|
מאמרי משפט
דיני חוזים ב'
סעיף 2 לחוק החוזים
קובע כי הצעה חייבת להיות מלווה בגמירות דעת ובמסויימות - בלעדי
שתי אלו - אין חוזה. הדרך ליצירת החוזה זה - ההצעה והקיבול.
סעיף 5
קובע כי בקיבול יש גמירות דעת, אך אין מסויימות והסיבה לכך שהפרטים
מופיעים בהצעה והניצע צריך רק לקבלה. באופן מעשי, בפועל - המציע
יציע הצעה, הניצע יוסיף או ישנה פרטים ואז זו הצעה חדשה. הניצע הפך
למציע עצמו ואם המציע המקורי, שכעת הוא הניצע, ישנה או יוסיף שוב
פרטים, הוא יחזור להיות המציע, זהו תהליך המו"מ. באופן תיאורטי,
ברגע שנכרת החוזה, אנו מאתרים את זה שעשה אחרון את הקיבול, אך
במהלך המו"מ הם מחליפים תפקידים, כך שלומר שיסוד המסויימות נמצא
רק בהצעה, תיאורטית זה נכון, אך במציאות אנו דורשים שהחוזה יהיה
מסויים וכדי שיתקיים חוזה, כל יסוד צריך לעמוד בפני עצמו ולהתקיים.
למה צריך מסויימות?
1.
כדי שהצדדים ידעו על מה ולמה התחייבו.
2.
אם מגיעים לביהמ"ש עם חוזה שאינו מפורט, ביהמ"ש לא ידע איך לאכוף
אותו, או איך לקבוע פיצויים ובעצם, לחוזה כזה לא היה כל משמעות.
יסוד המסויימות הוא התגלמות היסוד המרכזי בדיני חוזים והוא יסוד
ההסכמה, אלו הם הפרטים שמשקפים את הסכמות הצדדים.
המסויימות משמשת בשני תפקידים:
1.
מבחן עזר לקיום גמירות דעת - ככל שהחוזה מפורט יותר ומכיל פרטים
רבים יותר, כך קל יותר להסיק קיומה של גמירות דעת - זהו המבחן
הפחות חשוב.
2.
המסויימות משמשת כמבחן עצמאי שבלעדיו אין חוזה - זה המבחן היותר
חשוב היות ובמקרים בהם ביהמ"ש יהיה משוכנע שיסוד גמירות הדעת
מתקיים, אך יסוד המסויימות לא מתקיים - החוזה לא יהיה תקף. ישנו גם
קשר גומלין בכיוון ההפוך: ככל שהחוזה יהיה משכנע יותר בקיום גמירות
דעת, כך תהיה נכונות רבה יותר, של ביהמ"ש, להקל בדרישת המסויימות
ולהשלים פרטים חסרים כדי שיסוד המסויימות יתקיים, אך אם ביהמ"ש
יחליט שאין גמירות דעת, הוא גם לא יעשה מאמץ להשלים פרטים כדי
שיתקיים יסוד המסויימות. קיים יחס ישיר משני הכיוונים. מתי נאמר
שהצעה היא מספיק מסויימת? בפ"ד זנצג נ' דנציגר
אומר השופט שמגר: הצעה מסויימת היא הצעה שלמה ומדוייקת עד
כדי כך שעם קיבולה משתכלל (נכרת) חוזה. הצעה מסויימת כאשר היא
מכילה כמות מספקת של פרטים על מנת שהניצע יוכל לכרות חוזה כשהוא
אומר - "אני מסכים", יחד עם זאת ביהמ"ש ער לכך שפעמים רבות המציאות
אינה כזאת, החוזה אינו מכיל את כל הפרטים האפשריים ועל ביהמ"ש
להשלים את הפרטים החסרים.
תנאים להשלמת פרטים בחוזה:
א.
העיקרון הבסיסי הוא שביהמ"ש מוכן להשלים פרטים, אך לא לכתוב את
החוזה לצדדים וזאת משום שהחוזה הוא פרי הסכמתם של הצדדים ולא פרי
יצירת ביהמ"ש. לכן הצדדים צריכים להסכים על הדברים המהותיים. הם
צריכים להגיע להסכמות וצריך להיות שלד לחוזה, ביהמ"ש לא יכול לעשות
זאת. בעיקרון - כמעט כל פרט אפשר להשלים: עפ"י חוק החוזים -
לדוגמא: סעיף 41 - קובע את מועד החיוב, סעיף 44
-קובע את מקום החיוב, סעיף 46 - קובע איך מקיימים את
התשלום, סעיף 45 - קובע איך מקיימים את החיוב…
עפ"י חוקים אחרים כמו - חוק המכר לדוגמא: סעיף 10 -
משלים את מקום המסירה. סעיף 23 - משלים את מקום המסירה,
סעיף 33 - מתי תעבור הבעלות על הממכר…
נראה כי כמעט כל פרט אפשר להשלים ע"י החוק, אך מנגנוני ההשלמה
נועדו להשלים בלבד ולא לבנות חוזה. בפ"ד פסטרנק נ' יובלי לוי
קבע ביהמ"ש שזיכרון הדברים לא עמד ביסוד המסויימות, כלומר - לא
הייתה מסגרת לחוזה. פ"ד זה ניתן לפני חוק החוזים כאשר לא הייתה
נטייה להשלים פרטים ואין ספק שאילו היה ניתן היום, ביהמ"ש היה
משלים את הפרטים, היות ובמשך השנים הלכה והתגברה הנטייה להגמיש את
יסוד המסויימות ולהשלים פרטים.
ב.
אנו מאתרים חסר בחוזה - אם לא חסר פרט, לא נשלים אותו היות
ומפעילים את מנגנוני ההשלמה רק על פרטים חסרים. עניין זה ברור
מאליו אך הוא לא כ"כ פשוט היות ולעיתים יש בחוזה, חסר מדומה = נדמה
שחסר פרט אך בעצם הוא קיים. יש חסר מדומה ב- 2 מקרים:
1.
כאשר הפרט שנדמה לנו שהוא חסר, במבט ראשון, הוא בעצם מצוי בין
השורות - החוזה צריך לעבור הליך של פרשנות כדי שנמצא את הפרט.
בפ"ד האורד נ' ארז התלבט ביהמ"ש אם זיכרון הדברים עונה
או לא על דרישת המסיימות: אחד השופטים סבר שאחד הפרטים החשובים
בעסקה חסר, ז"א - האם זאת עסקת מכר של בעלות על קרקע (בעלות =
לצמיתות) או עסקת מכר של חכירה על קרקע (חכירה = שכירות, שימוש
ואחזקה לזמן קבוע ומוגבל). השופט ברק טען שהפרט לא חסר וזו
שאלה של פרשנות, הוא אמר שהאנשים שעושים עסקה כזו, הם אנשים מעולם
העסקים ולא משפטנים ובשימוש המושגים מוכר, קונה ברור כי כוונתם היא
העברת בעלות ולכן הפרט לא חסר ואין מקום להשלמה. כאשר אפשר למצוא
את הפרט בחוזה, אין להפעיל את מנגנון ההשלמה היות ותמיד עדיפה
הסכמת הצדדים.
2.
כאשר פרט מסיים חסר בחוזה, לא משום שהצדדים שכחו או לא נתנו דעתם
עליו, אלא כי לא רצו שהוא יופיע. זה ובעצם אינו חסר אלא - הסדר
שלילי אותו ניתן לזהות, אם פרט מסויים נדון ע"י הצדדים במהלך המו"מ
ולבסוף הוחלט לא להכניסו לחוזה - הוא לא נמצא במכוון, וביהמ"ש לא
יכול להשלים אותו כי גם כאן יש הסכמה בין הצדדים והרעיון שמאחורי
מנגנון ההשלמה הוא, שהצדדים לא מושלמים ובהיסח הדעת שכחו פרטים ואם
היו מודעים וערים לכך, הם היו מסכימים על הדבר. הנחה זו אינה נכונה
כאשר הצדדים התכוונו לכך, שפרט לא יופיע בחוזה ובמקרה כזה אי אפשר
להשלימו.
מנגנוני ההשלמה:
1.
נוהג כללי מכוח סעיף 26
- סעיף זה מופיע באופן לא מקרי אחרי סעיף 25 - "פירוש ל חוזה"
שכן לא מגיעים לסעיף 26 לפני שבדקנו אם הפרט החסר, בעצם נמצא בחוזה
ויש לחפשו בדרך של פרשנות פנימית של החוזה. בהנחה שמדובר בחסר
אמיתי יש להשלימו עפ"י מנגנוני ההשלמה של סעיף 26 המסודרים בסדר
היררכי לפי החשיבות כשהראשון במעלה הם הפרטים המוסכמים בחוזה, ז"א
- אם הצדדים קבעו בחוזה מנגנון השלמה שעל פיו משלימים את הפרטים
החסרים - זה המנגנון החשוב ביותר היות והצדדים הסכימו עליו. לדוגמא
- אם הם לא קבעו מחיר, אך נקבע שהמחיר יקבע ע"י שמאי. לעיתים יכול
להיות שמנגנון ההשלמה ניתן לאחד הצדדים. ז"א - השלמת פרט ניתנה לצד
מסויים. מה קורה כשהפרט שיש להשלימו מאוד חשוב, בלעדיו אין חוזה
ואותו צד שניתנה לו הזכות להשלימו לא מוכן כי הוא רוצה להשתחרר
מהחוזה? בארץ אין פתרון קונקרטי למצב, ניתן לפתור את הבעיה עפ"י
חובת תום הלב, ואז - או שביהמ"ש יחייב אותו לעשות זאת ע"י הפעלת
הסמכות במקומו, או שיעביר את זכות הבחירה לצד האחר (פתרון העברת
השלמת הפרט לצד השני מצוי בסעיף 2-311 ב-
U.C.C
= הקוד המסחרי האחיד). כאמור - מנגנון ההשלמה הראשון הוא עפ"י
החוזה והוא הבא בחשיבות לאחר מה שהוסכם בחוזה. לעיתים מנגנון
ההשלמה החוזי הוא פחות משוכלל, כי לעיתים הצדדים אומרים שבנקודה
מסויימת, הם לא הצליחו להגיע להסכמה, אם בעתיד יגיעו להסכמה יהיה
חוזה ואם לא, אז לא. לדוגמא - קונה ומוכר סיכמו את כל פרטי העסקה
למעט המחיר. הם מסכימים שמחיר ינוע בין 200-300 ועל כך יסכימו
מאוחר יתר. יש עליית מחירים גדולה בשוק והמוכר אומר שהוא לא מצליח
להגיע להסכמה, אומר הקונה - למרות שלא הצלחנו להגיע להסכמה, כעת
אני מסכים לשלם 300 ולא להביא לביטול החוזה (כי כעת זה שווה כבר
400). במקרה כזה החוזה יהיה תקף גם ללא הסכמת המוכר, היות והקונה
הפעיל את מנגנון ההשלמה והמוכר לא יכול לטעון שהחוזה לא מספיק
מסויים, אך אם הם אינם מגיעים למסקנה אז החוזה לא יהיה מסויים.
נוהג פרטי - כאשר בין הצדדים כבר היו חוזים כאלה בעבר, ניתן
ללמוד מכך על כוונתם לגבי ההסכם החדש היות וברור שזו הייתה כוונתם
וכך הם נהגו בעבר. לדוגמא - פ"ד גלר נ' התיאטרון העירוני
חיפה - היו חסרים מספר פרטים בחוזה, אך ביהמ"ש למד אותם
מהחוזים הקודמים שנעשו היות וזו הייתה העונה השלישית של גלר בתור
במאי ולכן הפרטים היו ברורים. נוהג מקובל בחוזים מאותו סוג
- כאשר יש נוהגים מסויימים שידועים וקבועים בענף מסיים - גם
ההסכמים והפרטים קבועים וידועים. לדוגמא - נוהגי מסחר, נוהגי הובלה
ימית בסחר בינלאומי - על מי נטל ההובלה, מי צריך לשלם וכו'….
יש נוהגי מסחר קבועים ואם הצדדים לא קבעו ביניהם את הפרטים, נסיק
שזה עפ"י הנוהג היות והם מכירים אותו ואם היו נותנים דעתם על אותו
פרט, זה ההסדר שהיו מאמצים, זו ההנחה הסטנדרטית שברוב המקרים היו
מניחים אותה.
2.
מנגנון ההשלמה מכוח חוק
- אותן הוראות חוק המצויות גם בחוק החוזים וגם בחוקים אחרים. יש
הבחנה בין - הוראת חוק כופה = קוגניטיבית - קובעת הסדר
מסויים והצדדים אינם יכולים להתנות בחוזה בהתאם לאותה הוראת חוק,
למשל - חוק המכר סעיף 2 (א) קובע שחברה קבלנית שמוכרת דירה,
חייבת לצרף לחוזה מפרט ולתת העתק לצד הקונה. נניח שהצדדים מחליטים
ביניהם שלא מוסרים מפרט - אין לכך תוקף כי זה מחוייב בחוק, לבין
הוראת חוק מרשה = דיספוזיטיבית - הסדר שאפשר להתנות עליו. איך
יודעים מתי הוראה היא קוגניטיבית או דיספוזיטיבית? - לעיתים זה
כתוב במפורש ויש הוראה מפורשת לכך, לדוגמא - סעיף 33 לחוק המכר
קובע: "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים
אחרת". ז"א - שאפשר להסכים אחרת, אך בדר"כ אין הוראה מפורשת בחוק,
ואז ביהמ"ש יפרש את החוק עפ"י כוונת המחוקק, מקור הוראת החוק,
התכלית החקיקתית וכו'…
ולבסוף יחליט באיזו הוראת חוק מדובר - כופה או מרשה.
הוראת חוק כופה, זה בעצם אינו מנגנון השלמה אמיתי מהבחינה הזו שהוא
מצוי בהיררכיה, אפילו מעל הסכמת הצדדים והוא פועל גם אם הפרט מצוי
בחוזה והצדדים הסכימו עליו, הוא יכול לגבור עליו ולשנותו, אלה
מקומות שמחוקק לא סמך על כוחות השוק וראה מקום להתערב. באותם מקרים
שהפרט חסר, זה אכן יפעל כמנגנון השלמה.
גם בהוראות החוק המרשות יש דירוג פנימי: הוראת חוק ספציפית
ו- הוראת חוק כללית: כאשר פרט מסיים חסר ויש הוראה שמשלימה
אותו בחוק החוזים - הוראת חוק כללית אך יש גם בחוק הספציפי לפרט
החסר - הוראה משלימה, נפנה להוראה הספציפית ולא לכללית היות והוראת
החוק הספציפית גוברת בהיררכיה על הכללית. לדוגמא - חוזה מכר: יש
הוראת חוק כללית בחוק החוזים והוראת חוק ספציפית בחוק
המכר, אם זה אותו פתרון ואותה השלמה, זה בסדר, אך אם הפתרונות
שונים, נעדיף את החוק הספציפי משתי סיבות: 1. יש הנחיה כללית שאינה
קשורה דווקא לדיני חוזים, שאומרת שכששתי הוראות חוק מתנגשות - החוק
הספציפי גובר על החוק הכללי. 2. מנגנוני ההגנה באים לכוון לכוונת
הצדדים בהנחה, שלו היו הצדדים ערים לדבר, כך הם היו עושים והם היו
משלימים אותו. ביחס להוראת חוק זה קצת בעייתי היות ולעיתים קרובות
הצדדים כלל לא מודעים לכך שקיים חוק ובמרבית המקרים, רוב האנשים
הסבירים, אילו היו מסבים את ליבם לכך שהפרט חסר, יש להניח שהם היו
בוחרים להשלים את הפרט בצורה כזו. זו הנחה מתוך ניסיון החיים
המצטבר ומה שעומד מאחורי הנחה זו, זה שכאשר המחוקק קבע את חוק המכר
למשל - הוא התכוון לסיטואציה ספציפית שקל יותר לקלוע לכוונת הצדדים
בסיטואציה הזו מאשר בחוק החוזים כשלנגד המחוקק עמדו חוזים רבים
ולאו דווקא מתחום המכר.
3.
מנגנון הביצוע האופטימלי
- דוגמא - אדם קונה מקבלן דירה, הם מסכמים את כל הפרטים ומציינים
גם שהדירה תהיה בת 4 חדרים בקומה השלישית. כשעשו את החוזה, הם לא
היו ערים לכך שבקומה השלישית יש 4 דירות בנות 4 חדרים לכל אחת.
ברור, שהחוזה היה חסר ובלי הפרט הזה, אי אפשר לבצעו. אף מנגנון
ממנגנוני ההשלמה לא יכול להשלים חסר זה, והאפשרות להשלימו תלויה
בצדדים עצמם, ז"א - אם הקונה מאוד מעוניין בדירה, הוא יכול לגרום
לכך ע"י זה שיגיד לקבלן שהוא יבחר איזה דירה לתת לו - זה המצב
האופטימלי מבחינת הקבלן מנגנון זה לא יעבוד בכל מקרה:
1.
במצב שהשוק מאוזן יחסית - לא כדאי לשום צד להתפשר, היות והם יכולים
למצוא משהו יותר טוב, בלי פשרות באותו מחיר ולכן הם לא יגיעו
להסכמה קונקרטית.
2.
ייתכן מצב שבו גם אם אחד הצדדים רוצה שהמנגנון יעבוד, זה לא ייתכן,
לדוגמא - כל הפרטים מוסכמים מלבד - מתי משלמים. אם הקונה הוא זה
שמעוניין בעסקה, הוא ישלם מיד, אך אם המוכר מעוניין בעסקה - אין
גבול לאופטימום היות והקונה יכול להגיד שהוא רוצה לשלם ב- 200
תשלומים ורק בעוד 10 שנים. מקום שאפשר להפעיל מנגנון זה, הוא ראשון
בהיררכית מנגנוני ההשלמה היות והוא משקף את כוונת הצדדים בבירור.
דרישת המסיימות ודרישת הכתב:
באופן עקרוני אין חובה לעשות חוזה דווקא בכתב, הוא יכול להיעשות
בע"פ בהתנהגות וכו'…
וזאת משום שחלק מרעיון חופש החוזים הוא רצון הצדדים להתקשר איך שהם
רוצים - גם בתוכן וגם בצורה (סעיף 24). הצדדים יכולים
להסכים על התוכן, ככל העולה על דעתם מלבד אם הוא לא נוגד את
סעיף 30 שקובע מתי חוזה פסול, והם יכולים להסכים גם על צורתו -
סעיף 23, כשחריג בסעיף הוא כאשר החוק מחייב שחוזה ייעשה
דווקא בצורה מיוחדת. ישנם כמה חוקים שמבקשים זאת כמו: סעיף 8
לחוק המקרקעין בו יש דרישת כתב. מיד לאחר חקיקת חוק זה, קבע
ביהמ"ש בפ"ד גרוסמן נ' הידרמן שמדובר בדרישת כתב
מהותית, כלומר - אם החוזה לא נעשה בכתב, אין לו תוקף. בחוזה רגיל
שאין לגביו דרישת כתב, קיימות שתי דרישות: גמירות דעת ומסויימות.
במשך הזמן התפתח בפסיקה מעין "קטלוג" של פרטים שצריכים להתקיים על
מנת שתתקיים דרישת המסויימות, כמו - שמות הצדדים, תיאור הנכס, מהות
העסקה, מחיר - שורת פרטים מהותיים הבונים את המסגרת שבלעדיה, אין
חוזה. ביהמ"ש קבע שאותם פרטים צריכים להיות כתובים במסמך, ביהמ"ש
בעצם עשה עבודת העתקה והוא אמר שאותם הפרטים הנדרשים למסויימות,
אותם גם יש לבחון לצורך דרישת הכתב, כלומר - כאשר מגיע לביהמ"ש
חוזה הוא בודק את גמירות הדעת, אח"כ את המסויימות עפ"י קטלוג
הפרטים ואח"כ (אם זה חוזה במקרקעין) הוא עושה את אותה הבדיקה עם
הקטלוג, גם לגבי דרישת הכתב.
זיכרון דברים ונושא מוקדם
- זיכרון דברים = מסמך שהצדדים עושים ביניהם בכוונה שבשלב
כלשהו ייעשה ביניהם חוזה פורמלי. ישנם מספר סוגי זיכרון דברים:
א.
זיכרון דברים שהוא שלב במו"מ
- הצדדים לא התכוונו שזיכרון הדברים יחייב אותם כחוזה, ולכן לעיתים
הוא גם לא כולל את כל הפרטים - זו מעין מסגרת להסכמה, כדי שהצדדים
ידעו מה מוסכם עד כה ומה נשאר להסכים עליו.
ב.
חוזה מוקדם
= הסכם לנהל מו"מ, זה לא הסכם ביחס לחוזה העיקרי, לדוגמא - הצדדים
כורתים ביניהם חוזה מוקדם שתוכנו - שהם מתחייבים לנהל מו"מ בקשר
לחוזה מכר - אין הכרח שיכרתו את חוזה המכר, ההכרח הוא רק לנהל את
המו"מ.
ג.
זיכרון דברים שהוא מחייב לכל דבר ועניין
- יש גמירות דעת של הצדדים לכך שזה יהיה חוזה מחייב, והוא מקיים את
דרישת המסויימות - ההלכה של ביהמ"ש העליון היא שלא מסתכלים על
כותרת המסמך, אלא על תוכנו ולכן זה לא משנה אם בכותרת רשום זיכרון
דברים או חוזה - זה מחייב אותו הדבר. אז למה עושים זיכרון דברים
ולא חוזה? - לעיתים הצדדים מאוד רוצים לסגור את העניין מהר (הקונה
פוחד שהמוכר יתחרט או להיפך), הם יודעים את התנאים המיוחדים של
פרטי העסקה ולכן הם קובעים ביניהם, שאת החוזה הסופי יעשו בעוד זמן
מה אצל העו"ד. הבעיה שנוצרה היא שהרבה מאוד זיכרונות דברים מגיעים
לביהמ"ש, וזאת משום שהצדדים גומרים בדעתם ובאמת מתכוונים שה"חוזה"
יהיה תקף ומחייב והם אף מתכוונים ללכת לעו"ד, אך במציאות הישראלית,
בתקופת "שלושת הימים" תמיד קורה משהו - או שיש פיחות גדול ואז נוצר
מצב שלאחד הצדדים, זיכרון הדברים מאוד כדאי ולשני לא או שהשני כלל
לא יכול לקיים אותו כי כבר אין לו מספיק כסף, לעיתים אחד הצדדים
סתם מתחרט ומחליט לחזור בו, הוא הולך לעו"ד, מבקש לצאת מהחוזה
ועורך הדין טוען בביהמ"ש לחוסר מסויימות. רוב הפסיקה שמגיעה
לביהמ"ש בעניין זיכרון דברים זה בעניין מסויימות (במקרקעין).
מתי זיכרון הדברים ייחשב כתקף ומחייב? הפסיקה קובעת שני תנאים
מצטברים: 1. כוונת הצדדים = גמירות דעת, 2. שזיכרון הדברים יהיה
מפורט דיו = מסויימות. בתחילת הדרך, לא הייתה מגמה של ביהמ"ש
להשלים פרטים אך העניין הפך לתופעה קשה, כי בכל פעם שהיה פיחות או
כל דבר אחר, פנו לביהמ"ש בטענה של חוסר מסויימות, אך כיום, כאשר
ביהמ"ש כן משלים פרטים, עובר הדגש לגמירות דעת, ובעניין זה לביהמ"ש
יש שיקול דעת שיפוטי רחב וכך אפשר למנוע מצד לחוזה, להתחמק מהחוזה.
איך לומדים על כוונת הצדדים?
- ישנן דרכים רבות כמו: מידת הפירוט, כמו נוסחאות הקשר שהיא
מרכיב חשוב, זהו אותו סעיף בזיכרון הדברים שקובע את היחס בין
זיכרון הדברים, שאנו עושים עכשיו, לבין החוזה הסופי, שנעשה אצל
העו"ד. לעיתים נוסחת הקשר היא סתמית והיא קובעת את התאריך בו ייחתם
החוזה הסופי אצל העו"ד ולכן ההלכה היא שכדי לראות בזיכרון דברים
מחייב, יש להסתכל על כלל הנסיבות - על התנהגות הצדדים, לדוגמא -
אילו שילמו חלק מהכסף, זה מראה על כוונה מובהקת, על תוכן זיכרון
הדברים, לדוגמא - ייתכן שקבעו פיצוי מוסכם למי שמפר את זיכרון
הדברים, לכן זה לא עניין אחד אלא הצטברות נסיבות שביניהם יש מקום
של כבוד לנוסחאות הקשר. אומר השופט ברק - נוסחת הקשר אינה
חזות לכל, העובדה שהנוסחה קובעת כך או אחרת, כבודה במקומה מונח, אך
היא לא עומדת בפני עצמה וזה לא דבר בלעדי. בעבר נהגו לחשוב, שלפי
הדרך בה ניסחו את נוסחת הקשר, אפשר ללמוד, אם זיכרון הדברים מחייב
או לא וזאת ניתן לראות בפ"ד אברהם נ' חבזה -
השופט עציוני מביא ארבע דוגמאות לנוסחאות קשר, מתוך סיפרו של
קורבין, שמתוכן - שתיים מעידות על חוזה תקף ושתיים על חוזה
לא תקף.
שני המקרים שיכולים להצמיח חוזה תקף הם:
1.
כאשר הצדדים זנחו מספר עניינים לא מהותיים, שאותם ניתן להשלים על
סמך קביעת הצדדים בחוזים דומים.
2.
מקום בו הביעו הצדדים, מפורשות, את רצונם, שההסכם המוקדם יחייב
אותם.
בתקופה שניתן פ"ד זה ועוד לפני כן, מקובל היה לחשוב שלומדים בעיקר
על כוונת הצדדים מתוך הדרך שבה נוסחה נוסחת הקשר, כיום חשיבות
נוסחת הקשר אינה מכרעת - השופט ברק - "מן הראוי לציין כי
נוסחאות אלה ואחרות, כבודן במקומן מונח, אך אין לראות בהן חזות הכל.
הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה" -
כוונת הצדדים היא המכרעת לחיוב זיכרון דברים.
פ"ד פסטרנק נ' יוסף לוי
- גב' פסטרנק ניסחה מסמך למכירת קרקע לחברת לוי. והשאלה היא - מה
הייתה המהות המשפטית של המסמך - אופציה או זכות ראשונית? בזמן
שהגב' חתמה על המסמך, האם היה כבר חוזה? - לא! כי חברת לוי עדיין
לא החליטה שהיא נכנסת לעסקה, לא היה קיבול ומכאן, ייתכן שמדובר
בהצעה, ולכן חתימתה לא מהווה חוזה. השאלה היא - איזה סוג של הצעה?
סעיף 3 (ב)
- "קבע המציע שהצעתו היא ללא חזרה או שקבע מועד לקיבולה, אין הוא
רשאי לחזור בו ממנה לאחר שנמסרה לניצע" = הצעה בלתי חוזרת.
סעיף 3 (א)
- "המציע יכול לחזור בו מהצעתו, עד שהניצע שיגר את הודעת הקיבול".
גב' פסטרנק קבעה "זכות זו תיפקע ביום 5/3/72 בחצות ועד אז, אני
קשורה לזכות ראשונית זו שאני נותנת לכם" - יש כאן התחייבות מפורשת
מצידה, שעד זמן זה היא מחוייבת ומכאן שזו הצעה בלתי חוזרת. דינה של
הצעה זו: אם הניצע מבצע הודעת קיבול - חברת לוי קראה למסמך "זכות
ראשונית" = "זכות קדימה" - אם גב' פסטרנק תחליט למכור את הקרקע
שלה, היא חייבת לתת לחברת לוי אפשרות ראשונית לקנותה וההחלטה נתונה
בידי מקבל האופציה או הקונה בהצעה בלתי חוזרת, וזה כמעט אותו דבר:
בשתיהן - המציע או נותן האופציה קשור בהצעתו עד תום המועד והזכות
היא בידי הניצע או מקבל האופציה, להחליט האם הוא מבצע את הקיבול.
ברגע שחברת לוי הודעה שהיא מממשת את האופציה והיא שילמה 5,000 ליר',
האופציה הפכה לחוזה, אך פעמים רבות מצרפים לאופציה חוזה מוקדם או
זיכרון דברים שלא כלל את כל הפרטים ותוכנו המשפטי היה - חוזה
מוקדם, שכדי לבדוק אם הוא מחייב או לא יש לבדוק גמירות דעת
ומסויימות. ביהמ"ש קבע - אין מסויימות, ועפ"י השופט מני
הפרטים החסרים היו "לא נקבע מועד לתשלום, מחיר החלקה, המועד להעברת
החלקה…".
מרבית הפרטים אינם מהותיים וייתכן שכיום ביהמ"ש היה קובע שמדובר
בהסכם תקף ומחייב לכל דבר. ביהמ"ש היה משוכנע שהייתה גמירות דעת
והסיבות לכך שלא פתרו זאת ע"י מנגנוני ההשלמה הן:
א.
מדובר בשנת 1972, לפני כניסת תוקפו של חוק החוזים הישראלי שלאחריו
תפסה תאוצה המגמה להשלים פרטים חסרים. הגישה הליברלית מתבטאת גם
בצורת החוזה, תוכנו והשלמת הפרטים בו.
ב.
השופט עציוני
היה מחסידי השיטה המחמירה בעניין השלמת פרטים, אך כיום גם הוא פחות
מחמיר בכך. כיום היינו משלימים את הפרטים כך: מועד התשלום - במועד
המסירה. מועד המסירה - תוך זמן סביר. מפרט טכני - חוק המכר -
(דירות). הפרה - חוק החוזים (תרופות). פרט מהותי שחסר הוא - איזו
דירה תקבל חברת לוי? - גם את זה ניתן לפתור בעזרת מנגנון הביצוע
האופטימלי - אם חברת לוי מאוד מעוניינת בביצוע החוזה היא יכולה
לומר לגב' פסטרנק שהיא תבחר את הדירה, שזה האופטימום מבחינת גב'
פסטרנק, וכך גם את הפרט המהותי הזה ניתן לפתור אם כוונתם הייתה
להתקשר.
פ"ד גלנר נ' תיאטרון חיפה
-ביהמ"ש המחוזי לא ראה במכתב שנשלח לגלנר חוזה להעסיק אותו
אלא התחייבות לנהל מו"מ לגבי העסקתו
–
זו התחייבות של הצדדים לנהל מו"מ ביחס לחוזה העיקרי, הסופי אך לא
התחייבות לגבי תוצאת המו"מ. במקרה שהתחייבות כזו מופרת, לא הופר
החוזה העיקרי, אלא הופרה ההתחייבות לניהול המו"מ. במקרה כזה יש
אפשרות לקבל:
פיצויי השבה
- כל ההוצאות שהצד הנפגע הוציא לצורך המו"מ: נסיעות, שליחת פקסים
וכו'…
שמטרתם - להשיב את המצב לקדמותו.
פיצויי הסתמכות - ניתן לדרוש כאשר אדם הסתמך על המו"מ ולכן
לא התקשר בעסקה אחרת ואז יש להוכיח שאילולא ההסתמכות על מו"מ זה,
באמת היה נכרת חוזה אחר. דבר זה, מורכב יותר שקשה להוכיחו. פיצויי
השבה והסתמכות ניתן לקבל גם בדיני נזיקין.
פיצויי ציפיות
- אלו הם הפיצויים הקלאסיים של דיני החוזים. הנפגע תובע את הרווח
הנימנע ממנו, פיצויים עבור הרווח שיכול היה להפיק מהחוזה. לדוגמא -
המשכורת שגלנר יכל להפיק מחוזה העסקתו. בעד ההוצאות השונות שהוציא
- הוא יכול היה לתבוע פיצוי השבה.
ביהמ"ש המחוזי קבע שהחוזה הוא התחייבות לנהל מו"מ, ולכן הוא זכאי
לפיצויי השבה והסתמכות ולא לפיצויי ציפיות. השופט ברנזון -
"כשלעצמי, איני רואה הבדל מהותי לגבי התוצאה הסופית של המשפט הזה.
אם נראה בהבטחת המשיב למערער, התחייבות מוגמרת להזמינו לבימוי
נוסף, או התחייבות לנהל עימו מו"מ על בימוי נוסף" - דבריו אינם
נכונים היות ו- "התחייבות לבימוי נוסף" - זה כבר חוזה מחייב.
ביהמ"ש העליון ראה בחוזה כמחייב וגלנר קיבל חוץ מפיצויי ההשבה
וההסתמכות, גם פיצויי ציפיות. ביהמ"ש הגיע למסקנה זו עפ"י מנגנון
ההשלמה של נוהג פרטי בין הצדדים מההתקשרויות הקודמות, ולכן ראו את
החוזה כתקף. ביהמ"ש לא אהב את דברי מנהל התיאטרון "…
רצינו לעודד את רוחו אך לא התכוונו כלל לקיים זאת…"
וכדי לעשות צדק עם אדון גלנר הוא לא פעל עפ"י הדרך המקובלת. כיום
הבעיה הייתה נפתרת בעזרת סעיף 12 - "העדר תום לב במו"מ" -
בגלנר היה חוסר תום לב ללא כוונת התקשרות. אם פ"ד זה היה ניתן
היום, גלנר היה מקבל פיצויי השבה והסתמכות בלבד, וזאת משום שסעיף
12 אינו כולל פיצויי ציפיות, לכן - ככל הנראה, הוא היה מקבל את מה
שביהמ"ש המחוזי נתן לו אז.
פ"ד אברהם נ' חבזה
- נקבע כי ביום עשיית החוזה אצל העו"ד יקבע כיצד ישולם הכסף.
הצדדים עשו זיכרון דברים, כוונתם הייתה להתקשר בחוזה, הם גמרו
בדעתם שזיכרון הדברים יחייב אותם ויהיה תקף, הם קבעו סנקציה למקרה
של הפרה, מה שמעיד על גמירות דעת, ונקבע שיפגשו אצל עו"ד. לקונים
התברר שהדירה התייקרה ואין להם מספיק כסף ואז הם פונים לביהמ"ש
וטוענים לאי מסויימות כשהפרט החסר הוא תשלום של 67 אלף לירות.
המוכרים הציעו לקונים לשלם את הכסף במועד כריתת החוזה אצל העו"ד
ואילו הקונים ביקשו ביצוע אופטימלי ובהעדר הסכמה על פרט מהותי זה,
קבע בימ"ש עליון שהחוזה בלתי מסויים. אין ספק שגם במקרה זה, היום
היו קובעים אחרת אך מכיוון שמדובר בחוזה מלפני חוק החוזים ומדובר
בשופט עציוני שנחשב למחמיר בעניין המסויימות - נקבע כך. השופט
עציוני נותן משקל זהה לכוונת הצדדים ולמסויימות, כיום המגמה
היא לתת משקל כבד יותר לכוונה ופחות למסויימות. הוא גם לומד על
הכוונה מנוסחת הקשר, כאשר כיום אנו מסתכלים על כלל הנסיבות ולא על
נוסחת הקשר בלבד.
פ"ד זנדבנק נ' דנציגר
- עובדות: היו שתי חברות -
I
החזיקה את המקרקעין של ביה"ח,
II
תיפעלה את ביה"ח. שתיהן היוו את ביה"ח. שתי החברות לא הסתדרו
ביניהן ולכן הן החליטו שכל חברה תציע הצעה לקניית החלק של החברה
השנייה. העו"ד של דנציגר שלח מכתב לזנדבנק לקנות את חלקה. במכתב
חושב: שווי הקרקע המוניטין והציוד, וחולק ל- 2. זנדבנק מייד קיבלו
את ההצעה ואף צרפו מקדמה על חשבון המחיר. דנציגר בדקו שוב את הצעתם
וגילו שלא הוסיפו למחיר את החשבונות והתשלומים שחייב ביה"ח, היה
בקופה עודף כסף שאותו לא חישבו. בעצם, העובדה שצויין בהצעה פירוט
החישוב, אינה מעלה ואינה מורידה היות וההצעה אינה לקנות: ציוד,
מוניטין או קרקע אלא לקנות מניות ואם כך הם חישבו את ערך המניה, זו
בעיה שלהם. ולכן ביהמ"ש קבע: "לבעלי מניות בחברה בתור שכאלה, אין
זכויות בכספים בחברה שאת מניותיה הם מחזיקים…".
כל אותן זכויות שקיימות בפקודת החברות או במסמכי היסוד של החברה,
אינן זכויות בנכסי החברה. אומר השופט שמגר בעניין המסויימות:
"פנייתו של אדם אינה בגדר הצעה לעניין כריתת חוזה, אלא אם הייתה
מסויימת כדי אפשרות לכרות החוזה בקיבול ההצעה. על ההצעה להיות מלאה
ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה,
חוזה מלא ובר ביצוע, ללא צורך במו"מ משלים נוסף". ואז מונה שמגר את
מנגנוני ההשלמה - סעיף 26, 41, 46, 47 ואח"כ את סעיפי חוק המכר.
זוהי תחילתה של הגישה החדשה שאומרת שאחרי כניסתו של חוק החוזים,
אין דורשים הצעה מושלמת על כל פרטיה ודי בכך שיש הסכמה על התנאים
העיקריים ואת היתר אפשר להשלים בעזרת מנגנוני ההשלמה. גישה זו
הולכת ונעשית ליברלית יותר בפ"ד האוורד נ' ארז ובפ"ד רבינאי נ'
מנשקד.
פ"ד פלוני נ' פלונית
- עובדות: הפרת הבטחת נישואין. עפ"י דיני החוזים שקלטנו
מהמשפט האנגלי, זה עניין שאפשר לתבוע עליו, אך בתי המשפט לא
מתלהבים מסוג כזה של תביעות. אדם הבטיח לגב' לשאתה לאישה וכתוצאה
מכך היא הרתה ונולדה להם בת, ואז הוא החליט לא לשאתה. האם הוא
מחוייב בגין הפרת הבטחת נישואין? בביהמ"ש המחוזי הוחלט שכן והוא
חוייב בפיצויים. בביהמ"ש העליון הדעות חלוקות: השופט לנדאוי
אומר:
א.
אין כאן מסויימות כי הצדדים לא החליטו על הדרך בה יתבצעו הנישואים
(הוא היה נוצרי והיא יהודיה).
ב.
מאחר שאין כאן מסויימות אז גם אין גמירות דעת ביחס להבטחת הנישואין
ולכן ההתחייבות אינה מחייבת.
השופט לוין
סבור שהייתה כוונה וגמירות דעת, אך לא הייתה מסויימות מאותה סיבה
שלא נקבעה דרך לביצוע הנישואין. השופט חיים כהן סבור
שגמירות דעת הייתה היות והעובדה שהיא הרתה מעידה על גמירות דעת
"שאין מובהקת מזו שמצרפת מעשה ודיבור", ואף הייתה מסויימות בדרך בה
ייערך הטקס, כי זה עניין שולי והוא מביא דוגמאות - "השאלה כיצד
ייערך הטקס, שולית וטכנית היא". הם יכולים ללכת לרב אשכנזי או
ספרדי, בטקס דתי או חילוני וכו'…
הבעיה של דרך הנישואין נובעת מכך שנוצרי ויהודיה רוצים להתחתן ואז
הבעיה הופכת להיות מהותית ופוגמת במסויימות. בישראל החוק האזרחי
קובע שנישואין וגירושין יערכו עפ"י הדין הדתי של בני הזוג ולכן, אם
הם יהודים, זה ייעשה עפ"י הדין הדתי היהודי ואם הם נוצרים אז לפי
הדין הנוצרי. במשפט הישראלי אין נישואין אזרחיים ולכן בארץ אין
פתרון לבני זוג שאינם בני אותה דת ורוצים להתחתן אלא אם נישאו
במדינה אחרת, נישואין אזרחיים ובאו לארץ כזוג נשוי, רק אז משרד
הפנים ירשום אותם כנשואים, ולכן עפ"י השופט חיים כהן, חוסר
המסויימות לא מתבטא בדרך בה ייערך הטקס, אלא בכך שמדובר בבני זוג
בני דתות שונות, שזה בהחלט עניין מהותי. דעת הרוב מושפעת משיקול
משפטי נוסף והוא שביהמ"ש לא מתכוון לתת דעת על הפרת הבטחת נישואין
ולמרות שבעיקרון הוא מאפשר חוזים מסוג זה, הוא לא מתלהב מכך כי
לעיתים מעורבים בכך עניינים שמחוץ לתחום המשפט, אך מאחר ובאופן
עקרוני הוא מכיר בנושא, לעיתים הפיצוי יהיה עפ"י סעיף 13 -
פיצוי על עוגמת נפש וצער ולא פיצוי על ממון.
פ"ד רבינאי נ' מנשקד
- עובדות - נכתב זיכרון דברים מפורט + כל תנאי העסקה +
נסיבות ברורות שאכן יש כוונה, בקשר למקרקעין והגב' חוזרת בה,
מתחרטת בשיחת טלפון וטוענת כל טענה אפשרית:
1.
זיכרון הדברים אינו אלא הצעה ואילו הקיבול נעשה רק לאחר שהיא חזרה
בה מהצעתה - מה שקרה זה שבמעמד שהיא חתמה, לא היו מורשי החתימה של
מן שקד, אז הכסף שולם והם לקחו איתם את ההצעה לחתימה והיא טענה
שהחתימה היא הקיבול והיא נעשתה לאחר שהיא טילפנה וחזרה בה מהצעתה.
2.
היא טוענת להעדר גמירות דעת - לא הייתה כוונה להתקשרות והיא מציינת
את נוסחת הקשר - "לא התכוונו שהחוזה יחייב וגם לא הייתה גמירות
דעת".
3.
הצדדים החסירו פרטים מסויימים, ז"א - העדר מסויימות.
4.
זיכרון הדברים לא עומד בדרישת הכתב של חוזה מקרקעין.
השופט ברק
מנתח את העניין ניתוח יסודי ואומר שניתן לראות זיכרון דברים בשני
אופנים: או שלב במו"מ או חוזה תקף לכל דבר. המבחן הראשון הוא כוונת
הצדדים = גמירות דעת ואותו ניתן ללמוד בנוסחת הקשר ומכלל הנסיבות (בפ"ד
אברהם נ' חבאזה נוסחת הקשר היא העיקר). הפרטים העיקריים
והמהותיים צריכים להיות ואם חסרים פרטים קטנים אז אפשר להשלימם
באמצעות מנגנוני ההשלמה. גישה זו של השלמת פרטים נובעת, בין היתר,
מתנאים שהמציאות הכתיבה, ביהמ"ש החל להיתקל ביותר ויותר מקרים של
אנשים שהחליטו לחזור בהם מהסכמים בטענה לחוסר מסויימות ולכן ביהמ"ש
הולך ומרכך את הדרישה והעיקר הוא גמירות דעת שלכך יש יותר תוקף
ושני פנים:
א.
הכוונה היא זו שיש לתת לה תוקף כי זה מה שהצדדים רצו.
ב.
לביהמ"ש קל יותר ויש מרחב גדול יותר של שיקול דעת שיפוטי לעניין
גמירות דעת וזה לא מבחן טכני.
פ"ד האוורד נ' ארז
- מדובר בזיכרון דברים למכירת מקרקעין. השופט ברק אומר
דברים דומים לפ"ד רבינאי והוא דוגל בהפעלת מנגנוני ההשלמה.
השופט לוין סבר שאי אפשר להשלים פרט יסודי ומהותי ולכן אין
מסויימות. הפרט החסר הוא - האם מדובר בעיסקת מכר או עיסקת חכירה
כאשר מבחינה מהותית אין הבדל ביניהם אך מבחינה כמותית כן יש הבדל,
היות וחכירה זה מ- 5 עד 25 שנה, ואילו קניה זה לעולם (בעלות זו
הזכות הקניינית המובהקת והמקיפה ביותר ומשמעותה שזה לצמיתות בעוד
שחכירה זה לתקופה קבועה מראש ולא לצמיתות ולבסוף זה חוזר לבעלים)
ברק אומר שהחסר הוא מדומה, היות ומתוך החוזה ברור, מהי מהות
העסקה וזה עניין של פרשנות. הוא אומר שאם זו הייתה עסקה של
פרופסורים, זה אכן היה פרט חסר אך מכיוון שמדובר בהדיוטות, הם
מתכוונים לקניה ומכירה ז"א - לעיסקת מכר, ולכן אין חסר ואין מקום
להפעיל מנגנון השלמה אלא לפרש את החוזה. פרט נוסף שהיה חסר בחוזה
זה איזה חצי מהשני דונמים של מגרש, יקבל הקונה ואז יש שתי
אפשרויות:
1.
או שהם שותפים חצי חצי בכל המגרש, ז"א לשניהם יש זכויות שוות על
המגרש כולו.
2.
לכל צד חצי מסויים מן המגרש. אומר ברק שמתוך פרשנות החוזה
מובן שנמכר חצי ספציפי שמוגדר כך: אותו חצי אשר המוכר מתכוון למכור
לקונה ועל כן המוכר הוא זה שיחליט.
המוכר ביקש להתחמק מהחוזה ולכן ברק עושה את העבודה בשבילם
וכופה עליהם את מנגנון הביצוע האופטימלי כפוף לעיקרון שעל המוכר
לנהוג בתום לב, ז"א - לתת חצי סביר, שהוא יוכל להשתמש בו לצרכיו.
פ"ד עברון נ' לופט
- נוגע לרכישת זכויות במשרד נסיעות. השופט שמגר - מדבר על
זיכרון דברים כחוזה מחייב שנקבע עפ"י כוונה וגמירות דעת, נוסחת
הקשר היא די סתמית ואינה מעידה על כוונה זו או אחרת ביחס לחוזה,
ולמרות שכתוב בהסכם "הסכם מפורט ייערך בהקדם אצל עו"ד", זה לא אומר
אם זה תקף או לא, ולכן צריך להסתכל על כלל הדברים כמו שאמר ברק.
בעקבות זיכרון הדברים שולם חלק נכבד מהסכום והם אף נכנסו לעבוד
במשרד, ז"א - התנהגות הצדדים העידה על רצינותם והשופט שמגר אומר
שגם אם לאחר מכן נוצר סכסוך בין הצדדים, עובדה זו לא יכולה להשליך
רטרואקטיבית כדי ללמוד אם הייתה כוונה.
פ"ד שומרוני נ' רוזנבלום
- נכתב זיכרון דברים ביחס לעסקה במקרקעין (גג ודירת גג). השופט
לוין מסביר שהשאלה לבדיקת תוקף משפטי של זיכרון דברים היא
גמירות דעת ומסויימות והוא מדגיש, בהתאם לגישה החדשה, שהתנאי
המרכזי הוא גמירות דעת, אך עדיין יש לבדוק גם את המסויימות וכאן יש
צורך גם בדרישת הכתב, וביחס לדרישת הכתב אומר ביהמ"ש: נניח שעל מנת
שתתקיים דרישת הכתב, צריכים להיות שישה פרטים בכתב ונניח שבזיכרון
דברים מסויים מופיעים רק חמישה פרטים ואחד חסר והוא - מועד מסירת
הנכס. האם דרישת הכתב לא מתקיימת? באופן עקרוני - לא! אך אם זה פרט
שניתן להשלימו באופן נורמטיבי מכוח הוראת חוק אז גם דרישת הכתב
מתמלאת, אך אם השלמה סבירה (כפי שדורש החוק) היא ארבעה חודשים
והצדדים סיכמו –
שנתיים, אך בע"פ, דרישת הכתב לא תתקיים היות וברגע שיש דרישה
מהותית, הסכמה בע"פ אינה מקיימת את דרישת הכתב ואי אפשר להשלימו,
השלמה נורמטיבית, כי הרעיון הוא שהצדדים מסכימים ואם לא היו שוכחים
אז היו רושמים כך, ולכן אם החוזה הוא במקרקעין ויש דרישת כתב, ופרט
מסויים סוכם בע"פ ולא נכתב והוא שונה מההשלמה הנורמטיבית - אי אפשר
לבצע השלמה נורמטיבית ואז אין חוזה. בעצם נוצר מצב שאם ההסכמה בע"פ
שונה מההשלמה הנורמטיבית - אין חוזה ואם אין הסכמה על פרט מסויים
בכלל, לעיתים ניתן להשלימו.
|
|
