|
מאמרי משפט
דיני חוזים ב'
לכל חוזה קודם הליך מו"מ. בחוק החוזים כתוב שחוזה נכרת בדרך
של הצעה וקיבול, איפה כתוב שלכל חוזה קודם מו"מ? - הצעה וקיבול הם
שלבים במו"מ. הצעה כשלעצמה אינה מהווה חוזה ורק כשיש גם קיבול -
נכרת החוזה. יכולה להיות הצעה שאינה מעידה על גמירות דעת או
מסויימות וזו הזמנה להציע הצעה. אם יש הצעה ובעקבותיה קיבול
בשינוי, זו הצעה חדשה וזהו תהליך המו"מ. כשאנו מנתחים חוזה שמשהו
רע קרה לו בדרך, אנו מאתרים בחכמה שלאחר מעשה, את נקודות ההצעה
והקיבול שהם השלבים במו"מ. כל מו"מ מסתיים או בכריתת חוזה, או שלא
נכרת חוזה. הסנקציה של סעיף 12 חלה בשני המקרים. כל שלבי
המו"מ חשובים כי בהם מתלבנים האינטרסים של הצדדים עד שהם מגיעים
להסכמה. למו"מ יש חשיבות נוספת - קודם כל מפני שהמו"מ עצמו יכול
ליצור חבויות או זכויות, אך גם אם המו"מ תקין ולא היה בו שום פגם,
גם אז יכולות להיות לו משמעויות ביחס לחוזה שנכרת, למשל - אם אי
אפשר לפרש את החוזה מתוכו, קובע סעיף 25 (א) שאפשר לפרשו
עפ"י הנסיבות, שהן בין היתר - נסיבות המו"מ, ז"א - לעיתים אפשר
לבדוק את שאר הוראות החוזה כדי לבדוק מה הפירוש, אך לעיתים זה לא
מספיק ויש לבדוק את נסיבות המו"מ. לאחרונה יצאו פסקי דין שקבעו
שלמצגים יש משמעות חוזית, למשל: חברות שנתנו פרוספקטים שבהם מצגים
שלבסוף לא נכללו בקנייה (כמו:תקנה מקרר ותקבל טלוויזיה) לעיתים כן
יהיה להם משמעות חוזית. עד לכניסתו של חוק החוזים, המו"מ לא היה
עניין חוץ משפטי, אך הוא היה עניין חוץ חוזי ודיני החוזים לא עסקו
בו. הכלל של המשפט האנגלי - "היזהר הקונה", דהיינו - אין חובת תום
לב כלפי הקונה, לא נכנס למשפט הישראלי ובמקומו הוכנס לחוק החוזים
סעיף 12 - "תום לב" שמקורו במשפט הגרמני. סעיף 12 חל על
המו"מ מרגע תחילתו, ז"א - מתחילת המגעים הראשונים בין הצדדים ועד
לרגע שחל או לא חל החוזה. ככל שהמו"מ מתקדם יותר, כך חובת תום הלב
הולכת וגוברת. הפסיקה קבעה לכך ביטוי קונקרטי יותר: דברים כמו
פרישה שרירותית, ללא הצדקה עניינית, ממו"מ - אם מדובר בשלב מוקדם,
כשהצדדים עוד לא עשו שום דבר מהותי, זה בסדר, אך אם המו"מ נמצא
בשלב מתקדם לגיבוש חוזה, הצדדדים כבר הסתמכו על המו"מ הזה, הוציאו
הוצאות, לקחו עו"ד וכו'…
- ככל שזה נהיה יותר רציני, כך צריך נימוק יותר כבד משקל וענייני
כדי לפרוש מהמו"מ (לדוגמא: מצאתי עסקה טובה יותר בתנאים טובים
יותר). גם אם מנהל המו"מ הוא שליח של חברה והוא מנהל את המו"מ
בשמה, או עו"ד של מישהו אחר - גם עליו חלה חובת תום הלב ואם הוא
יפר את החובה, יחולו עליו הסנקציות, למרות שהוא רק שלוח. לעומת
זאת, אם יזם שרוצה לבנות פרוייקט מזמין הצעות ממספר אדריכלים ואחד
מהם כדי לשכנעו שהוא המתאים, משקיע כספים רבים בהכנת התוכנית
ולבסוף לא מתקבל, במקרה כזה, אם לא ייכרת חוזה, הוא לא זכאי להשבה
- במידה והמו"מ נוהל בצורה תקינה.
סעיף 12
קובע עיקרון מאוד חשוב ומאוד לא מוגדר: עיקרון תום הלב והדרך
המקובלת. במשך השנים, הפסיקה מבררת ומבארת את המשמעות
הקונקרטית של המושגים הללו:
פ"ד קנט נ' אירגון הדיירים
- השופט לוין - "לדעתי אין טעם שכבר מלכתחילה יקבע בימ"ש
זה מערכת כללים נוקשה, התוחמת את גבולותיו של סעיף 12. מוטב להניח
את הסוגיה להתפתחות הפסיקה ממקרה למקרה" - זה נאמר בסמוך לכניסתו
של חוק החוזים, כשאין עדיין פסיקה ענפה בנושא, אך כיום, כשהפסיקה
ענפה ויש תחומים מוגדרים שמהווים יישום לעיקרון תום הלב והדרך
המקובלת, גם לגבי סעיף 12 וגם לגבי סעיף 39, יש תמונה ברורה לפירוש
המושג, ויחד עם זאת יש לשים לב שהמחוקק, לא לריק קבע מושג כזה רחב
ולכן, למרות שהפסיקה דיי מגובשת, העניין הוא דינמי. פ"ד קלמר
נ' גיא - הרחיב את עיקרון תום הלב וקבע שמכוחו אפשר להתגבר
על דרישת הכתב בחוזה מקרקעין. העניין דינמי, אך עם זאת הוא לא
מופשט ויש קווים ברורים מתי חל העיקרון ולא על כל דבר ניתן להגיד -
חוסר תום לב.
בכמה תחומים, החיל ביהמ"ש את עיקרון תום הלב והדרך המקובלת, מכוח
סעיף 12, עוד בשלב המו"מ:
דוגמא 1
- ניהול מו"מ בלי ליידע את הצד שאיתו אתה מנהל מו"מ, על מו"מ נוסף
בקשר לאותה התקשרות, שאתה מנהל עם אחר. כאשר אותו צד מסתמך על כך
זה יכול להיחשב כחוסר תו"ל.
דוגמא 2
- ניהול מו"מ ללא כוונת התקשרות - זוהי הפרה משמעותית של תום לב.
למשל - אני מנהל מו"מ עם אדם, הוא מסתמך על כך, אך מעולם לא
התכוונתי להתקשר איתו בחוזה. אדם מנהל מו"מ כזה כדי לברר את מחיר
השוק של הנכס, כדי להראות לצד אחר שאיתו אני מנהל מו"מ רציני, שיש
לי הצעה טובה יותר, ז"א - כדי להשיג תנאים טובים יותר, כדי שאותו
אדם לא ינהל מו"מ עם מישהו אחר ויתחרה איתי - כל אלה הם אינן
התנהגויות בתום לב ובדרך המקובלת.
טכניקות של ניהול מו"מ:
1.
ייתכנו נסיבות בהן העלאת דרישה בלתי סבירה, רק כדי להביא לפיצוץ של
מו"מ, תיחשב לחוסר תו"ל. דוגמא: פ"ד זוננשטיין נ' גבסו
- השופט ברק העלה את הנקודה שדרישה בלתי סבירה יכולה להיחשב
כחוסר תו"ל, אפילו קיצוני, בניהול מו"מ.
2.
ניצול לרעה חולשה שכלית/ גופנית, של הצד האחר. סעיף 18: עושק
- "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני, או אחר מטעמו את
מצוקת המתקשר…".
האם במצב שבו רמת ניצול המצוקה אינם מגיעים לרמה הנדרשת כדי שזה
ייחשב לעושק, זה יכול להיחשב כחוסר תום לב ודרך מקובלת? בפ"ד
חדש קבע ביהמ"ש - שאם רמת ניצול המצוקה לא מגיעה לרמת עושק -
זה לא ייחשב כחוסר תו"ל, אחרת - למה קבעו את הנורמה הקונקרטית
"עושק, אם תמיד אפשר היה לעקוף זאת ע"י חוסר תום לב.
3.
חובת הגילוי שנובעת מסעיף 12 - פה"ד הראשון שהציג זאת הוא
–
פ"ד ספקטור נ' צרפתי
- בו באות לידי ביטוי שתי גישות ביחס לחובת הגילוי:
א.
השופט אשר
- הוא סבור שגם בנסיבות בהן הצד השני יכול לגלות בעצמו, עובדות
שאני יודע שיש להן חשיבות לגבי ההתקשרות, קיימת חובת גילוי.
ב.
השופט לנדאוי
- סבור ש"יש גבול לתפקיד האפוטרופוס שבימ"ש יכול למלא עבור אנשים
מבוגרים ובני דעת, אשר התקשרו בעסקות לתועלתם המסחרית" - ז"א: כאשר
הצד האחר יכול במאמץ מסויים לגלות בעצמו את העובדות - אין חובת
גילוי.
ההבדל בין דעות השופטים נוגע להיקף חובת הגילוי, כאשר גישתו של
השופט אשר היא המבוססת היום בפסיקה.
4.
יישום קונקרטי נוסף של חובת תום הלב היא בנושא - היכולת לפרוש
מהמו"מ - עוצמת החיוב לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת, גדלה ככל
שמתקדם המו"מ. בשלבים מוקדמים, גם פרישה שרירותית יכולה להיחשב כלא
נאה, אך לא כהפרה של חובת תום הלב. בשלב מתקדם, כאשר יש הסתמכות
וכו'…,
אי אפשר לפרוש מהמו"מ באופן שרירותי, ללא נימוק ענייני ופרישה
קפריזית יכולה להיחשב להפרת תוה"ל.
5.
שאלה נוספת שהתעוררה היא ביחס לחובת השוויון המלא בין משתתפים
במכרז פרטי - פ"ד בית יולס - מכרז זה חלק ממו"מ =
הזמנה להציע הצעה. בפה"ד נקבע שחובת השוויון בין המשתתפים חלה גם
במכרז פרטי, כחלק מחובת תום הלב של סעיף 12. העניין הגיע לדיון
נוסף ושם התהפכה ההלכה ונקבע שבמכרז פרטי אין חובת שוויון מוחלטת
ואפשר להעדיף את אחד המשתתפים על פני האחר. הדעות נחלקו לשלוש (השופטים
אלון, לוין ומלץ) נגד שניים (השופטים שמגר וברק) כך שאי
אפשר לומר בוודאות שההלכה הזו לא תשתנה, אך ביהמ"ש לא ממהר להפוך
את ההלכה כדי לא לפגוע בוודאות הקיימת, ביציבות וכו'….
תוצאות הפרת חובת תום הלב מכוח סעיף 12 - הסנקציות:
א.
סעיף 12 (ב):
"צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב, חייב לצד השני פיצויים בעד
הנזק שנגרם לו…"
= פיצויים שליליים - פירושם בעיקר פיצויי השבה, כספים שצד
הוציא כתוצאה מהמו"מ (שמאי, תיווך, עו"ד וכו'…).
ב.
בפסיקה נקבע שבמקרים מסויימים ניתן לקבל פיצויי הסתמכות =
בקשת פיצויים בגין העובדה שהסתמכתי על המו"מ וכתוצאה מכך איבדתי
הזדמנויות חלופיות. מקובל לומר שאי אפשר לקבל פיצויי צפיות =
פיצויים חיוביים שהם הפיצויים שמאפיינים את דיני החוזים, אלו
הם פיצויים בגין הרווח שציפיתי להפיק מן החוזה. בפ"ד עטיה נ'
אררט - חברת הביטוח לא הפנתה את תשומת לב המתקשר לשינוי
שעשתה בפוליסה ולכן חייבו את החברה לתת לו את מה שציפה לקבל לפי
החוזה, לכן יש סיטואציות בהן הגבול בין פיצויים שליליים לחיוביים,
עלול להיטשטש וזה נכון במיוחד כאשר המו"מ, למרות שהיה נגוע בחוסר
תום לב, כן הגיע לכריתת חוזה.
ג.
הסעד של ביטול במצב שבו מו"מ נגוע בחוסר תום לב, הביא לבסוף
לכריתת חוזה, אינו סעד של ביטול מכוח סעיף 12, הדרך לבטל חוזה כזה
היא רק אם חוסר תום הלב הביא לפגם בחוזה: טעות, הטעיה, עושק, כפיה.
הסעיף כשלעצמו לא מאפשר ביטול, ואם אין פגם בחוזה אין עילת ביטול.
בפ"ד זפניק
- לראשונה השופטת בן-פורת פתחה פתח לאפשרות הרחבת הסעדים
מכוח סעיף 12 וגם פתח לפיצויי אכיפה, היא קבעה שהקונסטרוקציה
המשפטית של אשם בהתקשרות, היא חלק מסעיף 12, וחוזה שלא נכרת, אפשר
לראות כאילו נכרת ולאוכפו. בפה"ד - שיכון עובדים מנעה את ביצוע
הקיבול מכמה אנשים והשופטת הייתה מוכנה לראות בכך - כריתת חוזה
ולאפשר את אכיפתו. ישנן מספר הסתייגויות:
א.
הדברים נאמרו בהוביטר, באותו מקרה היא אינה אכפה את החוזה, כי
בסופו של דבר הם חתמו על וויתור והגיעו לפשרה עם שיכון עובדים,
ולכן זו אינה הלכה מחייבת.
ב.
בשיכון עובדים דובר בהצעה בלתי חוזרת ולכן מי שרוצה לסייג זאת אומר
שההוביטר הזה התכוון לאכיפה מכוח סעיף 12 רק כאשר מדובר בהצעה בלתי
חוזרת ובחוסר תום לב קיצוני של המציע שמנע את ביצוע קיבול ההצעה.
ג.
קיימות דעות גם בספרות המשפטית וגם בפסיקה, שמסתייגות מההרחבה
שעשתה השופטת היות ובסעיף כתוב רק פיצויים.
פ"ד קלמר נ' גיא
- מחזק את הנושא ובהיבט אחר הוא אוכף את החוזה מכוח סעיף 12. ההבדל
בין שני פסקי הדין הוא שבקלמר לא נכרת חוזה כי לא התקיימה דרישת
הכתב בחוזה מקרקעין ואילו בזפניק לא נכרת חוזה, כי לא היה קיבול,
אך בשניהם התגברו על כך מכוח סעיף 12. בעצם, בפ"ד קלמר חיזקו את
ההוביטר של השופטת בן פורת בפ"ד זפניק.
פ"ד קנט נ' ארגון הדיירים
- המשיבה =אגודה עותומנית, ניהלה מו"מ עם קנט למכירת חנות. בסמוך
להשלמת המו"מ, היא מכרה את החנות לאחר. השופט לוין - המושג
של מו"מ בתום לב ודרך מקובלת, הוא מושג שצריך להתפתח תוך כדי
הפסיקה, הגבולות של זה הם התפתחות הדרגתית ממקרה למקרה. הוא מפתח
את הפסיקה ביישום קונקרטי ואומר: "אין ספק שבגדר סעיף 12 הנ"ל נתפס
מקרה של פלוני המשלה את אלמוני שברצונו להתקשר עימו בחוזה, דבר
הגורר אחריו כניסתו של אלמוני להוצאות ולאחר מכן וללא סיבה סבירה
הוא חוזר בו מהצעתו וכך נגרם נזק לאלמוני". השופט לוין קובע 2
יישומים קונקרטיים:
1.
ניהול מו"מ תוך אשליית הצד האחר, ללא כוונת התקשרות.
2.
פרישה שרירותית ממו"מ.
השופט לוין עומד גם על הסעדים שאפשר לקבל מכוח סעיף 12 - הוא אומר
שאי אפשר לתבוע פיצויי ציפיות, אלא רק פיצויי השבה, והוא מביא
חמישה סוגי נזקים / הפסדים שקנט תבע ואומר איזה מהם עומדים
בקריטריונים ואיזה לא: הפרש במחיר החנות בין יום הגשת התביעה ליום
ההסכם המיועד - לא זכאי לתבוע. תשלום דמי תיווך, שכר טרחת עו"ד,
הוצאות מימון התשלום הראשון - כן זכאי לתבוע.
פ"ד ספקטור נ' צרפתי
- עוסק בחובת תום הלב בהיבט של חובת גילוי עובדות ופרטים. השופט
אשר - יש חובת גילוי גם כשהצד האחר יכול לגלות את הפרטים
בעצמו. השופט לנדוי - לא צריך להגדיל מידי את חובת תום הלב
וההגינות. מדובר במגרש ברשל"צ שספקטור רצה למכור ותוך כדי המו"מ
הסתבר לו שצפויה להיות הפקעה ובמקום לבנות 16 יחידות, ניתן לבנות
רק 12. ספקטור לא גילה לצרפתי את העובדות. אין ספק שצרפתי יכול היה
לגלות זאת בעצמו דרך הוועדה לתכנון ובנייה. השופט לנדוי
מסתמך על סעיף 18 (ב) לחוק המכר - "פגם בזכות", שקובע - "על
המוכר להודיע לקונה מייד על כל תביעת זכות לגבי הממכר שידע או שהיה
עליו לדעת עליה לפני מסירת הממכר" - על הנכס הייתה זכות של המדינה
לבצע הפקעה, ודבר זה לא הובא לידיעת הקונה, וכך הוא פותר זאת.
אפשרות נוספת הייתה - סעיף 11 לחוק המכר - "אי התאמה" - מה
היחס בין זה לבין שלב המו"מ? - קיימת אפשרות שאם בזמן המו"מ הוצג
מצג כלשהו ע"י צד אחד למשנהו, והמצג הזה נוגע לתכונות הנכס שנמכר
והתכונה הזו תבועה בנכס, ייתכן שהמצג הזה יהפוך להיות תנאי לחוזה,
הוא נכנס לחוזה כתנאי מכללא ואם הנכס לא מתאים לתכונותיו, יש אי
התאמה וזה הפרה. מדוע?
א. זהו תנאי בחוזה. ב. כתוב בסעיף 11 לחוק המכר שהמוכר לא קיים את
חיוביו, שזה מצב של הפרה. לא תמיד הגבול ברור, האם מצג כזה או אחר
נוגע לתכונה שתבועה בנכס, אך יש מקרים שזה במובהק לא תכונה של
הנכס, למשל - מצג לגבי שווי המחיר. מצג כזה של הפרת חוזה צריך -
שהמצג יהיה לגבי תכונות הנכס ושזה ייכנס כתנאי מכללא לחוזה ושהנכס
לא יתאים לתכונותיו.
|
|
