מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

מטרד לציבור

מטרד ליחיד 

האינטרס המוגן בעוולה של מטרד ליחיד הוא אינטרס של שימוש והנאה סבירים במקרקעין. לעומת זאת, האינטרסים המוגנים בעוולה של מטרד לציבור הם רבים יותר. הדמיון בשמות העוולות גרם לא פעם בלבול. דוגמה לכך ניתן למצוא בפס"ד חברת החשמל לישראל בע"מ נ' אבישר ואח'. המשיבים תבעו צו מניעה שיאסור על חברת החשמל להקים את תחנת רדינג ג' בצפון תל אביב. בית המשפט השלום דחה את התביעה, בקובעו כי המדובר בפגיעה בזכויות הכלל. דיינו, בית המשפט פרש מטרד ליחיד כמטרד שנגרם לאדם יחיד, ואילו מטרד לציבור הוא מטרד שנגרם לפרטים רבים. בית המשפט העליון הדגיש כי מטרד ליחיד יכול לפגוע גם בציבור רחב, וכן שייתכן שאותו מעשה ישמש עילה לתביעה הן בעוולה של מטרד ליחיד, והן בעוולה של מטרד לציבור. 

העוולה אינה מגינה רק על הבעלים של המקרקעין. ההגדרה של "מקרקעין" בסעיף 2 לפקודה אינה מדברת על זכות של אדם במקרקעין. המסקנה היא, כי גם מי ששוכר ומי שיש לו זיקת הנאה למקרקעין יכול לתבוע בעוולה של עילה ליחיד. מסקנה זאת נובעת הן מהדין האנגלי, לפיו כל אדם שיש לו אינטרסים במקרקעין יכול לתבוע בגין עוולה זו. וכן מסעיף 46 לפקודה: " בתובענה על מטרדה ליחיד לא תהא הגנה כך בלבד שהמטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים", דהיינו גם כאשר מדובר בתפישה של המקרקעין (ולאו דווקא בעלות עליהם) ישנה זכות תביעה. 

סעיף 44 (א) קובע מספר חלופות להתנהגות הנתבע: מתנהג בעצמו ; או מנהל את עסקו; או – משתמש במקרקעין התפושים בידו. כוונת המחוקק הייתה להוסיף לו על התנהגות הנתבע עצמו. למשל, דיסקוטק שהלקוחות שלו גורמים לרעש – ניתן לתבוע את הבעלים, שכן המדובר בדרך ניהול עסק. כך, באנגליה נדונה תביעה כנגד חברה שארגנה תהלוכה, וקהל הצופים חסר את חנותו של התובע. בית המשפט קבע שקיימת אחריות נזיקית, משום שההפרעה קשורה לצורה המיוחדת שבה הנתבע מנהל את העסק. דהיינו, יש צורך בקשר סיבתי. אם החסימה נובעת מגורם חיצוני – כמו, למשל, כאשר מגיע מוצר מסוים לחנות, וצרכים רבים עומדים בתור לרוכשו בשל המחסור בשל אותו מוצר – לא תוטל אחריות. כמו כן, גם כאשר המקרקעין עצמם גורמים למטרד, ניתן לתבוע בגין העוולה, שכן המדובר בשימוש במקרקעין. כך אם הבניין מט ליפול, ניתן לתבוע את בעל המקרקעין. כך גם, כאשר שוכר בעל המקרקעין קבלן עצמאי הגורם למטרד. 

הסעיף נוקט במלים "הפרעה של ממש לשימוש סביר" ולמעשה מחייב את בית המשפט לערוך איזון בין האינטרסים השונים. לא על כל שימוש במקרקעין יהיה בית המשפט מוכן להגן, ולא כל שימוש במקרקעין רוצה בית המשפט למנוע. בית המשפט מאזן בין האינטרסים המתנגשים, ולוקח בחשבון את הנסיבות הרלבנטיות כמו מיקום המקרקעין (באזור מגורים, תעשייה, בכפר וכו') טיב המקרקעין (בית מגורים, מחסן, חנות, וכו') חומרת הפגיעה התועלת שבפעילות הנתבע. איזון מסוג זה עשה בית המשפט בפס"ד אתא נ' שווץ. התובע ביקש צו מניעה כנגד המפעל בשל הרעש הרב שנגרם. המפעל טען, שצו מניעה כזה יביא להשבתת פעילות המפעל, ומאות עובדי המפעל ייפגעו בשל כך. בדרך כלל המבחן שמפעיל בית המשפט הוא אובייקטיבי, דהיינו אין מתחשבים ברגישות מיוחדת של התובע, אלא אם מדובר ברגישויות מקובלות של חלקים מהאוכלוסייה (כמו למשל, זקנים, ילדים ,חולים, אסתמטיים וכו') השאלה שעלתה בפס"ד אתא היא האם בית המשפט צריך להתחשב בשיקול של מאזן הכוחות הכלכלי. בית המשפט העליון קבע, כי השיקול של מאזן הכוחות הכלכלי הוא שיקול לגיטימי, שבית המשפט רשאי להשתמש בו, אך אין הוא שיקול מכריע. השופט שמגר בפס"ד אתא דחה את התורה הכלכלית, וקבע, כי ציווי לא יינתן אך אם התקיים האמור בסעיף 76 לפקודה: "בית המשפט לא ייתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים". התנאים של סעיף 76 לא מתקיים במקרה זה, ולכן הוציא בית המשפט צו מניעה כנגד המפעל. בכך, סבר שמגר, יעודד המפעל למצוא פתרון טכנולוגי למטרד, פסיקה זאת זכתה לביקורת רבה של חסידי הגישה הכלכלית, כמו פרופ' קליימן אשר במאמרו "הפגיעה במטרד ליחיד והתרופה המשפטית לה – הערות של כלכלן" קבע כי גם פיצויים גבוהים ישיגו את המטרה של חיפוש פתרון טכנולוגי למפגע, וכך תושג יעילות מצרפית גבוהה יותר. (התוצאה של פס"ד אתא הייתה הפקעת מקרקעין של שוורץ). 

שאלה שהתעוררה בספרות ובפסיקה היא, האם האחריות בגין עוולה של מירד ליחיד היא אחריות חמורה או שמא יש צורך להוכיח אשם. הסעיף שם דגש על התוצאה, ולכן אינו קובע כי יש צורך באשם של המזיק. יש הסבורים, לפיכך, כי סעיף 44 קובע אחריות חמורה שאינה תלויה באשם פרופ' קרצ'מר מצדד בגישה שונה. לפי דעתו, למרות שבסעיף לא מוזכר יסוד של אשם, יש לפרשו כדורש אשם. אחרת התוצאה היא שהמחוקק מעניק הגנה חזקה יותר לרכושו של אדם מאשר לגופו. שכן בעוולות של תקיפה ורשלנות נדרשת הוכחת אשם. קרצ'מר אינו מתייחס לאשם במובן של יכולת לנקוט אמצעים למנוע את הנזק, אלא במובן של הפרעה שצפויה מפעילות הנתבע. לכן, אם אדם ריסס את שדהו בחומר שיכול לגרום נזק לשכנו, הוא יהיה אחראי לנזק גם אם נקט אמצעים סבירים למנוע את הנזק. לכאורה, אין בדוגמה זאת כל אשם, אך לגישתו של קרצ'מר האשם נובע מכך שהאדם ביצע את פעולתו. למרות שהנזק היה צפוי. אך גם קרצ'מר – וכמוהו אחרים הסבורים כי יש לקרוא את הסעיף כדורש אשם – סבור, כי כאשר התביעה היא לצורך צו מניעה אין צורך להוכיח אשם. השאלה היא לגבי הצורך באשם הוא רק לעניין הפיצויים. קיים קושי מסוים לקבל גישה, המבחינה בין יסודות העוולה לעניין הפיצויים השונים: אם ניתן צו מניעה למרות היעדר האשם,  מדעו לאחר שנתגבשה העוולה, לא ליתן פיצויים לנפגע? השופט שמגר בפס"ד שוורץ נ' אתא טען שהדגש בעוולה הוא בתוצאות המעשה, ולא במעשה עצמו. לפיכך, גם אם אדם ינקוט את כל האמצעים הסבירים, ובכל זאת לא יעלה בידו למנוע את ההפרעה, יש מקום לתת סעד לנפגע. מדעתו של השופט שמגר עולה, כי לדעתו האחריות בסעיף 44 היא חמורה, ואין צורך בהוכחת האשם. אך למעשה, מאחר שבפס”ד אתא הסעד שנתבקש בית המשפט ליתן הוא סעד של אכיפה, ניתן ליישב את דעתו של שמגר גם עם דעתו של קרצ'מר, ואין ללמוד את דעתו של שמגר ביחס לסעד הפיצויים דווקא. 

סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א – 1961 (חוק קאנוביץ) קובע: "לעניין פקודת הנזיקין האזרחיים 1994, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד". החוק למניעת מפגעים מתייחס לשלושה איסורים: גרימת רעש, ריחות וזיהום אויר חזקים או בלתי סבירים מכל מקור שהוא, שמפריעים או עלולים להפריע לאדם הנמצא בקרבת מקום  או לעוברים ושבים. בחוק עצמו אין הגדרות מהם רעש, ריחות או זיהום אויר חזקים או בלתי סבירים, אך ניתנה סמכות לשרי הפנים והבריאות לקבוע בתקנות כללים בעניין זה. בפס”ד אופנהיימר קבע בג"צ כי חובה על השרים להפעיל את סמכויותיהם לקבוע כללים המגדירים מהם רעש וזיהום אויר חזקים או בלתי סבירים. בכל מקרה, הוכחת המפגע באמצעות התקנות היא רק דרך אחת שהתובע יכול להיזקק לה, והוא יכול להוכיח את המפגע גם בדרכים אחרות, כפי שנקבע בפס”ד חב' החשמל נ' פרשט. 

את סעיף 13 הנ"ל ניתן לפרש בשתי הדרכים. הפרשנות המצמצמת סבורה כי סעיף 13 מתייחס אך ורק לסוגי ההפרעות שייחשבו כהפרעות המולידות אחריות בשל מטרד ליחיד. דהיינו, התובע לפי החוק למניעת מפגעים עדיין צריך להוכיח את שאר יסודות העוולה של מטרד ליחיד, דהיינו אינטרס במקרקעין, ופגיעה באותו אינטרס או בשימוש בו. לכן עוברים ושבים ברחוב לא יוכלו לתבוע. הפרשנות המרחיבה סבורה, כי אין לצמצם את סוג התובעים הפוטנציאליים לפי סעיף 13 לאלה היכולים לתבוע בגין הפרעה על פי סעיף 44 לפקודה. בפס”ד חברת החשמל נ' אבישר העדיף בית המשפט העליון את הפרשנות המרחיבה: "כוונתו הברורה של המחוקק, המשתקפת מסעיף 13 עצמו, היא כי כל אימת שתוכח הפרה של חוק קאנוביץ, תהיה לאדם שנפגע בשל כך זכות תביעה. כאילו הוכיח פגיעה בשל מטרד יחיד, ושיהא זכאי לכל התרופות הניתנות לתובע בשל מטרד ליחיד". 

גם חוק המקרקעין נותן הגנה דומה לזו של עוולת מטרד יחיד. סעיף 17 לחוק המקרקעין קובע: "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". ניתן להצביע על מספר הבדלים בין סעיף 17 לחוק המקרקעין לבין סעיף 44 לפקודת הנזיקין: 

קיימות אף עוולות ספציפיות של מטרד ליחיד, כמו למשל עוולה של הפרעה לאור שמש, בסעיף 48 לפקודה: "אדם עושה עוולה אם הוא מונע, על ידי חסימה או בדרך אחרת, מבעל מקרקעין או מן התופש אותה ליהנות מכמות סבירה של אור שמש, בהתחשב עם מקומם וטיבם של המקרקעין, לאחר שהבעל או התופש או מי שקדמו להם בזכויות אלו נהנו ברציפות מאור זה – שלא לפי תנאי חוזה או הסכם – לפחות חמש עשרה שנים שקדמו בתכוף לחסימה או למניעה". הזכות בעוולה זאת נקנית עקב מעבר השנים. רק מי שנהנה במשך 15 שנים לפחות מאור השמש זכאי לתבוע בין עוולה זאת. לעניין סעיף 48, לא כמות האור שנמנעה מהאדם רלבנטית, כי אם כמות האור שנותרה. העוולה בסעיף 48 מתייחס למניעת אור שמש, ולא למניעתו של חום. לכן כאשר נבנה בית אשר חסם את קרני השמש מלהגיע לדוד השמש בבית השכן, בית המשפט קבע כי סעיף 48 אינו חל, שכן נמנע מהשכן חום שמש ולא אור השמש. עוולה ספציפית נוספת היא העוולה שבסעיף 48א: "היה במקרקעין משום תמיכה למקרקעין שכנים, תהא עשיית דבר המונע או שולל תמיכה זו – עוולה". 

מספר סעיפים מתייחסים להגנות לעוולה של מטרד ליחיד. סעיף 46 קובע: "בתובענה על מטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד שהמטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים". דהיינו, אין חשיבות לעובדה שבית החרושת והמטרד שיצר, היו קיימים טרם שהתובע רכש את חלקת האדמה שליד בית החרושת. סעיף 45 מקנה הגנה מיוחדת – "אם המעשה שעליו מתלוננים נעשה על פי תנאי חוזה או הסכם המחייבים את התובע ופועלים לטובת הנתבע". הגנה כללית קיימת בסעיף 6 לפקודה: "בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה או המחדל שמתלוננים עליו היו לפי הוראות חקוק ובהתאם להן". אלא שהנתבע צריך להוכיח, כי המעשה הספציפי מותר בחקוק, ולא הפעילות בכללותה. כך, למשל, אמנם קיים היתר להפעיל שדה תעופה, אך אין בהכרח היתר על גרימת רעש שמעל המותר. 

סעיף 48ב נותן הגנה במקרים מסוימים: "שימוש במקרקעין הדורש לטובת הציבור לא יהיה בו מטרד לעניין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר…" לכן, אם חברת החשמל עושה כל שביכולתה להקטין את הנזק הנגרם מתחת רידינג, הדרושה לטובת הציבור, והנזק אינו חורג מתחום הנסבל, היא לא תתבע בעוולה. אך הסיפא לסעיף 48ב קובע כי "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים… אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון". הפירוש הראוי של הסיפא היא שהמדובר היא ברשות חובה, דהיינו בית המשפט מחויב לתת פיצויים אלה, שכן כשם שניתנים פיצויים במקרה של הפקעת קרקעות, כך יש לתת פיצויים במקרה של הפקעת זכות תביעה.

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים