מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

הפיצויים הם סעד העיקרי בדיני הנזיקין. מטרתם היא להשיב את הניזוק, עד כמה שאפשר, למצב בו היה טרם ביצוע מעשה העוולה. אלא שלא תמיד ניתן לעמוד במטרה זאת, במיוחד כאשר מדובר בנזקי גוף. במקרה מסוג זה, יש לתת משמעות מעט שונה למטרה הכללית של "השבת המצב לקדמותו" ולהגיד כי הפיצויים נועדו לנסות ולדמות את מצבו של הניזוק למצב שהיה טרם ביצע העוולה. על אף המטרה הכללית של דיני הנזיקין, לעתים סוטים בתי המשפט ממטרה זאת, ופוסקים פיצויים שאינם נועדים להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. נבחן מקרים אלו. 

פיצויים נומינאליים = פיצויים נומינאליים הם פיצויים בסכום מינימלי, שבית המשפט פוסק לטובת התובע, על אף שלא נגרם לו כל נזק. פיצויים אלו ניתנים במשפט האנגלי, הן כדי להכיר בזכותו של הנפגע ובהפרתה על ידי הפוגע, והן כדי לאפשר את הטלת הוצאות המשפט על הנתבע. מטרות אלו אינן רלבנטיות במשפט הישראלי, שכן בית המשפט יכול להכיר בזכותו של הנפגע באמצעות צווים או פסק דין הצהרתי, וכמו כן יכול בית המשפט להטיל את הוצאות המשפט על הנתבע, גם מבלי לחייב אותו בפיצויים. נשאלת השאלה, האם יש מקום לפיצויים נומינאליים במשפט הישראלי: השופט ברנזון בפס"ד פרו  פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח' סבור שכך הוא: "אין ספק שכדי לזכות בפיצויים ממשיים על נזק ממון מיוחד שסבל התובע, עליו לטעון את הנזק עם הפרטים הדרושים ולהוכיחו בדרכי הראיה המקובלים… במה דברים אמורים? בנזק ממון שסבל התובע. כדי לזכות בפיצויים נומינאליים אין צורך בכל זה. פיצויים כאלה ניתנים כדבר מובן מאליו עקב הפרת סימן מסחר… כי נזק ממון אינו מיסודותיה של תביעה כזאת". אלא שקשה לראות, כיצד גישה כזאת מתיישבת עם הוראות החוק בפקודת הנזיקין. סעיף 76 קובע, כי פיצויים יינתנו רק אם סבל התובע נזק. לכן סבור פרופ' ברק "בדיני הנזיקין", כי לא ניתן לפסוק פיצויים נומינאליים בישראל. הראיה היא, כי בנוסח האנגלי של פקודת הנזיקין השתמש המחוקק במונח COMENSATION (להבדיל מ – DAMAGES) כדי לאפשר פיצויים רק על נזק שנגרם למעשה. 

פיצויים עונשיים = לעתים מטיל בית המשפט על הנתבע לשלם פיצויים מעבר לסכום הנזק שהוכח, כדי להביע את מורת רוחו מהתנהגותו של המזיק. אלו הם פיצויים עונשיים, הקרויים גם "פיצויים לדוגמה". יש להבחין בין פיצויים עונשיים לבין פיצויים מוגברים. כאשר מדובר בפגיעה בשמו הטוב של האדם, למשל, הנזק לנפגע הוא נזק שאינו רכושי, ובית המשפט צריך להעריכו. כאשר התנהגותו של המזיק הגדילה את נזקו של הניזוק, הרי מדובר בפיצויים מוגברים, אך לא פיצויים עונשיים. פיצויים עונשיים הם תוספת שנדרש המזיק לשלם על הנזק המוגדר שנקבע. ביקורת רבה נמתחה באנגליה על הפיצויים המוגברים, ואכן בית הלורדים בפס"ד BARNARD ROOKS V. מ – 1964 קבע, כי באופן עקרוני אין מכירים בפיצויים לדוגמה, אך מכירים בהם בשלושה מקרים: כאשר המזיק הנו עובד מדינה הפועל בשרירות ובזדון; כאשר התנהגותו של המזיק נעשתה כדי להביא לעצמו טובת הנאה חומרית, שאינה נשללת ממנו על ידי הפיצויים הרגילים; וכאשר קיים חוק המסמיך במפורש הטלת פיצויים לדוגמה. פרופ' ברק סבור, כי אין מקום לפיצויים עונשיים במשפט הישראלי. גישתו נובעת הן מסעיף 76, המסמיך הטלת פיצויים על הנזק שנגרם לניזוק – ולא מעבר לכך, והן מסעיף 19 לפקודה, הדן בהשפעת מוות על עילת התביעה. בסעיף המקביל במשפט האנגלי, קיימת הוראה, כי אין לפסוק פיצויים לדוגמה לטובת עיזבונו של המנוח. מאחר שהוראה זאת אינה קיימת בישראל, לומד פרופ' ברק, כי לא קיימת בישראל האפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה. לעומת זאת, השופט עציוני בפס"ד פרידמן נ' סבל סבור, כי השמטת הוראה זאת מסעיף 19 הישראלי נועדה לאפשר לבתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים לטובתו של העיזבון. ואכן, בתי המשפט הכירו בסמכותם לפסוק פיצויים עונשיים. נראה, כי השופט קיסטר חולק על כך, אך למעשה אין דבריו מדויקים. בפס"ד מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל אומר השופט קיסטר: "כשלעצמי, לא הייתי גורס שיש סמכות כללית לבית המשפט {לפסוק פיצויים עונשיים} אך בהנחה שסמכות מעין זו קיימת במשפט האזרחי בישראל, הרי שהשימוש בה מוצדק רק בנזקים שאינם ממוניים, כגון נזקי גוף, פגיעה בכבוד או גרימת עגמת נפש לאדם… שהרי שם קשה להעריך את הנזק בכסף". למעשה, בדברים אלה מסכים השופט קיסטר כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוגברים (להבדיל מהסמכות לפסוק פיצויים עונשיים), אך על כך אין איש  חולק. (גם בפס"ד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי קובע השופט לוין, כי "אין חולקים על כך שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט, במשפט ארצנו, לחייב נתבע בתשלום פיצויים עונשיים" גם השופט לוין מתייחס למעשה לפיצויים מוגברים, שכן המקרה שלפניו עניינו נזק בעקבות פרסום לשון הרע. כמו כן, לא מדייק השופט לוין בקביעתו, כי אין חולקים על כך שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוסכמים. למעשה, יש החולקים על כך).  כלומר בתי המשפט  פוסקים פיצויים עונשיים, ואי הם מחויבים לפסיקה האנגלית אשר צמצמה את רשימת המקרים בהם יינתנו פיצויים עונשיים. דוגמה מפורשת לסמכות פיצויים עונשיים מצויה בחוק הפטנטים בסעיף 183 (ג) אך זאת בהגבלה הפיצויים עד לכדי כפל פיצויים על בסיס עונשי. 

פיצויים לבוז = לעתים , כאשר התנהגותו של הניזוק היא כל כך מבישה, רשאי בית המשפט להראות לניזוק, כי הוא בז להתנהגותו זאת, ולכן להפחית משיעור הפיצויים שהוא פוסק לניזוק. בבריטניה קבע בית המשפט באנגליה, בניגוד לגישה שרווחה עד אז, כי בית המשפט לא יפסוק פיצויים לבוז, בשיעור הנמוך מסכום הפיצוי הממשי המגיע לניזוק. דהיינו, כאשר מדובר בנזק ממשי שנגרם לתובע, בית המשפט לא יפחית את שיעור הפיצויים גם אם התנהגותו ראויה לבוז שכן בכל מקרה הוא ראוי לפיצוי על מלוא הנזק שנגרם לו בפס"ד להריך נ' ונגלוביץ לאנגליה  - קיימת הסמכה מפורשת בחוק, בסעיף 65 לפקודת הנזיקין, להתחשב בהתנהגותו של הניזוק, ובגינה להפחית משיעור הפיצויים שצריך הנתבע לשלם.

פיצויים בגין נזקי רכוש

פיצויים בגין נזקי גוף

המטרה של השבת המצב לקדמותו קשה הרבה יותר להשגה כאשר מדובר בפיצוי על נזקי גוף, שכן קשה לקבוע את גובה הפיצויים. חלק מהשופטים באנגליה הביעו את הדעה, כי אין סכום כסף שיפצה עבור נזקי גוף שנגרמו לאדם, ולכן אין בית המשפט נדרש לתת פיצוי מלא לניזוק, כי אם לתת פיצוי הוגן. השופט ברק התמודד עם סוגיה זאת בפס"ד נעים נ' ברדה. ברק דוחה את ההבחנה בין פיצוי מלא לבין פיצוי הוגן, וטוען כי היא מלאכותית. לדעת ברק, יש לתת פיצוי מלא עבור הנזקים שנגרמו, כי רק כך ניתן לעמוד במטרה של דיני הנזיקין, דהיינו להשיב את המצב לקדמותו. לעומתו, השופטים שמגר ואלון הדגישו את אלמנט הפיצוי ההוגן, להבדיל מהפיצוי הטוב ביותר שיכול הניזוק לקבל. השאלה שעמדה לדיון בפס"ד זה הייתה האם לפצות את הניזוק לפי העלות הגבוהה שעולה החזקתו בביתו, או לפי עלות נמוכה יותר, שעולה החזקתו במוסד מתאים שטיפל בו. הגישה המקובלת היא, כי הטיפול האופטימלי בניזוק (למשל, בילד שנפגע) היא טיפול בביתו, אך השאלה המתעוררת היא, האם ניתן לחייב את המזיק לשלם עלות טיפול יקר זה. (קיים גם החשש, שבית המשפט יפסוק שיעור פיצויים גבוה בעלות החזקתו בביתו, ולאחר מתן פסק הדין ישלח הניזוק לטיפול במוסד רפואי או טיפולי מתאים). 

השופט ברק הביע את דעתו לפיה: "אכן, אין הניזוק חייב לבחור בחלופה הזולה, רק משום שהיא נוחה יותר למזיק. זכותו של הניזוק לבחור בחלופה, המשיבה את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, אך במסגרתה של חלופה שכזו עליו לבחור באותה אפשרות, המקטינה את נזקו של המזיק. זאת ועוד: סבירותה של הוצאה נמדדת, לעיתים, ביחס שבין גודל ההוצאה מזה לבין התועלת המופקת ממנה מזה. אין המזיק חייב לשאת בסכומי עתק, שאין בהם כדי להיטיב את מצבו של הניזוק אלא בצורה שולית וספקולטיבית". מאחר שהוברר במקרה זה, כי קיים פער מהותי ומשמעותי בין הטיפול במוסד לבין הטיפול שיקבל הניזוק בבית לטובת האחרון, קבע השופט ברק כי מימון שהותו של הניזוק בביתו הנו סביר. 

דעתו של שמגר ושל אלון הייתה שונה. לדעתם, אמת המידה אותה אימצו בתי המשפט בעת קביעת שיעור הפיצויים על נזקים שעליהם חלים דיני הנזיקין הוא אמנם מה דרוש לשם השבת המצב לקדמותו. אך מטרה זו אינה בת השגה כי אין אפשרות להביא את הנפגע למצב בו היה לפני התאונה. במסגרת השבת המצב לקדמותו יש על כן לאמץ את המידה של מה ש"הוגן" ו"הולם" ולא להעניק לניזוק את הטוב ביותר (אחד השיקולים המדריך את בית המשפט בנקודה זאת היא שיקולים כלכליים, שמתן פיצוי גבוה יגדיל את פרמיית הביטוח, ובסופו של דבר יישא הציבור בתוצאות) לכן מאחר שקיימים מוסדות מתאימים לטיפול בניזוק, אין כל סיבה – לדעתם, שהניזוק יטופל באחד המוסדות הללו.

בפס"ד עיריית חיפה נ' מוסקוביץ קבעה  השופטת נתניהו כי אין להתפשר על הטיפול האופטימלי שדרוש כדי להרחיק כדי סכנה לחייו של הנפגע. כלומר, כאשר מדובר בסכנת חיים, יישא המזיק בכל הוצאות הטיפול, גם אם הן גבוהות מהוצאות טיפול אלטרנטיביות אשר אינן אופטימליות עבור הניזוק. השופטת נתניהו מבחינה בין המקרה הנדון לבין המקרה שבפס"ד נעים נ' ברדה. במקרה הנדון לפניה, היה מדובר לא רק בשאלה של איכות חיים, אלא בשאלה של סכנת חיים, ולפיכך סברה כי ניתן לתבוע את הפיצוי המלא עבור הוצאות הטיפול היקרות. 

סטייה נוספת מההלכה שנקבעה בפס"ד נעים נ' ברדה מצויה בפס"ד סורוקה הבאבו. השופט אור במקרה זה מעדיף את גישתו של השופט ברק, וסבור כי יש לפצות את הניזוק בעלות הכרוכה בהחזקתו בביתו. אלא שהשופט אור מדגיש, כי לתוצאה זאת ניתן להגיע גם לשיטתם של שמגר ואלון: "ראינו שלשיטתם, מה שטוב, הולם והוגן לנפגעי צה"ל ונפגעים אחרים, אשר החברה רואה מחובתה לטפל בהם, אינו יכול להיחשב כבלתי מתאים לניזוקים בתביעתם נגד המזיק. על פי הראיות, נכי צה"ל במצב דומה לשל המערער – נכים בארבע הגפיים, אשר לא נפגעו מבחינה שכלית – מוצאים את סידורם במסגרת בית ולא במסגרת מוסד, וגם לנכים אחרים במצבו זה הפתרון המקובל". 

קביעת הפיצוי נעשית על בסיס אינדיבידואליסטי, כלומר בודקים בכל מקרה את הנזק שנגרם לניזוק הספציפי. חריגים לכלל זה נקבעו בהוראות סטטוטוריות בחוקים שקבעו אחריות מוחלטת או מוגברת למעשים שהם עוולות נזיקיות. כך, למשל, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מאחר שהרחיב את מעגל התובעים, נאלץ לסטות מהגישה האינדיבידואליסטית של החזרת הניזוק הספציפי למצבו שלפני התאונה. כך גם בקביעת פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קיים סעיף של ייחוד העילה, אשר מאפשר אך פיצויים לפי החוק. אדם שניזוק לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, יכול לבחור ולתבוע גם לפי עוולה שבפקודת הנזיקין, ואם יזכה יכול לתבוע פיצויים על בסיס אינדיבידואליסטי. 

בדרך כלל פוסק בית המשפט פיצוי חד פעמי אשר מכסה את  נזקי הניזוק בעבר ובעתיד. כדי לפצות על נזקי העתיד, בית המשפט מעריך התרחשויות עתידיות. למעשה, פעמים רבות מדובר יותר בניחוש מאשר בהערכה. לתשלום חד פעמי ישנם יתרונות רבים. יש בכך סופיות: המאזן האזרחי בי הצדדים מסתיים בעת מתן פסק הדין, וכל צד יודע היכן הוא עומד. זאת היא גם דרך פשוטה יחסית, שכן אין צורך במערך ארגוני שיעסוק בביצוע התשלומים מעת לעת. יש בכך גם מהביטחון, שכן הפיצוי  לא תלוי במצבו הכלכלי של המזיק אשר עלול להשתנות לרעה, ואזי אם יפשוט המזיק את רגלו כעבור מספר שנים עשוי הניזוק להישאר ללא מפצה. אך ניתן להצביע גם על שלושה חסרונות בפסיקה של תשלום חד פעמי. חסרון ראשון הוא, שהניזוק לאחר שקיבל תשלום חד פעמי, עלול להשקיע את הכסף שקיבל ולאבדו בבת אחת. חסרון שלישי הוא, שבתקופות של אינפלציה, עלול הניזוק להגיע למצב שאין לו ממה להתקיים. 

נובע מכאן, כי יש גם יתרונות מסוימות לתשלומים עתיים, דהיינו תשלומים חודשיים שמשלם המזיק מדי חודש בחודש לניזוק. החיסרון הגדול  בפיצויים עתיים הוא שהמזיק עלול לאבד את כספו, והניזוק יוותר ללא פיצוי. חיסרון זה אינו קיים, כאשר המזיק הוא מדינת ישראל. לכן מאפשר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קבלת תשלומים עתיים. סעיף 6 (1) קובע : "שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוק חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות – (1) סמכות בית המשפט לפסוק, שהפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם מקצם, ישולמו בתשלומים עתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן". ואכן נושא זה הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (תשלומים עתיים) תשל"ח – 1978. בית המשפט העליון הביע את דעתו, כי בסמכותו לפסוק בפיצויים גם בתביעת נזיקין רגילה, אלא שלא ימהר לעשות כן. הוא ישתמש בסמכות זאת, רק כאשר מדובר בנזק חמור מאוד, כאשר קשה להעריך את הנזק, וניתן לסמוך בבטחה על המשך יכולתו של המזיק לפצות את הניזוק. כך פסק בית המשפט העליון תשלומים עתיים, כאשר הניזוק איננו מדינת ישראל, למשל בפס"ד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' רחמן. במקרה זה קבע בית המשפט כי קופת החולים תפקיד סכומים שנועדו לפיצויי הניזוק בקרן נאמנות "אופן" של בנק לאומי, ומכספים אלה תקבל הניזוקה פיצויים חודשיים. כדי לוודא, שהכספים בקרן לא יאזלו. נדרשה קופת החולים לשעבד נכס מקרקעין ששוויו מיליון ש"ח לטובת הניזוקה, וכך ניתן יהיה להוסיף על הכסף המצוי בקרן אם יאזל. אם יוותרו כספים בקרן לאחר מותר של הניזוקה, תהיה קופת החולים להחזיר לרשותה את הכספים שנותרו בקרן וכן לבטל את השעבוד של הנכס. 

בדרך כלל הניזוקים אינם מעונינים בתשלום עתיים. אלא שישנם מקרים, בהם כדאי לניזוק לתבוע דווקא פיצויים עתיים. למשל, כאשר קוצרה תוחלת החיים של הנפגע פיצויים רגילים יפצו אותו עבור תקופה קצרה יחסית, כאשר הוא עשוי להאריך לחיות. מקרה נוסף אחר הוא תביעת פיצויים לפי ההסדר שבסעיף 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים). סעיף 3 קובע, כי התלויים בניזוק זכאים לקצבה מסכום הפיצויים העתיים שקיבל הניזוק. כלומר, אם יתבע פיצויים חד פעמיים, לא יהיו התלויים בו זכאים לקצבה על שנות החיים האבודות (שלאחר מותו של הניזוק).

אך גם אם הניזוקים מבקשים תשלומים עתיים – ביודעם על הסיכונים האפשריים  - אין בית המשפט  ממהר לפסוק פיצויים עתיים. דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד המחוזי בעניי בן מוחה נ' חליבה. במקרה זה קבע בית המשפט, כי לניזוקה קיימים 100% נכות. הניזוקה תבעה קבלת פיצויים עתיים, אך בית המשפט לא נענה לבקשתה, בשל העיקרון הכללי, שהפיצויים ניתנים בתשלום חד פעמי. בית המשפט קבע, כי התובע צריך לשכנע את בית המשפט, כי קיימת סיבה טובה לפסיקת פיצויים עתיים. אם אין הצדקה מיוחדת, לא ייעתר בית המשפט לבקשה. הסיבה נובעת גם מהרצון של בתי המשפט לעודד את הנפגעים להשתקם, לשוב לעבודה ולחיים רגילים. סיטואציה כזאת תתאפשר, רק אם ידע התובע, כי הפיצויים שניתנו היו חד פעמיים. כמו כן, אם יקבל פיצויים עתיים, תהיה לנתבע מוטיבציה להגדיל את נזקו, שכן אז יוכל לדרוש את הגדלת הפיצויים. 

השופט קלינג בפסק הדין הנ"ל מתייחס לנקודה נוספת. לדעת השופט קלינג יש להבחין בין הוצאות עתידיות לבין אובן כושר השתכרות. לעיתים, במהלך השנים מתגלות שיטות טיפול חדשות. יש לדעת השופט קלינג, לאפשר לניזוק לקבל תשלומים עתיים בנוגע להוצאות אלו. השופט קלינג מפנה לסעיף 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים) הדן בבקשה להגדלת התשלומים. בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה זאת בשני תנאים: כאשר חלה החמרה במצבו של הניזוק, וכאשר חלפו ששה חודשים ממועד הקביעה האחרונה בעניינו. כלומר, סעיף זה אינו מכסה מקרים, כאשר ייתכנו טיפולים לשיפור מצבו של הניזוק, אשר אינם נועדו לאפשר כיסוי של הוצאות טיפול שאינם דווקא בשל הרעה במצבו של הניזוק. 

לסיום הדיון בפיצויים לפי תקנת הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים) נעיר רק, כי גם המזיק יכול לפנות לבית המשפט, אם מצבו של הניזוק השתפר. כאמור, ניתן להגדיל את הפיצויים בהתמלא שתי סיטואציות אלו, והשופט קלינג העלה נקודה נוספת, אשר לדעתו מן הראוי להגדיל את הפיצויים, כדי לאפשר לניזוק לקבל טיפולים חדשים שישפרו את מצבו. כאמור, סעיף 3 הנ"ל, היא זכאית "לקבל עם נישואיה קצבה לחמש שנים נוספות בסכום חד פעמי", וזאת מאחר שבנישואיה רכשה האלמנה מקור פרנסה אחר.

בנזקי גוף ישנם שני אבות נזק:

הראשון הוא נזק רכושי – אובדן השתכרות והוצאות.

השני הוא נזק לא רכושי, כמו אובדן תוחלת חיים, כאב וסבל, הפחתת סיכוי נישואין, אובדן הנאות החיים.

זאת איננה רשימה סגורה של נזקים, אלא סוגי נזקים, אשר לגביהם הכירה הפסיקה כנזקים אשר זכאי הניזוק לתבוע פיצויים בגינם, וזאת לאור ההגדרה הרחבה של "הנזק" בפקודת הנזיקין. בתחילת דרכה נטתה הפסיקה הישראלית לפסוק סכום גלובאלי, בלי לחשב במדויק את היקף נזקיו של הניזוק. דרך זאת היא בעייתית. ראשית, היא מונעת אחידות, שכן כל בית המשפט יכול לפסוק סכום אחר לפיצויים. שנית, בתי המשפט של ערעורים נתקשו לבדוק, האם בתי המשפט שעל פסיקתם מערערים טעו בקביעת סכום הפיצוי. לכן שינו בתי המשפט את גישתם, והחלו לפסוק פיצויים המחושבים בצורה מפורטת. גם גישה זאת יוצרת קושי, שכן בתי המשפט בדרך כלל עוסקים בניחוש, יותר מאשר בהערכה. לכן מעדיפה הפסיקה בשנים האחרונות, לפרט את דרך חישוב הפיצויים, רק כאשר דרך חישוב הפיצויים, רק כאשר דרך זאת אפשרית. כאשר אין בית המשפט כלים לחישוב מפורט של סכום הפיצויים יעדיף בית המשפט להיזקק לדרך של קביעת סכום גלובאלי לפיצוי. נעבור כעת לבחון את ההלכות השונות שנקבעו בפסיקה לגבי הנזקים הרכושיים והנזקים הלא רכושיים.

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים רכושיים

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים לא רכושיים

פיצויים לעיזבון ולתלויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים