור תקופות שונות. כך למשל כאשר אחד הילדים אינו עוד תלוי בהוריו, יש לערוך את החישוב לפי מספר קטן יותר של ידות. כך גם בעת שירותם הצבאי של הילדים, יש להתחשב בתמיכה קטנה יותר עבורם. כמו כן, כשם שאין מעניקים לתלויים את הידה של המנוח, שכן היא "נאכלת" על ידו, כך יש להפחית ממשכורת האישה, את הידה הנאכלת על ידי הבעל. ניקח לדוגמא משפחה בת 5 חברים: שני הורים ושלושה ילדים קטינים. האב מרוויח 12,000 ש"ח בחודש – דהיינו כל ידה שלו שווה ל – 2,000 ש"ח והאם מרוויחה 18,000 ש"ח – וכל ידה שלה שווה 3,000 ש"ח. אם נפטר האב, הרי המשפחה תזכה סכום של 8,000 ש"ח מהמשכורת השנייה הרוויח. אך יש להפחית מסכום זה סכום של  3,000 ש"ח ממשכורת האם שהייתה נאכלת על ידי האב. לכן תקבל המשפחה כפיצויים על מות האב סכום של 5,000 ש" בחודש. כלומר, יש לנכות את חלקו של המנוח לו נשאר בחיים. על הלכה זאת חוזר בית המשפט בפס"ד גבאי נ' לוזון, שם נקבע כי כאשר שני בני הזוג מרוויחים, דהיינו כאשר קיימת "קופה משותפת", יש לבדוק איזה חלק הרוויחה המשפחה ממות אחד מהמפרנסים, ואיזה חלק היא הפסידה עקב כך. 

שיטת הידות אינה השיטה היחידה לחישוב הפיצויים לתלויים. בית המשפט הכיר בשיטה זאת כשיטה יעילה ונוחה, אך במקרים בהם ימצא לנכון שלא להשתמש בשיטה זאת לשם קביעת הנזק, בית המשפט יהיה רשאי לסטות ממנה. 

פסיקה רבה נתעוררה בעקבות סעיף 80, אשר קובע כי הפיצוי לתלויים יינתן עבור "הפסד ממון שסבלו למעשה, או שעתידים לסבול ממעשה". בפס"ד רותם נ' נוף דחה בית המשפט את תביעת התלויים לפצותם על שירותי אם שאבדו להם בעקבות מות האם, שירותים שאינם ניתנים לפיצוי על ידי העסקת עוזרת. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בנזק ממון, שהתלויים יכולים לקבל פיצוי עליו. בפס"ד קרחש ואח' נ' בן עזרא ואח' פסק בית המשפט המחוזי לתלויים פיצוי עבור סבל וצער שסבלו בעקבות מות האם. בית המשפט המחוזי – לאור סעיף 80 לפקודה – ביטל את הפיצויים הללו. השופטת דורנר הצדיקה את פסיקת בית המשפט המחוזי, וקבעה כי אין מקום לפיצוי עבור נזק שאינו נזק ממון. כהגדרתו בסעיף 2 לפקודה: "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". פרופ' ברק באחד ממאמריו מבקר את המצב המשפטי בישראל. הוא מדגיש, כי באנגליה, ממנה נקלט סעיף 80 לפקודת הנזיקין, נקבע בהוראה סטטוטורית, כי התלויים זכאים לפיצוי בעבור נזק לא ממנוי בסכום של 3,500 ליש"ט. ברק מציע למחוקק להתערב ולשנות את הוראת סעיף 80, כדי לאפשר לתלויים לקבל פיצוי גם עבור נזק שאינו ממוני. לדעת ברק, יש להרחיב גם את רשימת התלויים, כך שתכלול גם אח, אחות, דוד דודה וצאצאיהם – ובתנאי שיהיו תלויים בניזוק שניפטר. ואכן, הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 15) מציעה לפצות את התלויים גם על נזק שאינו ממוני. 

סעיף 19 (א) דן בזכויות העיזבון: "נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי העניין". חריג לכלל זה קיים בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976. סעיף 4 לתקנות קובע: "נגרם מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה, יהיה סכום הפיצויים לעיזבונו עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום המקסימלי".

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים