|
מאמרי משפט
דיני חוזים ב'
הכלל ביחס לצורת החוזה קבוע בסעיף 23 לחוק החוזים והוא מבטא
את חופש רצון הצדדים גם ביחס לצורת החוזה: "חוזה יכול שייעשה בע"פ,
בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסויימת תנאי לתוקפו עפ"י
חוק או הסכם בין הצדדים" - אין מגבלת צורה חוץ ממקרים מסויימים בהם
אין אפשרות לעשות חוזה בע"פ כי הוראת חוק ספציפית תדרוש זאת בכתב.
בשיטות משפט עתיקות הייתה בד"כ דרישת צורה מאוד ספציפית ביחס לכל
החוזים. במשפט הרומי ובמשפט העברי היו כמה יתרונות חשובים לעובדה
שנדרשה צורה מיוחדת שקבועה מראש כדי לעשות חוזה:
1.
הבחנה ברורה וחד משמעית בין שלב המו"מ לחוזה עצמו, נקודת הפרדה חד
משמעית בין השטח שקדם לחוזה, הבחנה זו חשובה כי יש הבדל מהותי
וגדול מבחינה משפטית בין שלב המו"מ לחוזה.
2.
מטרה שנייה שהעניין שירת זה בתחום הראייתי: היה קל להוכיח קיומו של
חוזה. כיום, המעבר משלב המו"מ לשלב הכריתה יכול להיעשות כמעט
בהיסח הדעת ואז קשה להוכיח שנעשה חוזה, דבר שאז לא היה קיים. הצד
הראייתי הוא מאוד בעייתי וכאשר הייתה דרישה לצורה, זה פתר את
הבעיה.
3.
גם בעניין גמירות דעת היה יתרון לדרישת צורת החוזה - נושא רצונות
הצדדים להתקשר בחוזה = כוונתם. כאשר נדרשת צורה מוגדרת לחוזה, זה
יוצר פסק זמן בין המו"מ לכריתה וזה מאפשר מחשבה נוספת. כיום קל
מאוד לגלוש משלב המו"מ לשלב הכריתה.
בצד היתרונות הנ"ל ישנו חיסרון אחד גדול: אם יש דרישה מאוד פורמלית
לצורת החוזה, קל מאוד להשתחרר מהחוזה בטענה שאותה דרישה פורמלית לא
קויימה במדוייק. רוב החוזים אינם נעשים ע"י משפטנים, אלא ע"י אנשי
עסקים שלא מודעים בדיוק לדרישות החוק ביחס לצורה, הם מנהלים מו"מ,
מגיעים להסכמה וכורתים חוזה, עד שפתאום אחד הצדדים מתחרט, הוא רוצה
להתחמק והוא נאחז בצורת חוזה. זהו חיסור גדול, בעיקר בשיטות משפט
מודרניות ולכן הן בד"כ גמישות בעניין הצורה ומאפשרות כל צורה
אפשרית. אבל, עדיין בחוזים מסויימים, יש סיטואציות שהמשפט מכיר
בצורך לעשות את החוזה בצורה מסויימת דווקא, מהסיבה הראייתית
- אם אני יודע שחוזה מסויים, הצדדים נוהגים לעשותו בצורה מסויימת
במשך שנים, יכול להיות שתהיה דרישה לצורה שבאה לפתור את הבעיה
ראייתית. לעיתים החוק ידרוש צורה מסוימת מהסיבה המהותית -
כדי להבטיח שהצדדים באמת רציניים כשהעסקה מורכבת מאוד כמו - עיסקת
מקרקעין, רוצים להבטיח שכל צד יידע למה הוא מתחייב וכנ"ל בסיטואציה
של חוזה שיש בו חשש שמא לא חשבו מספיק ולא הגיעו לרצינות, למשל -
בחוזה מתנה לא תמיד חושבים על ההיבטים הכלכליים ולכן יש צורך במידה
נוספת של רצינות. המקרים של דרישת צורה הם החריגים של סעיף 23,
כיום הדרישה הנפוצה היא דרישת הכתב.
דרישת כתב ראייתית
–
למשל: סעיף 82 לחוק הפטנטים - אם חוזה כזה נעשה בע"פ ולא
בכתב, זה עדיין לא אומר שאין חוזה, אלא שאם יהיה סכסוך בין הצדדים
ויבוא התובע לביהמ"ש ויתבע עפ"י החוזה והצד השני יכחיש את קיום
החוזה, לא יתנו לו להוכיח את תביעתו והיא תידחה. גם אם באופן מהותי
יש ביניהם חוזה, הוא לא יוכל להוכיח את תביעתו, אלא אם כן הוא יציג
מסמך.
דרישת כתב מהותית
- אם לא נעשה מסמך כתוב - אין חוזה. מה ההבדל המעשי בין שתי
דרישות הכתב אם בדרישת כתב ראייתית המשמעות היא שנעשה חוזה תקף
ואם התובע לא יצליח להוכיח את קיום החוזה, הוא יפסיד ובדרישת כתב
מהותית הוא גם יפסיד כי אין חוזה?
התשובות הן:
1.
יש הבדל גדול כאשר אין סכסוך: אם יש דרישת כתב ראייתית והחוזה נעשה
בע"פ, החוזה תקף ואין צורך להוכיח כלום (אם אין סכסוך). בדרישת כתב
מהותית, גם אם אין סכסוך, אין חוזה.
2.
במצב של סכסוך שלא נוגע לשאלה האם יש או אין חוזה, אלא נוגע לתנאי
התשלום למשל, אם דרישת הכתב היא ראייתית ומגיעים לבימ"ש והצדדים לא
חולקים על עצם קיום החוזה, ביהמ"ש מקבל את זה שיש חוזה, כי שני
הצדדים מסכימים (והוא ידון בבעיה הספציפית), אך אם דרישת הכתב היא
מהותית והצדדים יגיעו לביהמ"ש, גם אם שניהם יגידו שהם מסכימים שיש
חוזה, ביהמ"ש יאמר שאין חוזה ולא ידון בבעיה, כי החוזה חייב
להיעשות בכתב.
3.
כאשר דרישת הכתב ראייתית, הבעיה קשורה להוכחה ולא לעניין הרצינות,
לכן אנו לא צריכים להגיש לביהמ"ש את כל המסמך הכתוב ודי להציג
ראשית ראיה בכתב, גם חלק קטן מהחוזה יפתור את הבעיה הראייתית. ואז
זה גם פותח לתובע אפשרות להביא עדים שיוכיחו את תוכן החוזה. כאשר
דרישת הכתב היא מהותית, כל הפרטים המהותיים של העסקה צריכים להיות
בכתב, ואי אפשר להביא רק את ראשית הראייה בכתב, וזאת משום שמטרת
הדרישה היא - רצינות, לעצור ולחשוב לפני שאני עושה את הצורה שתיתן
את תוקף החוזה.
4.
בדרישת כתב ראייתית, הנתבע מכחיש את קיום החוזה ולתובע אין מסמך
כתוב, לכאורה תביעתו תדחה. תוך כדי חקירת הנתבע הוא מודה בקיומו של
חוזה ואז יש חוזה. לעומת זאת, אם דרישת הכתב מהותית והנתבע מודה
שיש חוזה, להודאה זו אין תוקף כי אין בכלל חוזה והוא בעצם מודה על
דבר שלא קיים.
5.
כאשר דרישת הכתב היא ראייתית, מקובל במשפט הישראלי, שעניין הראיה
היא משחק בין הצדדים עצמם וביהמ"ש לא מתערב בזה מיוזמתו. נניח
שחוזה שצריך היה להיעשות בכתב, נעשה בע"פ ובא עד שמעיד על קיום
החוזה בע"פ, אם מדובר בדרישה ראייתית והצד השני לא התנגד לעדות, אם
ביהמ"ש יאמין לעד, הוא יקבע שיש חוזה, אך אם מדובר בדרישת כתב
מהותית, ביהמ"ש לא ישמע זאת, כי עדותו חסרת משמעות.
איך מבחינים בין דרישת כתב מהותית ל- ראייתית?
סעיף 8: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, טעונה מסמך בכתב".
המחוקק לא מפרט אם זו דרישת כתב מהותית או ראייתית ולכן בד"כ זה
עניין של פרשנות - איך מפרש ביהמ"ש את הסעיף כאשר הוא מגיע אליו
לראשונה? במקרים נדירים אפשר יהיה ללמוד על כך מלשון הסעיף, אך
בד"כ זה לא כך.
בפ"ד גרוסמן נ' בידרמן
- רואים איך ביהמ"ש עשה פרשנות לסעיף 8 לחוק המקרקעין, כאשר הוא
הגיע אליו בפעם הראשונה: תחילה בדק ביהמ"ש מה נאמר בהצעת החוק,
דברי הכנסת לפי הסעיף, משווה אותו למקור ההיסטורי - האם הועתק
משיטת משפט אחרת וממנה נשאב, והחשוב מכל - ביהמ"ש ינסה להבין מה
המטרה שעמדה בפני המחוקק כאשר קבע שפה תהיה דרישת כתב, על איזה
אינטרס הוא בא להגן וזה בעצם העיקר. בפ"ד זה קבע ביהמ"ש שדרישת
הכתב, שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, היא מהותית ומאז ביהמ"ש הצטער מספר
פעמים על קביעה זו. הוא לא הופך אותה, אבל הולך ו"מכרסם" בה מכיוון
שהיא גורמת צרות שמתבטאות בחיסרון הגדול שהזכרנו שבגללו שיטות
המשפט המודרניות נטשו את דרישת צורת החוזה, בתי המשפט הוצפו
בתביעות, בעיקר הקשורות לזיכרון דברים, תביעות רבות שצד לחוזה
התחרט והחליט להשתחרר מן החוזה בטענה שדרישת הכתב לא קויימה. כיום
דרישת הכתב היא עדיין מהותית אך הרבה יותר מרוככת וכתוצאה מכך, כל
מקרה שמגיע היום לביהמ"ש כדי להחליט אם זו דרישת כתב ראייתית או
מהותית, ברירת המחדל היא דרישה ראייתית, אלא אם יש נימוקים כבדי
משקל לשכנע אחרת. בדרישת כתב ראייתית, הרבה יותר קל לביהמ"ש כי אז
הוא יכול לחזור למבחנים הרגילים של החוזה ולא צריך להיאחז במבחן
טכני של צורה.
ב- 1993 נכנס לתוקף חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות - בחוק
זה יש דרישת צורה. סעיף 2 לחוק קובע: "חוזה הלוואה בין
מלווה ללווה, טעון מסמך בכתב". החוק עדיין לא אהב את דרישת הכתב
המהותית ומצד שני, בגלל המטריה שהחוק עוסק בה, נדמה שכוונת המחוקק
פה היא - רצינות העסקה, שלווה יעצור ויחשוב לפי שהוא חותם ומלבד
זאת, המחוקק יודע שביהמ"ש פירש את סעיף 8 כמציב דרישה מהותית ולכן
הוא העתיק את הסעיף, לחוק הסדרת ההלוואות.
סעיף 8 לחוק המקרקעין
נקבע ב- 1969 ולכן משנה זו והלאה, דרישת הכתב היא מהותית, חוזים
שנחתמו לפני חוק המקרקעין, עליהם חלה דרישה ראייתית מכוח סעיף
80 לחוק הפרוצדורה. הרעיון של חופש הצורה נולד עוד לפני סעיף
23 לחוק החוזים והוא היה קיים גם במשפט העותומני - סעיף 64 לחוק
הפרוצדורה העותומנית קבע את חופש הצורה ביחס לחוזים. המחוקק
העותומני הבחין שברגע שקובעים חופש צורה, יורדים מהעניין של דרישת
צורה פורמלית ביחס לחוזה וצריך לתת פיתרון לבעיות שהגמישות יוצרת:
עדות שקר, זיכרון העדים וכו'... ואז נחקק סעיף 80. במשך השנים,
הלכה ונעלמה החקיקה העותומנית וכשנחקק חוק החוזים, עבר מן העולם
סעיף 64 לחוק הפרוצדורה ונחקק סעיף 23, אך באף חוק לא חוקק המחוקק
הישראלי הוראה מקבילה לסעיף 80 ולכן סעיף זה עדיין חל והוא אחד
השרידים היחידים מהמשפט העותומני. בשנת 69 הייתה הצעת חוק לביטול
סעיף 80, אך כשהעניין הגיע לדיון רציני, הבינו שכרגע אין תחליף
והשאירו אותו.
ניתוח סעיף 80:
חלק I:
"תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה
שעפ"י הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על 10 לירות,
צריך להוכיחן במסמך בכתב".
חלק II:
"טענה ותביעה נגד מסמך בכתב הנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה
עולה על 10 לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו
של הנתבע".
החלק ה- I
קובע שחוזים שנהוג ומקובל לעשותם בכתב, יש לעשותם בכתב. חלק זה של
הסעיף לא חל על חוזה ספציפי, אלא על קטגוריות שונות של חוזים בתנאי
שנהוג ומקובל לעשות זאת בכתב - זוהי דרישה ראייתית. מה זה "נהוג
ומקובל"? -או שיש נוהג כללי שנהוג ומקובל בכל המדינה והדוגמא
המובהקת היא - עסקה במקרקעין, אך זה לא חייב להיות נוהג כללי אלא,
יכול להיות נוהג מקובל בענף מסוים או נוהג בין אותם צדדים.
החלק ה- II
אומר שאם חוזה מסויים נעשה בכתב בגלל החלק ה-
I
(שנהוג מקובל), אם משהו מנסה לסתור את תוכן החוזה או לטעון כנגד
תוכנו, הוא חייב לעשות זאת גם באמצעות מסמך בכתב. דוגמא - ראובן,
סוחר מכוניות, מכר לשמעון מכונית. עפ"י המקובל ביניהם, הם עשו מסמך
בכתב ובו כתבו שהמכונית שתימכר - אדומה. ראובן יאמר - נכון שבהסכם
כתוב שהמכונית שתימכר אדומה, אבל בע"פ סיכמנו שהיא תהיה ירוקה.
עדות זו לא תתקבל, אלא אם יוגש מסמך בכתב.
הפסיקה הרחיבה את סעיף 80 (סייפא) באופן שהוא יחול ביחס לכל חוזה
בכתב, ולא רק אם נעשה בכתב בשל הוראת החלק ה-
I
של הסעיף. היום צריך לומר שסעיף 80 לא מאפשר להביא עדויות בע"פ,
כדי לסתור חוזה כתוב, ולא משנה מאיזו סיבה החוזה נעשה בכתב, ניתן
לסתור אותו רק באמצעות מסמך כתוב. הרעיון שמאחורי החלק ה-
I
הוא בעיה ראייתית, חשש מעדי שקר, מטענות שווא על קיום חוזים, בעיית
זיכרון של עדים וכו'….הרעיון
שמאחורי החלק ה- II
- בהנחה שבמהלך המו"מ הוחלפו דברים רבים, אם עשו מסמך כתוב, כל מה
שנדון במהלך המו"מ והוסכם עליו, נכנס למסמך הכתוב, ומה שלא הוסכם
עליו, לא נכנס, לכן לא יאפשרו הבאת עדויות בע"פ מהמו"מ היות
והעובדה שהדברים לא מצויים במסמך, מעידה על כך שזה לא הוסכם. במשך
הזמן התפתחו בפסיקה חריגים לסעיף 80 ובעיקר לחלקו השני.
|
|
