מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

הפיצויים הם סעד העיקרי בדיני הנזיקין. מטרתם היא להשיב את הניזוק, עד כמה שאפשר, למצב בו היה טרם ביצוע מעשה העוולה. אלא שלא תמיד ניתן לעמוד במטרה זאת, במיוחד כאשר מדובר בנזקי גוף. במקרה מסוג זה, יש לתת משמעות מעט שונה למטרה הכללית של "השבת המצב לקדמותו" ולהגיד כי הפיצויים נועדו לנסות ולדמות את מצבו של הניזוק למצב שהיה טרם ביצע העוולה. על אף המטרה הכללית של דיני הנזיקין, לעתים סוטים בתי המשפט ממטרה זאת, ופוסקים פיצויים שאינם נועדים להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. נבחן מקרים אלו. 

פיצויים נומינאליים = פיצויים נומינאליים הם פיצויים בסכום מינימלי, שבית המשפט פוסק לטובת התובע, על אף שלא נגרם לו כל נזק. פיצויים אלו ניתנים במשפט האנגלי, הן כדי להכיר בזכותו של הנפגע ובהפרתה על ידי הפוגע, והן כדי לאפשר את הטלת הוצאות המשפט על הנתבע. מטרות אלו אינן רלבנטיות במשפט הישראלי, שכן בית המשפט יכול להכיר בזכותו של הנפגע באמצעות צווים או פסק דין הצהרתי, וכמו כן יכול בית המשפט להטיל את הוצאות המשפט על הנתבע, גם מבלי לחייב אותו בפיצויים. נשאלת השאלה, האם יש מקום לפיצויים נומינאליים במשפט הישראלי: השופט ברנזון בפס"ד פרו  פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח' סבור שכך הוא: "אין ספק שכדי לזכות בפיצויים ממשיים על נזק ממון מיוחד שסבל התובע, עליו לטעון את הנזק עם הפרטים הדרושים ולהוכיחו בדרכי הראיה המקובלים… במה דברים אמורים? בנזק ממון שסבל התובע. כדי לזכות בפיצויים נומינאליים אין צורך בכל זה. פיצויים כאלה ניתנים כדבר מובן מאליו עקב הפרת סימן מסחר… כי נזק ממון אינו מיסודותיה של תביעה כזאת". אלא שקשה לראות, כיצד גישה כזאת מתיישבת עם הוראות החוק בפקודת הנזיקין. סעיף 76 קובע, כי פיצויים יינתנו רק אם סבל התובע נזק. לכן סבור פרופ' ברק "בדיני הנזיקין", כי לא ניתן לפסוק פיצויים נומינאליים בישראל. הראיה היא, כי בנוסח האנגלי של פקודת הנזיקין השתמש המחוקק במונח COMENSATION (להבדיל מ – DAMAGES) כדי לאפשר פיצויים רק על נזק שנגרם למעשה. 

פיצויים עונשיים = לעתים מטיל בית המשפט על הנתבע לשלם פיצויים מעבר לסכום הנזק שהוכח, כדי להביע את מורת רוחו מהתנהגותו של המזיק. אלו הם פיצויים עונשיים, הקרויים גם "פיצויים לדוגמה". יש להבחין בין פיצויים עונשיים לבין פיצויים מוגברים. כאשר מדובר בפגיעה בשמו הטוב של האדם, למשל, הנזק לנפגע הוא נזק שאינו רכושי, ובית המשפט צריך להעריכו. כאשר התנהגותו של המזיק הגדילה את נזקו של הניזוק, הרי מדובר בפיצויים מוגברים, אך לא פיצויים עונשיים. פיצויים עונשיים הם תוספת שנדרש המזיק לשלם על הנזק המוגדר שנקבע. ביקורת רבה נמתחה באנגליה על הפיצויים המוגברים, ואכן בית הלורדים בפס"ד BARNARD ROOKS V. מ – 1964 קבע, כי באופן עקרוני אין מכירים בפיצויים לדוגמה, אך מכירים בהם בשלושה מקרים: כאשר המזיק הנו עובד מדינה הפועל בשרירות ובזדון; כאשר התנהגותו של המזיק נעשתה כדי להביא לעצמו טובת הנאה חומרית, שאינה נשללת ממנו על ידי הפיצויים הרגילים; וכאשר קיים חוק המסמיך במפורש הטלת פיצויים לדוגמה. פרופ' ברק סבור, כי אין מקום לפיצויים עונשיים במשפט הישראלי. גישתו נובעת הן מסעיף 76, המסמיך הטלת פיצויים על הנזק שנגרם לניזוק – ולא מעבר לכך, והן מסעיף 19 לפקודה, הדן בהשפעת מוות על עילת התביעה. בסעיף המקביל במשפט האנגלי, קיימת הוראה, כי אין לפסוק פיצויים לדוגמה לטובת עיזבונו של המנוח. מאחר שהוראה זאת אינה קיימת בישראל, לומד פרופ' ברק, כי לא קיימת בישראל האפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה. לעומת זאת, השופט עציוני בפס"ד פרידמן נ' סבל סבור, כי השמטת הוראה זאת מסעיף 19 הישראלי נועדה לאפשר לבתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים לטובתו של העיזבון. ואכן, בתי המשפט הכירו בסמכותם לפסוק פיצויים עונשיים. נראה, כי השופט קיסטר חולק על כך, אך למעשה אין דבריו מדויקים. בפס"ד מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל אומר השופט קיסטר: "כשלעצמי, לא הייתי גורס שיש סמכות כללית לבית המשפט {לפסוק פיצויים עונשיים} אך בהנחה שסמכות מעין זו קיימת במשפט האזרחי בישראל, הרי שהשימוש בה מוצדק רק בנזקים שאינם ממוניים, כגון נזקי גוף, פגיעה בכבוד או גרימת עגמת נפש לאדם… שהרי שם קשה להעריך את הנזק בכסף". למעשה, בדברים אלה מסכים השופט קיסטר כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוגברים (להבדיל מהסמכות לפסוק פיצויים עונשיים), אך על כך אין איש  חולק. (גם בפס"ד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי קובע השופט לוין, כי "אין חולקים על כך שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט, במשפט ארצנו, לחייב נתבע בתשלום פיצויים עונשיים" גם השופט לוין מתייחס למעשה לפיצויים מוגברים, שכן המקרה שלפניו עניינו נזק בעקבות פרסום לשון הרע. כמו כן, לא מדייק השופט לוין בקביעתו, כי אין חולקים על כך שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוסכמים. למעשה, יש החולקים על כך).  כלומר בתי המשפט  פוסקים פיצויים עונשיים, ואי הם מחויבים לפסיקה האנגלית אשר צמצמה את רשימת המקרים בהם יינתנו פיצויים עונשיים. דוגמה מפורשת לסמכות פיצויים עונשיים מצויה בחוק הפטנטים בסעיף 183 (ג) אך זאת בהגבלה הפיצויים עד לכדי כפל פיצויים על בסיס עונשי. 

פיצויים לבוז = לעתים , כאשר התנהגותו של הניזוק היא כל כך מבישה, רשאי בית המשפט להראות לניזוק, כי הוא בז להתנהגותו זאת, ולכן להפחית משיעור הפיצויים שהוא פוסק לניזוק. בבריטניה קבע בית המשפט באנגליה, בניגוד לגישה שרווחה עד אז, כי בית המשפט לא יפסוק פיצויים לבוז, בשיעור הנמוך מסכום הפיצוי הממשי המגיע לניזוק. דהיינו, כאשר מדובר בנזק ממשי שנגרם לתובע, בית המשפט לא יפחית את שיעור הפיצויים גם אם התנהגותו ראויה לבוז שכן בכל מקרה הוא ראוי לפיצוי על מלוא הנזק שנגרם לו בפס"ד להריך נ' ונגלוביץ לאנגליה  - קיימת הסמכה מפורשת בחוק, בסעיף 65 לפקודת הנזיקין, להתחשב בהתנהגותו של הניזוק, ובגינה להפחית משיעור הפיצויים שצריך הנתבע לשלם.

פיצויים בגין נזקי רכוש

פיצויים בגין נזקי גוף

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים רכושיים

הנזקים הרכושיים שנגרמים בעקבות נזקי גוף הם הוצאות שונות וכן אובדן כושר השתכרות. דוגמאות להוצאות שונות ניתן למצוא בפס"ד נעים ואח' נ' ברדה ואח'. במקרה זה נפגע הניזוק, שהיה ילד בן 5, בתאונת דרכים בעקבותיה הפך למפגר לצמיתות וסבל מהפרות מוטוריות קשות. בית המשפט העליון פסק פיצויים עבור הוצאות שונות, כמו הוצאות עבור תוכנית השיקום שנקבעה עבור הניזוק, הוצאות עבור טיפולים תרפיים שיזדקק להם, הוצאות עבור טיפולים פסיכולוגיים. הוצאות עבור מעקב רפואי אחר הניזוק, הוצאות עבור טיפול בשיניים בעקבות הסיכון המיוחד של פגיעה בשיניו, הוצאות עבור מטפלת צמודה, הוצאות עבור עזרה במשק הבית, נעליים ובגדים, חינוך, דירה ואחזקת רכב. 

לעניין "אובדן כושר השתכרות" נשאלת השאלה על מה בדיוק בית המשפט מפצה באב נזק זה שאלה זאת התעוררה בפס"ד ברששת נ' חאשאש. ניתן להצביע על שלוש גישות לעניין זה. גישה אחת סוברת כי יש לבדוק את סכום הכסף שהשתכר הניזוק לפני התאונה, ואת סכום הכסף שהוא משתכר אחרי התאונה, ויש לפצות את הניזוק על ההפרש. אך גישה זאת אינה מקובלת בפסיקה, שכן בדרך כלל אין המעביד פוגע במשכורתו של הניזוק. כמו כן גישה זאת אינה ניתנת ליישום, במקרה למשל של אדם שלא עבד טרם התאונה. גישה זאת אינה אפשרית גם בשל העובדה, שאין היא לוקחת בחשבון מצבים של איבוד העבודה בעתיד. בפסק הדין הנ"ל סבר השופט שילה, כי כושר ההשתכרות של האדם דומה לנכסו של אדם, ולכן אם נגרם הפסד כושר ההשתכרות, יש לפצותו בכל מקרה, על אף שהאדם כלל לא היה שב לעבודתו. ניקח לדוגמה, אדם שפרש לפנסיה בגיל 55. לדעת השופט שילה, יש לפצותו על אובדן כושר השתכרותו, על אף שכלל אינו עובד ואינו צפוי לעבוד. השופט ברק דחה גישה זאת, וסבר כי יש לפצות על אובדן כושר השתכרות בפועל. במקרה הנדון, של אדם שפרש לפנסיה ואינו צפוי לשוב לעבודה, השופט ברק אינו יפסוק פיצויים עבור אובדן כושר השתכרות. אם לעומת זאת, קיים סיכוי כי ישוב לעבוד בעתיד, או אז יכיר גם השופט ברק בזכותו לפיצוי עבור אובדן כושר ההשתכרות. 

כיצד מחשב בית המשפט את סכום הפיצויים בגין אובדן כושר השתכרות? בתי המשפט מתחשבים בשכרו של הנפגע אילולא הפגיעה. אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך. כיצד למשל ניתן לחשב את שכרו של הנפגע אילולא הפגיעה, כאשר מדובר בנער קטין שטרם החל לעבוד. במקרים רבים מעין אלו מתחשב בית המשפט בשכר הממוצע במשק. לעתים מעריך בית המשפט גם את סיכוייו של הנפגע להיות מפוטר מעבודתו. הסיבה היא, שלעתים לא נגרם לניזוק כל נזק בעת הגשת התביעה, שכן הוא ממשיך לעבוד במקום עבודתו ולקבל את אותה משכורת שהרוויח טרם הפגיעה. כלומר, שכרו של הנפגע בפגיעתו דהה לשכרו אילולא הפגיעה, ולפיכך אין לכאורה כל אובדן כושר השתכרות. אך מצבו של הניזוק עלול להשתנות לרעה אם יפוטר מעבודתו, ואז פגיעתו עלולה להשפיע על השתכרותו.  

מקרה מעין זה נידון בפס"ד לוי נ' גמיד מוצרי גומי ופלסטיק בע"מ. בית המשפט המחוזי העריך את סיכוייו של הניזוק להיפלט לשוק העבודה ב- 15%. הניזוק ערער על כך לביהמ"ש העליון, ושעה שהתיק היה תלוי ועומד לדיון פוטר הניזוק מעבודתו. הוא ביקש, לפיכך, להביא ראיות חדשות לערעור. ביהמ"ש העליון לא העניק לו אישור להציג ראיות חדשות אלו. ביהמ"ש סבר, כי בחישוב גובה הנזק התבסס ביהמ"ש המחוזי על הערכות ביהמ"ש העליון, כי ביהמ"ש המחוזי טעה בהערכת הסיכוי של הניזוק להיפלט לשוק העבודה, והעמידו על אחוז גובה יותר. הלכה זאת סויגה בפסק דין מאורח יותר בעניין טויטו נ' קמל. במקרה זה נפגע אדם בתאונת-דרכים, וביהמ"ש המחוזי פסק סכום של פיצויים לזכותו. זמן קצר לאחר מכן נהרג הניזוק בתאונת דרכים נוספת. לפי הלכת חננשוילי, המזיק הראשון התמוטטה. ביהמ"ש העליון הכיר בכך, כי כאשר מתערער כל הבסיס שעל-פיו נערכו החישובים, יש מקום להביא לביהמ"ש העליון ראייה חדשה, שתלמד על כך שלא היה כל בסיס לחישוב הראשון. 

שאלה שנתעוררה בפסיקה היא, האם יש מקום לתת פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לאדם, אשר עתיד לשהות כל ימי חייו במוסד טיפולי, שם יינתן לו כל מחסורו. על הוצאות הטיפול במוסד זה המזיקים משלמים ממילא. לטענתם, חיוב בפיצוי גם עבור אובדן כושר השתכרות יהווה פיצוי-כפול. ביהמ"ש דחה טענה זאת. הסיבה לכך היא, שלא כל הכספים שמרוויח אדם בעבודתו הוא מוציא למחייתו. חלק מכספים אלו הוא חוסך או משתמש בהם בדרך אחרת. לכן נקבע, כי על המזיקים לשלם עבור אובדן כושר ההשתכרות, אך מסכום זה יש לנכות את סכום הכסף שמוציא הנפגע למחייתו.  

כאמור, ביהמ"ש בוחן את שכרו של הניזוק טרם הפגיעה, כדי לעמוד על שכר הנפגע אילולא הפגיעה. כאשר הנפגע הוא עצמאי, עליו להציג את הדוחות שהגיש למס הכנסה. ההנחה כי דוחות אלו משקפים את משכורתו של הנפגע. אלא שלא כל הדוחות שמוגשים למס – הכנסה  אכן משקפים את משכורתו של הניזוק. בפס"ד שחאדה נ' אליהו הגיש הסתמך התובע על דו"חות שהגיש למס הכנסה כ- 4 שנים לאחר התאונה. לפי דוחות אלו, הכנסתו הייתה גבוהה פי 4 מהכנסתו שבשנה עובר לתאונה. ביהמ"ש קבע, כי דוחות אלו הוכנו במיוחד עבור המשפט, על מנת לקבל פיצויים גדולים יותר בתביעת פיצויים גדולים יותר בתביעת פיצויים על אובדן כושר השתכרות. לעיתים מדווחים אנשים על הכנסה נמוכה מהכנסתם למעשה. השאלה המתעוררת היא, לפיכך, האם על ביהמ"ש להתחשב בשכר שהרוויח הניזוק ולא ידווח עליהם כחוק למס – הכנסה. ביהמ"ש נדרש לשאלה זאת בפס"ד אררט נ' בן – שבח. ביהמ"ש פסק, כי מטרת דיני הנזיקין, היא להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הסיכונים של הניזוק, אם יתברר במשפט נזיקין שהוא מנהל, כי דיווח דיווחים שקריים למס – הכנסה אינם קיימים כאשר מדובר בתביעה של התלויים בנפגע. תלויים אלה יכולים לפיכך להוכיח השתכרות למעשה גבוהה יותר של הנפגע.(סעיף 144א לפקודת מס הכנסה, שתוקן בשנת תש"ם, קובע כיום כי "נישום המגיש לבית המשפט תובענה על גובה הכנסתו ממקור כלשהו, ימציא העתק ממנה לפקיד השומה שאצלו מתנהל התיק, ואם אין לו תיק – ימציא את ההעתק לנציג מס הכנסה". סעיף זה נועד למנוע מאנשים לדווח דיווחים שקרים למס הכנסה, שכן הם עלולים למצוא עצמם בקשיים רבים אם יבקשו מאורח יותר לתבוע פיצויים בבית משפט. כך גם בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 12) מוצע לתקן את סעיף 4 (א) לחוק, כך שייכתב: "בחישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות ואובדן כושר השתכרות, לא תובא בחשבון הכנסה כמשמעה בסעיף 2 (1) (ב) לפקודה {פקודת מס הכנסה} אשר לפי הפקודה היה הנפגע חייב להודיע עליה לפקיד השומה לפני אירוע התאונה, ולא עשה כן: אלא אם כן קבע בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שנתקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מהחישוב האמור").

למרות הכלל שיש להשיב את המצב לקדמותו, קובעים חוק אחריות למוצרים פגומים וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, דרך אחרת לחישוב הפיצויים. סעיף 4 (א) (1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע, כי "בחישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק……". סעיף דומה קיים גם בסעיף 5 (א) לחוק האחריות למוצרים פגומים. כלומר, חוקים אלה מגבילים את הפיצויים להם זכאי הנפגע לשילוש השכר הממוצע במשק. השופט ברק עמד על פירושו של סעיף זה בפס"ד גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ. המערער במקרה זה נפגע בתאונת דרכים, והמשיבה היא חברת הביטוח האחראית לתשלום הפיצויים. המחלוקת בין הצדדים הייתה בעניין שיוער הפיצויים. השופט ברק הבהיר, כי הנתון של שילוש השכר הממוצע במשק נכנס לתמונה, רק לאחר שמחושב הפסדו של הניזוק. השופט ברק מביא דוגמה לתוצאה האבסורדית שנובעת מפסיקת הערכאה. ניקח ניזוק שהרוויח טרם התאונה 30,000 ש"ח בחודש, והוא סובל מנכות תפקודית של 50%, דהיינו לאחר התאונה הוא מרוויח 15,000 ש"ח בחודש. נניח, כי השכר הממוצע במשק הוא 4,000 ש"ח, ולכן שילוש השכר הממוצע במשק הוא 12,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי טעה ולא לקח כלל בחשבון את הכנסתו של הניזוק טרם הפגיעה. ביהמ"ש לקח את ה- 12,000 ש"ח, שילוש השכר הממוצע במשק, ומצא כי לא נגרם לניזוק כל נזק, מאחר שלאחר התאונה הוא מרוויח 15,000 ש"ח, יותר משילוש השכר הממוצע במשק. לכן לא פסק ביהמ"ש המחוזי פיצויים עבור אב-נזק זה. השופט ברק, כאמור, סבר אחרת. לדעתו, הנתון של שילוש השכר הממוצע במשק נכנס לתמונה רק לאחר חישוב הפסדו של הניזוק. במקרה זה עומד הפסקו של הניזוק על 15,000 ש"ח, ומאחר שסכום זה גדול משילוש השכר הממוצע במשק, הוא יקבל פיצויים בהתאם להגבלה שבחוק – סכום של 12,000 ש"ח בלבד. אלא שהשופט ברק מתייחס גם להמשך סעיף 4 (א) (1) הקובע: "… היה שיעור אובדן השתכרותו ואובדן כושר השתכרותו של הנפגע פחות ממאה אחוזים, תופת גם ההכנסה המרבית שתובא בחשבון בחישוב הפיצויים, בשיעור שבו פחת ממאה אחוזים". כלומר – הפיצוי של 12,000 ש"ח יינתן למי שסבל 100% נכות. הניזוק בדוגמה שלפנינו סבל מנכות של 50,000 ש"ח, ולכן יזכה אך ב- 6,000 ש"ח פיצויי.

האם כאשר מחשבים את אובדן כושר ההשתכרות יש להתחשב במשכורת הנטו של הניזוק או שמא במשכורת הברוטו? – ההלכה בישראל היא שאין מתחשבים במס הכנסה כאשר קובעים את הפיצויים, והפיצוי מחושב לפי הכנסתו – ברוטו של הנפגע. החיסרון בדרך זאת היא שהניזוק מפוצה מעבר לנזקו הממשי. אולם יש הגון רב בדרך זאת. ראשית, מ אחר שהניזוק ישקיע את כספו בדרך שתתן לו הכנסה ממנה יוכל להתקיים, ועל כך יידרש לשלם מס. כמו כן, ביהמ"ש אינו יכול לדעת את שיעורו של מס ההכנסה שייקבע לשנים עבורם מחושבים הפיצויים.  

אלא שההלכה זאת אינה נכונה במקרים של חוק האחריות למוצרים פגומים וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. חוקים אלה, המרחיבים את מעגל התובעים, קבעו הוראות סטטוטוריות שנועדו להפחית משיעור הפיצויים להם יהיה זכאי הנפגע. כך קובע סעיף 4 (א) (2) לחוק הפיצויים: "היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס ההכנסה לפיה יחושבו פיצויים אלה. ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה" הסדר דומה קיים גם בסעיף 5 (א) לחוק האחריות למוצרים פגומים. סעיפים אלה קובעים, כי במקרה של אובדן כושר השתכרות, יש התחשבות במס – ההכנסה, ולכן ביהמ"ש יבחן את שכר הנטו שהרוויח, ובלבד ששכר הנטו לא יקטן מ- 75% משכר הברוטו. סעיף 4 (א) (2) עמד לדיון בפס"ד סער נ' קרנקה. במקרה זה סבל הניזוק מכנות העולה על 90%, ולפיכך היה פטור מתשלום מס הכנסה. טען הניזוק כי הוא זכאי לקבל את מלוא הנזק, ואין להפחית ממנו את מס ההכנסה. ביהמ"ש דחה את טענתו, מאחר שהפחתת המס נעשית מהמשכורת של הניזוק אלמלא המום. מאחר שאלמלא המום היה נדרש הניזוק לשלם מס הכנסה, הפחית ביהמ"ש מסכום הפיצויים.  

בפס"ד יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ עמד ביהמ"ש על דרך חישוב הפיצויים המגיעים לאדם שמשכורתו עלתה על שילוש השכר הממוצע במשק. במקרה זה תבעו התלויים של המנוח שנפגע בתאונת דרכים פיצויים מחברת הביטוח. המחלוקת שנתעוררה הייתה, ממה יש להפחית את מס ההכנסה. התובעים טענו, כי יש להפחית מס זה מההכנסה בפועל. ביהמ"ש דחה טענה זאת. נעיין בדוגמה הבאה להבין מדוע: נניח כי השכר הממוצע במשק הוא 4,000 ש"ח, והנפגע הרוויח 40,000 ש"ח (כלומר מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק). לטענת התובעים, יש להפחית 25% מהמשכורת (10,000 ש"ח). דהיינו על הנפגע היה לקבל 30,000 ש"ח, ומאחר והחוק אינו מאפשר פיצויים גבוהים אלו, הם יזכו אך בסכום של 12,000 ש"ח, שילוש השכר הממוצע במשק. יוצא מדרך חישוב זאת, כי הנפגעים כלל אינם מושפעים מהפחתת המס. ביהמ"ש קבע כי 25% אחוזי המס מופחתים משילוש השכר הממוצע. דהיינו יש להפחית 25% מ- 12,000 ש"ח, והנפגעים יזכו לתשלום של 9,000 ש"ח. כלומר, ניכוי מס ההכנסה יעשה לאחר הפעלת תקרת ההכנסה, ולא מההכנסה בפועל.

 הפיצוי על אובדן כושר ההשתכרות מותנה בשנות ההשתכרות שנותרו לניזוק. כך נקבע, כי גיל סיום העבודה הוא 65, וקביעה זאת נכונה הן לגבי גברים והן לגבי נשים, לאור האמור בחוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד. אלא, שיכול הניזוק להביא ראיות ולהוכיח כי הוא עתיד לפרוש מעבודתו בגיל מאורח יותר. למשל שופט  שגיל פרישתו בגיל 70, או עצמאי שתכנן לעבוד עד גיל מאוחר יותר.

 הנפגע מקבל בד"כ תשלום חד- פעמי, המכסה הן את נזקי העבר, והן את נזקי העתיד עבור משך תקופת אובדן כושר  ההשתכרות. מאחר שהניזוק מקבל גם נזקים עתידיים, יש צורך בהיוון הסכום, דהיינו לתת לנפגע פיצוי באותו שיעור, שאם ישקיעו בהשקעה בטוחה, יהיה זהה לסכום שהיה משתכר במשקך תקופת אובדן כושר ההשתכרות. ניקח לדוגמה אדם בן 45 – 20 שנה לפני פרישתו לפנסיה – שנפגע ונאלץ לעזוב את עבודתו. הסכום שהיה מרוויח במשך תקופה זה שווה ל- 20 שנה X 12 חודשים X 10,000 ש"ח לחודש = 240,000 ש"ח. סכום זה היה מרוויח הנפגע במשך 20 שנה. לפיכך הסכום שיקבל כיום, 20 שנה לפני מועד תקופה זאת, יהיה קטן יותר – באופן שאם ישקיע את הסכום בהשקעה בטוחה (למשל, השקעה צמודת מדד המעניקה 4.5% ריבית בשנה), יוכל בעוד 20 שנה להגיע לאותו סכום כולל. אם יקבל כיום את כל הסכום הכולל, הרי במשך תקופה זאת, ישביח כספו ויצא כי קיבל מעבר למה שהייה מרוויח.  

בפס"ד מדינת ישראל נ' ג'ון כהן נדונה השאלה, כיצד יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של ניזוק שהוא נתין זר. ניזוק אזרח אמריקני במהלך  טיול ברמת הגולן. בית המשפט קבע, כי במקרים בהם בוצעה העוולה בישראל, והמזיק הוא ישראלי, הרי הפיצוי לניזוק יינתן על פי אבות הנזק המוכרים במשפט הישראלי. אלא שישנה רלבנטיות לעובדת היות הניזוק אזרח אמריקני, וזאת לעניין שיעור הפיצויים. הניזוק עובד בארצות הברית ולכן לא יעלה על הדעת לפצות אותו על פי השכר הממוצע במשק הישראלי. לפיכך, הפיצוי עבור אובדן כושר ההשתכרות יעשה על פי שכרו אותו הרוויח בארצות הברית, כך גם הוצאות רפואיות שונות ישולמו בהתאם לעלותן בארצות הברית. לעומת זאת, פיצויים על נזק לא רכושי (כאב וסבל למשל) ייפסקו לפי קני מידה ישראליים. 

שאלה נוספת שהתעוררה היא: האם יש לפצות עבור אובדן כושר השתכרות של השנים האבודות. נניח, כי אדם נפגע בתאונת דרכים בהיותו בגיל 45,  ונקבע כי תוחלת החיים שנותרה לו לחיות היא 10 שנים. השאלה היא, האם יש לתת פיצוי על אובדן כושר השתכרות עבור 10 השנים שנותרו לו לחיות, או על כל 20 השנים שהיה אמור לעבוד אלמלא נפצע בתאונה. עד שנת 1979 הייתה ההלכה בבריטניה כי יש לפצות אך עד גיל המוות המשוער. בשנה זאת שינה בית הלורדים את ההלכה וקבע כי עד גיל הפרישה לפנסיה. בעקבות שינוי הלכה זאת, החלו גם עורכי הדין בישראל לעלות את הטענה כי יש לתת פיצוי מלא עד גיל הפרישה לפנסיה, כלומר לתת פיצוי גם על השנים העבודות. שאלה זאת עמדה לדיון בפס"ד עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' גבריאל. המנוחה נהרגה בתאונת דרכים בה היה מעורב הרכב בה נסעה, ואשר היה נהוג בידי אביה, הנתבע הראשון. העיזבון תובע פיצויים ממנו ומחברת הביטוח שלו. השופט ברק עמו הסכים השופט ש' לוין העלה מספר נימוקים. מדוע יש לפצות עבור השנים האבודות. ראשית אלמלא העוולה היה לניזוק כושר השתכרות שפגע בתאונה. הניזוק זכאי לפיכך לפיצוי על אובדן זה, כמו פיצוי על כל פגיעה בנכס. לכן יש  לקחת בחשבון את כל תקופת העבודה. שנית, אין זה רלבנטי, שהניזוק לא יוכל בפועל להשתמש בכסף שהיה מרוויח, מאחר שלא יחיה. אין בודקים את השימוש שעושה הניזוק בפיצויים, אלא בודקים את מידת הפגיעה. שלישית, ניזוק שהופך לצמח זכאי לפיצוי מלא, גם על "שנות הצמח". מוות דומה בהקשר זה לצמח, שכן גם אדם שהוא צמח וגם אדם מת אינם נהנים מהכסף של הפיצויים. רביעית, אם לא נותנים פיצוי לניזוק עבור השנים האבודות, אנו משאירים את התלויים בו ללא מקורות החיים. במקרה של מוות בתאונה, או פציעה בתאונה התלויים באדם מקבלים פיצוי מלא. אין זה הוגן להשאיר את התלויים ללא מקור חיים כאשר קוצרה תוחלת החיים של הנפגע. אך למרות טיעונים כבדי משקל אלה, קבעו שופטי הרוב (י' כהן שמגר, בייסקי) כי אין לפצות עבור השנים האבודות. השופטים העלו מספר טיעונים. ראשית, שהנפגע לא הפסיד כושר השתכרות, כי אם הפסיד חיים. שנית, מתן פיצוי לניזוק בגין תקופה שאינו אמור לחיות, אינה משרתת מטרה תרופתית, אלא היא מתנה ליורשים על חשבון הציבור. שלישית, מתן פיצוי לניזוק חי עבור תקופת השנים האבודות היא ביטוי לזלזול בחייו של האדם, שכן עבור מותו של הניזוק יש צורך לשלם פיצויים מלאים, ואם נפצה גם ניזוק חי בפיצויים מלאים, הרי אין כל משמעות בעיני החברה, אם הניזוק נפטר או שרק קוצרה תוחלת חייו.

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים לא רכושיים

פיצויים לעיזבון ולתלויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים