|
מאמרי משפט
דיני חוזים ב'
סעיף 24:
"תוכנו של החוזה, יכול להיות ככל אשר הסכימו הצדדים". קלישאה זו
היא כלל נכון, אך מאוד לא מדוייק, וזאת משום שיש הרבה מקרים בהם
תוכן החוזה לא יכול להיות - מה שהסכימו הצדדים, לדוגמא: אם הצדדים
הסכימו על משהו לא חוקי או כל ההוראות הקוגניטיביות שבהם הכתוב:
"על אף האמור בחוזה" כמו - חוק המכר: דירות, חוק הגנת הצרכן וכו'….
על חוקים אלה, אי אפשר להתנות ואם הצדדים מתנים על כך, אז לחוזה
שלהם אין תוקף. שאלת תוכן החוזה אינה פשוטה מכיוון נוסף: כאשר אנו
רואים חוזה, ייתכנו דברים שאנו לא רואים, שהם חלק מהחוזה, כמו תנאי
מכללא שנחבא בין השורות. ישנם גם מנגנוני השלמה שמשלימים חוזה
שאינו מלא, ומכאן שלא כל מה שאנו רואים זה חלק מהחוזה, אך גם לא כל
מה שאנו רואים, אינו חלק מהחוזה. גם טקסט ושפה אינם עניין חד משמעי
ולמילים וביטויים יכולים להיות מובנים שונים ותלוי באיזה הקשר זה
נאמר, על איזה רקע ומה הייתה כוונת הדברים, מכאן שחוזה מחייב
פרשנות ואז נשאלת השאלה מה הפירוש הנכון כשיש כמה פירושים אפשריים,
לא תמיד הפירוש הנכון הוא דווקא הפשוט מבחינה מילולית, לדוגמא -
בפ"ד מסויים עשו שני נהגי משאיות עיסקת מכר, בשפתם המקצועית הם
קראו לחלק הקידמי של המשאית - סוס ולחלק האחורי - עגלה ואז - אחד
מוכר לשני - סוס ועגלה ב- ½ מיליון ש"ח, ולכן - תוכן החוזה נובע
מכוונת הצדדים ולא תמיד הפירוש המילולי הוא דווקא הפשוט, ולכן
הפרשנות היא כלל לא דבר פשוט.
תניות הפניה
- נושא זה קשור לתנאי החוזה שלא נראים לעין וצריכים לחפשם.
הסיטואציה היא שיש מסמך, לדוגמא - בחוזה יש תנאים וסעיף 7 של החוזה
מפנה למסמך אחר שגם בו יש תנאים, והשאלה היא - האם התנאים במסמך
הראשון ז"א - סעיף 7 שאומר שכל התנאים של המסמך השני, חלים גם על
החוזה. למה בכלל לעשות זאת?-
א.
ייתכן שיש תנאים שהצדדים כבר עשו ביניהם מהיכרות קודמת ובמסמך החדש
הם כותבים שתנאי חוזה א' חלים גם על חוזה ב'.
ב.
לעיתים במסמך השני אין מקום פיזית, כמו - כרטיס מפעל הפיס, לוטו
וכו'….
ג.
הפניה לשלטים (פ"ד טורונטון).
ד.
כאשר סוכן ביטוח כותב - כתב כיסוי זמני שמפנה אל חוזה הביטוח.
במשפט הישראלי אין סעיפי חוק ספציפיים לסוגיית תניות ההפניה,
ההתייחסות היא עפ"י העקרונות הכלליים של דיני החוזים: חוק
החוזים האחידים, סעיף 2 "תנאי בחוזה אחיד, לרבות תניה
המאוזכרת בו…"
= תניה לצורך הפניה. אם כן, המחוקק ער לתניות הפניה, והשאלה היא -
באיזה תנאים הפניה כזו תחייב. עיקרון הבסיס הוא שמאחר שתוכנו של
חוזה יהיה ככל שיסכימו הצדדים, אז אין מניעה שצדדים יאמצו לתוך
החוזה סעיפים מחוזים אחרים וזו זכותם. במשך השנים התפתחו כללים
וסייגים הדנים בתוקף ההפניה: פ"ד טורונטון - מדבר על
חוזה כרטיס (כרטיס כניסה, טיסה, הגרלה…).
לא תמיד כרטיס הוא חוזה. לפעמים חוזה קדם לכרטיס ואז הכרטיס הוא
ביצוע החוזה - כמו כרטיס למדידת זמן בחניון, או אמצעי תשלום -
כרטיס קולנוע, אך לפעמים הכרטיס הוא חלק מהחוזה עצמו. שאלת ההפניה
מתעוררת פעמים רבות דווקא בחוזה כרטיס, בגלל המגבלה הפיזית שאין
בכרטיס מקום. באנגליה התפתחו הלכות רבות בתניית הפניה, דווקא בחוזה
כרטיס, משום שזו הבעיה הנפוצה. פעמים רבות שאלת תוקף ההפניה
מתעוררת דווקא בהקשר של תניות פטור, ז"א - האם תניית פטור המצויה
במסמך שאליה מפנים, היא חלק מהחוזה? זה מופיע דווקא בתניות פטור
משום שאחד הצדדים רוצה להיתפס בפטור מאחריות, ולשכנע שההפניה תקפה
ותניית הפטור היא חלק מהחוזה. תניית הפטור מציקה לצדדדים כי היא
יכולה לשחרר צד מאחריות, אך סוגיית ההפניה היא סוגיה כללית והיא לא
חייבת להתייחס דווקא לנושא זה והיא יכולה להיות גם בתניות אחרות,
אך במציאות עוסקים בעיקר בתניות פטור.
 ההקשר
של כרטיס הפניה פטור - נוצר בעקבות הפסיקה, אך כל
אחד מהם רלוונטי גם לדברים אחרים ולאו דווקא בהקשר זה. אם יש חוזה
שמפנה לתניית פטור במקום אחר, קודם כל בודקים אם ההפנייה תקפה: אם
לא, אז לא צריך לבדוק את תניית הפטור כי ממילא ההפניה לא תקפה, אך
אם ההפניה תקפה, בודקים גם את תניית הפטור. בשנים האחרונות בפסיקה,
כמעט ואין דיון בנושא - תניות הפניה, וזאת משום שמעשית, יש לביהמ"ש
כלים לבטל תניית פטור מקפחת ולכן, פעמים רבות שבאה בפני ביהמ"ש
תניית פטור בהפנייה, הוא בודק את ההפניה קודם כדי לראות אם היא
מקפחת, אך תיאורטית יש לבדוק קודם את ההפניה ואח"כ את תניית הפטור.
בפ"ד טורונטון
- מר טורונטון החנה את ריכבו בחניון, בפעם הראשונה, שבו עמדה מכונה
אוטומטית. בפתח החניון לחצו על כפתור, קיבלו כרטיס וביציאה נתנו את
הכרטיס ושילמו את הכסף, אדון טורונטון חזר מעיסוקיו ועוד לפני שיצא
מהחניון קרתה תאונה בתוך החניון והוא תבע את החניון. החברה טענה
שהיא פטורה משום שבכרטיס יש תנאי מפנה, שמפנה לשלטים שמצויים בתוך
החניון ובאחד השלטים היה כתוב שהחברה פוטרת עצמה מנזקים של גוף
ורכוש. השופט מגאוי נוהג כשופט אנגלי טוב, הוא שופט שמרן
ולכן מקום שאין חובה לסטות מהלכות ישנות, הוא ממשיך ופוסק את פה"ד
כמו הלכות ישנות בקשר לחוזה הפניה בקשר לחוזה כרטיס. הוא אומר
שבמשפט האנגלי התפתחו הלכות שאומרות שבחוזי כרטיס בהם יש הפניה
להתניות, יש מספר כללים:
תנאי I:
צריך להפנות את תשומת הלב של המתקשר, הלקוח, באופן סביר, לכך שעל
גבי הכרטיס יש בכלל תנאים, משום שלא כל כרטיס הוא חוזה. יש להפנות
את תשומת ליבו שזהו חוזה ע"י כך שהתנאים ייכתבו בכתב בולט או לכתוב
שלט גדול בכניסת החניון שאומר שעל הכרטיס יש בכלל תנאים, או בכל
צורה אחרת.
תנאי II:
לא מספיק שמפנים את תשומת ליבו, אלא צריך להדגיש במיוחד שיש תניית
הפניה וזאת ע"י כיתוב בולט, בהדגשה או כל דרך אחרת והחשיבות של זה
היא שאולי הוא ירצה לברר מהם תניות ההפניה. במקרה של טורונטון לא
מתקיימים התנאים, לא הייתה הפניה של תשומת ליבו ולא הייתה הדגשה.
תנאי III:
זהו חידוש - כאשר מדובר בהפנייה אל תנאים בהם יש תניית פטור מנזקי
גוף, שזה חמור מנזקי רכוש, יש צורך בהפניה מיוחדת של תשומת ליבו של
המתקשר, לכך שיש פטור מנזקי גוף. גם תנאי זה לא התקיים, ולכן הפניה
זו אינה תקפה.
השופט דנינג
מגיע לאותה תוצאה, לא לפי התנאים הרגילים, אלא - הוא מציע פיתרון
חדש והוא אומר שבד"כ, בחוזה כרטיס, מי שמוכר את הכרטיס הוא אדם
שיושב באשנב, ושלבי הכריתה הם: כאשר הוא מציע את הכרטיס ללקוח, זו
הצעה וכאשר הלקוח משלם, זה קיבול. הלקוח יכול לקחת את הכרטיס,
לראות שיש הפנייה, ללכת לראות מה ההפניה, לחזור ולומר - לא מקובל
עלי, ז"א - הוא יכול לנהל מו"מ והעובדה שהוא מעיין בחוזה, לא
מחייבת אותו והוא יכול להחזיר אותו ולא לקבל את ההצעה, אך כאשר
מדובר במכונה אוטומטית, בלחיצה על הכפתור, אני כבר לא יכול להתחרט
ולכן שלבי ההצעה והקיבול הולכים צעד אחד אחורה: הצבת המכונה
והשלטים שלידה מהווים הצעה לציבור, ולחיצה על הכפתור מהווה קיבול
וכל מה שקורה מעתה ואילך זה כבר בתוך החוזה, ובשלב הביצוע, אי אפשר
שאחד הצדדים יכתיב תנאים ולכן, כל התנאים שהיו מצויים על המכשיר,
או על השלטים שלידו, הם חלק מההצעה, אך מה שכתוב על הכרטיס זה תנאי
שמאוחר לחוזה והפניה זו אינה תקפה. נניח שתניית הפטור לא הופיעה על
שלט בחניון, אלא על הכרטיס עצמו - מה הייתה תוצאת פה"ד, אז? במקרה
זה היו מגיעים שני השופטים לתוצאות הפוכות משום שלפי השופט
מגאוי - לא מתעוררת שאלת תוקף ההפניה ואילו לפי השופט דנינג
- תניית הפטור אינה חלק מהחוזה, אלא חלק מאוחר לו. שאלה נוספת - מה
היה קורה אם שנה אח"כ היה חוזר טורנטון לאותו חניון ושוב היה נפגע
באותו אופן? לפי השופט מגאוי - צריך להפנות את תשומת ליבו
לתניית ההפניה שעל הכרטיס, הוא כבר יודע את כל התנאים ולכן ייתכן
שיש תוקף לתניית הפטור והוא יפסיד. לפי השופט דנינג - מאחר
ומדובר על תנאי מאוחר לחוזה - הוא בטל וטורונטון יזכה.
פ"ד דויד נ' דרורי
- דרורי עשה תאונה על אופנוע, כשהאופנוע היה מבוטח, אך לדרורי לא
היה רשיון. בכתב הכיסוי הזמני מולאו הפרטים בקיצור ולפני שהגיעה
פוליסת הביטוח, בוצעה התאונה. חברת הביטוח מסתמכת על תניית פטור
בפוליסה הקבועה, ובתניית ההפניה אל תניית הפטור, שבכתב הכיסוי,
שאומרת שכל תנאי פוליסת הביטוח הקבועה, מהווים את הביטוח (בביטוח
יש תנאי שאומר שהחברה פטורה מתשלום אם לנהג אין רשיון).
השופט לנדאוי:
התנאי בכתב הכיסוי הזמני, שמפנה אל הפוליסה - תקף וזאת משום שהתנאי
הופיע במקום בולט, לא באותיות קטנות, התנאי סביר ואין בו שום דבר
יוצא דופן. ההנמקה שתניית ההפניה הופיעה במקום בולט ולא באותיות
קטנות נראית מיותרת ולא טובה כי מה פתאום בודקים איפה הופיעה
ההפניה ובאיזה אותיות, שכן זהו חוזה כרטיס, ולכן זה נראה כהדגשה לא
נחוצה ולא כהלכה חדשה. גם הנימוק שהתנאי סביר הוא קלוש כי ממתי
סבירותו או אי סבירותו של תנאי, מהווה תוקף להפניה שכן - בודקים אם
ההפניה תקפה מבחינה פורמלית, בלי קשר לתנאי, ואם חושבים שהתנאי
מקפח או נוגד את תקנת הציבור, אז יש דרכים לתקוף אותו. כאן,
השופט לנדאוי - מפעיל שיקולים מעבר לשיקולים הפורמליים - כאשר
ביהמ"ש רואה שתנאי הפטור הוא הגיוני, ראוי, סביר, הוא לא יעשה
מאמצים יוצאי דופן לכך שההפניה לא תהיה תקפה. כאשר ביהמ"ש רואה
שהתנאי גורם לכך שהצדדים יעזרו בו כדי לברוח ממשהו, הוא לא יתאמץ
לעשות צדק עם הדברים.
בפ"ד בריטניה נ' מוזס
- עובד נפגע תוך כדי עבודתו והמעביד חוייב לשלם לו פיצויים. למעביד
הייתה פוליסת חבות מעבידים והוא רוצה לקבל את הכסף מחברת הביטוח.
החברה מנסה לפטור עצמה ע"י הסתמכות על תניית פטור בה חייבים להודיע
לחברת הביטוח תוך 48 שעות. למוזס המבוטח היה כתב כיסוי זמני וחברת
הביטוח טענה שבו יש תניית הפניה שמפנה לתניית פטור שאומרת שצריך
להודיע לחברת הביטוח תוך 48 שעות, על קרות המקרה. זהו אותו מקרה
כמו בפ"ד דויד נ' דרורי, ובכל זאת התוצאה הפוכה וביהמ"ש מגיע
למסקנה שההפניה אינה תופסת. מדוע הגיע ביהמ"ש למסקנות שונות? -
השופט ברק - מבחין ברמה הפורמלית בין שני פסקי הדין ואומר:
"המערערת גם לא הוכיחה שמבחינה מעשית היה המשיב יכול לעיין בתנאי
הפוליסה הרגילים שלה לפני שהגיעה הפוליסה לידיה", כלומר - הפניה
תופסת כשהיא מפנה למסמך קיים ולפחות ברמה התיאורטית, אפשר ללכת
לקרוא את התנאים שאליהם הופננו. במקרה זה, כאשר הוא חתם על כתב
הכיסוי הזמני, עוד לא הייתה פוליסה מוכנה והיא הודפסה רק אח"כ, אלא
- שאף חברת ביטוח לא מדפיסה פליסה מיוחדת עבור כל אחד, יש פוליסה
סטנדרטית שתנאיה אחידים ואין ספק שאם היה רוצה היה יכול לעיין
בפוליסה כזו, אבל בגלל שביהמ"ש רצה להגיע לתוצאה הזו, הוא בעצם
אומר שהתובע לא הוכיח שהייתה פוליסה כזו, ומבחינה משפטית פורמלית,
זה טיעון לגיטימי, ולכן התוצאה הפוכה מפה"ד הקודם. משני פסקי הדין
עולה ההבחנה שההפניה למסמך שאינו קיים - אינה תקפה.
פ"ד גונשיורוביץ נ' מפעל הפיס
- גונשיורוביץ קנה כרטיסים של מפעל הפיס ויום לפני ההגרלה פרצו
לביתו וגנבו לו דברים שונים ואת הכרטיס שזכה למחרת. ביהמ"ש לא היה
משוכנע כלל שסיפורו נכון, אך בגלל שהוא ידע לאיזו תוצאה יגיע, הוא
יצא מנקודת הנחה שזה נכון. גונשיורוביץ פנה למפעל הפיס וביקש את
הזכייה מכוח בעלותו על האיגרות, הגנב לא הופך להיות הבעלים מכוח זה
שגנב זאת. מפעל הפיס הסתמך על כך שעל גבי האיגרת יש חוזה כרטיס ובו
תניית הפניה לתקנון ההגרלה שמתפרסם בילקוט הפרסומים ושם בין
הסעיפים הרבים, יש סעיף שקובע שהמחזיק פיזית בכרטיס, יוכל לקבל את
הזכייה, ז"א - מי שהוא בעלים, אך לא מחזיק בכרטיס, לא יקבל את
הכסף. זהו תנאי הגיוני, שכן אם היה אפשר לקבל את הזכיה בלי להציג
את הכרטיס, כולם היו אומרים שהם בעלי הכרטיס הזוכה. השאלה הייתה -
מה תוקף ההפניה לילקוט הפרסומים? - דעת הרוב של השופטים ויתקון
וזוסמן - הייתה שההפניה תקפה. אומר השופט ויתקון - אין
זה דבר נדיר שחוזה כרטיס יפנה אל תנאים שבמסמך אחר משום שאין מספיק
מקום על הכרטיס, ולכן ההפניה היא בסדר גמור ואפילו אם האפשרות של
האדם מן הרחוב להגיע אל התנאים האלה, היא קצת קשה, זה לא פוסל את
ההפניה, ולכן בנסיבות אלה ההפניה תקפה. ויתקון מוסיף עוד שני
נימוקים לכך שעמד מאחורי ההנמקות הפורמליות, והם:
1.
גונשיורוביץ בכלל העלה את הטענה שההפניה אינה תקפה, פעם ראשונה
בערעור.
2.
בביהמ"ש המחוזי הוא ניסה להסתמך על ההפניה כדי לטעון שתנאים אחרים
שפורסמו בילקוט הפרסומים הם לטובתו, אך אחרי שראה שזה לא לטובתו,
הוא הסתמך על משהו אחר.
השופט חיים כהן
- סבור הפוך: הוא אומר שמפעל הפיס אינו יכול להסתמך על אותה תנייה
שפורסמה בילקוט מכמה נימוקים:
1.
לא הייתה הפניה מספקת של תשומת ליבו ושל תשומת לב כל הרוכשים את
כרטיסי ההגרלה, לכך שיש בכלל תנאים על הכרטיס, כי זה היה כתוב בכתב
קטן מאוד ולא הייתה הדגשה.
2.
הוא אומר שאפילו אם הכתב היה מודגש והיו מפנים את תשומת ליבו
לתנאים שעל הכרטיס, עדיין הצבת הדוכן של מפעל הפיס, עם השילוט - זה
מהווה הצעה לציבור והתשלום מהווה קיבול. הכרטיס עצמו הוא מסמך
מאוחר לחוזה ולכן תניית ההפניה אינה חלק מהחוזה. זהו בדיוק פסק
דינו של הלורד דנינג בטורונטון, אך כאן - הקונה יכול לעיין
בכרטיס לפני שהוא קונה אותו, ולכן הנימוק של השופט חיים כהן, לא
מתאים לסיטואציה.
3.
הוא אומר שגם אם הייתה הפניה מספקת של תשומת הלב, הייתה הדגשה
והמסמך הוא חלק מההתקשרות, גם אז ההפניה לילקוט הפירסומים לא
סבירה, משום שכאשר מדובר בציבור הרחב ולא בציבור של משפטנים ועורכי
דין, ההפניה לילקוט הפרסומים לא מעשית, לא רלוונטית ולא תיתכן
[כיום בדוכני מפעל הפיס מחזיקים חוברת תקנות על מנת שכל מי שירצה
יוכל לעיין בה].
זוהי דעת מיעוט והוביטר, ובנסיבות שהנגישות למסמך קשה, בד"כ תניית
ההפניה לא תהיה תקפה. השופט חיים כהן חזר על דבריו
בפ"ד חלאווי נ' מפעל הפיס.
בפ"ד ברזל הצפון נ' שיכון עובדים
- חברת שיכון עובדים בנתה פעמים רבות עבור משרד השיכון = מ"י.
שיכון עובדים רצתה לבנות בית והזמינה את הבניה מקבלן המשנה - לביא.
לביא התקשר עם ברזל הצפון לרכישת ברזל לבניין. בין לביא לבין ברזל
הצפון נעשה חוזה מכר. בין שיכון עובדים ללביא נעשה חוזה הזמנת
בנייה = חוזה קבלני. על מכר חל חוק המכר ועל חוזה קבלני חל
חוק חוזה קבלנות. חוק חוזה קבלנותחל על עשיית מלאכה ומתן
שירות - סעיף 1. לעיתים ההבחנה לא פשוטה בכלל, למשל - אם
אני קונה מכנסיים מחנות בגדים - על זה חל חוק המכר, אם אני מזמין
מחייט מכנסיים - על זה חל חוק חוזה קבלנות כי החייט נותן לי שירות.
סעיף 2 לחוק המכר קובע: "חוזה להספקת נכס שיש להפיקו או
לייצרו, רואים אותו כחוזה מכר, זולת אם המזמין קיבל עליו לקחת את
עיקר החומרים הדרושים להפקת הנכס או לייצורו" - מה קורה אם המזמין
מספק את החומרים? האם חל חוק חוזה קבלנות, ז"א - בתחום הנכסים
שבעל המלאכה גם מייצר וגם מספק את הנכס, הגבול מאוד לא ברור.
בפה"ד - חברת לביא נכנסה לקשיים קשים והפכה להיות חדלת פירעון
= היו לה יותר חובות מנכסים. לחברה נשארו רק ערימת ברזל שממנה אפשר
היה להיפרע, אך היו שני נושים מתחרים: חברת ברזל הצפון ושיכון
עובדים. חברת ברזל הצפון הגישה תביעה נגד לביא ובמסגרת זו היא
מטילה עיקול זמני על הברזל, וההנחה ביסוד פעולה זו היא שהבעלות על
הברזל שייכת ללביא ומכיוון שלביא חייבת לה כסף, היא מעקלת את
נכסיה. שיכון עובדים לא חשבה שהברזל בבעלותה ולכן גם ברזל הצפון
הניחה שהבעלות היא של לביא. באה שיכון עובדים ואמרה שהבעלות שלה,
ואז ברזל הצפון לא יכולה לקחת את הברזל כי שיכון עובדים לא חייבת
לה כלום, ולכן - השאלה המכריעה היא - האם הבעלות על הברזל עברה
לשיכון עובדים. שיכון עובדים טוענת שבחוזה בינה לבין לביא יש הפניה
אל החוזה הממשלתי, כלומר - כל התנאים שקיימים בחוזה הממשלתי
הסטנדרטי, יחולו גם עליהם. בחוזה הממשלתי יש סעיף שאומר שכל חומר
בניה שמובא לאחר הבניה, עובר מיידית ואוטומטית לבעלות המזמין, שזה
שיכון עובדים, ז"א -
מדינת
ישראל
שיכון עובדים לביא ברזל הצפון
חוזה ממשלתי חוזה קבלני חוזה מכר
השאלה שמתעוררת היא שאלת תוקף ההפניה, כשההפניה היא לתנאי מסחרי
רגיל ולא תניית פטור. השופט שמגר - אומר - "דעתי היא כי אין
מניעה לכך שתנאים כלליים ואחידים, יאומצו ע"י צדדים לחוזה בדרך של
תניות הפניה, כדי שיהפכו בדרך זו לחלק מהותי מן החוזה, כאחת התניות
מן השורה…".
ברמה העקרונית, מאחר ותוכנו של חוזה יכול להיות ככל שהסכימו
הצדדים, אז ניתן תוקף לדברים, אך במקרה זה לא נותן השופט שמגר תוקף
להפניה מפני שהיא לא הייתה מספיק מדוייקת, כי היו כמה מהדורות
לחוזה הממשלתי הסטנדרטי ובסעיף זה של החוזה, היה שוני בין הגירסאות
השונות של החוזה הממשלתי ואי אפשר היה לדעת לאיזה חוזה היפנו,
כלומר - ההפניה לא הייתה מדוייקת מספיק באופן שאי אפשר היה לזהות
במדוייק את המסמך וכאשר ההפניה לא מספיק מדוייקת והיא מפנה למסמך
שאי אפשר לזהותו באופן וודאי, ההפניה לא תהיה תקפה. הם יכלו לסמן
את החוזה שאליו מפנים או לבחור חוזה ספציפי, אך מכיוון שלא עשו
זאת, תניית ההפניה מבוטלת.
פירוש תניות בחוזה
- בד"כ, לשון החוזה ניתנת ליותר מפירוש אחד. סעיף 25 אינו
הסעיף היחיד הנוגע לפרשנות, ישנן הוראות חוק נוספות הנוגעות לכך
כמו - סעיף 26 שעוסק בהשלמת פרטים. סעיף נוסף בעל השלכה
לנושא הוא סעיף 39 - תום לב בביצוע חוזה, חל על כל תחומי
דיני החוזים, אך במיוחד על פרשנות החוזה. כאשר יש טקסט חוזי שסובל
יותר מפירוש אחד, "הפירוש הנכון" הוא הפירוש שתואם את כוונת
הצדדים, שתואם את רצונם ומשקף את הסכמתם = חופש ההתקשרות. הבעיה
היא - לדעת למה התכוונו הצדדים. מה שרלוונטי זה לא מה שהם מתכוונים
בביהמ"ש, אלא מה הייתה כוונתם ברגע הכריתה. כל שיטות המשפט
המודרניות מתלבטות בנושא ויש מתח בין שני שיקולים:
1.
הרצון לפרש את החוזה כמה שיותר קרוב לכוונת הצדדים.
2.
תמיד צריך לשמור על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר.
אם צד התכוון, אך לא נתן לזה ביטוי בחוזה, אז אי אפשר לקחת זאת
בחשבון והצד האחר לא יכול להסתמך על זה, ולכן יש לאזן בין השניים.
הכלל הראשון
שקובע סעיף 25 א' הוא שחוזה יפורש לפי:
1.
אומד דעתם של הצדדים, כפי שמשתמע מהחוזה = כוונתם.
איזו כוונה? - רק כוונה שיש לה ביטוי בחוזה וכוונה נסתרת אינה
רלוונטית. זה מעגל הפירוש הראשון, כי הוא הקרוב ביותר לכוונת
הצדדים = פירוש החוזה מתוכו. לשאלת הפרשנות אנו ניגשים כאשר יש
יותר מפירוש אחד, אם הטקסט חד משמעי, אין שאלה של פרשנות. במקרה
שלטקסט חוזי יש כמה פירושים אפשריים, אנו מצמצמים אותם ע"י הכלל
הראשון, אך אם עדיין אנו נשארים עם יותר מפירוש אחד אפשרי ואנחנו
לא יודעים לקבוע עפ"י תוכן החוזה, איזה מהם הוא הפירוש הנכון, אנו
פונים לכלל השני למעגל רחוק יותר של פרשנות שהוא:
2.
מעגל הנסיבות
- סוג אחד של נסיבות: נסיבות שהיו במהלך המו"מ - ההתרחשויות שהיו,
הדברים שהוחלפו בין הצדדים וכו'….
פעמים רבות כוונת הצדדים יכולה להילמד מהנסיבות למשל: נסיבות
במו"מ, נסיבות שהיו לאחר הכריתה ועד לפרוץ הסכסוך. בפ"ד
אברג'יל נ' פלג - הייתה מחלוקת פרשנית לגבי המילים -
"עבודות נגרות בבניין". אברג'יל שלא רצה להמשיך בחוזה טען שהכוונה
היא לנגרות בבניין אחד, וחברת פלג טענה שזה מתאר את סוג העבודות
ואין הכוונה לבניין אחד. לפי הכתוב
–
שני הפירושים אפשריים. במקרה הסתבר שלפני הסכסוך, אברג'יל תמיד
המשיך את עבודותיו לאחר בניין אחד לבניין הבא. התנהגותו בזמן החוזה
מלמדת שכוונתו היתה לא לבניין אחד. הנסיבות ודרך התנהגות הצדדים,
לאחר כריתת החוזה, מלמדים על הפירוש הנכון. פ"ד טרקטורים נ'
אספלט - חברת הטרקטורים אמרה ש"מועד משוער - עד סוף
אוגוסט" יכול להימשך עד דצמבר. העובדות היו: שהגיע סוף אוגוסט
והטרקטור לא סופק, חברת הטרקטורים לא אמרה "לא הגיע המועד" אלא -
הם התנצלו ואמרו: "לא בשליטתנו", ומכאן היה ברור שגם הם התכוונו
"שמועד משוער - סוף אוגוסט זה סוף אוגוסט - גם כאן הנסיבות מלמדות
על כוונת הצדדים, אך זה היה נכון עד פ"ד אפרופים. גם השופט ברק
בפ"ד אתא - אומר את זה שהשלב הראשון הוא סעיף 25
(א) בתחילתו = כוונת הצדדים מתוך החוזה, ואם אין פתרון - מתוך
הנסיבות שזה השלב השני.
לעיתים גם אחרי בדיקת הנסיבות נשארים עם כמה פירושים מתאימים,
במקרה כזה מציע סעיף 25 כלים פרשניים שיעזרו לביהמ"ש להגיע לתוצאה
שתואמת את כוונת הצדדים. ביהמ"ש לא חייב להשתמש בהם והם לא באים
במקום סעיף 25 (א), אלא הם באים להגשים את מטרתו של הסעיף: כלי
פרשני אחד - סעיף 25 (ב) - פירוש המקיים את החוזה
עדיף על פירוש שמבטל אותו. זהו כלי פרשני משום ההנחה שאומרת
שאם בני אדם השקיעו זמן ליצור חוזה, כנראה שהם עושים זאת כדי שיהיה
ניתן לבצעו ולא להיפך, כלל זה משרת היגיון בסיסי וניסיון חיים,
ולכן - אם לבחור בין פירוש שיאפשר לבצע את החוזה לבין פירוש שלא
יאפשר זאת, נבחר בפירוש הראשון. לדוגמא: פ"ד סוקולובסקי נ'
נבנדל - מדובר במחלוקת שהייתה בין בעלי מניות בחברה
(שהגיעה עוד קודם לביהמ"ש), במסגרת ניסיון ליישב את המחלוקת סוכם
שמר נבנדל יעביר לגב' סוקולובסקי מניה וחצי ממניות החברה. כשבאו
לבצע את ההסכם ופנו לרשם החברות, התברר שאי אפשר לעשות זאת מכיוון
שעפ"י דיני החברות אי אפשר להעביר חצי מניה, ואז התעוררה השאלה -
מה עושים? - השופט ברק - מניה אחת אפשר להעביר ובחצי הנותרה
יהיו שותפים. לאור הגישה כי במקום שחוזה ניתן לפירושים שונים, יש
להעדיף פירוש המקיים את החוזה - סעיף 25 (ב), אין לנקוט עמדה כי
העברה של מחצית המניה בטלה ומבוטלת, אלא שיהיו שותפים במניה.
כלי פרשני שני
- סעיף 25 (ג) - ביטויים ותניות בחוזה, שמשמשים בחוזים
לפי אותו סוג, ישמשו במה שנהוג באותם חוזים - עניין של שכל ישר
וסבירות, לדוגמא: צדדים עשו חוזה בענף תובלה אווירית, באותו ענף יש
ביטוי מסויים, בעל משמעות מסויימת, שנוהגים להשתמש בו. לביטוי זה
מספר פירושים. אם מתוך החוזה ברור שהתכוונו לביטוי מסוים, אין
בעיה, אך אם לא ברור אז סביר להניח שהשתמשו בביטוי המקובל בענף.
סעיף 5 (ב) לחוק המכר קובע: "נזקקו הצדדים לביטויים או לתניות
שנוהגים להשתמש בהם בעסקאות סחר ופורשו הביטויים והתניות בהתאם
למשמעות הנודעת להם בסחר הנדון". סעיף 9 (ג) לחוק המכר (טובין
בינלאומי) קובע: "נזקקו הצדדים לביטויים, להוראות או לנוסחאות
של חוזה, שמקובל להשתמש בהם בהליכות מסחר, יש לפרשם לפי המשמעות
הנודעת להם כרגיל במסחר הנדון. הכלל שבסעיף 25 (ג) הוא כלל של
COMMON SENSE.
סעיף 25 (ד) קובע שסעיפים מסויימים בחוק הפרשנות יחולו,
בשינויים המחייבים, גם על הוראות חוזה. חוק הפרשנות הוא בעצם מילון
משפטי שמופנה אל ביהמ"ש בבואו לפרש דין, אלא אם כן ההקשר הספציפי
מביא לכך שהפירוש לפי חוק הפרשנות, לא מתאים. חוק הפרשנות מיועד
לפירוש חוקים ולא לפירוש טקסטים חוזיים אבל באמצעות סעיף 25 (ד),
חלק מההוראות חלות גם על טקסט חוזי. ההנחה היא שאם אין כוונה אחרת
שמתבררת מהחוזה או מהנסיבות, אז בד"כ חוק הפרשנות נותן פירוש סביר.
סעיף 25 לא מביא את כל כלי הפרשנות האפשריים. סעיף 25 (ב) לא הומצא
ע"י מי שחוקק את חוק החוזים, אלא היה קיים עוד קודם, במשפט האנגלי
והמחוקק אימץ אותו לחוק החוזים. ישנם עוד כלי עזר פרשניים שלא
קובעו בחוק, אך ביהמ"ש ממשיך לאמצם ומכוח זה הם התקבלו בפסיקה,
למשל: הכלל של פרשנות כנגד המנסח = כאשר יש יותר מפירוש אחד
וכלי העזר הפרשניים לא עוזרים, אם מדובר בחוזה שנוסח ע"י צד אחד
והנוסח נכפה על הצד השני (בד"כ - חוזה אחיד) בסיטואציה כזו בד"כ
מדובר בחוזה שנוסח ע"י החזק והוכתב לצד החלש. במצב כזה נעדיף את
הפירוש שפוגע יותר בצד שניסח את החוזה, אנחנו לא מניחים שזו כוונת
הצדדים, אלא - אם החוזה נוסח גרוע, עד שאי אפשר לדעת מה הייתה
הכוונה, אז שהמנסח ישא באשמה על הניסוח הלקוי שהרי הוא הצד החזק.
כלל פרשני נוסף - פרשנות הרמונית/ אלגנטית/ואחידה - אם
בחוזה מסויים מופיע ביטוי פעמיים, מן הראוי לתת לשני הביטויים את
אותו פירוש, כי לא לחינם החליטו הצדדים להשתמש בדיוק באותו ביטוי -
זה משום שהייתה להם אותה כוונה. כלל זה לא בא במקום כוונת הצדדים
ואם אנחנו בטוחים שכוונת הצדדים אחרת ויש ראיות חזקות לכך, אז ניתן
פירושים שונים לביטוי. בכלל זה נשתמש כשאנו לא יודעים מה כוונת
הצדדים, לדוגמא: פ"ד מעוז נ' מ"י - שני ביטויים זהים
מופיעים באותו סעיף ובכל זאת קבע ביהמ"ש שעפ"י הנסיבות - הכוונה
במקום אחד הייתה - X
ובמקום שני - Y.
דוגמא נוספת לפירוש הרמוני זה פ"ד נופש ארד נ' הסוכנות
היהודית - הסוכנות שכרה חדרי מלון עבור עולים חדשים המחיר
היה אחיד, לכל השנה - 24 לירות כולל לינה ואוכל. עפ"י החוזה יכלה
הסוכנות, לאחר שנה, להמשיך לשכור את החדרים ללינה וכלכלה, המחיר
יהיה 24 לירות צמוד למדד ואם רק ללינה - 12 לירות ושכחו לכתוב את
ההצמדה. הסוכנות בחרה רק בלינה והם טענו שהמחיר הוא ללא ההצמדה. אם
מפרשים בפירוש הרמוני, הרי שלא ייתכן שרק אחד המרכיבים לא יהיה
צמוד למדד כי זה יוצר חוסר הרמוניה וחוסר אחידות בחוזה. צריך לזכור
שבצד כל הכללים, היום מרכיב עיקרי בפרשנות חוזים הוא סעיף 39,
וגם אם יגיעו לפירוש מסויים, דרך מנגנונים מסויימים, אך זה לא
יסתדר עם חובת תום הלב והדרך המקובלת, הפרשנות לא תתקבל. פרשנות לא
מסתיימת בשלבים הפנימיים של החוזה, ולעיתים פירוש כולל גם הוספת
תנאים נוספים לחוזה מכוח סעיף 26, מכוח סעיף 39,
מכוח תנאי מכללא, ומלבד שזה נובע מכוונת הצדדים. בין פרשנות החוזה
עפ"י הנסיבות לבין סעיף 80 לחוק הפרוצדורה, עלולה להיווצר
התנגשות משום שבסעיף 80 אי אפשר להביא עדויות בע"פ כדי לסתור את
תוכן המסמך ולכן הגבול פה אינו ברור, אך לפחות ברמה העיונית אפשר
להסביר זאת - אם צד טוען לפרשנות, לגיטימי ומותר להביא עדויות בע"פ
על דברים שנאמרו במהלך המו"מ, כדי לתמוך בטענותיי. לעומת זאת, אם
אני מנסה לפרש סעיף בחוזה, אך הפירוש מופרך וחסר כל בסיס ועל פניו
אין לי אחיזה בחוזה, אז בעצם אני לא מנסה לפרש את החוזה, אלא
לסתרו. עדות כזו אינה אפשרית לפי סעיף 80 סייפא לחוק הפרוצדורה.
הבעיה באותם מצבי ביניים היא, שזה לא ברור אם הפרשנות אפשרית או
שהיא מנסה לסתור את תוכן החוזה, אם הפרשנות סבירה - ננסה לפרש.
בעיה נוספת היא - איך מיישמים את הכללים המופשטים הללו על טקסט
קונקרטי, על חוזה מסויים? - התשובה אינה פשוטה כלל והראיה לכך הם
פסקי הדין הרבים עם התשובות השונות. זה עניין של מיומנות וניסיון
של ביהמ"ש בהפעלת כלי הפרשנות וכדי לרכוש את המיומנות הזו, צריכים
לקרוא הרבה פסקי דין בנושא - פרשנות.
פ"ד טרקטורים נ' אספלט
- חברת אספלט הזמינה מחברת טרקטורים, שהיא יבואנית של טרקטורים,
טרקטור. ביוני 1974 נעשה הסכם המכר שבו נכתב שמועד ההספקה המשוער
הוא סוף אוגוסט. בפועל סופק הטרקטור בדצמבר, כאשר בנובמבר היה
פיחות ואספלט צריכה הייתה לשלם על הטרקטור ב- 43% יותר. חברת
הטרקטורים הזמינה את הטרקטור מהייצרן עוד בחודש מאי, כדי שיהיה לה
במלאי וללא קשר לחוזה שנחתם לאחר מכן. ברגע שהמחיר התייקר תבעה
אספלט את טרקטורים בבקשה לפיצויים שהם ההפרש בין מה שהייתה צריכה
לשלם לבין מה ששילמה בפועל בגלל הפיחות. עילת התביעה היא - הפרת
חוזה, וחברת הטרקטורים טענה שתי טענות:
א.
הביטוי "מועד משוער - סוף אוגוסט" זה לא זמן חוזי מחייב.
ב.
גם אם הביטוי משקף מועד חוזי מחייב, הרי שהמועד הזה מספיק רחב כדי
לכלול בו גם את דצמבר, לפי פרשנותו הנכונה של הביטוי.
הנימוק שמתייחס לטענה הראשונה מתבסס על פ"ד שמעוני נ' מפעלי
רכב אשדוד - שם העובדות היו זהות, אז מדוע ביהמ"ש לא מקבל
את טענת חברת הטרקטורים בקשר למועד? ההבדל הגדול בעובדות הוא
שלשמעוני אמנם היה את הסעיף שקבע מועד הספקה משוער, אך היה גם סעיף
אחר שאמר שהמוכר אינו מתחייב לספק את הרכב במועד המשוער ותביעתו של
שמעוני הייתה שביהמ"ש יכריז שלתניית הפטור הזו אין תוקף, משום שהיא
תנאי מקפח בחוזה אחיד, כלומר: השאלה שביהמ"ש מתמודד איתה היא - האם
תניית הפטור תקפה, והוא קובע שכן, ולכן מכוח סעיף זה הם לא חייבים
לספק את הרכב במועד, ביהמ"ש לא הגיע כלל לשאלה בנוגע למועד ההספקה
המשוער, ולכן האסמכתא של פ"ד זה, אינה נכונה וביהמ"ש קובע שהביטוי
"מועד הספקה משוער" הוא מועד חוזי, וזה לאו לדווקא המועד המדוייק,
והמועד המדוייק תלוי בנסיבות, ז"א: אם בעל חנות מזמין מספק נרות
חנוכה וקובע מועד הספקה משוער, והספק לא מאחר הרבה, רק בשבועיים,
אבל חנוכה כבר עבר, אז שבועיים זה מועד ארוך מדי. אם כן - הטענה
הפרשנית הראשונה של טרקטורים לא מתקבלת והביטוי מבטא מועד הספקה
משוער שהוא קצת לפני או קצת אחרי, בהתאם לנסיבות. הטענה השניה
הייתה שספטמבר נכנס לטווח המועד המשוער. בתשובת חברת טרקטורים,
כשהיא מנסה לשכנע את ביהמ"ש, היא נעזרת בנסיבות שהיו בכריתת החוזה
וגם לאחריו והם: חברת הטרקטורים אמרה שהעובדה שכוונת הצדדים הייתה
שהמועד המשוער הוא עד סוף דצמבר, נלמדת מכך שה-
L.C
נפתח עד דצמבר 1974.
[L.C
= כאשר הקונה לא משלם למוכר, המוכר תובע אותו ומקבל את כספו. זה
מסתבך כשבין הקונה למוכר מפריד ים וכל אחד בארץ אחרת, כי אז אם
הקונה לא ישלם, המוכר מפסיד את כספו משום שההוצאות שיצטרך לשלם
(כרטיסי טיסה, עו"ד, עדים וכו'…)
יעלו לו יותר. ולכן בסיטואציה כזו, של סחר בינלאומי, הקונה נותן
הוראה לבנק, שיוציא מכתב התחייבות עצמאי של הבנק כלפי המוכר, וכאשר
המוכר יציג לבנק מסמכים מסויימים, הבנק משלם לו את הכסף, והמסמכים
הם שטר המטען שמעיד שהסחורה הועמסה במדינת המוכר].
במקרה שלנו - הקונה זו חברת הטרקטורים והמוכר שמעבר לים הוא זה
שסיפק את הסחורה מחו"ל והראיה שהחברה התכוונה לספק את הטרקטורים
בדצמבר. ביהמ"ש דחה את הטענה הזו כי חברת הטרקטורים הזמינה את
הטרקטור מחו"ל, חודש לפני שאספלט בכלל נכנסה לתמונה, ולכן כשאספלט
נכנסה לחוזה, זה לא היה רלוונטי וביהמ"ש קבע שהנסיבה לא רלוונטית.
מנגד - מביאה חברת אספלט נסיבות רלוונטיות לפרשנותה והם: כאשר הגיע
סוף אוגוסט
והטרקטור לא הגיע, הם פנו לחברת הטרקטורים ואלה התנצלו, הם לא אמרו
שההספקה מאוחרת ולכן התנהגותם העידה שהם עצמם ראו בחוזה - בסוף
אוגוסט והטרקטורים יגיעו באיחור.
פ"ד אברג'יל נ' פלג
- אברג'יל היה נגר שעסק בנגרות בניין. הוא התקשר בחוזה עם חברת פלג
שהקימה 4 בניינים חדשים. אברג'יל חתם על החוזה שבו היה מפרט מחירים
אך לא היה בו סעיף הצמדה, המחירים נקבעו באופן נומינלי, כל זמן
שהוא עבד בבניין הראשון, שזה היה סמוך לכריתת החוזה, הוא הרוויח,
אלא שככל שהתמשכה העבודה וחלפו החודשים, האינפלציה שחקה את התמורה,
התהליך האינפלציוני גרם לכך שעלויות החומרים והעובדים של אברג'יל
הלכו וגדלו. המחיר היה קבוע ולכן בנקודה מסויימת הוא כבר לא
הרוויח, ואז הוא פנה לחברה בבקשת "התייקרות" (=הצמדה למדד). כאשר
הוא נענה בשלילה, הוא הפסיק לעבוד והעניין הגיע לביהמ"ש. טענתו
הייתה שבחוזה היה כתוב: "עבודות נגרות הבניין" = בניין אחד בלבד
ואת עבודתו הוא אמור לעשות רק בבניין אחד בעוד שבבניינים האחרים,
אם יגיעו איתו להסכם, הוא יעשה זאת, ואם לא אז לא. לעומתו, טוענת
חברת פלג ש"עבודות נגרות הבניין, זה מתייחס לכל 4 הבניינים והמילה
"בניין" זה לא תיאור הבניין הספציפי, אלא תיאור העבודה: עבודת
נגרות בניין. כאשר ביהמ"ש בא לבדוק את שאלת הפרשנות הזו, הוא מציין
שמבחינה לשונית שתי הגירסאות אפשריות וגם אם פירוש אחד מתיישב טוב
יותר עם לשון החוזה ופירוש אחר מתיישב פחות טוב, זה לא אומר כלום,
כי שני הפירושים אפשריים ואנו נלך עם הפירוש שמקיים את כוונת
הצדדים, גם אם הוא פחות מתיישב עם השפה. מאחר ושני הפירושים היו
אפשריים, פנה ביהמ"ש לנסיבות, והן: אברג'יל עצמו העיד שהוא לא היה
נוהג לעבוד בבניין כשלא היה לו חוזה חתום והראיה שהיה חוזה אחד
בלבד והוא המשיך לעבוד בכל ארבעת הבניינים, ולכן - גם הוא כנראה
סבר שהחוזה הוא ל- 4 הבניינים (אברג'יל ניסה להעלות כנגד פלג את
הטענה שכאשר הם ניסו להביא ראיות לכך שבזמן המו"מ דובר ב- 4
בניינים, העדויות בע"פ באו לסתור מסמך כתוב וזה מנוגד לסעיף 80
לחוק הפרוצדורה. תשובת ביהמ"ש הייתה שהטענה ש"עבודות נגרות הבניין"
מתייחסות ל- 4 בניינים, זו פרשנות אפשרית מבחינת הטקסט ולכן מותר
להביא עדויות בגדר נסיבות, כדי שהם יעזרו לפרש, ולכן טענה זו לא
התקבלה). אברג'יל מעלה עוד 2 טענות:
1.
הוא מנסה לטעון שבענף קיים נוהג של תשלומי התייקרויות (= הצמדה)
ואם יש נוהג כזה, אפשר להוסיפו לחוזה מכוח סעיף 26. טענה זו
רלוונטית ובאופן עקרוני אפשרית, אך ביהמ"ש קובע עובדתית שאין נוהג
כזה והטענה הזו נידחת.
2.
אברג'יל אומר שנניח שכל הטענות והפרשנויות שלו לא נכונות, מטעמי
הצדק –
זה לא צודק שהוא יבנה במחיר נומינלי כשיש התייקרות, וכן הוא מבקש
מביהמ"ש לשערך (= שיוסיף הפרשי הצמדה למחיר) את המחיר בתקופת
החוזה, מכוח סעיף 39.
 ביהמ"ש
לא שולל את האפשרות באופן עקרוני, אך הוא אומר שעוד לא הגיע הזמן
לעשות זאת בגלל שהאינפלציה מתונה.
תקופת
החוזה המקויים תקופת החוזה
המופר ביצוע פסק הדין
כריתה
הפרה פסק דין ביצוע פסק
הדין
בתקופת החוזה המופר
קובע ביהמ"ש, הרבה פעמים, שיערוך. אם ביהמ"ש קובע אכיפה, למשל - אם
מישהו מכר לי בית והוא לא העביר לי את הבעלות ונשאר לי סכום מסויים
לשלם לו עם העברת הבעלות, ואני מגיש תביעה לביהמ"ש כדי לאכוף עליו
את העברת הבעלות, המשפט עורך 5 שנים, ביהמ"ש לבסוף קובע שאני צודק
ולמרות שאני הנפגע, יצווה ביהמ"ש - אכיפה + שיערוך, כי זה לא הוגן
שאם האינפלציה עלתה הוא עלול לקבל סכום מגוחך שלא שווה בערכו לסכום
שהייתי חייב לו. ביהמ"ש לא מתקשה לשערך חיובים מהסיבה שבתקופת
החוזה המקויים, מה ששולט זה רצון הצדדים ובתקופת החוזה המופר, מה
שקורה כבר לא נובע מרצון הצדדים ואז הוראות חוק החוזים (תרופות)
קובעות וממילא זה כבר לא רצון הצדדים והחוק מקנה לביהמ"ש את הכוח
לשערך. הבעיה לשערך היא בתקופת החוזה המקויים כי כל ההסדרים שחלים
הם מרצון הצדדים ואם הצדדים לא קבעו מנגנון שיערוך זה בגלל שלא רצו
וביהמ"ש לא יבוא ויתערב כי זו התערבות בחופש החוזים, ולכן במשך
שנים רבות, ביהמ"ש לא מוכן היה לקבוע מנגנוני השלמה לשיערוך, עד
שהייתה אינפלציה גבוהה ונוצרו תוצאות אבסורדיות שגרמו לביהמ"ש
להתערב ע"י סעיף 39 שמאפשר לביהמ"ש להכניס נורמות ראויות
לחוזה. זו הייתה הטענה שעלתה בפ"ד אברג'יל אך ביהמ"ש עדיין לא היה
ערוך לקבל אותה.
פ"ד
שטרן נ' זיונף
- שטרן ושותפו פתחו עסק לתכשיטים ולכן נזקקו לאשראי מהבנק, הבנק
הסכים לתת להם אשראי בתנאי שזיונף, שהיה רואה החשבון של החברה -
ייתן ערבות. בין זיונף לבנק נחתם חוזה ערבות, אך מכיוון שזיונף צפה
שהעסק ייכשל, הוא לקח ביטחונות. הוא רשם משכנתא על דירותיהם
הפרטיות - לטובתו (משכנתא = זכות קניינית בנכס שנותנת הגנה). בין
זיונף לשטרן נערך חוזה משכנתא. העסק נכשל, הם היו חייבים כספים
לבנק ולכן הבנק נפרע מזיונף וזיונף חוזר לשטרן כדי לקבל חזרה את
כספו, לשטרן לא היה כסף ולכן הדירה נמכרה והכסף שימש לפירעון החוב
של שטרן כלפי זיונף, ואז - שטרן מתנגד למימוש המשכנתא בטענה שזיונף
היה ערב לחובות העבר ולא העתיד. מה שקרה מבחינה כרונולוגית היה כך:
שטרן התחיל לפעול וחתם על שטר הערבות עם הבנק ואז קיבל את הכסף,
המשכנתא נחתמה קצת אח"כ ובסוף נתבקש מימוש המשכנתא:
תחילת הפעילות העסקית חתימת שטר המשכנתא
מימוש המשכנתא
בא שטרן וטוען שבשטר המשכנתא כתוב: "הממשכנים (שטרן ועינדי)
ממשכנים את הדירה לביטחונות שנתן זיונף, בגין ערבויות ובטחונות
שנתן לבנקים או לספקים שונים". שטרן אמר שבזמן שנחתם שטר המשכנתא,
היה כתוב בו שהוא ניתן לביטחון בגין ערבויות שזיונף נתן לספקים
ולבנקים בעבר, ומסתבר שהערבויות שנתן זיונף בעבר - נפרעו. כלומר:
האשראי שהם לקחו מהבנק ובגינו הם לקחו ביטחונות - נפרע והחובות
שנוצרו מאוחר יותר לשטר המשכנתא - הם אלו שבסופו של דבר, שטרן לא
החזיר לבנק וזיונף נאלץ לשלם בגין הערבות שלו. זיונף טען שהערבויות
שמומשו חלו אח"כ, ועל זה לא חלה המשכנתא. השופט אלוני -
בבימ"ש מחוזי לא אהב את הטענה ופתר את הבעיה בכך שאמר שיש פה בעיה
פרשנית - המילה "נתן" ניתנת לשני פירושים: אפשר לפרש זאת כמו ששטרן
טוען: המילה "נתן" מתייחסת רק לערבויות שניתנו בעבר, או לפרש זאת
כך: המילה "נתן" היא בעבר שצופה את העתיד ויש להסתכל עליה בנקודת
המימוש, וכל מה שניתן מנקודת המימוש - משמש להבטחתו והוא מביא
ראיות מהמקרא ומהמשנה. לפרשנות יש 2 שלבים:
א.
יש להראות שהטקסט ניתן ליותר מפירוש אחד.
ב.
יש לבדוק מה הכי תואם את כוונת הצדדים, גם אם זו לא הפרשנות הטובה
ביותר מבחינה לשונית.
כדי לבדוק איזה פרשנות מגלמת טוב יותר את כוונת הצדדים, פנה אלוני
לנסיבות והן:
1.
מסתבר שהסכום שהמשכנתא נקבעה עד אליו, היה משמעותית גבוה יותר
מהסכום שהיה עד לשלב המשכנתא, ולכן אם השאירו מרווח ולקחו משכנתא
גבוהה יותר, סימן שצפו שבעתיד יהיו ערבויות נוספות, ואם המשכנתא
באה רק כדי לכסות את חובות העבר, כמו ששטרן טוען, אז לא היו לוקחים
משכנתא גבוהה יותר.
2.
בסעיף 4 לשטר המשכנתא רשום שהערבויות הם לבנקים או לספקים. הסתבר
שעד חתימת המשכנתא, ניתנה רק לבנק אחד ערבות, כלומר - אם טענת שטרן
נכונה, הוא לא צריך היה לכתוב "לבנקים ולספקים" והיה מסתפק ב-
"בנק". אם כן, הנסיבות מלמדות שהצדדים לא התכוונו למה ששטרן טען,
אלא דווקא לפירוש השני שאומר ש"נתן" זה מנקודת מימוש המשכנתא וגם
אם זה מסתדר פחות טוב מבחינה לשונית, זו כוונת הצדדים.
השופטת נתניהו
בביהמ"ש העליון, לא הלכה בדרכו של אלוני, משום שהיא אמרה שלמילה
"נתן", בלשון בני האדם, יש פירוש אחד בלבד ולכן אין כאן פרשנות.
נתניהו הופכת את פסק דינו של אלוני, אך התוצאה הסופית זהה. היא
אומרת שנכון שיש לפרש את המילה "נתן" כמו ששטרן אומר ו"נתן" זה
באמת בלשון עבר, אך בחוזה הערבות של הבנק עם שטרן, שעליו חתם זיונף,
כתוב באותיות הקטנות שהחוזה מהווה ערבות גם לכל הפעמים בעתיד, שבו
הבנק ייתן כסף לזיונף, כלומר - גם אם שטר המשכנתא מתייחס למסמך
הערבות הראשון, המסמך הזה מכסה גם את החובות שייווצרו בעתיד.
הפתרון הזה אפשרי מכיוון שכמעט כל החוב היה לבנק אחד, אך אם היו
נוצרים חובות גם לבנקים אחרים, פתרון זה לא היה אפשרי משום
שהערבויות של הבנק תופסות רק לגבי חשבונותיו שלו. פתרון זה הוביל
לאותה תוצאה כמו של אלוני, אך הדרך הייתה שונה בתכלית.
פ"ד אשר מעוז נ' מ"י
- השאלה שעמדה במחלוקת היא פירוש סעיף 12 לחוזה. אשר מעוז פתח
תוכנית חיסכון, במסגרת תוכנית חיסכון של משרד הבינוי והשיכון, כדי
שביום מן הימים יעמוד לרשותו סכום החיסכון + ריבית והצמדה, כדי
לקנות דירה + הלוואה נוספת. תוכנית החיסכון התייחסה לשני מצבים:
1.
שהחוסך קונה דירה במסגרת הפרוגרמה של משרד השיכון והבינוי שזה
דירות זולות יותר.
2.
שהחוסך קונה דירה אצל קבלן פרטי.
בסעיף 12 לחוזה היה כתוב: (א) מי שרכש דירה במסגרת הפרוגרמה, יהיה
זכאי להלוואה בסכום אשר לא יעלה על 40%. (ב) מי שרכש דירה אצל קבלן
פרטי יהיה זכאי לסכום הלוואה אשר לא יעלה על 40%. אשר מעוז רכש
דירה במסגרת הפרוגרמה וביקש הלוואה בגובה 40%, והם סרבו. טענתם
היתה שהם התחייבו שלא לתת יותר מ- 40%, אך הם יכולים לתת פחות.
הפרשנות הזו נראית לא סבירה והשופט ויתקון אומר שנכון
שמבחינת הפירוש האלגנטי, ביטוי שמופיע במקום אחד בחוזה, יש לתת לו
את אותה משמעות גם במקום השני בו הוא מופיע, אך פה אין ספק שבסעיף
(ב) זה אכן כפי שמשרד השיכון מפרש, וכל מה שמובטח לחוסך זה שהוא
יקבל את הריצפה לפחות, ז"א - כמה שהוא הצליח לחסוך, זה יהיה גובה
ההלוואה, ובין זה לבין ה- 40%, זה נתון לשיקול דעתם. ויתקון אומר
שבקשר לסעיף (א), השכל הישר מחייב תשובה אחת והיא - שהוא יקבל 40%,
ועפ"י הקשר הדברים מדובר במילים של הקניית זכות ולא במילים של
הגבלה. הוא מפרש עפ"י הבנה סבירה, כמו שהאדם הסביר היה מצפה לראות
זאת. ויתקון מוסיף ואומר: נניח שאי אפשר להחליט מה הפירוש הנכון,
אז היינו צריכים ללכת עפ"י הנסיבות, משרד השיכון טען שהנסיבות הן
כאלה, שאם ילכו לפי מה שמעוז רוצה, זה יפרוץ את מדיניות התקציב.
ויתקון לא מקבל זאת, משום שאין פה אנשים שעומדים באותו סטטוס: מצד
אחד עומדת מ"י ומצד שני המשתכן שלא צריך לקחת בחשבון שכאשר הוא
מבקש 40%, תיפרץ מסגרת התקציב, ואם גם זה לא משכנע, אז ניתן להשתמש
בכלל של: "פרשנות כנגד המנסח"
–
למ"י שהכתיבה את החוזה יש כוח מיומן שניסח זאת בצורה מוצלחת, ולכן
אם זה מנוסח כ"כ לא טוב, עד שביהמ"ש לא מצליח לפענח זאת,
שהמדינה תישא באשמה. השופט אשר - מביא נימוק פרשני חשוב -
הוא בודק מה תכלית התנאים שבסעיף 12 וקובע שהמטרה היא לעודד את מי
שהולך לקנות דירה במסגרת הפרוגרמה, ולתת לו סטטוס מועדף על פני מי
שקונה אצל קבלן פרטי. אם נקבל את פירוש המדינה, ייווצר מצב שמי
שרוצה לקנות במסגרת הפרוגרמה - לא מובטח לו כלום והמדינה יכולה לתת
לו גם 2%, לעומת זה שקונה בסקטור הפרטי שלו מובטחת ריצפה בגובה
החיסכון ועד ל- 40% מגובה הדירה, וזה מביא לתוצאה הפוכה מתכלית
הסעיף, ולכן זה מראה שהפירוש לא נכון. מכאן שכאשר יש כשל לשוני,
עלינו לבדוק גם את תכלית החוזה.
פ"ד אפרופים
- פ"ד זה עוסק בחוזה לא מוצלח של משרד של משרד השיכון שמרוב שהם
מיהרו שהקבלנים יבנו מהר, החוזה יצא רע. כשהחל גל העלייה בשנות ה-
90, מ"י רצתה שהקבלנים יבנו הרבה ומהר ולכן הציעה להם קרקעות
במחירים נמוכים ואף רשת ביטחון, משרד השיכון הבטיח להם שאם לא
יצליחו למכור, המדינה תקנה מהם את הדירות, בקצת פחות, ובכל מקרה
הקבלן לא יפסיד. המדינה עשתה הבחנה בין שני אזורים:
א.
בניה באזורי ביקוש, שזה מרכז הארץ.
ב.
בניה באזורים שאין להם ביקוש.
לקבלנים שבנו באזורי ביקוש הובטח שהמדינה תרכוש מהם עד 50%
מהדירות, אם ירצו וזה לא סיכון גדול, ובאזורים הבעייתיים יותר,
המדינה נתנה רשת ביטחון מלאה שהיא תקנה את כל הדירות. המדינה קבעה
גם סנקציה - אם הקבלן רוצה שהמדינה תרכוש ממנו, יש סנקציות על
איחורים, ופה החלה הבעיה: באזורי ביקוש יש סנקציה מפורשת הקבועה
בסעיף 6 (ח) (3) שאומרת שנניח שמועד גמר השלד הראשון הוא ב- 1/1
ומועד גמר הבנייה המשוער הוא ב- 1/5, הקבלן יכול לבקש מהמדינה
לרכוש את הדירות ממועד גמר השלד, ואם הקבלן מבקש מהמדינה לממש את
התחייבות הרכישה, לאחר המועד הקבוע לגמר הבניה, על כל חודש איחור
בהגשת הבקשה למימוש - נקנסים ב- 5%. מה שקרה זה, שהקבלן ביקש את
מימוש הרכישה כבר בשלב השלד - כמו שכתוב בחוזה, אך הוא לא גמר את
הבניה במועד, אלא באיחור. ואז, כאשר הוא בא לתת את הדירות למדינה,
היא רוצה להוריד לו על כל חודש איחור - 5% ובסעיף 6 (ח) (3) כתוב
שקונסים אותו רק אם הוא מאחר בבקשת המימוש אחרי מועד גמר השלד ולא
אם הוא מאחר בבניה. השופט מצא בדעת מיעוט - אומר שעפ"י מה
שידענו עד היום: שכאשר הטקסט החוזי ברור וחד משמעי, מובנו המילולי
הוא אחד בלבד, לכן, במצב הזה שהלשון מאוד ברורה, אין בכלל שאלה של
פרשנות ולכן הנסיבות החיצוניות לחוזה אינן רלוונטיות כלל, משום
שאנו נעצרים בשלב הטקסט, וזו הייתה הגישה עד אז, השיטה הדו שלבית
שאומרת שאם הטקסט סובר יותר מפירוש אחד, פונים לפרשנות. חידושו
של השופט ברק - ברק בעבר התבטא גם כן בדרך זו של פרשנות דו
שלבית, אך הוא אומר: "אני מצר על כך והיום אני סובר אחרת". ברק
אומר שמלאכת הפרשנות, תפקידה בעצם לגלות את כוונת הצדדים ואת תכלית
החוזה שהיא בעצם כוונת הצדדים. כדי לגלות איזה פירוש תואם יותר את
כוונת הצדדים, צריך לברר, מלכתחילה, את תכלית החוזה ואפשר לקחת כל
מקור זמין ואפשרי כדי לגלות את התכלית הזאת. מהם המקורות האלה? -
קודם כל, החוזה עצמו כי הוא אמור לשקף את כוונת הצדדים. באותו זמן,
ולא בדירוג כלשהו, מותר גם לקחת דברים אחרים כמו - נסיבות, כוונות
שביסוד ההתקשרות, נסיבות עובדתיות שהיו מסביב וכו'….
רק אחרי שמצאנו מה תכלית החוזה, אנו יכולים לראות אם הטקסט תואם את
כוונת הצדדים. זהו פירוש מרחיק לכת משום שהוא שולל את הפירוש הדו
שלבי. ברק בעצם אומר שלשון אינה דבר חד משמעי, ולכל דבר יכול להיות
יותר מפירוש אחד. הוא מביא את דוגמת הסוס והמשאית - שראובן מוכר
לשמעון סוס ב- 200 אלף ש"ח, לכאורה המילה סוס היא חד משמעית ואז
היינו נעצרים כבר בשלב הראשון, ולכן כבר בשלב הראשון יש לפנות
לתכלית ואין טקסט שלשונו חד משמעי, פירוש הלשון תלוי מאוד בנסיבות.
לעו"ד גלברד - יש ספק אם המהפכה היא כ"כ גדולה, היות
ולתוצאה זו הגיעו גם פסקי דין לפני אפרופים כמו - פ"ד נודל
או פ"ד אשר מעוז. מתי יבוא לידי ביטוי אמיתי, חידושו
של ברק? - במקרה שבו טקסט הוא חד משמעי ויש נסיבות שמלמדות באופן
חד משמעי שהצדדים התכוונו למשהו שונה מהטקסט. אם הטקסט חד משמעי,
ותואם את כוונת הצדדים - אין פה שום חידוש, אך בפ"ד אפרופים, מצד
אחד היה טקסט חד משמעי והשופטים היו נאמנים לגישה הקודמת, שאי אפשר
לגשת לפרשנות, אך מכיוון שבכל זאת פנו לנסיבות, גילו שכוונת הצדדים
שונה מהטקסט. המקרים האלה הם ספורים מפני שצריך להיות מוכשר באופן
יוצא דופן כדי לנסח טקסט חוזי שאינו תואם את כוונת הצדדים באופן חד
משמעי. גם השופט ברק - כשהוא בודק את תכלית החוזה וכוונת
הצדדים עפ"י מכלול הנתונים שיש לו, הוא לא מתעלם מהחוזה עצמו, שהוא
נתון מאוד מרכזי שיש לקחת בחשבון כדי ללמוד על כוונת הצדדים, ולכן
ממילא החוזה הוא זה שבד"כ ישכנע את ביהמ"ש. אם כן נראה שהחידוש,
ברמה העקרונית, הוא חידוש גדול, אך ברמה המעשית נראה שהחידוש יהיה
יישים, רלוונטי וישנה את התוצאה, במקרים מאוד נדירים.
בפ"ד שטרן נ' זיונף
- אם הולכים לפי גישתה של השופטת נתניהו - שהמילה "נתן" היא
חד משמעית אז אם היה מתברר שהחובות שנוצרו מאוחר יותר, נוצרו
לבנקים אחרים ולא לבנק דיסקונט, וכתב הערבות לא כיסה אותם - לפי
ברק היינו פונים לנסיבות והתוצאה יכולה הייתה להיות אחרת. התנאים
ליישום פרשנות זו צריכים להיות: טקסט חד משמעי וביהמ"ש יאמר שלמרות
זאת, כוונת הצדדים הייתה שונה. ברק אומר שמאז ומתמיד הפסיקה
אמרה שמטרת הפרשנות היא להגיע לכוונת הצדדים, גם אם זה לא נובע
ישירות מהטקסט, ומאז ומתמיד היו מוכנים לאמץ גם את הפירוש הדחוק
ואפילו שהוא לא בדיוק לפי לשון הטקסט ובלבד שהוא תואם את כוונת
הצדדים. "כחוט השני עובר בפסיקה ובספרות העיקרון כי בעימות בין
לשון החוזה ובין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה". כלומר -
תמיד הכוונה עדיפה על הלשון. כאן הולך ברק צעד נוסף קדימה במובן זה
שהוא אומר שאין לשון שהיא חד משמעית משום שזה לא מתמטיקה. בתחילת
פה"ד, מסביר ברק שדעתו של השופט מצא סטורה מתוכה, כי אי אפשר לגלות
את תכלית החוזה וכוונת הצדדים מתוך הלשון, אלא יש לראות את תכלית
החוזה כולו.
תנאי מכללא
= תנאי שאינו מצוי בחוזה במפורש, אלא במשתמע, וביהמ"ש החליט על כך
מתוך הנחה שזו הייתה כוונת הצדדים. ישנם תנאים נוספים שאינם מצויים
בחוזה, אך הם חלק מתנאיו: כמו הוראות חוק דיספוזיטיביות, שהצדדים
לא היתנו עליהם, למשל: ראובן עשה חוזה מכר עם שמעון, על מכירת
שולחו. בחוזה לא נכתב מתי עוברת הבעלות והם גם לא התנו על זה, אז
מנגנוני ההשלמה מכוח החוק, ישלימו זאת. תנאי מכללא לא נכתב בחוק
משום שהצדדים הניחו שהוא כ"כ מובן מאליו, כד שאין צורך לציינו.
מקור התנאי הוא במשפט האנגלי במאה הקודמת ולכן תנאי המכללא מצוי
אצלנו גם לפני חקיקת חוק החוזים. היום, נראה שאין מקום לתנאי
המכללא. כי סעיף 39 ממלא את מקומו ביותר הצלחה. בכל פסקי הדין בהם
הגיע ביהמ"ש למסקנה שקיים תנאי מכללא, הוא תמיד הקפיד, לפחות
למראית עין, לומר שהוא נזהר שזו אכן הייתה כוונתם של הצדדים והדבר
היה מאוד מובן מאליו ביניהם. לביהמ"ש אסור לקבוע תנאי מכללא כשהוא
חושב שזה ראוי, אך זו לא הייתה כוונת הצדדים, העובדה שהשופט חושב
שהחוזה יהיה מוצלח יותר אם יוסף לו תנאי, לא נותנת לו את הרשות
להוסיפו, אלא רק אם זה נבע מכוונת הצדדים מפורשות. ברמה העיונית זה
מאוד פשוט, אך במקרים קונקרטיים מאוד קשה לשים את קו הגבול, משום
שביהמ"ש יכול רק להניח ולשער מהו קו הגבול ומה הייתה כוונת הצדדים,
ולכן הגבול הדק הזה הוא מאוד בעייתי. משום כך, ומשום שבתי המשפט
הרגישו שלא על קרקע מוצקה עם תנאי המכללא, התפתחו בפסיקה מבחני
עזר, כדי שהשופט יוכל לקבוע אם יש או אין תנאי מכללא. מבחני
העזר הם:
1.
מבחן הטרדן המתערב
- פ"ד נופש ארד - "הואיל ומטבעם של בני האדם שלשונם
פגומה ובלתי שלמה ודרכם להחסיר דברים בחוזה…
נייטיב לעשות אם נביא את המבחן הציורי לפיו של כל שופט העומד
להחליט שההסכם רומז על תנאי מסויים שלא נזכר בו במפורש, עליו להסיק
זאת רק אם יוכל לתאר לעצמו שאילו אדם זר עמד ליד הצדדים, שעשה שעשו
את ההסכם ביניהם, והציע להם להוסיף את התנאי, הם היו דוחים אותו
באי סבלנות גלויה, ומעירים לו - הרי זה מובן מאליו". במבחן זה אין
דבר של ממש משום שאם השופט חושב שיש תנאי מכללא, אז הוא יאמר
שלדעתו הטרדן אכן העיר והם ענו לו כך, אך אם השופט חושב שאין תנאי
מכללא, אז הוא יגיד שהצדדים ענו לטרדן - באמת נשקול את העניין,
ולכן בפ"ד נופש ארד הוחלט שהמבחן הזה אינו מוצלח משום שהוא
סובייקטיבי של השופט ולכן, השופט עציוני קובע את:
2.
מבחן התכלית המסחרית של העסקה
- "התנאי הוא תנאי מכללא, כאשר הוא חיוני להשגת התכלית החיונית
המסחרית של העסקה", למשל: ראובן ושמעון פותחים עסק - שותפות. ראובן
פעיל בעסק ושמעון הוא שותף אסטרטגי = משקיע כסף אך לא פעיל בעסק.
מוסכם ביניהם שאחת לחודשיים הם מתחלקים ברווחים ½, ½. עוברים
החודשיים, ועוד חודשיים ואין חלוקת רווחים, ראובן בא לשמעון ושואל
אותו מה עם הרווחים, ושמעון עונה - אין רווחים! ראובן מבקש לראות
את הספרים, ושמעון עונה - אין ספרים! תנאי הספרים הוא תנאי שחיוני
להשגת התכלית המסחרית של העסקה, ולכן מותר להניח שזה תנאי מכללא.
המבחן הבא הוא:
3.
מבחן מהות העסקה
- תנאי ייחשב כתנאי מכללא, אם הוא טבוע במהות העסקה. בדוגמת
השותפות, מהות העסקה מחייבת ניהול ספרי חשבונות, אך במצב אחר -
במצב כמו של פ"ד גולדשטיין נ' אברהם - בו בעלי הדירה
מכרו את דירתם לזוג עולים, כשהם ידעו שהתשלום האחרון עבור הדירה
יתבצע מתוך הלוואה שהקונים לוקחים מהבנק למשכנתאות. בהגיע מועד
התשלום האחרון, פונים הקונים לבנק ומבקשים הלוואה, אך הבנק מבקש
לרשום משכנתא למוכרים כדי לתת לקונים את ההלוואה. הקונים פונים
למוכרים בבקשה למשכנתא, אך הקונים לא מוכנים לרשום משכנתא עד לקבלת
הכסף. זוהי עסקה שאי אפשר לסיימה ואי אפשר להשיג את התכלית שלה
משום שכל זמן שהמוכרים לא יסכימו לרישום המשכנתא, הבנק לא ייתן את
הכסף וכך אי אפשר יהיה לסיים את העסקה. באותו מקרה הציעו הקונים
למוכרים שהבנק ייתן התחייבות שבזמן שהכסף יינתן, המשכנתא תינתן
מייד, במקרה כזה אסור להם למנוע את תנאי העסקה, זהו תנאי חיוני
להשגת התכלית החיונית של העסקה ובלעדיו אי אפשר לסיים את העסקה. אם
יסיקו את התנאי הזה, תוכל להתגשם תכלית העסקה.
השופט עציוני
- אומר שמבחנים אלה הם יותר אובייקטיבים ממבחן הטרדן, משום שאיננו
בודקים תגובה סובייקטיבית שמצויה במוחו של השופט הסובייקטיבי. אך
נראה שזה בעצם אותו הדבר, משום, שמי שצריך להחליט אם זה תנאי שטבוע
במהות העסקה, זה אותו שופט סובייקטיבי, ולכן המבחן הוא - כוונת
הצדדים וכאשר ביהמ"ש מצהיר על קיומו של תנאי מכללא, הוא בעצם מצהיר
על תנאי שנובע מכוונת הצדדים, רק שהצדדים ראו אותו כ"כ כמובן
מאליו, עד שלא טרחו לכתוב אותו, אך התנאי מצוי וביהמ"ש מצהיר על
משהו שכבר קיים, ולכן בהחלט ייתכן מצב שצד לחוזה הפר תנאי לפני שנה
משום שהוא בכלל לא ידע על קיומו וביהמ"ש קבע אותו כתנאי מכללא,
ברמה המעשית הדבר יכול לקרות, ובד"כ ביהמ"ש יצהיר על קיומו של תנאי
מכללא משום שהוא הופר, לדוגמא: חוזה נכרת ב- 1/1, הצדדים מסתכסכים
ב- 1/4, ב- 1/10 מצהיר ביהמ"ש שהתנאי קיים. בעיקרון - הצדדים היו
צריכים לדעת על כך משום שזו הייתה "כוונת הצדדים", אך מבחינה מעשית
- אותו צד שהפר את התנאי, לא ידע כלל על קיומו, ולכן יש עם זה
בעיה.
|
|
