|
מאמרי משפט
דיני חוזים ב'
ראובן עובד אצל שמעון והם עושים ביניהם חוזה עבודה אישי שבו יש
תנאי שאומר שבחוזה זה אין לקרוא תנאי מכללא, האם זה בסדר? -
כעיקרון, חוזה מבוסס על הסכמת הצדדים וכל עוד הצדדים הסכימו על כך
- זה בסדר, אבל כל עוד זה לא מתנגש עם עיקרון אחר שגובר עליו. אם
ראובן נפגע ונחתכת לו היד, כתוצאה מתנאי העבודה, האם הוא יוכל,
למרות התנאי, לומר שיש תנאי מכללא שמעביד חייב לספק סביבה בטוחה
לעובד? יש להניח שביהמ"ש יקבל זאת מפני שזה נוגד את תקנת הציבור.
כיום יש לנו את סעיף 39 שלא ניתן להתנות עליו, ולכן השאלה היא -
האם היום יש עוד מקום לתנאי מכללא? - רוב השופטים סוברים שאין כיום
מקום לתנאי המכללא, כמו השופט אלון בפ"ד לאסרסון נ'
שיכון עובדים, אבל זו אינה הגישה המקובלת.
ההבדלים בין תנאי מכללא לסעיף 39 לחוק החוזים:
ההבדל הבסיסי הוא שתנאי מכללא אפשר להוסיף רק כשביהמ"ש משוכנע שזו
הייתה כוונת הצדדים, תוקפו המחייב של תנאי מכללא נובע מאותו עיקרון
שמתוכו יש תוקף מחייב לשאר תנאי החוזה, וזה כוונת והסכמת הצדדים.
כאשר אנו מוסיפים תנאי מכוח סעיף 39, המקור שונה לגמרי, סעיף זה
מחייב לממש זכות או לקיים חיוב, בדרך המקובלת ובתום לב, ומכוח חיוב
זה, סבור ביהמ"ש שהוא יכול להוסיף תנאים לחוזה. מקור התנאי שהוסף,
הוא לא מכוונת הצדדים, אלא מכך שביהמ"ש סבר שראוי להוסיף תנאי
כזה, כדי לעמוד בהתנהגות הראויה, כפי שביהמ"ש רואה אותה כראויה.
זהו הבדל גדול משום שביהמ"ש לא צריך יותר להניח ולחשוב - מה הייתה
כוונתם של הצדדים. משום כך, היקף המקרים בהם נוכל להוסיף תנאי
לחוזה מכוח סעיף 39, הוא רחב הרבה יותר מן המקרים שנוסיף את תנאי
המכללא. מה מידת החפיפה בין המקרים? - יש מקרים חופפים בהם אפשר
להוסיף תנאי לחוזה, גם מכוח סעיף 39, ז"א - מכוח חובת תום הלב
והדרך המקובלת, וגם מכוח תנאי מכללא. האם ייתכנו מקרים שבהם נוכל
להוסיף לחוזה תנאי, מכוח תנאי המכללא, אך לא נוכל להוסיפו מכוח
סעיף 39? - לכאורה ניתן לחשוב על מקרים בהם הצדדים התכוונו למשהו,
ולמרות שלא אמרו זאת במפורש, זה כמו הסכמה מסחרית ואז אולי זה לא
נוגע לתום לב ולדרך המקובלת, ואי אפשר להכניס את התנאי מכוח סעיף
39. אבל, חלק מעיקרון תום הלב זה להגשים את כוונת הצדדים, ואם
הצדדים הסכימו על משהו ואחד הצדדים מנסה להתחמק, יש בכך חוסר תום
לב, הרעיון שצד צריך לקיים את מה שהוא התחייב לו, זה חלק מעיקרון
תום הלב, ולכן נראה שכל תנאי שאפשר להוסיפו מכוח תנאי מכללא, אפשר
להוסיפו מכוח סעיף 39, ולכן נראה שתנאי המכללא מיותר. בשנת 1973,
כאשר נחקק סעיף 39, הייתה מידה גדולה של חוסר וודאות בקשר ל- מה
עושים עם חובת תום הלב והדרך המקובלת. סעיף זה נחקק כבר ב- 1968,
בחוק המכר - סעיף 6, שהוא זהה לחלוטין לסעיף 39, כשההבדל הוא
שבסעיף 6 דובר רק בעסקאות מכר, וברגע שהסעיף הוכנס לחוק החוזים,
הוא חל על כל החוזים. כבר בתחילת הפסיקה, הוברר מה היקף התכולה של
סעיף 39, מה הסנקציות שלו, איך משתמשים בו וכו'….
אלו דברים שהתפתחו באופן הדרגתי ודינמי בפסיקה. תחילה היו מאמרים
שהציעו כיוונים שונים להתפתחות השימוש בסעיף, כשבבסיס הרעיונות היה
בעיקר משפט השוואתי, משום שהסעיף נלקח מספר החוקים הגרמני ה-
B.G.B,
כיום אנו כבר יודעים לאן התפתחה הפסיקה ואיזה יישומים קונקרטיים יש
לסעיף 39. כיום ברור שחובת תום הלב והדרך המקובלת היא נורמת על
במשפטנו, והשופט ברק אף מכנה אותה: הוראה מלאכותית שכל שאר
ההוראות כפופות לה. עד היום סעיף זה הוחל בכל תחומי המשפט ואי אפשר
לעסוק בפרשנות חוזה מבלי לראות את הוראת התום לב והדרך המקובלת.
פ"ד מרכזי בנושא הוא פ"ד שירותי תחבורה ציבורית באר שבע
- שם היתווה השופט ברק קווים מאוד מרכזיים שהולכים איתנו עד
היום, ברק מתמודד בפה"ד עם השאלה - האם מדובר בסעיף 39 בחובה
מוסרית בלבד, משום שבניגוד לסעיף 12, אין שם סנקציה של פיצויים
בגין ההפרה? ברק אומר שלנורמה מוסרית אין מקום בספר החוקים
ולכן, אם סעיף 39 מצוי בספר החוקים, משמע שזו נורמה משפטית שבצידה
סנקציה. בג"ץ שירותי תחבורה ציבורית באר שבע -
הקדמה: בישראל, כל העניינים הפליליים, המנהליים, האזרחיים וכו'…,
נידונים במערכת בתי משפט מרכזית שכוללת את: בימ"ש שלום בימ"ש
מחוזי ובימ"ש עליון. בצד מערכת זו יש מערכות נוספות של בתי דין
ובתי משפט כמו- בתי דין צבאיים, דתיים, לענייני משפחה וכו'….
חלק מבתי משפט אלה מחולקים לערכאות כשב"כ, מהערכאה העליונה ניתן
לערער לביהמ"ש העליון, אך בכמה מקומות, כמו בית הדין לעבודה, אין
אפשרות לערער לבימ"ש עליון וזה יוצר שתי מערכות חוקים, למשל - בית
הדין לעבודה עוסק בדיני עבודה, אבל הוא עוסק גם בחוקים אחרים כמו
חוק החוזים, למשל. גם בתי המשפט הרגילים עוסקים בדיני חוזים.
הפרשנות האחידה נוצרת ע"י בימ"ש עליון, אך אם בית הדין לעבודה מפרש
את אותו סעיף שבימ"ש עליון מפרש, אך בצורה אחרת, ומבית הדין לעבודה
אין העברה לבימ"ש עליון, כך נוצרות שתי מערכות משפטיות משום שלאותם
סעיפים יהיו פרשנויות שונות, ואז נקבע שאם בית הדין חרג מסמכותו,
אפשר לפנות לבג"ץ, אך נוצרה גם עילה מיוחדת שבאה לפתור את חוסר
הקשר בין הערכאות והיא: אם יש טעות משפטית בולטת על פני הפסק, כמו
למשל: כתוב בחוק שחור ובית הדין פסק - לבן, אז אפשר לפנות לבג"ץ
שיבטל זאת. לכאורה זה נועד למקרים של טעות משפטית מובהקת, אך בפועל
בג"ץ מאפשר לפנות אליו גם כאשר הוא חושב שבית הדין נותן פירוש שונה
ממה שביהמ"ש חושב שהוא הפירוש הנכון, וע"י כך הוא יוצר אחידות
במערכות. דברי בג"ץ אינם מחייבים את בית הדין, אך בד"כ בתי הדין
מקבלים זאת כדי שלא יפנו לבג"ץ בשנית. בבג"ץ זה, שופט בית הדין
לעבודה נתן פירוש מסויים לסעיף 39, אך השופט ברק לא הסכים
עם הפירוש הזה, (שני שופטים מהרכב הבג"ץ חשבו כמו השופט בבית הדין
לעבודה) משום שהוא סבר, שסעיף 39 הוא סעיף מאוד מרכזי שמשליך על כל
דיני החוזים ולכן הוא אינו סובל 2 שני פירושים.
עובדות פה"ד:
בשירותי תחבורה ציבורית ב"ש, שהיא התחבורה הציבורית הבלעדית בב"ש,
היו כל הזמן סכסוכי עבודה, ובשל כך פרצו שביתות רבות שגרמו
לשיבושים קשים בסדרי הנסיעות בעיר. לכן, הגיעו להסדר - חברת
התחבורה הציבורית החליטה לשלם לנהגיה = לעובדי החברה, פרמיה לכל
משכורת, עבור שקט תעשייתי, בתנאי שלא יהיו יותר שיבושים, מכיוון
שאי אפשר להוריד לעובד את זכותו לשבות, הם הגיעו להסדר כזה, שאם הם
מחליטים לשבות, זו צריכה להיות שביתה מאורגנת שתקבל את אישור מועצת
הפועלים, וזאת כדי לאפשר להם זמן להתארגן. אם כן, נעשה חוזה עבודה
בין חברת שירותי התחבורה לבין כל נהג. תוכן החוזה היה שאם הנהג לא
יקיים שיבוש עבודה הוא יקבל פרמיה. באחד הימים הפסיקו הנהגים את
העבודה, חברת תחבורה ציבורית סברה שמדובר בשיבוש לא מוצדק והפסיקה
לשלם להם את הפרמיה, ואז פנו הנהגים לבית הדין הארצי לעבודה והגישו
(כל אחד בנפרד) תביעה נגד החברה כדי לקבל את הפרמיה. בעצם, ההסכם
למתן הפרמיה נעשה בין שירותי התחבורה לבין מועצת הפועלים שייצגה את
העובדים, והשאלה הייתה - מכוח מה הם תובעים? - בג"ץ אמר - או
שרואים את התנאי בין מועצת הפועלים לבין שירותי התחבורה, כתנאי
מכללא, או שרואים בזה חוזה לטובת צד שלישי = כל נהג, וכל אחד
מהנהגים כמוטב, יכל לתבוע את הפרמיה. בית הדין הארצי פסק לטובת
הנהגים ולכן הגישה החברה בג"ץ, בטענת - "טעות מהותית בפסק".
השופט ברק סוקר את העובדות והוא אומר שראשית יש לקבוע
אם היה או לא היה שיבוש עבודה, והשאלה היא - האם קיבלו הנהגים את
אישור מועצת הפועלים כדי לשבות? התשובה הייתה - כן! טענת שירותי
התחבורה הייתה שאמנם היא קיבלה הודעה, אך לא מספיק זמן מראש. טענת
הנהגים לכך הייתה שבחוזה לא מופיע תנאי שמחייב את מועצת הפועלים
להודיע שהולכת להיות שביתה. בבית הדין לעבודה, טענו שירותי התחבורה
הציבורית, שמכוח סעיף 39 לחוק החוזים, יש לקיים חוזה בתום לב ובדרך
המקובלת ומכוח זה, הם צריכים היו לתת הודעה. תשובת בית הדין הארצי
לעבודה הייתה: "ברור שבמסגרת יחסי עבודה קיבוציים - חובת הודעה
מראש, בצורה מסויימת ופרק זמן נקוב, אינה עניין לדרך קיום ההסכם,
אלא עניין מהותי הדורש הסדר חוזי", כלומר - יש לנהוג בתום לב ובדרך
המקובלת, כאשר יש חיוב שנובע מחוזה, אך כאן יש יצירת חיוב, יצירת
החובה עצמה, וזאת אי אפשר לעשות מכוח סעיף 39, משום שהסעיף עוסק
בדרך שבה קיים החיוב. בעצם, גישתו של בית הדין הארצי לעבודה היא
שסעיף 39 יכול רק לקבוע את הדרך לקיום תנאי קיים בחוזה והוא לא
יכול ליצור תנאי חוזי. מה אומר השופט ברק? ברק ראשית מסביר
את מהות סעיף 39, הוא גם מפנה לספרות המשפטית ואומר: "משמעותה של
החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך הקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי
חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועפ"י המקובל על בעלי חוזה
הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם
להיות זאבים זה לזה. על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה
עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה". ברק אומר גם,
שהיקף תחולת סעיף 39, הוא לא רק ביחס לזכויות וחיובים שנובעים
מהחוזה עצמו, אלא גם מכוח חוק כלשהו, שגם אותו צריך לקיים בתום לב
ובדרך המקובלת. לדוגמא - אם שמעון הפר חוזה, לראובן יש יכולת לקבל
תרופות מכוח חוק החוזים 0תרופות), כלומר - את החיובים והזכויות יש
לקיים, גם אם הם לא נובעים מכוח החוזה. ברק מחיל את זה גם על יחסי
עבודה. ברק מגדיר את היקף תחולת הסעיף והוא מסביר את מהותו: יש
לנהוג בהגינות, ביושר, התחולה היא גם על חיובים שנובעים מכוח חוק,
והוא מוסיף, שהוא לא מוכן לקבל את ההבחנה בין דרך קיום החוזה לבין
יצירת חיוב משום שסעיף 39 גם יוצר בעצמו חיובים ונורמות מהותיות
בחוזה. ברק קובע שלסעיף 39 יש שני שימושים:
1.
דרך קיומו של חיוב שקיים בחוזה - בחוזה יש חיוב, נקיימו בתום לב
ובדרך המקובלת.
2.
הסעיף יכול גם ליצור חיובים חדשים, שאינם קיימים בחוזה וגם אותם יש
לקיים בתום לב ובדרך המקובלת.
מכוח זה אומר ברק שצריך היה לתת הודעה כדי לאפשר לחברה להתארגן
(לארגן נהגים, להודיע לציבור וכו'…).
ברק מפרש את המילים "שיבוש העבודה" כך שלא רק שצריך לקבל את אישור
מועצת הפועלים להפסקת העבודה, אלא - צריך היה למסור גם הודעה
לשירותי התחבורה הציבורי, ו- ½ שעה מראש זה לא עונה על דרישת תום
הלב והנורמה המקובלת משום שב- ½ שעה אי אפשר לעשות דבר. מה עשה
ברק? הוא עשה שימוש כפול בסעיף 39: פעם ראשונה הוא יצר חיוב בחוזה
מכוח סעיף 39 = חובה להודיע מראש, ובפעם השניה הוא אומר שכמו שצריך
לקיים כל תנאי בחוזה, שהצדדים הסכימו עליו, בתום לב ובדרך המקובלת,
כך גם סעיף שבא מכוח השלמה, יש לקיים בתום לב ובדרך המקובלת, אז
אמנם בפעם הראשונה מועצת הפועלים עמדה בכך ונתנה הודעה מראש, אך
בפעם השניה מועצת הפועלים לא עמדה בכך כי לא נתנה את ההודעה מספיק
זמן מראש. מכאן שברגע שיצרנו בחוזה תנאי, מכוח סעיף 39, דינו ככל
תנאי אחר. מה משמעות הדבר שההודעה ניתנה רק כחצי שעה מראש, שלא
בתום לב ובדרך המקובלת? ז"א - מה הסנקציה? עד לבג"ץ זה לא עסקו
בסנקציה של הסעיף, אך כאן השופט ברק מסביר: "סעיף 39 לחוק החוזים
אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו
מקיים את החוזה בתום לב ובדרך המקובלת. אין משמעות הדבר כי זו חובה
מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. העדר הוראה באשר לתוצאות,
הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39, מקורו בעובדה שתוצאות אלה
אינן אחידות, אלא הן משתנות עפ"י ההקשר בו מתעוררת השאלה" - החידוש
הגדול הוא שבכל מקרה תהיה סנקציה אחרת, זה לא כתוב בחוק ולכן זה
חידוש. הסנקציות בפועל הן: "לעיתים תוצאות אי קיום החובה היא
בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים
או אכיפה מצד המפר", כלומר - לעיתים הפרת חובת תום הלב, כמוה כהפרת
חוזה, ואז כל הסעדים שיש לצד שנפגע בחוזה, עומדים גם לזה שהופרה
נגדו חובת תום הלב, אך לעיתים כשצד לחוזה הפר את חובת תום הלב
והדרך המקובלת, לצד הנפגע קמה זכות מכוח חוק החוזים תרופות, זכות
לפיצויים, לאכיפה וכו'….
אם הצד הנפגע נוהג, במימוש זכותו לתרופות, שלא בתום לב ושלא בדרך
המקובלת, ייתכן שנשלול ממנו את הפיצויים. לעיתים תוצאת הפרת חובת
תום הלב, היא כזו - צד לחוזה יעשה פעולה שמצב רגיל זה היה נחשב
כהפרה, אך אנו לא נראה זאת כהפרה בגלל הפרת תום הלב והדרך המקובלת:
"לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות
מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה או שלילת כוח הנתון
לבעל החוזה המפר עפ"י הוראת החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו
שהפעולה שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת" (למשל:
פ"ד שוחט נ' לוביאניקר). מגוון הסנקציות שמציע ברק,
הוא רחב מאוד, והסנקציה האחרונה שהוא מציע היא שאם לא נתנו הודעה
בתום לב ובדרך המקובלת, זה כאילו היא לא ניתנה כלל, ומכאן שלנהגים
לא מגיעה שום פרמיה.
פ"ד שוחט נ' לוביאניקר
- בין הקונים למוכרים היה חוזה מכר דירה, בחוזה הייתה התחייבות
המוכר - העברת בעלות ומסירת חזקה, והתחייבות הקונה - לשלם כסף
בעבור הדירה. מועדי התשלום בהם התחייבו הקונים לשלם את התמורה היו
ארבעה, כאשר התשלום האחרון צריך היה להתבצע כנגד המסירה של החזקה.
ההתחייבות להעברת הבעלות, צריכה הייתה להתבצע לפני מסירת החזקה
ואחרי התשלום השלישי. הבעיה התעוררה כאשר המוכרים צריכים היו
להעביר בעלות לפני שקיבלו את כל הכסף (בד"כ מקובל שגם מסירת החזקה
וגם העברת הבעלות נעשים כנגד התשלום האחרון). סעיף 43 (א)
קובע: המועד לקיומו של חיוב, נדחה: (ד) אם על הצדדים לקיים חיוביהם
בד בבד, כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו" - אם
זה היה כך, לא הייתה בעיה, אך לאחר התשלום השלישי ולפני מועד העברת
הבעלות, בלב המוכרים התעורר חשש של ממש, שהולכות להיות להם בעיות
עם הקונים, משום שהקונים נסעו לחו"ל בלי להשאיר מועד שבו הם
חוזרים. התברר שחל קרע בין בני הזוג ואבא של האישה צריך היה לשלם
בעבור הדירה. הפניות לעו"ד של הקונים, גם כן נענו בתשובות מגומגמות
ולכן חששו המוכרים להעביר את הבעלות ולהישאר בלי הדירה ובלי ¼
מהכסף, ולכן הם הורו לעורך דינם שלא להעביר את הבעלות על שם
הקונים, בניגוד למה שכתוב בחוזה. לאחר שעברו כל מועדי החוזה, באו
הקונים וביקשו לקזז את הפיצוי המוסכם בחוזה בשל האיחור, כמובן
שהמוכרים לא הסכימו כי הפיצוי כמעט הגיע לגובהו של החלק הרביעי.
השופטת בן פורת - עושה שימוש בסעיף 39, שימוש שנרמז כבר בדברי
ברק בפ"ד שירותי תחבורה ציבורית ב"ש, שם מדבר ברק על הסנקציות
האפשריות, כתוצאה מהפרת חובת תום הלב והדרך המקובלת, באופן כללי.
כאן בן פורת מיישמת את הדברים ובכך נותנת פיתרון, באמצעות סעיף 39,
לסוגיה שאין לה פיתרון במשפט הישראלי. הבעיה היא - מה קורה כאשר
חיובי צדדים בחוזה אינם מותנים זה בזה, כל צד צריך לקיים את חיובו
באופן עצמאי? מה קורה שכשאני צריך לקיים את חלקי, אך יש יסוד סביר
להניח ולחשוש שמא הצד השני לא ירצה לקיים את החיובים. כמו למשל אם
שמעתי שלצד השני חזרו צ'קים בעסקאות אחרות, או ששמעתי שהוא ברח
מהארץ ואף אחד לא יודע מתי הוא חוזר - האם אצטרך לקיים את החיוב
שלי ולקחת סיכון שאני מבזבז את משאביי סתם מבלי לקבל את הקיום שהצד
השני חייב לי. לכאורה אפשר לחשוב שסעיף 17 לחוק החוזים
תרופות, שקובע: "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או
שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני
לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד
שביהמ"ש, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע
לקיימו", מהווה פיתרון לבעיה זו: סעיף 17 קובע שלמרות שמועד החיוב
של הצד השני לא הגיע, אפשר לראות בכך הפרת חוזה, זה לא מתאים למקרה
שלנו משום שהצד השני לא גילה את דעתו, הקונים לא אמרו שהם לא ישלמו
את חלקם, וזה שהם נסעו לאוסטרליה, זה לא אומר שהם לא ישלמו, כלומר
- ההבדל בין הסיטואציה המוסדרת בסעיף 17, לבין הסיטואציה בפה"ד,
הוא ברמת ההסתברות של ההפרה העתידית: סעיף 17 מדבר על רמת הסתברות
גבוהה, ובמצב כזה גם מוצדקת הסנקציה שבסעיף, שהיא לאלץ את הנפגע
לחכות, אך כאשר יש חשש שהצד השני לא יקיים, זה מוגזם לתת לצד השני
את כל הסעדים ויש לתת לו מנגנון להסיר את חששו ועד אז לא להשקיע
השקעות מיותרות. דבר זה קיים בשיטות משפט אחרות כמו ב-
U.C.C
האמריקאי, סעיף 2-609 מסדיר סיטואציה כזו של חשש מהפרה, והוא אומר
שכאשר לצד לחוזה יש יסוד סביר לחשוש שהצד השני לא יקיים, יסוד סביר
שמעלה חשש, אז מותר לעשות שני דברים:
1.
בשלב זה מותר לעכב את קיום החיובים, וזה הצד ההגנתי שמעוניין למנוע
השקעת משאבים מיותרים, או עיכוב העברת הבעלות.
2.
מותר לפנות לצד האחר ולבקש ממנו ביטחון לכך שהוא אכן יקיים את
החיוב, וזה המנגנון שבא להסיר את החשש. מצב זה הוא עדין, משום שאני
מטיל על הצד השני חיוב שלא נמצא בחוזה, לא מוגדר איזה חיוב משום
שזה תלוי בנסיבות העניין, למשל: אם רמת החשש שולית ביותר, ייתכן
שמכתב ברור שאומר - "אין לך מה לחשוש, אני אקיים את החוזה" די בו.
בנסיבות אחרות, כשהחשש רציני ייתכן שהוא יצטרך לספק ערבות מסויימת.
אם הצד השני נותן את הערבות או כל ביטחון מספיק אחר, הוא מסיר בכך
את החשש ואז אני חייב לשוב ולקיים את החיוב שעיכבתי, אם הוא לא
מספק זאת, נוסף לי חשש נוסף, על החשש שכבר היה לי, וזה יאפשר הפרה
צפויה ומקנה לי את כל הסעדים. מנגנון זה אינו קיים במשפט האנגלי,
ולכן גם לא במשפט הישראלי, אך השופטת בן פורת פותרת את
החיסרון הזה באמצעות שימוש קונקרטי של סעיף 39, והיא אומרת: אם צד
לחוזה חושש שהצד האחר לא יקיים את חיובו, ואם הצד האחר לא מפיג את
החשש, מותר לצד החושש לעכב את קיום חיוביו, אפילו אם אלו אינם
חיובים שלובים, וזאת מפני שהצד השני נוהג שלא בתום לב ובדרך
המקובלת, וזו גם תשובת ברק בפ"ד תחבורה ציבורית. בפה"ד - אם
בפניה הראשונה של המוכרים לעו"ד של הקונים, הוא היה אומר להם את מה
שאמר בסוף - "אל תדאגו הכל יהיה בסדר", אז החשש שלהם צריך היה
להיות מוסר, והם היו חייבים לקיים את חיוביהם. אם חיובי הצדדים
יהיו שלובים - זה תמיד מקנה לכל צד את ההגנה.
פ"ד לסרסון נ' שיכון עובדים
- בבניין היו בעיות רבות וקבוצת דיירים גדולה הגישה תביעה נגד
שיכון עובדים. במפרט הטכני התחייבה שיכון עובדים לספק תא גנרטור.
הסיבה שהיא התחייבה לכך הייתה מפני שזה היה בניין גבוה ועפ"י חוק
הבניינים הגבוהים (שכיום שולב כפרק בחוק התכנון והבניה) לבניינים
גבוהים חייב להיות גנרטור כדי שיפעיל את המעלית בשעת חירום וכו'….
יום אחד פתחו הדיירים את תא הגנרטור וגילו שאין בו גנרטור, לכן הם
דרשו משיכון עובדים שתיתן גנרטור. תשובת שיכון עובדים הייתה שהיא
התחייבה לתת תא לגנרטור, אך לא גנרטור. העניין הגיע לביהמ"ש שם
עסקו שלושה שופטים בגנרטור, שלושתם הגיעו לאותה תוצאה, שחייבה את
שיכון עובדים לספק גנרטור (וזה לאו דווקא מחוייב המציאות, משום
שייתכן שבמחיר הדירות ניתנה הוזלה משום שלא סיפקו גנרטור), אך לא
הייתה הלכה מחייבת כי כל שופט עושה זאת מנימוק משפטי שונה לחלוטין:
השופט בייסקי - מבסס את פה"ד על סעיף 6 לחוק המכר (= סעיף 39 לחוק
החוזים). בייסקי אומר שעפ"י סעיף 6 לחוק המכר, יש לקיים חיוב בדרך
המקובלת ובתום לב והוא מסביר: "נראה לי שיש לראות את ההוראות של
החוק כמחייבות ביניהם לבין המשיבה והתקנת הגנרטור זהו חיוב. לעניין
המבחן מהי הדרך המקובלת שיש לקיים את הזכות הנובעת מהחוזה מותר
להצביע ולהסתמך על סעיף 3 לחוק הבניינים הגבוהים, לפיו לתא גנרטור
בלבד אין משמעות בלי הגנרטור עצמו, בלעדי זה אין המערערים זוכים
באותה הנאה צפויה, הנובעת מהחוזה". כאשר קונים דירה, קונים אותה עם
השימוש וכל ההנאה שכרוכה בה, עפ"י החוק יש לשים גנרטור כדי
שהדיירים יזכו לשימוש רגיל ומקובל בדירה. שיכון עובדים חייבת לבצע
חיוב זה בתום לב ובדרך המקובלת שזה סטנדרט התנהגות ראוי עפ"י
בימ"ש. איך יודעים מהו סטנדרט ההתנהגות הראוי? אם המחוקק החליט שיש
לשים גנרטור, אפשר להסיק שזוהי רמת ההתנהגות הראויה. זה לא נראה
כ"כ משכנע, בייסקי בעצם יוצר חיוב חדש בחוזה מכוח סעיף 39, הוא שם
את עצמו בגישת השופט ברק בבג"ץ שירותי תחבורה. השופטת בן
פורת מגיעה לכך ע"י פרשנות החוזה: "לא נעזרתי במסגרת שיקולי
בהוראות סעיף 6 לחוק המכר, מהטעם כי נושא המחלוקת הוא דבר קיומו של
החיוב להתקין גנרטור ואילו השאלה, אם בוצע החיוב בדרך המקובלת
ובתום לב, ממילא אינה עומדת על הפרק". זה בדיוק מה שסבר בית הדין
הארצי לעבודה ושהשופט ברק פסל "כטעות אינה עומדת על הפסק". עמדת
בית הדין הייתה שסעיף 39 לא יוצר חיובים חדשים, אלא עוסק בחיובים
קיימים, בן פורת אומרת את זה בדיוק, היא אומרת שסעיף 6 אינו
רלוונטי בכלל, כאשר מדובר ביצירת חיובים חדשים בחוזה, אלא רק כאשר
מדובר באופן החיובים שבחוזה. אם החיוב לא נמצא בחוזה, יש להכניסו
או כתנאי מכללא, או כפרשנות החוזה מתוכו, והיא אומרת: "הלכה פסוקה
היא מימים ימימה, ברוח הכלל האחרון, כי הצדדים לעסקה נהנים מחזקה
(הניתנת לסתירה) שהתכוונו לבצע את התחייבויותיהם החוזיות כחוק…",
מאחר ושיכון עובדים לא כתבה במפורש שלא יהיה גנרטור, יכולים
הדיירים לצאת מנקודת הנחה שכן יהיה גנרטור, כחלק מפרשנות החוזה. זו
פרשנות רחבה יותר משום שהיא אומרת שכל הוראת חוק שקשורה לעניין,
והצדדים לא היתנו עליה, יש לראותה כחלק מהחוזה. זו אינה פרשנות
במובנה הקלאסי, ולכן היא קצת בעייתית ו- השופט אלון מבקר
אותה ואת בייסקי, הוא מסביר שלדעתו פרשנות של חוזה צריכה לנבוע
מאומד דעתם של הצדדים ואי אפשר לייחס להם כוונה כזאת שהם היו
מודעים לכל הוראת חוק בחוזה, שבו הם עוסקים, ולכן - לגבי הוראות
חוק טריוויאליות, שכולנו יודעים על קיומן, אפשר להגיע מכך לפרשנות,
אך לגבי הוראות חוק שהם אפילו לא חלמו עליהן, ולהסיק מכך פרשנות -
את זה, השופט אלון לא מוכן להסיק והוא אומר ש"קביעה מראש של חזקה,
כי חיוב שיסודו בהוראת חיקוק, מהווה כל עוד לא הוכח ההיפך, חלק
מהחיובים, שהצדדים לחוזה התכוונו לקבל עליהם…
הריהו בבחינת גזירה, שאין רוב רובו של הציבור יכול לעמוד בה, שהרי
לא רק ההדיוט אלא גם יודעי דת ודין אינם מצויים בשבילי החיקוקים
השונים…
הנוגעים לעניין שבו דנים התנאים המוסכמים בחוזה…".
דבריו ברורים והוא אומר שפרשנות מבוססת על אומד דעתם של הצדדים,
הוא לא מוכן לקבל את זה שכוונת הצדדים היא עפ"י איזה חוק נידח שאף
אחד לא שמע עליו ולכן זה רחוק מפרשנות. יש להניח שהוא צודק. אלון
פוסל את שיטתה של בן פורת והוא בודק האם אפשר לבסס את החיוב לספק
גנרטור, על יסוד הפרת חובת תום הלב והדרך המקובלת ופה הוא מביע
עמדה הפוכה ומפורשת מפ"ד שירותי תחבורה ציבורית, והוא מבקר אותו
ואומר שהסתמכותו של ברק על פה"ד לא הייתה נכונה. אלון אומר שיש שתי
דרכים להבין את הביטוי תום לב ודרך מקובלת, והן: דרך 1 של השופטים
ברק ובייסקי שאומרת שאפשר ליצור חיובים חדשים מכוח סעיף 39, וזה
נשאב מהמשפט הגרמני. דרך 2 של בית הדין הארצי לעבודה שאומרת שאי
אפשר ליצור חיובים מכוח סעיף 39, כי הסעיף עוסק רק בדרך קיום
החיובים, והוא אומר כך: "כללו של דבר, עיקרון תום הלב…
בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב, אך אין בו…
כדי ליצור חיוב חדש, שזכרו לא בא בחוזה, ושלא עלה על דעת הצדדים
לקבלו עליהם", כלומר - הוא אומר שסעיף 39 הוא לא כמו ה-
B.G.B
הגרמני, כי הוא לא יכול ליצור חיוב חדש, אלא רק לפרש חיובים קיימים
והוא מסביר גם את ההנמקות שלו - אם יש אפשרות לפרש את תום הלב, לפי
המשפט העברי ולפי המשפט הגרמני, אז כמדיניות נפרש זאת לפי המשפט
העברי, הנימוק הענייני הוא - אם נלך לגישה שסעיף 39 יכול ליצור
חיובים חדשים, אז לאנשים לא יהיה שום ביטחון משפטי, משום שהם
יודעים איפה הם מתחילים את החוזה, אך לא יודעים איפה הם מסיימים
אותו, זה לא מקובל עליו ולכן הוא מנמק את פסק דינו אחרת והוא אומר:
"בחוזה שבין חברת השיכון לבין הקונים לא בא זכרה המפורש של חובה
המוטלת על חברת השיכון לספק ולהתקין גנרטור בבניין שנבנה עבור
הקונים, ואם מבחינת דרכי הפרשנות של החוזה אין חובה זו גם משתמעת
מכללא מתוך מה שנאמר בחוזה, לא נוכל לבוא וליצור קיומו של חיוב כזה
באמצעות החובה המוטלת על חברת השיכון למלא בתום לב ובדרך המקובלת
אחר החיובים שנטלה על עצמה בחוזה, הוא מגיע למסקנה, שמתוך מכלול
העובדות, אפשר להסיק שכוונת הצדדים הייתה כן לספק גנרטור, וזה היה
כ"כ מובן מאליו עד שהם לא רשמו זאת בחוזה = תנאי מכללא, הוא לא
משתמש בתנאי המכללא משום שהוא לא יודע על קיום סעיף 39, אלא הוא
אומר שאי אפשר להכניס זאת מכוח סעיף 39. לכאורה אין בפ"ד זה הלכה
מחייבת, אך הנקודה שבה כן יש דעת רוב, היא: שעפ"י סעיף 39, אי אפשר
ליצור חיוב מהותי, אלא זה חל רק על אופן קיום החיוב. כיום, רוב
שופטי ביהמ"ש העליון סוברים כמו ברק בבג"ץ שירותי תחבורה ציבורית
ב"ש, והיום אין ספק שסעיף 39, לא רק עוסק בדרך קיום חיובים קיימים,
אלא גם יוצר חיובים חדשים.
|
|
