מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

העוולה של גרם הפרת חוזה מרחיבה את ההגנה שהדין מקנה לאינטרס של קיום התחייבויות חוזיות, ההגנה נעשית על ידי הטלת אחריות על כל העולם בגין גרימה להפרת חוזה.

חמישה הם יסודותיה של העוולה:

1. קיום חוזה מחייב כדין 

החוק אינו מדבר על השלב הטרום חוזי של המשא ומתן, ולפיכך יש הסבורים כי מכוח האמור בחוק יסודות המשפט (סעיף 1 קובע: "ראה בית המשפט שאלה הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל") ניתן להרחיב את העוולה גם לשלב זה. אך יש לברר תחילה, שאכן ביחס לשלב הטרום חוזי יש לאקונה בחוק. השופט ברק בספרו "פרשנות במשפט" סבור, כי לאקונה היא "חוסר אי שלמות של ההסדר החקיקתי הנוגד את תכליתו". תכלית העוולה שבסעיף 62 אינה רק להגן על חוזים, ואכן ברק מביא דוגמאות למקרים נוספים בהם ניתן להחיל את העוולה, למשל בדיני ערבות. הערבות יכולה להיווצר לא רק על פי חוזה, אלא גם על ידי פעולה משפטית חד צדדית, אם מישהו משדל אחר שלא לקיים את הערבות, ניתן לתובעו בגין העוולה כך גם מי שמשדל אדם שלא להשיב אבידה.

קושי מסוים שיוצרת העוולה היא היותה מבוססת על המשפט המקובל (COMMON LAW) כפי שכל פקודת הניזקית מבוססת על המשפט המקובל. לעומת זאת, דיני החוזים בארץ מבוססים על המשפט הקונטיננטלי, לפיכך מתעוררת השאלה, על מי מגנה העוולה – האם רק על הצדדים לחוזה, או גם על צדדים שלישיים. ניקח לדוגמה את המקרה הבא: A גורם ל – B להפר את החוזה עם C. בוודאי ש – C יכול לתבוע את A. השאלה היא, האם צד שלישי D יכול לתבוע את A. השאלה מתעוררת, שכן בעוד שחוק החוזים (חלק כללי) מכיר בחוזה לטובת צד שלישי, הרי המשפט המקובל אינו מכיר בחוזה זה. התשובה לשאלה, האם גם הצד השלישי יכול לתבוע תינתן על ידי חוק יסודות המשפט. בשל השינוי בחוק החוזים שהכיר בחוזה לצד שלישי, יש להקיש, שיש להקנות גם לצדדים השלישיים זכות תביעה בעוולה של גרם הפרת חוזה. 

2. הפרת החוזה

הגישה של המשפט המקובל היא, שההפרה צריכה להיות שלא כדין, דהיינו לא כל הפרה תצמיח עילת תביעה בגין העוולה. המשפט האנגלי התפתח, והפסיקה הרחיבה את העוולה לכל התערבות ביחסים חוזיים, ולמעשה – לכל התערבות,  גם בזכויות אחרות. לעומת זאת, לפי המשפט הקונטיננטלי, כפי שבא לידי ביטוי בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הפרה היא כל מעשה ומחדל שבניגוד לחוזה, ולו גם המעשה הפעוט ביותר. דהיינו, אין חשיבות לשאלה האם המעשה הוא כדין או לא כדין. למעשה, גם חוק החוזים (תרופות) עושה הבחנה בין הפרה כדין לבין הפרה שלא כדין שכן סעיף 18 מדבר על מצבים בהם ההפרה היא כדין. אז כיצד יש לפרש "הפרה" שבסעיף 62 לפקודת הנזיקין? טדסקי סבור, כי בשל התיקון לפקודת סדרי שלטון ומשפט, בה נקבע כי אין בית המשפט חייב עוד להיעזר בפירוש שניתן לדינים במשפט האנגלי, הרי יש לפרש את ה"הפרה" כהגדרתה בחוק החוזים (תרופות). למעשה, גם ללא קשר לתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ניתן היה להגיע למסקנה זאת, שכן המונח "הפרת חוזה" אינו מונח של דיני הנזיקין, אלא של דיני החוזים. ולכן, כאשר חוק כלשהו נזקק לביטוי "הפרת חוזה" – ביטוי שיש לו פרשנות בדיני החוזים – עלינו לתת תוכן לביטוי זה לפי המשמעות בדיני החוזים. 

לדוגמה: בפס"ד GWK V. DUNLOP דובר בחברה שהתקשרה עם חברה לייצור צמיגים כדי לייצור מכוניות. צד שלישי התערב והוריד את הצמיגים של החברה מהמכונית שהייתה בתערוכה, ובמקומם הציג צמיגים מתוצרתו. חברת הצמיגים לא יכלה לתבוע את חברת המכוניות בהפרת חוזה, שכן לא הייתה כל הפרה מטעם חברת המכוניות. לכן תבעו את הצד השלישי בעוולה של התערבות ביחסים חוזיים (כאמור, העוולה של גרם הפרת חוזה, הורחבה במשפט האנגלי). בית המשפט פסק לטובת חברת הצמיגים, הגם שלא הייתה הפרה של החוזה. בית המשפט בארץ אינו יכול להרחיב את העוולה – כפי שעשו בתי המשפט באנגליה – גם  "להתערות ביחסים חוזיים", אולם היה מגיע לאותה תוצאה, שכן במקרה שלנו אכן מדובר בהפרה של החוזה. אמנם ההפרה הייתה כדין, אך חברת הצמיגים יכולה להיפרע מהצד השלישי. 

פס"ד מפורסם נוסף הוא TORQUAY HOTEL CO. LTD COUSINS הנתבעים חסמו את הכבישים שהובילו למלון, ובכך מנעו מחברת הדלק לספק דלק למלון. בחוזה בין המלון לבין חברת הדלק היה תנאי, לפיה אין חברת הדלק אחראית לאי מילוי התחייבות שנגרם בשל סיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בחברת הדלק. הנתבעים טענו לפיכך, כי בשל תניית פטור זאת, לא הייתה כל הפרה של חוזה, ולפיכך אין לחייבם בעוולה של גרם הפרת חוזה. בית המשפט לא קיבל את טענתם של הנתבעים, וקבע כי תניית הפטור אינה פוטרת את חברת הדלק מהצורך לשלם פיצויים, אך אין הוא שולל את יסוד ההפרה. הלורד דנינג אף הרחיק לכת וקבע, כי יש להכיר לא רק בעוולה של גרם הפרת חוזה, אלא של התערבות מכוונת ביחסים חוזיים. הייתה זאת ראשית ההרחבה של העוולה במשפט האנגלי.

השופטת בן פורת בפס"ד חסיד נ' קנופף סבורה כי יש לאמץ את ההלכה של פס"ד TORQUAY גם בארץ. אלא שגישה זאת אינה אפשרית בארץ, שכן החוק מגדיר במפורש עוולה של גרם הפרת חוזה. כפי שראינו, הצליח המשפט בארץ להרחיב את העוולה על ידי הגדרה רחבה של המונח "הפרת חוזה" כפי שמוגדר בחוק החוזים (תרופות). מכאן שאין חשיבות אם ההפרה היא יסודית או לאו. לעומת זאת, כאשר מדובר בחוזה בלתי קצוב בזמן, אשר ניתן לסיום על ידי הודעה מוקדמת על הפסקת החוזה, אין זאת הפרה, ואין גרימה להפרת חוזה. מקרה כזה נדון בפס"ד גרינבוים נ' הסוכנות היהודית. השופט זילברג בפס"ד קבע, כי הוכח כי עבודת המערערת בקיבוץ הייתה זמנית וארעית, והקיבוץ יכול לפטרה בכל יום. מכיוון שכך – אמר זילברג – לא היה כל חוזה מחייב מבחינה משפטית, כדרוש על פי הסעיף של גרם הפרת חוזה. התוצאה של השופט זילברג היא נכונה: לא מחייבים את הנתבע בעוולה של גרם הפרת חוזה, אך הנמקתו איננה נכונה, שכן חוזה אכן היה, אלא שלא היה הפרה של החוזה. כך גם בפס"ד שופרגז נ' תופין סער קבע בית המשפט, כי אדם אינו אחראי בעוולה של גרם הפרת חוזה, כאשר מדובר בהפסקת חוזה עם חברה להספקת גז, שכן המדובר בחוזה שניתן להפסיקו.

3. גרימת ההפרה 

אין צורך להוכיח כי הנתבע שידל או איים על המפר להפר את החוזה. די בכך שהתוצאה הייתה שהחוזה הופר. לפיכך ברור, כי עם הנתבע התקשר עם חוזה חדש עם המפר, הרי הייתה הפרה של החוזה המקורי. 

4. ביודעין 

צריך להוכיח, כי הנתבע ידע על קיום החוזה, אמנם אין צורך להוכיח, כי הנתבע הכיר במדויק את תנאי החוזה, אך יש להוכיח כי ידע שפעולתו תגרום להפרת החוזה. מקרים של עצימת עיניים נתפסו כידיעה, אך לא ניתן לתבוע בעוולה של גרם הפרת חוזה. כאשר הגרימה עשתה ברשלנות. במקרה שגרימת ההפרה נעשתה ברשלנות, ניתן לתבוע לעיתים בעוולה של רשלנות (אם מתקיימים כל יסודות העוולה). אמנם בכך אנו עוקפים את העוולה של גרם הפרת חוזה, אך מפס"ד גורדון נ' עיריית ירושלים עולה, כי אין מניעה להפעיל את עוולת הרשלנות, כאשר אחד מיסודותיה של העוולה הפרטיקולרית אינו מתקיים. 

5. ללא צידוק מספיק 

בפס"ד חסיד נ' קנופף קבעה השופטת בן פורת, כי שמירה על אינטרס אישי או הגנה על אינטרסים אחרים אינם כשלעצמם צידוק מספיק לגרימת הפרת חוזה. לכן, אם אדם מבקש לקנות מכונית, נשוא חוזה בין שני צדדים אחרים, אין זה מוצדק שיגרום להפרת חוזה. לעומת זאת, כאשר רופא אומר לחולה שלא לעבוד בתקופה של מספר חודשים, ואותו חולה מפר את החוזה עם מעבידו, הרי לרופא יש צידוק. כך גם יחסי עו"ד – לקוח נותנים בדרך כלל בידי העו"ד צידוק במקרה של גרם הפרת חוזה, כפי שנפסק בפס"ד זיינדשטין נ' שטיין. אך כאשר העו"ד פועל משיקולים זרים, לא יהיה לו צידוק (פס"ד מחוזי – רוסמן נ' וייסמן). כך גם הגנה על אינטרס חוקי או הגנה על אינטרס ציבורי יקנה צידוק לנתבע.

חריגים לעוולה – סעיף 62 (ב)

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים