|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
מטרד לציבור
שניים הם יסודות
העוולה שבסעיף 42
1.
מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית
בית המשפט העליון
בפס"ד סלע נ' מדינת ישראל אימץ את הגדרתו של חשין, לפיה
מעשה שלא כדין הוא מעשה "ללא הצדק בדין". בית המשפט העליון הוסיף
כי "ההצדק… יכול שהיא קיים בכל דין שהוא" איון ספק שמעשים רבים
מסכנים את החיים של הציבור, את בטיחותו וכו'. מבלי שאיש יחשוב
שבעצם ביצועם מבצע אדם עוולה אזרחית. למשל, נהיגה במכונית. מאחר
שמדובר במעשה רגיל, שאינו חורג מהמקובל, ואינו יוצר סיכון בלתי
רגיל, אין לומר שהמעשה הוא מעשה שלא כדין. לעומת זאת, שימוש בלתי
שיגרתי בכביש, המגדיל את הסיכון הכרוך בשימוש הרגיל של הציבור בו,
יכול שיהיה מעשה שאינו כדין. היסוד של "שאינו כדין" איננו יסוד
נפרד של העוולה, אלא חלק מעצם הגדרת טיבו של המעשה המהווה את
ההתנהגות הדרושה להולדת אחריות משפטית. אלמלא הכללת המושג "שאינו
כדין" בעצם הגדרת העוולה, היה כל מעשה המסכן את הציבור נחשב,
לכאורה, כמעשה של מטרד לציבור, שעה שלא הייתה למחוקק כל כוונה
לראות זאת כך. המונח "שאינו כדין" הוא מונח גמיש, ובית המשפט צריך
למלאו תוכן. קרצ'מר סבור, כי בית המשפט רשאי לשקול את
סבירותו של המעשה לאור נסיבותיו השונות, כולל הסכנות או המכשולים
שהוא עלול לגרום. פירוש הדבר, שבמקרים רבים תיווצר הקבלה בין עוולת
הרשלנות ובעין עוולת מטרד לציבור, אך אין זאת אומרת ששתי העוולות
חופפות. (אמנם כל מעשה רשלני, הגורם לציבור סכנה מן הסכנות
המפורטות בסעיף 42, או המעמיד לציבור מכשול להשתמש בזכויות הכלל,
יהיה גם "מעשה שלא כדין", לעניין מטרד לציבור, אך לא כל "מעשה
שאינו כדין" גורר אחריו גם אחריות בגין עוולת הרשלנות, שכן לא תמיד
קיימת חובת זהירות של הנתבע. ולא תמיד צריך בית המשפט לשקול את
סבירותו של המעשה (למשל: עבירה על החוק תיחשב "כמעשה שלא כדין" ללא
צורך בשקילת סבירות המעשה).
הצורך לבסס תביעה על
מחדל ממילוי חובה יתעורר רק כשלא הייתה לנתבע יד ביצירת הסכנה או
המכשול, והטענה היא שהוא היה חייב לדאוג למניעתם או להסרתם.
2.
סכנה או מכשול לציבור
עיקר העוולה של מטרד
לציבור הוא בפגיעה שגורם המעשה או המחדל לציבור. לכן צריך להוכיח,
שהמעשה או המחדל יוצרים סכנה למספר בלתי מוגדר של אנשים, או שהמעשה
או המחדל יוצרים סכנה ברשות הרבים, במקום ציבורי. סכנה לציבור אינה
חייבת להיות אך בנושאים של איכות הסביבה. אדם המתחזה לרופא, ומעניק
טיפולים רפואיים, שעה שאין רשיון לכך – יכול להיתבע במטרד של עוולה
לציבור. אין שומעים לטענה, כי המעשה עצמו אין בו כל מטרד, אלא רק
תוצאתו מהווה מטרד, למשל: אדם משקה את גינתו, והמים דולפים מגינתו
למדרכה. החשיבות היא בתוצאה של המעשה.
אדם יכול לתבוע בעוולה
של מטרד לציבור, רק אם נגרם לו נזק ממון, כפי שקובע סעיף 43.
סעיף 2 מגדיר "נזק ממון" כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים
לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים" פרופ' טדסקי סבור, כי
זאת הדרך לפירוש "נזק ממון" בעוולה זאת. לעומתו, פרופ' אנגלרד
סבור כי אין זה הגיוני לדרוש שכאשר קיימת סכנה לחיים, יוכל אדם
לתבוע הסרת הסכנה רק כאשר ייגרם לו נזק ממון. לכן, סבור פרופ'
אנגלרד, יש לפנות ל –
COMMON LAW
האנגלי מכוח
סעיף 1, ולכן הפירוש של נזק ממון יהיה "נזק מיוחד", דהיינו נזק
המיוחד לתובע ואיננו משותף, לאחרים. פרופ' קרצ'מר מגדיר נזק
ממון כנזק גשמי הנובע מגרימת הסכנה או העמדת המכשול, ולא אי הנוחות
הטמונה בחשיפה לסכנה או בהיתקלות במכשול. בית המשפט העליון
בפס"ד בלומנשטיין נ' המועצה המקומית בת ים (העותרים ביקשו
צו מניעה כנגד המשיבות, על שגידרו את חוף הרחצה, וכתוצאה מכך התמעט
מספר הלקוחות של העותרים) הגדיר נזק ממון: "מקום שאדם סבל, בעטיו
של המטרד, "נזק ממון", היינו נזק מיוחד לו, להבדיל מן הנזק הכללי
שבפגיעה בציבור, קנה לו, מחמת נזק מיוחד זה, זכות תביעה אשר אינה
קנויה בידי הציבור". בית המשפט הגדיר נזק ממון לפי הגישה של
פרופ' אנגלרד, אך הגדרה זאת לא ניתנה בעקבות דיון באפשרויות
ההגדרה השונות.
מהדברים המצוטטים לעיל
מפס"ד בלומנשטיין עולה, כי אמנם יכול אדם לתבוע
פיצוי רק אם נגרם לו נזק ממון, אך הסעדים עצמם אינם מוגבלים
לפיצויים בלבד, ויכול אדם לבקש גם צווי מניעה.
ההגבלה המצויה
בסעיף 43 (1) לפיה כאשר לא נגרם נזק ממון, יכול רק היועץ
המשפטי לתבוע צו מניעה, היא ארכאית בתקופה שהציבור רגיש יותר ויותר
לנושא של איכות הסביבה. המחוקק היה מודע לעניין זה, ולכן בחוק
למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב – 1992, הקנה
המחוקק זכות לאגודות ולעמותות הפועלות לשיפור איכות הסביבה לבקש
צווי מניעה. בלי קשר אם היה נזק לאדם פרטי, כי שנקבע בתיקון
לסעיף 6 משנת 1996. התוספת לחוק קובעת רשימה של שבע עמותות,
כמו המועצה לגנים לאומיים, רשות שמורות הטבע ואחרות. השר לאיכות
הסביבה רשאי לשנות את התוספת, להוסיף עמותות נוספות. החוק למניעת
מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) נועד לתת כלים אזרחיים לדאוג
לנושא של איכות הסביבה. החוק פועל כנגד "מפגעים סביבתיים"
וסעיף 1 קובע הגדרה רחבה למדי "למפגע סביבתי". (זיהום אויר,
זיהום מים, זיהום מי ים, זיהום על ידי פסולת, זיהום על ידי חומרים
מסוכנים, זיהום על ידי קרינה, והכל כשהם בניגוד לחקוק, לצו,
לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה
בבריאותו שלא אדם או גרימת סבל ממשי לאדם). מפגעים אלה מהווים
עבירות פליליות, אך בשל העומד על רשויות התביעה, מאפשר החוק לאנשים
שנפגעו, או לעמותות הנ"ל להגיש תביעות אזרחיות. החוק מסמיך את בית
המשפט לתת צו להימנע מעשיית המפגע, להפסיק לעשותו, לתקן את המעוות,
ואף לעשות דברים הדרושים כדי למנוע הישנות המפגע (סעיף 2).
אכן, סעד הציווי הוא הסעד העיקרי שמעניק החוק. פיצויים יינתנו רק
במקרה של "מפגע סביבתי חוזר" (סעיף 9) בכל זאת יש הסבורים
כי צו לתיקון המצב כמוהו כפיצוי, ולכן פורת סבור כי בית המשפט לא
יטה לתת צו לתיקון המצב, אלא כאשר מדובר במפגע סביבתי חוזר. כמובן,
שהנפגע לא יוותר ללא פיצוי, שכן כאמור בסעיף 17 לחוק:
"הוראות חוק זה באות להוסיף על הוראות כל חקוק אחר ולא לגרוע מהן".
מטרד ליחיד
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
