|
מאמרי משפט
דיני חוזים ב'
הנושאים הבאים שנדון בהם במסגרת הנושא: "תוכן החוזה" הם:
1.
שערוך סכומים בתוך התקופה החוזית, שהוא תת נושא במסגרת הדיון
במסגרת סעיף 39.
2.
חוזה פסול.
שערוך בתקופה החוזית
- נושא זה במשפט בכלל הוא נושא שמלווה את המשפט הישראלי כבר שנים
רבות, לא רק בתחום דיני החוזים, מאז שקיימת התופעה של אינפלציה =
שחיקה בערך הכסף. המשפט מתמודד עם נושא השערוך בתחומים שונים:
בתחום הפלילי - בשערוך קנסות, המשפט עמד בפני צורך לעדכן את הסכום,
כי אם לא הסכומים הפכו ללא ריאלים. בדיני הנזיקין - אם משפט מתנהל
5-6 שנים, לשלם תשלומים בסכומים נומינליים, זה לא הוגן ולא צודק.
תחום השערוך נוגע גם לדיני החוזים - בתחום זה יש להבחין בין שתי
תקופות:
1. תקופת החוזה המופר - היא התקופה שלאחר שחלה הפרה בחוזה.
בתקופה זו כבר שנים רבות שביהמ"ש זנח את הגישה הנומינליסטית ועבר
לגישה שנוקטת בשערוך. זה התחיל בתקופת החוזה המופר, כי בתקופה זו
יש פחות קושי עיוני מבחינת ביהמ"ש לשערך סכומים, כי הרי ממילא
בתקופה זו, ההסדרים שעל פיהם פועלים אינם נובעים מרצון הסכמת
הצדדים (חופש ההתקשרות), אלא ההסדרים נובעים מכוח חוק החוזים
(תרופות) שקובע סעדיו של צד שנפגע כתוצאה מהפרת חוזה. כל עוד
הצדדים פועלים מכוח הסכמה, הכל נובע מהסכמה זו, אך ברגע שאחד מהם
הפר את החוזה, אז כל מערכת החיובים כבר איננה נובעת רק מרצונם של
הצדדים, אלא מכוח החוק בכל מה שנוגע לתרופות וכו'…
ולכן אין בעיה עיונית בתקופה זו, ולכן נושא זה של שערוך ביחס לחוזה
מופר קיים במשפט הרבה שנים. למשל: שערוך באכיפה - בחוזה מכר למשל,
יש מוכר וקונה. חיובו של הקונה הוא לשלם את הכסף, וחיובו של המוכר
הוא להעביר את הנכס. נניח שהמוכר הפר את החוזה ולא מסר את הנכס.
הקונה מגיש תביעה לאכיפה, שמתבררת 5 שנים. ניתן פ"ד בתקופה של
אינפלציה, זה לא צודק שהקונה ישלם את אותו סכום נומינלי, אף עפ"י
שהקונה הוא הנפגע והמפר הוא המוכר, ולכן סעיף 3 לחוק החוזים
(תרופות) קובע שביהמ"ש לא יאכוף חוזה, כאשר האכיפה לא צודקת
בנסיבות העניין. סעיף 4 מאפשר לביהמ"ש להתנות תנאים כאשר
ניתן צו אכיפה. ביהמ"ש שילב את שתי ההוראות האלה ואמר, שאכיפה כנגד
תשלום נומינלי היא בלתי צודקת בנסיבות העניין כשיש אינפלציה חריפה,
ולכן הוא יתנה תנאי באכיפה ויחייב את הקונה לשלם סכום משוערך, וע"י
כך יסיר את חוסר הצדק שבאכיפה (השערוך לא יהיה מלא, אלא 70% למשל,
כי אנו בכל זאת לא רוצים לתת פרס למפר).
כאשר התרופה
היא ביטול והשבה, גם סכומים אלה הם משוערכים מכוח עקרונות של עשיית
עושר ולא במשפט. ביהמ"ש מצא ללא קושי בסיסים לשערך סכומים בתקופת
החוזה המופר. חופש הרצון של הצדדים נגמר כשהחוזה
מופר.
כריתה
הפרה
פסק דין
 2.
תקופת החוזה המקוים -
תקופת
החוזה המקוים תקופת החוזה המופר
הבעיה היא מה ביחס לתקופת החוזה המקוים, בלשון השופט ברק:
"התקופה שבטרם ההפרה, עד לאירוע ההפרה", מקוים במובן זה ששם החוזה
מתקיים עפ"י הסכמות הצדדים, מה דין שערוך בתקופה זו?
(יש מקרה ביניים, שבו אנו מדברים על תקופת החוזה המופר, שערוך של
סעד תרופה, אך היא נובעת מכוח הסכמת הצדדים = פיצויים מוסכמים.
השאלה היא: האם אפשר לשערך כי ממילא זה חוזה מופר, או שזה כמו חלק
התחייבויות החוזה).
במשך שנים רבות מאוד, גם לאחר שכבר הייתה אינפלציה משמעותית,
ביהמ"ש לא הסכים לשערך סכומים בתוך תקופת החוזה המקוים, אלא אם
הצדדים קבעו בחוזה מנגנון שערוך, למשל: הצמדה למדד, לדולר וכו'…
או קביעת ריבית מסוימת שמגלמת בתוכה פיצוי על שחיקה ואז אין בעיה,
והסכמתם היא שתחול, אך כשבא בפני ביהמ"ש מקרה שצודק לשערך אך אין
בסיס לשערוך - בהתחלה ביהמ"ש לא הסכים לשערך מכוח התערבות חיצונית,
אלא שהוא הגיע לשערוך ע"י פרשנות של החוזה, כלומר: גם כאשר לא ברור
על פניו שיש מנגנון שערוך, גם אז אין בעיה עיונית עם זה, כי אין
התערבות בחופש ההתקשרות, הפרשנות גילתה רק את אומד דעתם של הצדדים,
וכך היה בפ"ד נופש ערד - לא היה מנגנון שערוך בתוך
החוזה ביחס לסכום החלקי (12 לירות), כן היה מנגנון כזה ביחס לסכום
המלא (24 לירות). ביהמ"ש בדרך של פרשנות הגיע לתוצאה של שערוך.
מאחר וה- 12 זה רק חלק מה- 24 ויש מנגנון ל- 24, צריך לראותו כחל
גם על החלק מהשלם. אם הנסיבות מלמדות שזו כוונת הצדדים, אפילו מכוח
תנאי מכללא, אפשר להגיע לשערוך גם אם אין הוראת שערוך מפורשת.
הקושי נבע מזה שמאחר וביהמ"ש לא רצה ליצור שערוך בתקופת החוזה
המקוים, ע"י התערבות חיצונית, היו מקרים שבהם הפרשנות הייתה מאוד
בעייתית, וביהמ"ש לעיתים יצא מגידרו כדי למצוא פרשנות שיתאפשר
עפ"יה לעשות שערוך. דוגמא לכך הוא פ"ד נודל נ' פינטו
- כאשר השופט לוין מנסה לשערך בדרך של פרשנות, הוא עושה זאת
בסטייה מפורשת מלשונו של החוזה, שם הצדדים הסכימו שהשערוך ייעשה
ע"י כך שיכפילו את הסכום שצריך לשלם, בהתאם ליחס שבין כמות הדלקים
והשמנים שימכרו לכמות שנמכרה בסוף התקופה, והיחס הזה הכמותי בין
שתי התקופות היה פי 2, ואז השופט לוין פירש סעיף זה שהוא
ברור מאוד, שהצדדים התכוונו להכפיל ביחס לכמות, כך שכוונתם היתה
להכפיל גם ביחס לפי כמה עלה מחירם, וזו פרשנות שסוטה מלשון הסעיף
שבחוזה.
ככל שהאינפלציה הלכה וגברה, האפשרות של ביהמ"ש לעצום עיניים מפניה
הייתה בעייתית. ביהמ"ש בכל זאת, לא היה מוכן להתערב, כאשר לא הייתה
אפשרות להגיע לשערוך בדרך של פרשנות, ולא היה מוכן לקבוע שערוך
מכוח התערבות חיצונית, על בסיס סעיף 39, במשך שנים רבות.
פ"ד נודל נ' פינטו
- בשנת 65 נודל השקיעו כספים בתחנת דלק של פינטו, סכום שהיה אז
30,000 לי'ר, שהיה שווה ל- 12% מכלל ההשקעה בתחנה, ושווה ערך
בדולרים ל- 10,000$. תמורת ההשקעה הובטח להם:
1.
זכות לעבוד בתחנה ולקבל משכורת.
2.
חלק מהרווחים בהתאם לחלקם בהשקעה.
3.
הזכות לקבל בסוף התקופה חזרה את ההשקעה (ההשקעה הייתה מעין הלוואה
עד תום השותפות).
הסתיימה השותפות ובאו נודל לקבל את הכסף חזרה. בשנת 65 כשנעשה
החוזה קבעו מנגנון הצמדה בסעיף 11 לחוזה שקבע כך: "ההשקעה בשותפות
תהיה צמודה לכמות הדלק והשמנים…"
- כלומר - הם קבעו שייקחו את כמות השמנים והדלקים שנמכרה בתחנה
בשלושת החודשים האחרונים לפני פירוק השותפות, ויעשו ממוצע, יראו פי
כמה גדלה הכמות ולפי הסכום הזה, ישלמו את ההחזר. כשעשו את החישוב
הזה יצא שסכום ההחזר, אחרי שהכפילו פי 2 יצא 150$ כי הכסף נשחק
בגלל האינפלציה, ולכן ביקשו נודל לקבל את הכסף חזרה משוערך.
במנגנון ההצמדה שהם עשו, היה הגיון כלכלי רב, היות ובשנת 65 לא
ידעו מהי אינפלציה, ואף אחד לא חשב על שחיקת הכסף, הם קבעו מנגנון
הצמדה כדי להתאים את החזר ההשקעה לעליית שווי הנכס, בלי קשר לשחיקה
בערך הכסף, לדוגמא: נניח שנכס ב- 65 היה שווה 10 ונניח שהיום הנכס
שווה בשוק 100, עתה אם ניקח את ה- 10 ונצמיד אותו למדד עד היום ה-
10 שווה היום ל- 80. העלייה בערך הנכס היא - 20, כי בין 10 ל- 80
זו לא עלייה בערך הנכס אלא שחיקה בערך הכסף. נודל ופינטו על שחיקה
של הכסף לא חשבו. הם אמרו - אנו לוקחים תחנה שהיא בתחילת דרכה,
ולאחר 10 שנים היא שווה יותר, ומאחר והוא השקיע כסף בתחילת דרכה,
יהיה הוגן להחזיר לו את ההשקעה עם התאמה לעלייה בשווי הנכס, שזה
מתבטא בכמות מכירת הדלק והשמנים, ולכן הצמידו זאת למכירת הדלקים
והשמנים.
השופט לוין
- משערך את הסכומים בתוך התקופה החוזית, על שני בסיסים בעייתיים
מבחינת הדרך שהוא הולך בה-
1. בסיס פרשני: נכון שהצדדים כתבו שיכפילו את הפיקדון פי
העלייה בכמות הדלקים והשמנים, אבל כוונתם הייתה לא רק במכפלת
הכמות, אלא גם במכפלת המקדם שבמחיר. צריך לקחת את המחיר הממוצע
כעת, יחסית למחיר הממוצע בתקופת ההתחלה, ולהכפילו גם כפול במחיר.
עפ"י לשונו של החוזה צריך לעשות כך: לקחת את כמות השמנים והדלקים
בהתחלה (100 ליטר בחודש), ובסוף התקופה (200 ליטר), כלומר - הגידול
הוא פי 2, צריך להכפיל את סכום ההחזר פי 2 וזה מה שכתוב, אך הצדדים
התכוונו לכך שצריך להכפיל את הסכום שמוחזר פי הכמות אך גם פי
המחיר, כלומר: אם המחיר הממוצע של ליטר דלק אז היה 10, והיום הוא
100, הרי שהמחיר עלה פי 10 וצריך להכפיל את סכום ההחזר גם פי 10,
שזה המקדם של המחיר, אבל זה לא כתוב בחוזה. גם השופט לוין
ער לכך שזה לא כתוב, והוא אומר, שמכלל הנסיבות הוא מבין את כוונת
הצדדים, ואם היא לא משתלבת במה שכתוב, גם אז הוא מעדיף את כוונתם,
וזה בדיוק מה שהשופט ברק עושה בפ"ד אפרופים, אלא שהשופט
לוין עושה זאת כאן בלי כל הדיון בתורת הפרשנות הדו שלבית, אלא
באופן מעשי. השופט ברק עשה את אותו הדבר, רק שהוא יוצר תיאוריה
שלמה מאחורי העניין באומרו שאין מקום עוד לתורה הדו שלבית, ואפשר
לפנות לנסיבות גם כאשר לשון החוזה לכאורה חד משמעית.
עו"ד גלברד
חושב, שגם לוין חש תחושת חוסר נוחות עם פרשנותו, שאולי הלך קצת
מעבר לאפשרי, ולכן הוא אומר שהבסיס המרכזי שלו הוא לא פרשנות, אלא:
2. שערוך מכוח סעיף 39 = שערוך כהתערבות חיצונית ברצון
הצדדים מכוח סעיף 39. עמ' 484 פיסקה 13 באמצע - "הטעם האחד הוא
המתאים לענייננו, מבטא את ההשקפה שקביעת השערוך מתבקשת על יסוד
סעיף 39 לחוק החוזים הקובע את עיקרון תום הלב, שהוא יסוד מוסר
בדיני החוזים, במשפט הפרטי בדרך כלל, ובדין המנהלי" - צריך לשערך
מכוח סעיף 39. פיסקה זו של השופט לוין היא מהפך בפסיקה, הוא צעד את
הצעד הזה קדימה ואמר שהגיע הזמן להתערב בתקופת החוזה המקוים. כל
פסקי הדין עד אז אמרו שלמרות שאפשר להתערב מכוח סעיף 39, עדיין לא
הגיעה תקופת אינפלציה כזו קשה שמצדיקה התערבות. השופט לוין אומר
שאין פה כל חידוש, היות וזנחנו מזמן את הגישה הנומינליסטית, והוא
מביא את כל פסקי הדין שנעשה בהם שערוך, אבל בתקופת החוזה המופר.
יש פ"ד אחד שהוא אומר שנעשה בו שערוך גם בתקופת החוזה המקוים (וזה
נכון בערך), מדובר בפ"ד עמר נ' מנהל מקרקעי ישראל -
ממנו מצטט השופט לוין, את דברי השופט שמגר בפה"ד,
שמגר בעצם עשה שם שערוך בתוך התקופה החוזית. עובדות פה"ד:
נניח שעמר רכש זכויותיו מהמנהל ב- 100, ונניח שכעת כעבור שנים
כשהוא רוצה להעביר זכויות חכירה אלו, השווי הוא 1000. מנהל מקרקעי
ישראל ביקש דמי חכירה בסך 450 (מחצית מ- 900 = 100 - 1000). עמר
טוען שזה לא הוגן מהסיבה הבאה: אם ניקח את הסכום של 100 ונשערך
אותו להיום, ה- 100 שווים 800, כלומר - באופן ריאלי ערך הקרקע עלה
ב- 200 ומחצית מ- 200 זה 100, ולכן מגיע להם 100 ולא 450, כי ההפרש
בין 1000 - 100 מורכב 800 משחיקה בערך הכסף. השופט שמגר -
קבע שעמר צודק - לא יעלה על הדעת שמנהל מקרקעי ישראל יגבה הכסף
שמקורו לא בעליית ערך הכסף, אלא שמקורו בשחיקת הכסף. הוא אומר שאם
לא היה עושה כן, זה היה היתפסות למספרים לא נכונים. אומר ביהמ"ש -
גם אם למנהל מותר לקחת את ההפרש בין המחיר הבסיסי למחיר היום, לקחת
את המחיר שלא בסכום ריאלי, זה ניצול שלא בתום לב. השופט שמגר
בפיסקה הבאה של פה"ד אומר - אל תחשבו שבזה אני קובע שאפשר להתערב
בשערוך סכומים בתקופה החוזית, אלא שערכתי את שווי הנכס הריאלי ולא
את הכסף. כדי לא לפתוח פתח רחב הוא אמר שאין כאן פתח לשערוך כללי
בתקופת החוזה המקוים, אך עבר זמן מסויים והאינפלציה הביאה לכך
שהשופט לוין יאמר שאפשר לשערך. פ"ד עמר זו קפיצת דרך מהמקרים בהם
הסכים ביהמ"ש לשערך מכוח פרשנות, לפ"ד נודל שבו שערכו מכוח סעיף
39. ההתפתחות היא - שערוך מכוח התערבות פנימית (פרשנות), מדרגת
ביניים של פ"ד עמר - שערוך מכוח סעיף 39, תוך ניסיון לסייג זאת,
ולומר שזו איננה הערכה כללית, ואח"כ פ"ד נודל שבו יש שערוך מפורש
מכוח סעיף 39.
הצעד הבא הוא פ"ד אתא נ' עיזבון זוטולוב - בפ"ד זה
אומר השופט ברק את הכל בצורה מצומצמת וברורה. הוא מתאר את
ההבחנה בין שערוך בתקופת החוזה המקוים לשערוך בתקופת החוזה המופר,
הוא מסביר את האפשרות ביחס לתקופת החוזה המקוים בעזרת פרשנות
פנימית, ומסביר שגם אם אי אפשר לשערך באמצעות פרשנות פנימית, אפשר
באופן עקרוני לשערך באמצעות פרשנות חיצונית. החידוש הוא שהשופט ברק
קובע קווים מנחים מתי אפשר להשתמש בסעיף 39, והקווים המנחים הם
אלה: ביהמ"ש צריך לבדוק את החוזה, ואם יש הוראת שערוך אין בעיה,
כשאין שערוך מכוח כוונת הצדדים, באילו תנאים מותר לביהמ"ש להכניס
שערוך? התנאים הם:
1.
כשמדובר בתקופת אינפלציה קשה ביותר, כי אחרת אין הצדקה להתערב
בחופש החוזים. מותר להפר את קדושת החוזים, רק כשנגרם עוול משווע
לצד, אם ישולם הסכום באופן נומינלי
2.
כשברור לביהמ"ש שאין כאן הסדר שלילי, ששתיקת הצדדים איננה מהווה
הסדר שלילי. יכול להיות שבמתכוון לא הוכנס סעיף שערוך, כאשר הצדדים
עשו את החוזה במצב של אינפלציה חזקה. צריך להיות זהירים ולבדוק כל
מקרה לגופו - נניח שעושים חוזה בתקופת אינפלציה חריפה ולא קובעים
הסדר שערוך. זה לא אומר אוטומטית שזה הסדר שלילי, למשל: 1. יכול
להיות שצדדים צפו שהחוזה יתקיים בעוד מספר ימים, ושמסיבה שלא קשורה
לצדדים עוכב ביצוע החוזה. במקרה כזה אין פה הסדר שלילי. 2. נניח
שהצדדים עשו את החוזה בתקופה של אינפלציה מתונה וקבועה, ברמות
יחסית נמוכות (5% לשנה), והם לא הכניסו מנגנון שערוך כי חשבו שברמה
כזו של אינפלציה זה חלק ממחיר החוזה, הם סופגים זאת והם לא ציפו
שכעבור זמן היא תעלה ל- 100% בשנה. השופט ברק מציע במקרה כזה לשערך
באופן חלקי, לפצל את השערוך: נניח שעברו 5 שנים ובתקופה זו הייתה
אינפלציה של 500%. נניח שכשכרתו את החוזה הייתה אינפלציה שאם כך
היה ממשיך הייתה מגיעה ל- 150%, ואת זה הצדדים צפו. ההפרש הו בין
500 ל- 150, ולכן יש לשערך 350 ולא 500. זה מה שהשופט ברק חשב
שצריך לעשות בפ"ד אתא. אלו הקווים המנחים שקבע השופט ברק בפ"ד אתא,
ביחס להעלאת סעיף 39 לצורך הכנסת תנאי בחוזה לשערוך סכומים.
ניתן לראות התאמה בולטת בין מה שקרה בפועל במשק באינפלציה, לבין מה
שקרה בביהמ"ש. פסקי דין שבאו אחרי בלימת האינפלציה, חלקם הגדול
אמר, שנכון שאפשר לשערך בתקופת החוזה המקוים, אבל עתה, משאוזנה
האינפלציה, אין מקום לעשות זאת. הכלי הזה של שערוך קיים, אך השאלה
היא מתי ביהמ"ש ישתמש בו. הוא ישתמש בו כאשר תהיה תחושה של פגיעה
קשה בצדק, אם לא ישערכו את הסכומים.
|
|
