|
בש"א (תל-אביב-יפו) 173201/06 - אשר לוי נ' בזק
בינלאומי בע"מ ואח' . תק-של 2006(4), 5939 ,עמ' 5940.
========================================
הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי, מוסמך
לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-משפט נקבעת, בכל מקרה
קונקרטי, בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט, כאשר ההצהרה
מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שוויה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת
על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שוויה, על התובענה
להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית."
ע"א 59/80 - מנחם פלדי נ' קופת-חולים של ההסתדרות
הכללית . פ"ד לה(4), 378 ,עמ' 380-381.
========================================
דרך המלך לטיהור שמו של אדם, שהדין מתווה לפניו,
היא בהגשת תביעת נזיקין על הוצאת לשון הרע. לפי סעיף 3) 1) של חוק
איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול...
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,
במשלח ידו או במקצועו". עילה נוספת עומדת לתובע, לפי סעיף-קטן (2),
כאשר הפרסום עלול "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות
המיוחסים לו". אלה הגדרות רחבות, המקיפות את כל הדרוש לשם טיהור
שמו של אדם, שהושמץ בעניין הנוגע לעיסוקו. טיעונו של המערער מכוון
להראות, שאכן פירסמו המשיב השלישי וחבריו לקנוניה הנטענת דברים,
שעליהם חלות הגדרות אלה במלואן. ועתה, ממה נפשך: אם אמנם יש בדברים
משום הוצאת לשון הרע, כי אז תרופתו הנכונה של המערער היא בהגשת
תביעת נזיקין כאמור, ואם אין בהם משום הוצאת לשון הרע, כי אז לא
גילה המערער זכות אחרת, הראויה להגנה על-פי הדין.
ואמנם, המערער מודיע בטיעונו בבית-משפט זה, שהוא
עומד להגיש תביעת נזיקין כזאת, והוא אף מבקש מבית-משפט זה מתן
הוראה לבית המשפט, שלפניו יגיש את תביעתו, שהיא תתברר מחוץ לתור.
מדוע, אם כן, הוא מתעקש להמשיך בערעור זה בדיוני סרק על
המרצת-פתיחה, שהייתה חסרת תוחלת מתחילתה?
כאסמכתא לטענותיו מביא המערער אמרה של השופט זוסמן
בע"א 413/68 , שם נאמר בעמ' 629:
"מתן סעד על דרך הצהרה מסור, כידוע, לשיקול דעתו
של בית-המשפט, ולא מן הנמנע כי כוונתו של אדם לנקות את שמו תשמש
לבית-משפט עילה להושיט לו הסעד".
הייתה זאת אמרת-אגב, כי לבסוף לא ניתנה למערערת שם
ההצהרה המבוקשת. אין אני סבור, שיש ללמוד מן הדברים שצוטטו, כי אדם
יכול לקבל הצהרה לטיהור שמו, כאשר אין בידו להראות זכות על-פי דין,
שלהגנתה דרושה לו אותה הצהרה. השופט המלומד העיר בהליכים, שעליהם
נסב הערעור הזה, שאין זה מתפקידו של בית המשפט "לחלק תעודות יושר".
הייתי מסייג את זאת בחזרי על מה שכבר ציינתי לעיל, שאם "תעודת
היושר" באה להגן על תובע מפני לשון הרע, שמאן דהוא הוציא עליו, כי
אז היא תינתן, אולם היא תינתן בהליך תקין על הוצאת שם רע, ולא במתן
ציונים סתם בדרך מתן הצהרה על התנהגותו של אדם, לשבח או לגנאי.
עוד מסתמך המערער על אמרה, המופיעה בפסק-דין אחר
של השופט זוסמן, "א 440/77, בראש עמ' 837, כי "תביעת הצהרה אינה
צריכה ביסוס על עילה כתביעת סעד מהותי". הדברים נאמרו על סמך פסק
הדין האנגלי המנחה בעניין .YORK V. HANNAY
& CO GUARANTY TRUST OF NEW(1915). ושוב
מגלה המערער פנים שלא כהלכה באותה אמרה, כי לא נאמר שם, שאדם יכול
לבקש מבית-משפט מתן הצהרה על כל דבר שמתחת השמש, מבלי לבסס את
תביעתו בטענת זכות כלשהי. נכון הדבר שלפי ההלכה האנגלית הנ"ל,
שאומצה על-ידי בית-משפט זה, אין התובע חייב להראות, כי קיימים כל
יסודותיה של עילת תביעה, כדי שיוכל לזכות במתן הצהרה. כדוגמה לכך
יכול לשמש אותו תקדים אנגלי עצמו. הוחלט שם בבית המשפט לערעורים
באנגליה, שעקרונית יכול בית המשפט לתת לאדם הצהרה, שאין הוא חייב
על- פי תביעה, שהוגשה נגדו על-ידי פלוני או שפלוני עלול להגישה
נגדו, וזאת כדי להקדים רפואה למכה. במתן הצהרה כזאת (אם כי היא
תינתן רק בנסיבות נדירות) מגן בית המשפט מראש על זכותו של מבקש
ההצהרה שלא להיתבע בתביעתו של פלוני. ואלה דברי .ICKFORD
L.J, שהיה משופטי הרוב באותו ערעור,
AT 564:
"I THINK THAT A
DECLARATION THAT A ERSON IS NOT LIABLE IN AN EXISTING OR OSSIBLE
ACTION IS ONE THAT WILL HARDLY EVER BE MADE, BUT THAT IN
RACTICALLY EVERY CASE THE ERSON ASKING IT WILL BE LEFT TO SET U
HIS DEFENCE IN THE ACTION WHEN IT IS BROUGHT ... BUT ... I AM
NOT REARED TO SAY THAT IT IS BEYOND THE OWER OF THE COURT IN A
VERY EXCETIONAL CASE TO MAKE SUCH A DECLARATION".
רחוקים הדברים הללו ממתן גושפנקה למתן פסק-דין
הצהרתי, שאינו בא להגן על זכות כלשהי של התובע. יצוין, שהם נאמרו
בקשר לתקנת הדיון האנגלית, הדנה במתן פסקי-דין הצהרתיים
RULES OF THE SUREME COURT) (1883, ORDER XXV. R 5.
תקנה זו מדברת במפורש על הצהרת (OF RIGHT
DECLARATION)תוכז; וראה על קורות התקנה
הזאת בספרו של .LONDON, 1962) 10 FF) I.
ZAMIR, THE DECLARATORY JUDGMENT. תקנה 47
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, שלנו וסעיף 34 של חוק בתי
המשפט, תשי"ז-1957)282/59), בעמ' 1388, אלא כאשר ההצהרה שהתובע
מבקש נוגעת ליחס משפטי כלשהו בין מבקש ההצהרה לזולתו, היכול להצמיח
זכות המוכרת בדין. ככל שקיים כאן יחס כזה בין המערער והמשיבים,
יכול וצריך המערער לבוא על סיפוקו בדרך של תביעת נזיקין, ומה גם
שהמצב העובדתי הוא מסובך, כפי שעולה על-פני טענותיו של המערער,
והדרך המקוצרת של המרצת-פתיחה אינה הולמת את צורכי הבירור של פרשת
עובדות מורכבת כזאת.
ת"א (תל-אביב-יפו) 62803/06 - בולדה נירה ואח' נ'
יקותיאלי רום ואח' . תק-של 2007(1), 23433 ,עמ' 23434.
========================================
מי שלא תבע סעד אחד מרבים [46]
מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע
את כולם או מקצתם;אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד
שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו
הכלל הוא שיש לתבוע את כל הסעדים או לבקש היתר
לפיצול סעדים.
כאשר עילה אחת מצמיחה מספר סעדים רשאי התובע לתבוע
את כולם או חלקם. אך אם לא תבע את כולם - לא יוכל לתבוע שנית בגין
אותה עילה , אלא אם קיבל מבית המשפט היתר לפיצול סעדים.
ת"א (ירושלים)
20363/99 - בן-דוד יפה נ' נאמן זאב ואח' . תק-של 2006(1), 7657.
========================================
ת"א (ירושלים) 20363/99
בן-דוד יפה
נ ג ד
נאמן זאב ואח'
בית משפט השלום ירושלים
[14.02.2006]
השופט יחזקאל ברקלי
בשם התובעת - עו"ד אמיר שושני
בשם הנתבעים - עו"ד אבי סגל
פסק דין
פסק דין לעניין האחריות
"החיים והמוות ביד הלשון" (משלי יח כא) - בהבל פה
ירוּממו אנשים או יושפלו עד עפר. לא פעם נפגעים אנשים משום שבשם
'חופש הדיבור' ו'זכות הציבור לדעת' טפלו עליהם אשמת שוא, הוציאו את
דיבתם רעה והעלילו עליהם עלילות שקר. לשון הרע דרכה להתגלגל מפה
לאוזן, ולרוב אין מפיציה טורחים לבדוק אם יש אמת ביסודה. אם תשאלם
מניין להם הדברים האלה, בדרך כלל תיענה: "כך שמעתי", "כך אמרו לי",
ו"כך סיפרו לי חבריי", מעטים בלבד יכולים להעיד "בי הווה דבר".
הפצת עלילותדברים שאין להם שחר עלולה לגרום נזק רב שקשהלתקנו.
כללי
לפניי תביעה כספית בסך 240,518 ₪ בגין פרסום לשון
הרע, בניגוד לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "החוק").
התביעה הגישה 16 תצהירים, וההגנה הגישה 35
תצהירים. קיימתי שלוש ישיבות, בתאריכים 23/12/02, 13/2/03, 8/9/03,
ובהן נשמעו 48 עדים. הישיבות הוקלטו ותומללו לשלושה פרוטוקולים
(להלן: "פרו'I ",
"פרו' II", ו "פרו'
III", בהתאמה לפי
התאריכים).
הדיון בתיק פוצל - לבירור שאלת האחריות, ולבירור
שאלת הנזק. חלקו של פסק דין זה עוסק בשאלת האחריות בלבד.
התביעה מתייחסת לדברים שכתבו הנתבעים בעלון שהופץ
בקרב תושבי גבעת זאב ולדברים שנאמרו בפגישות שונות על תפקודה של
התובעת כמנהלת בית הספר.
רקע
1. בשנים 1991-1998 ניהלה התובעת, יפה בן-דוד
(להלן: "בן-דוד" או "המנהלת"), את בית הספר 'ממלכתי ב' בגבעת זאב
(להלן: "בית הספר"). בבית הספר למדו כשלוש מאות ושבעים תלמידים,
מתוך כמאתיים עשרים וחמישה בתי אב. בשנת הלימודים 98-99 יצאה
בן-דוד לשנת שבתון, שבסופו הייתה אמורה לשוב לתפקידה (להלן:
"השבתון"). לתקופת השבתון מונתה מנהלת מחליפה.
2. בחודש מרץ 99, לקראת תום השבתון, התארגנה
קבוצת הורים למאבק נגד שובה של בן-דוד לתפקידה. הקבוצה זימנה ישיבה
של ועד הורי בית הספר, שלחה מכתב למנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך,
מר יעקב כהן (להלן: "מנהל המחוז"), קיימה פגישות עם ראש מועצת גבעת
זאב, מר שאול מזרחי (להלן: "יו"ר המועצה") ועם מר גבי פרץ, מחזיק
תיק החינוך במועצה (להלן: "גבי פרץ"). כמו כן פנתה הקבוצה אל תושבי
גבעת זאב והחתימה אותם על שתי עצומות:הראשונה קראה להשארת המנהלת
המחליפה, והשנייה קראה למנוע את שובה של בן-דוד לנהל את בית הספר.
נוסף על כך פנו חברי הקבוצה לעיתונות המקומית והפיצו סיפורים על
המתרחש בבית הספר.
3. כחלק מהמערכה למניעת שובה של בן-דוד פורסם
בחודש יוני 99 עלון בן ארבעה עמודים, שכותרתו הייתה "צו 8 להורי
ממלכתי ב, מהדורה מיוחדת". בעלון, המכיל כתבה מרכזית ומכתבים
מהורים של תלמידי בית הספר, מתוארים מעשי אלימות, הזנחה ורשלנות
שהתרחשו כביכול בין כותלי בית הספר בעת ניהולה של בן-דוד (נספח ב'
לכתב התביעה, להלן: "העלון").
4. הכתבה המרכזית מתארת את פועלה של הקבוצה,
הנקראת "ועד הפעולה" והמוצגת כמי שמארגנת את המאבק נגד חזרתה של
בן-דוד לנהל את בית הספר (להלן: "ועד הפעולה" ו"הכתבה" בהתאמה).
בכתבה מדוּוח על המפגשים שערך ועד פעולה עם גורמים מוניציפאליים
בגבעת זאב ומובאים הדברים שאמרו במפגשים אלה חברי ועד הפעולה על
מקרים קשים שטויחו ואשר בן-דוד לא טיפלה בהם כראוי. בין המקרים
מתואר אירוע של 'מיני אונס', ועליו ארחיב בהמשך.
5. בעלון פורסמו גם מכתבי הורים שהופנו, בין
השאר, למנהל המחוז (להלן: "המכתבים"). במכתבים מתוארים מקרים של
יחס לא נאות, זלזול ורשלנות של בן-דוד. מהמכתבים משתמעת קריאה
חד-משמעית שלא להחזיר את בן-דוד לנהל את בית הספר (להלן: "מכתבי
ההורים").
6. בעמוד הראשון בעלון יש תמונה שבה נראית בטנו
של ילד ועליה סימני חבלה. בעלון אין מידע מיהו המצולם, מתי צולמה
התמונה ובאילו נסיבות. אותה התמונה מופיעה גם בעמוד הרביעי בעלון,
כחלק ממכתב, תחת הכותרת: "מכתב של אם שבנה נפגע מאלימות בבית
הספר". (להלן: "התמונה")
7. הכתבה המרכזית נחתמת, בתחתית העמוד השני של
העלון, בכותרת "חברי ועד הפעולה", ואחריה מובאת רשימה המונה 27
איש. בן-דוד תובעת את כל האנשים האלה, בטענה שהם האחראים לפעולות
שננקטו להדחתה: הם יוזמי הפגישות, הם כותבי העצומות והמכתבים, הם
שפנו לעיתונות, והם שהכינו, ערכו, פרסמו והפיצו את העלון.
8. בכתב התביעה מואשמים הנתבעים בלשון הרע בשל
הדברים שנאמרו באסיפות, בישיבות עם ראש המועצה ועם מנהל המחוז,
בכתבה לעיתון, במכתבים לגורמים שונים, בפרסום העלון ובהפצתו.
בסיכומים מוקדו טענות לשון הרע על הנאמר בעלון ועל פרסומו.
9. מפאת אורך הדברים שבעלון אסתפק בציטוט חלקים
נבחרים להמחשת רוח הדברים.
העלון
10. הכתבה מתחילה במילים:
"הורי ממלכתי ב' מורידים את הכפפות..."
היא מתארת את ההתארגנות של קבוצת הורים המתנגדים
להחזרת התובעת לנהל את בית הספר. הכתבה מספרת שהוקם ועד פעולה,
המונה כשלושים הורים והנשען על תמיכה של יותר משבעים אחוזים מהורי
התלמידים בבית הספר. הסיבה למאבק מתוארת בהמשך הכתבה כדלקמן:
"...בשנים האחרונות גברה האלימות בבית הספר. גב'
בן-דוד לא הצליחה להשליט משמעת, דבר שגרם לאלימות ואווירה קשה, היא
לא טיפלה ולא התייחסה לבעיות המופנות אליה ואם כבר טיפלה זה היה
למראית עין ולא מיגרה את הבעיה, הורים הרגישו שהטיפול הוא השתקה
ותו לא. היא לא הצליחה ליצור קשר עם הילדים לא תמכה ולא טיפלה
בילדים מתקשים..."
11. הכתבה מפרטת את הפעולות שנקטו ההורים במגמה
לשפר את המצב בבית הספר, וביניהן היוזמות האלה: הבאת יועץ ארגוני,
הקמת ועדות משותפות למורים, להורים ולהנהלה, וגיבוש תוכניות על ידי
ההורים. לפי האמור בעלון, פעולות אלו לא נשאו פרי, מחמת "...העובדה
כי החלטות הוועדות לא מיושמות ברובן והתחושה הכללית הייתה שאין עם
מי לדבר"
12. המצב החמור בבית הספר הוביל אפילו להגשת
תלונה במשטרה נגד בן-דוד:
"...היו גם הורים שהרחיקו לכת והגישו נגדה תלונות
במשטרה"
13. בכתבה מפורטים צעדים שנקט ועד הפעולה בניסיון
למנוע את חזרתה של בן-דוד, ומובא בה תיאור של פגישה עם ראש המועצה:
"הורה אחד סיפר על מיני אונס שבוצע בילדה שטויח
ע"י המנהלת ולא הגיע לידי ההורים שילדיהם שותפים למעשה. ההורים
ידעו על האירוע באופן מקרי. אב לתלמיד בבית הספר סיפר כי בנו נאלץ
להגיש תלונה במשטרה כנגד המנהלת בנושא האלימות. בנו נעדר מבית הספר
במשך שלושה שבועות ברציפות. שום גורם מבית הספר לא טרח לבדוק מדוע
הילד לא מגיע (ראה מכתב במסגרת)"
14. בתמיכה לכתבה צורפו לעלון מכתבי ההורים
והתמונה. להלן חלק מהאמור באותם מסמכים:
א. בעמוד הראשון מופיע צילום מכתב מיום
22/6/99. המכתב ממוען אל מנהל המחוז, והוא חתום על ידי ועד ההורים
המוסדי, הקורא למשרד החינוך שלא להחזיר את בן-דוד לניהול בית הספר.
ב. בעמוד השני לעלון מופיע צילום של גזיר עיתון
בכותרת:
"ילדה ששברה את אפה נשלחה הביתה ללא טיפול רפואי"
בכותרת המשנה נכתב:
"נאלצה לעבור ניתוח, לאחר שתלמיד בבית הספר בגבעת
זאב דחף אותה לקיר במהלך משחק וגרם לה פציעה קשה, הילדה נשלחה
לביתה מבלי שקיבלה טיפול רפואי והמורים אף לא הודיעו להוריה על
התקרית. המנהלת: 'התרשמתי שהיא קיבלה מכה לא משמעותית'".
ג. בעמודים 3-4 בעלון מופיעה הכותרת "מכתבי
הורים", ומובאים שבעה מכתבים שונים, שלושה מהם פורסמו בעמוד 3
וארבעה פורסמו בעמוד 4.
(1) המכתב הראשון בעמוד השלישי חתום על ידי נתבע
מס' 16, רפאל קרביאן (להלן: "קרביאן" ו"מכתב קרביאן" בהתאמה) במכתב
נאמר, בין השאר, כדלקמן:
"...כמה סבל בני (שלומד היום בתיכון בכיתה י"א)
סבל נוראי, אלימות קשה שלוש שנים של סיוטים עבר הילד, וכל
ניסיונותי לשנות את המצב נתקלו בקיר אטום שמאחוריו עמדה יפה
בן-דוד. אני קרביאן רפאל, עוד הספקתי להיות יו"ר הועד בבית הספר
ונוכחתי לדעת שהאלימות והברדק היא נחלת כולם. בכל ישיבה ההורים דנו
במשך רוב הזמן על בעיות של אלימות ואי סדרים בבית הספר... וכמובן
שהזוועות המשיכו. לאחר תלונות רבות למנהלת בית הספר נוכחתי לדעת
שהמנהלת יפה מתפתלת, מטאטאה מתחת לשולחן, ובשקרים שלחה אותנו,
ההורים, הביתה לראות את בנינו מוכים, חבולים ופצועים."
(2) המכתב השני בעמוד 3 הוא מכתב אנונימי מיום
15/6/99, שמוען למנהל המחוז. במכתב נאמר, בין השאר:
"...בני למד בבית הספר בהנהלתה של גב' יפה בן-דוד.
5 שנות הלימוד שם היו לגביו גיהנום, התמודדות יומימית עם ילד החשוף
לאלימות פיזית ומילולית מאידך. אוזלת יד משוועת של הגב' בן דוד,
המנהלת לא תפקדה, לא התחייסה לפניות שלנו אליה, גילת (הטעות במקור,
צ"ל 'גילתה' - י"ב) אדישות וחוסר אכפתיות. בני סרב ללכת לבית הספר
ונשאר בבית עד שיאשרו לו לעבור בשנת הלימודים הבאה לבית ספר ממלכתי
א'.
אציין מקרה אחד מיני רבים - באירוע בבית הספר:
נשברו לבני שתי שיניים. האירוע קרה במסגרת שעות הלימודים בכתה
שנשארה ללא השגחה. באותו יום אבי נפטר, בני נשלח הביתה ללא בדיקה
אם יש מישהו בבית וללא מתן טיפול רפואי, ובהמשך, ללא התעניינות
במצבו, כאשר אני יושבת שבעה על אבי!!" (להלן: "מקרה שבירת
השיניים").
(3) המכתב השלישי בעמוד השלישי חתום בשם 'צור'
וכותרתו:
"אין לנו את החובה 'לבלוע' כל דבר שהמערכת מגישה
לנו".
במכתב נאמר, בין השאר:
"מערכת החינוך בישראל סובלת בשנים האחרונות מתופעה
של מרדף אחרי קצב אירועים גבוה ומגוון אין סופי של תופעות...
כתוצאה מכך נוצר פוטנציאל לאנרכיה וקאוס במערכת. הסיפטומים ממנו
רובנו סובלים בבית הספר הינו ה"אלימות"... בתקופה המורכבת הזו אנו
זקוקים למנהלים שקורצו מחומר שונה, מנהלים במלוא מובן המילה...
כהורה בבית ספר ממלכתי ב' בגבעת-זאב נוכחתי לדעת כי המוסד הזה נפל
קורבן לקאוס. חוסר שליטה, מרדף אחרי אירועים בלתי פוסקים הביאו את
הבית ספר למצב בו אני השלמתי עם ההגדרה של המקום כ"לא בטוח"... אני
אישית מתנגד בתוקף לחזור אחורה לימים בהם פחדתי לכבות את הטלפון
שמא אחד הילדים יתקשר מבית-הספר. לאור השנה האחרונה שעברנו בבית
הספר הוכח כי בהחלט ניתן לחיות אחרת."
(4) המכתב הראשון בעמוד הרביעי ממוען למנהל המחוז
ואינו נושא תאריך או חתימה. במכתב נכתב, בין השאר:
"...ברצוננו לחשוף בפניך אירוע קשה שהתרחש במהלך
שנת הלימודים הקודמת, האירוע הושתק עקב הבטחה של הגב' מירי ונד
שניהלה את מחלקת החינוך בגבעת זאב, שיפה בן-דוד יוצאת לשבתון ולא
חוזרת
בנינו סובל מבעיות קשב וריכוז ובמסגרת העזרה
שהגשנו לו החלטנו לתת לו רטלין
בפגישה עם זוג הורים שבמקרה היו אחי וגיסתי מבלי
להניד עפעף חשפה בפניהם את האינפורמציה שבני נוטל תרופה זו..."
(ומציין שבזמן השיחה נכחה הגב' מירי ונט י"ב , להלן: "מקרה
הרטלין").
(5) המכתב השני בעמוד הרביעי חתום על ידי נתבעת
מס' 9, נעמי דובניסקי, ונושא תאריך 21/6/99. המכתב ממוען למנהל
המחוז, ונאמר בו כי דובניסקי השתייכה ל'ועד למניעת אלימות' בבית
הספר, ובמסגרתו הכינה פינות משחק כדי שתהיה 'הפסקה פעילה', אך
הואיל ובן-דוד לא השכילה לשתף פעולה בנידון, הפינות לא פעלו אף לא
יום אחד (להלן: "מכתב דובניסקי" ו"מקרה פינות ההפעלה" בהתאמה).
(6) המכתב השלישי בעמוד הרביעי הוא מכתב אנונימי
חסר תאריך המופנה למנהל המחוז, ובו נאמר בין השאר:
"...בתי סבלה מהתנכלויות, מעלבונות וממכות בכיתה.
פניתי למנהלת יפה בן-דוד וסיפרתי לה את סיפורי היא
הגיבה:
'זה לא יכול להיות, זאת מורה מעולה ואני לא
מאמינה' ונתנה לי הרגשה שהיא חושבת שאני שקרנית.
במקום לומר לי נברר, נבדוק, אראה במה אוכל לעזור,
היא חתמה את השיחה בכך שלדעתה אני ובתי זקוקות לסיוע פסיכולוגי...
היות וראיתי ששום עזרה לא מתקבלת מצד מנהלת בית הספר דאז יפה
בן-דוד ובתי ממשיכה לסבול ולחטוף מכות כל יום בלא שיהיה מי שיפסיק
זאת.
פניתי לראש המועצה.." (להלן: "מקרה ההפניה
לפסיכולוג").
(7) המכתב הרביעי בעמוד הרביעי הוא ללא שם נמען
וחותם וללא תאריך, ובצידו מופיעה התמונה. זו כותרת המכתב:
"מכתבה של אם שבנה נפגע מאלימות בבית הספר"
וזה תוכנו:
"ילדי נפגע בצורה מזעזעת בתגרה שבה לא היה מעורב
פיזית.
להגיע אל המנהלת, הייתי צריכה לחכות יומים גם
כשהגעתי אליה צורת ההתייחסות הייתה מתנשאת ומזלזלת.
כשהמנהלת ראתה את חומרת המעשה, הטיפול שטיפלה היה
לקוי ולא תקין.
לא ננקטו שום צעדים משמעותיים והעונש 'המתאים'
לילד המכה לדעתה של גב' יפה בן-דוד היה עבודה על עצי דקל!!??".
טענות הנתבעים
15. הפרסום אינו מקים עילת תביעה לפי החוק
מהסיבות דלהלן:
א. התובעת נמנעה מלהביא עדי מפתח.
ב. הפרסום בעיתון היה פרסום מותר, והדברים
שנאמרו בו הם אמת לאמיתה.
ג. בפרסום העלון היה עניין ציבורי, והדברים
שנאמרו בו הם אמת לאמיתה.
ד. המאמרים בעמ' 3 בעלון הם מאמרי דעה, ולכן אף
אם הם מוגזמים אין האמור בהם בגדר לשון הרע.
ה. הנתבעים פעלו בתום לב כשפנו לרשויות
המוסמכות והיו משוכנעים באמיתות הדברים שפורסמו.
ו. הפרסום נעשה בתום לב לשם הגנה על עניין
אישי כשר - הגנת הורים על החינוך והבטיחות של ילדיהם.
דיון
לשון הרע
16. לעוולת לשון הרע שני יסודות: הראשון הוא יסוד
הפרסום, המוגדר בס' 2 לחוק, והשני הוא לשון הרע, כהגדרתו בס' 1
לחוק. נבחן להלן את התקיימות שני היסודות.
פרסום
17. 'פרסום' מוגדר בחוק כדלקמן:
"2 (א) פרסום לענין לשון הרע - בין בעל פה
ובין בכתב או בדפוס...
(ב) רואים כפרסום לשון הרע בלי למעט מדרכי פרסום
אחרות...
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה
לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות,
להגיע לאדם אחר זולת הנפגע.
18. המכתבים שפורסמו לא נכתבו ל'מגירה'. הדברים
שנאמרו באסיפות השונות, העלון שהופץ בין תושבי גבעת זאב, הכתבה
לעיתון והתמונה, כולם יחדיו וכל אחד לחוד עונים על הגדרת הפרסום,
שכן הדברים הגיעו להרבה יותר מאדם אחד זולת המנהלת.
לשון הרע
19. סעיף 1 לחוק מגדיר את לשון הרע, בין השאר,
כדבר שפרסומו עלול לגרום לנזקים כלהלן:
"(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה
לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות
המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה
אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו..."
20. המבחן לקביעת אשמה של לשון הרע הוא
אובייקטיבי במהותו. הפרסום נבחן בעיני האדם הסביר - אין נפקא מינה
לכוונת המפרסם בעת הפרסום, אלא אך ורק למשמעות שמייחס אדם סביר
לפרסום זה. אין גם חשיבות לכוונת הכותב או לתחושת הנפגע - די
שבעיני הקורא הסביר, 'האדם ברחוב', יעורר המעשה המובא בפרסום יחס
של גנאי או של סלידה ממעשי הנפגע. על כן אין צורך בראיות המעידות
על משמעות הפרסום לאדם זה או אחר. לביסוס קביעתי אפנה למספר פסקי
דין:
א. דברי כב' השופט ד' לוין בע"א 466/83 אג'מיאן
שאהה ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה
דרדיאן פ"ד לט (4)734, בעמ' 740 ליד האות א:
"המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים
שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן
סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור : לא קובע, מה
חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה
לקבל את הדבר שבאותו פירסום..."
ב. דברי כב' השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ'
העצני פ"ד מג(2)333, בעמ' 337 ליד האות ג:
"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של
המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי
שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט
היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים:..."
ג. דברי כב' השופט ג' בך בע"א 334/89 - רבקה
מיכאלי ושלושה אח' נ' בלה אלמוג . פ"ד מו(5), 555 ,עמ' 562 ליד
האות ד.
"יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות
שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהייתה בפועל לכתבה. ההלכה היא, כי אין
צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסויים או סוג קוראים זה או
אחר ייחס לפירסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע מימצא בשאלה אם אכן
מהווים הדברים לשון הרע אם לאו."
21. עוד קובעת הפסיקה שאת הפרסום יש לבחון במובן
הטבעי והרגיל של המילים. ראה ספרו של המלומד א' שנהר [דיני לשון
הרע, נבו, תשנ"ז (להלן: "שנהר")].
"...לפיכך אין לפרש את הפרסום 'בדרך בה היו בוחנים
מסמך משפטי ומנתחים תוכנו'. בעבר נפסק, כי אין לנסות ולפרש את
הפרסום במגמה להחמיר עם המפרסם או בדרך שתקל עמו. אולם בפסיקה
מאוחרת יותר נאמר, כי מתן משקל ראוי לחופש הביטוי מחייב "שלא לדקדק
בציציותיו של הפרסום הפוגע" (שם בעמ' 110).
22. בענייננו אין ספק שיש משום פגיעה בשמה הטוב
של התובעת. הדברים החמורים שייוחסו לה: מעשי טיוח, העדר טיפול
בהתנהגות אלימה, פיזית ומילולית, של תלמידים הנתונים לפיקוחה,
ניהול כושל, אטימות ביחסים עם התלמידים וההורים והגשת תלונות נגדה
במשטרה - כל אלה יש בכוחם לשים את התובעת מטרה לבוז וללעג בעיני
הבריות במובן ס' 1 (1) לחוק.
23. כמו כן אני קובע שפרסום העלון היה עלול לפגוע
במשרתה של התובעת במובן ס' 1(3) לחוק, והראיה שהוא אכן פגע, ובשלו
היא לא שבה לנהל את בית הספר. הטלת הדופי המתוארת בעלון במקצועיותה
של בן-דוד כמנהלת בית הספר היא פגיעה במשרתה ובמשלח ידה ולכן מהווה
לשון הרע. אזכיר שזאת הייתה כוונת העלון, וחלק מהנתבעים הודו
במפורש שהעלון נועד למנוע את שובה של בן-דוד לניהול בית הספר.
הדברים עולים גם מהאמור בעמ' 2 בעלון, במסגרת שכותרתה "פנייה אישית
להורים":
"אנו פונים אליכם ההורים להתגייס למאמץ המשותף נגד
חזרתה של יפה בן-דוד לנהל את בית ספרנו, להצטרף ולקחת אחריות זה
בנפשנו עתיד ילדנו".
24. לעניין לשון הרע בגין פגיעה במשרה ובמשלח יד
ראה ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ ואח' תק-על
כרך 92 (2) 522; ע"א 323/60 בר שירה נ' סופר פד"י יד 2231, 2232;
וע"פ 279/63 בלאן נ' נובוגרודצקי פד"י יח(2) 427,432.
25. אם לא די בדברים שנאמרו בכתבה יש במכתבים,
בתמונה, ובסיפור ה'מיני אונס' כדי לקיים את יסודות לשון הרע
כהגדרתו בחוק. אין ספק שבכוח הדברים שפורסמו לפגוע בפרנסתה ובמשלח
ידה של בן-דוד. כל אחד מהפרסומים הנ"ל מעלה תמונה של הזנחה רשלנות
וניהול כושל ויש בו כדי לבזות ולהשפיל.
26. משקבעתי כי פרסום העלון מהווה לשון הרע, יש
לבחון האם הרימה התובעת את הנטל והוכיחה לגבי כל אחד מהנתבעים
בנפרד את יסודות לשון הרע.
אחריות הנתבעים
הכותבים
27. מי כתב את מכתבי ההורים ואת הכתבה ומי מסר
לכותבים את הסיפור על ה'מיני אונס'?
א. צור פרידמן, נתבע מס' 2, הודה בכתיבת המכתב
שהתפרסם בעלון בחתימה 'צור'. הוא עשה זאת אחרי שנתבקש לכתוב מכתב,
אך לא סיפר מי ביקשו לכתוב ולא זכר למי נתן אותו. הנתבע הכחיש כי
ידע שהמכתב אמור להתפרסם, ואמר כי חשב שאולי הוא יחולק כחוות דעת.
כידוע, אין כל חשיבות אם המכתב נועד להתפרסם כחוות דעת או בעלון.
כדי שתקום עוולה אזרחית של פרסום בכתב די שהדברים הופצו ליותר מאדם
אחד זולת הנפגע (פרו' II
עמ' 20, 22-23).
ב. יהודה כהן, נתבע מס' 7, העלה את מקרה ה'מיני
אונס' בשלוש ישיבות שונות שהתקיימו ביוני 99, ואף אמר בהן שהמקרה
טויח על ידי בן-דוד (פרו' II
עמ' 25, 30).
ג. נעמה דובינסקי, נתבעת מס' 9, הודתה שכתבה
את המכתב על פינות ההפעלה שפורסם בעלון. היא לא הכחישה שלא קראה את
העלון או שלא הייתה מודעת לתוכנו (פרו' II
עמ' 173).
ד. מירה צדקא, נתבעת מס' 10, הודתה שכתבה את
"מכתבה של אם שבנה נפגע מאלימות בבית הספר", ושנתנה את התמונה
שפורסמה בעלון להמחשת חומרת המקרה (פרו' II
עמ' 152-153).
ה. אתי אבידן הודתה שכתבה את "מקרה הרטאלין".
לטענתה, היא הניחה את המכתב באחת הפגישות של ועד הפעולה על השולחן
ומישהו (ששמו אינו ידוע לה) לקח את המכתב (פרו'
II עמ' 246).
ו. מלי מזור הודתה שכתבה את "מקרה שבירת
השיניים" ושלחה אותו למנהל המחוז. בתחילה טענה כי לא נתנה את המכתב
לפרסום בעלון, אך לאחר מכן העידה כי אינה זוכרת למי נתנה אותו
(פרו' III עמ'
68-69).
ז. נחשון בראשי, נתבע מס' 14, הוא אבי הנערה
נשוא הסיפור המתואר בכתבה. הוא העיד כי אינו זוכר אם פנה לעיתון
לספר את סיפורו, אך ייתכן שעשה זאת. מדברי הנתבע ומהגיון הדברים
ברור כי הוא היה המקור לסיפור, והוא שעבירו לעיתון ולמי שערך את
העלון (פרו' II עמ'
109, 111).
מפרסמי העלון
28. כל הנתבעים בתיק הכחישו שהם פרסמו את העלון.
כולם העידו כי אינם יודעים מיהו המפרסם האלמוני שערך, הכין והביא
את העלון לדפוס. מכוח טענה גורפת זאת ביקשני ב"כ התובעת לקבוע כי
כל הנתבעים נושאים באחריות לפרסום העלון, הואיל וסירובם לגלות מיהו
יוזם העלון מהווה ראיה נסיבתית לכך שהם האחראים לתוכנו, לפרסומו
ולהפצתו [ראה בעניין זה פסק הדין בת"א 78285/96 אפרים חירם נ' דר'
יקותיאל שרעבי (לא פורסם)].
29. אני דוחה את טענת ב"כ התובעת. גם אם ייתכן
שבין הנתבעים יש מי שיודע את זהות המפרסם, וגם אם ייתכן שאחד
הנתבעים הוא עצמו המפרסם, אינני רשאי להטיל דופי בכלל הנתבעים. כל
עוד קיימת אפשרות שמישהו מן הנתבעים אינו יודע את זהות המפרסם,
עליי להבדיל בין צדיק לרשע ולהימנע מעיוות דין של עונש קולקטיבי,
כטענתם של משה ואהרון: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (במדבר
טז, כב).
30. זאת ועוד, ייתכן בהחלט שחלק מהנתבעים גילו
ששמם שורבב כחברי ועד הפעולה רק לאחר שהגיע העלון לידיהם, כן ייתכן
שהם לא ידעו מלכתחילה מה עומד להתפרסם בעלון או ששמם יופיע בו.
הנחָתי זו מתבססת על אופן ההיווצרות של הוועד ושל רשימת השמות של
החברים בו. ועד הפעולה קם כהתארגנות ספונטאנית ובלתי פורמאלית של
מספר הורים שראו לנכון לתת כתף כדי לשפר את פני הדברים בבית הספר
מתוך דאגה כנה לשלום ילדיהם [ראה עדותו של זאב נאמן (פרו'
II עמ' 71), עדות צור
פרידמן (פרו' II
עמ' 12) ועדותה של רחל בנימיני (פרו' III
עמ' 165)]. שמות אנשי ועד הפעולה נלקחו מפרוטוקול ישיבה שהתקיימה
ביום 16/6/99 [(ראה עדותו של אריה זקן, (פרו'
II עמ' 194)]. במהלך
ההתארגנות והפגישות אלה סיפרו האנשים סיפורים שונים על הנעשה בבית
הספר, אך אז לא דובר על הכנת עלון, ואין כל עדות או טענה כי כל
הנתבעים ידעו שעומד להתפרסם עלון. הדעת נותנת שהעלון נערך והוכן
בידי יחיד או בידי קבוצה מצומצמת מקרב ועד הפעולה. העורך או
העורכים ליקטו את הדברים שנאמרו בפגישות השונות וכתבו על פיהם את
הכתבה, ואחר כך ביקשו מההורים להביא מכתבים בנושא וצירפו אותם
לכתבה. את כל החומר הזה הביאו לדפוס, לא בהכרח בשיתוף האחרים.
מחלקי העלונים
31. לאחר שהודפס העלון נקראו מספר אנשים לחלקו,
איש-איש ברחוב שבו הוא גר [ראה עדויות ישעיהו אלה (פרו'
III עמ' 207), ורד גרובט
(פרו' III עמ' 86),
אביבה כהן (פרו' II
עמ' 198), דליה סתיו (פרו' II
עמ' 258), רפאל קרביאן (פרו' II
עמ' 88), נורית פוש (פרו' II
עמ' 225), אמנון דגן (פרו' III
עמ' 134)].
חברי ועד הפעולה שלא הסתפקו בנוכחות בפגישות אלא
התנדבו להפיץ את העלון ידעו ששמם מופיע בו כחברי ועד הפעולה
ושהעלון נחזה לצאת לאור מטעמם ובשמם, ולכן הם בבחינת מפרסמים לכל
דבר עניין.
32. לא זו אף זאת, גם אם יבוא מי ויערער על דעתי
שבהפצת העלון לבתי התושבים היו מחלקי העלון בבחינת מפרסמים, אין כל
ספק שיש לראות בפעולתם זו סיוע למפרסם, ולכן גם הם נושאים יחד
ולחוד באחריות לפרסום. וראה בעניין זה שנהר עמ' 96, שם נאמר
כדלקמן:
"האחראי העיקרי לפרסום הוא המפרסם, היינו מי שגרם
בעצמו לעשיית ה"פרסום". נוסף על המפרסם עשויים לשאת באחריות אזרחית
לפרסום גם אחרים. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה
האזרחית של פרסום לשון הרע, בין היתר, את הוראות פקודת הנזיקין
הדנות באחריות שילוחית. לפיכך עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום
גם המסייע למפרסם, המייעץ, המפתה...אחריותם של כל אלה תחול כאמור
ביחד ולחוד".
33. ב"כ התובעת טוען כי מחלקי העלון עונים להגדרת
'מפיץ' כמשמעותו בס' 12 לחוק. משהטלתי את האחריות על מחלקי העלון
כמפרסמים או כמסייעים למפרסם אינני צריך לדון בשאלה אם הם גם
מפיצים כהגדרת ס' 12 לחוק. עם זאת, אומר שהמלומד שנהר, בהתייחסו
לסעיף 12, כתב שהאחריות על בעל הדפוס, על המוכר ועל המפיץ חלה על
מפיצי שנתונים, רבעונים ודו-ירחונים. ומבלי לקבוע מסמרות, ספק אם
ניתן לראות במחלקי העלון מפיצים לעניין ס' 12 לחוק.
34. להלן רשימת הנתבעים שניתן לקבוע לגביהם
שחילקו את העלון:
א. ענת עיני, נתבעת מס' 4, השיבה בתצהיר
תשובותיה כי הפיצה את העלון למספר משפחות ברחוב האתרוג (ת/9).
בחקירה הנגדית חזרה בה מהצהרתה וטענה כי בעצם היה זה בעלה שהפיץ את
העלונים (פרו' II
עמ' 72). הנתבעת טענה כי היא לא ראתה את העלון, ולא ידעה שהיא
רשומה בו (פרו' II
עמ' 75), ורק במהלך הדיון נודע לה כי שמה שורבב לרשימת ועד הפעולה.
אני דוחה את טענת הנתבעת שלא ידעה ששמה מופיע
בשמות ועד הפעולה עד למועד הדיון. עדותה עומדת בסתירה גמורה לאמור
בתצהיר עדותה ובתצהיר תשובותיה לשאלון וגילוי מסמכים. אני מאמץ את
הצהרתה הראשונה וקובע כי העדה חילקה את העלון, הייתה מודעת לתוכנו,
וידעה ששמה מופיע בין חברי ועד הפעולה.
ב. יהודה כהן, נתבע מס' 7, הודה שהפיץ את העלון
ברחוב הגיא בגבעת זאב. הוא לא הכחיש שידע את האמור בתוכן העלון ולא
הסתייג גם מסיפור ה'מיני אונס' שסיפר וצוטט בעלון (פרו'
III עמ' 21 38).
ג. נעמה דובינסקי, נתבעת מס' 9, הצהירה כי לא
השתתפה בעריכה, בהכנה או בהפצה של העלון, אך בחקירה הנגדית היא
הודתה כי הפיצה עשרה עותקים של העלון ברח' לבונה בגבעת זאב (פרו
II עמ' 169).
ד. מירה צדקא, נתבעת מס' 10, הצהירה בתשובתה
לשאלון (ת/5) כי אינה זוכרת האם הפיצה את העלון. בחקירה הנגדית
הייתה נחושה יותר ואמרה שלא הפיצה, וכי היה בלבול בתצהיר התשובות
לשאלון. אני דוחה את עדותה וקובע כי שוכנעתי שהנתבעת היא מפרסמת או
מסייעת לפרסום, כהגדרת החוק, שכן היא הודתה שצירפה את התמונה ואת
המכתב שהתפרסמו בעלון (פרו' II
עמ' 153), ודי בכך כדי לראותה כמפרסמת.
ה. ורד גורבט, נתבעת מס' 11, העידה בחקירתה
הנגדית שהפיצה את העלון ולא הכחישה שידעה את תוכנו (פרו'
III עמ' 86).
ו. אביבה כהן, נתבעת מס' 13, העידה בחקירתה
הנגדית כי נתנה את העלון למספר אנשים והודתה כי שמה מופיע בוועד
הפעולה (פרו' II
עמ' 198, 201).
ז. רפאל קרביאן, נתבע מס' 16, הודה שקיבל מספר
עלונים לביתו וחילק אותם. הוא גם הודה בתצהירו כי מסר את הכתבה
שהתפרסמה בעלון (פרו' II
עמ' 90).
ח. נורית פוש, נתבעת מס' 17, הודתה שחילקה את
העלון באקראי ברחוב שלה ושהייתה חברה בוועד הפעולה, ולא הכחישה
שידעה את הכתוב בעלון (פרו' II
עמ' 223, 225).
ט. ישעיהו אלה, נתבע מס' 18, כשנשאל בתצהיר
התשובות לשאלון (ת/13) "למי חילק את העלון והיכן", ענה במילים: "לא
זוכר, האתרוג". מהתשובה ברור שאולי אינו זוכר למי חילק את העלון,
אך זכור לו כי חילק ברחוב האתרוג. בחקירתו הנגדית הוא התנער מהאמור
בתצהיר ואמר כי "זה משהו שנפל בין הכיסאות".
אני דוחה את עדותו שאינו זוכר אם הפיץ את העלון אם
לאו. התשובה "ברח' האתרוג" לא השתרבבה בטעות, והדברים ברורים
ונהירים. לכן אני קובע שהנתבע הפיץ את העלון (פרו'
III עמ' 207).
י. אמנון דגן, נתבע מס' 22, הצהיר בתשובה
לשאלון (ת/11) שחילק את העלון ברחוב עופרה. הוא גם הודה שקרא את
העלון, וכי הוא שלם עם הופעת שמו בין חברי ועד הפעולה (פרו'
III עמ' 127-128). בחקירתו
הנגדית טען כי הסכים לקבל את העלונים להפצה (פרו'
III עמ' 134), וכי אייל
סתיו הביא לביתו חבילה של העלונים (פרו'
III עמ' 124), ולאחר מכן הם נלקחו מביתו
(פרו'IIIעמ' 125).
מעדות זו עולה באופן ברור כי הנתבע היה שותף להפצת העלון.
יא. ארז אברהם, נתבע מס' 24, אמר בתצהיר כי לא
השתתף בחלוקת העלון. לעומת זאת, בתצהיר התשובות לשאלון (ת/1) ענה:
"לא זוכר", ובתשובה לשאלה בחקירה הנגדית "מי חילק את העלון?" אמר
כי אולי חילק, והודה כי מספר העתקים של העלון הגיעו לביתו (פרו'
II עמ' 51).
לאור האמור, אני קובע שהנתבע חילק את העלון.
יב. יוסי בר, נתבע מס' 27, העיד בחקירה הנגדית
ובתצהיר התשובות לשאלון (ת/8) כי לא חילק את העלון (פרו'
III עמ' 5). עדותו נסתרה
על ידי העדה ענת כהן, כשהעידה שהנתבע הגיע לביתה עם עצומה ועלון
(פרו' Iעמ' 40 ).
הנתבע הודה כי היה בביתה של ענת כהן, אך לדבריו לא נתן לה את העלון
( פרו' III עמ' 3).
כיוון שלנתבע עניין להרחיק את עצמו מהמיוחס, ומולו
נמצאת עדות של ענת כהן שאין לה כל מניע להרחיק או לקרב את הנתבע
למיוחס לו בכתב התביעה, אני מעדיף את עדותה וקובע שהנתבע נטל חלק
בהפצת העלון. אדגיש, שהנתבע לא סיפק הסבר חלופי להגעתו לביתה של
ענת כהן במועד הפצת העלון.
יג. דליה סתיו, נתבעת מס' 15, סיפרה בחקירתה
הנגדית שלא חילקה את העלון (פרו' II
עמ' 256), ואילו בתצהירה לא אמרה זאת (פרו'IIעמ'
257). לטענתה, היא לא הפיצה את העלון, אלא קיבלה ערימת עלונים
ובעלה חילקם (פרו' II 258).
בלי לקבוע מסמרות אם הנתבעת חילקה בעצמה את העלון
אם לאו, די לי בהודאתה שביתה שימש מוקד שאליו הגיעו עלונים להפצה
ושבעלה הגר עמה חילק את העלון, כדי לקבוע כי קמה חזקה שהנתבעת ידעה
והסכימה לחלוקת העלון, ויש לראותה כמפרסמת או לפחות כמסייעת
לפרסום. אני דוחה את טענת הנתבעת כי אף שהשתתפה בפגישות (פרו'
II עמ' 259) והייתה
פעילה בפעילויות של ועד הפעולה, היא לא ידעה או לא יכלה לדעת שבעלה
חילק את העלונים (פרו' II
עמ' 264).
יד. רחל בנימין, נתבעת מס' 5, הצהירה בעדותה
שלא השתתפה בהכנת העלון. אמנם בתצהיר תשובותיה לשאלון (ת/12),
כשנשאלה על הפצת העלון השיבה "לא זוכרת", אך זיכרונה "התחזק" בשלב
החקירה הנגדית, שבה העידה כי כיום היא יודעת בוודאות שלא הפיצה את
העלון (פרו' III
עמ' 160), ורק בשלב תצהיר תשובות לשאלון לא זכרה אם חילקה את העלון
אם לאו.
לא השתכנעתי מהכחשתה המאוחרת של הנתבעת, ואני קובע
כי היא חילקה את העלון.
הנוכחים בפגישות
35. ב"כ התובעת ביקש להטיל אחריות בלשון הרע על
כל הנתבעים בתיק מכוח נוכחותם באחת או יותר משלושת הפגישות שקיים
ועד הפעולה. דרישתו גורפת, וכוללת גם נתבעים שלא נשאו דברים
בפגישות האמורות. לשיטתו, הפגישות היו חלק מהמאבק למנוע את חזרת
התובעת לתפקידה, ולכן די בנוכחות בהן כדי להוות עוולת לשון הרע.
אני דוחה את הטענה, שכן הנתבעים שנכחו בפגישות לא
ידעו מה עתיד לומר כל דובר, ומשנאמרו הדברים, הרי לא מפיהם יצאו,
ולכן אין לדונם לכף חובה. אין בהאזנה לדברי אחרים כדי לקיים את
יסודות לשון הרע.
אחריות בלשון הרע בהעדר התייצבות
36. שני נתבעים - דוד שבת, נתבע מס' 26, ומזל
גרשון, נתבעת מס' 20 - לא התייצבו ולא השמיעו גרסתם, אף שקיבלו
הודעה כדין על מועד הדיון. דוד שבת לא התייצב ולא הגיש תצהיר עדות
ואף לא נימק את שתיקתו. מזל גרשון לא התייצבה לדיון שנקבע לחקירתה
הנגדית, ובא כוחה טען כי אינה יכולה להתייצב משום שהיא עובדת.
שניהם מיוצגים על ידי עו"ד אבי סגל, המייצג את שאר הנתבעים, ושניהם
לא הגישו בקשה לדחות את מועד הדיון, טעמיהם עמם.
נוכח האמור לעיל אני קובע, בהתאם לתקנה 157(2)
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי התובעת הוכיחה את תביעתה
לעניין האחריות גם כלפי שני הנתבעים האלה.
סיכום ביניים
37. האחראים בעבירת לשון הרע בשל אמירותיהם בכתב
ובע"פ הם הנתבעים צור פרידמן, יהודה כהן, נעמה דובינסקי, מירה צדקא
ונחשון בראשי, ושתיים נוספות שאינן נתבעות, אתי אבידן ומלי מזור.
38. האחראים בעבירת לשון הרע בשל היותם מפרסמים
או מסייעים לפרסום מכוח ציון שמם כחברי ועד הפעולה ומכוח חלוקת
העלון הם עינת עיני, יהודה כהן, נעמה דובינסקי, מירה צדקא, ורד
גרובט, אביבה כהן, רפאל קרביאן, נורית פוש, ישעיהו אלה, אמנון דגן,
ארז אברהם, יוסי בר, דליה סתיו ורחל בנימין. לרשימה זו מתווספים,
בהעדר ראיות אחרות, מזל גרשון ודוד שבת שלא התייצבו לדיון.
39. לגבי תשעה נתבעים לא הוכח כי הם פרסמו את
העלון או סייעו לפרסמו, ואלה הם:
א. זאב נאמן, נתבע מס' 1, הצהיר כי אינו יודע
מי הדפיס או הפיץ את העלון וכי לא השתתף בהכנתו. בחקירתו הנגדית
העיד כי לא ידע ששמו מופיע בוועד הפעולה וכי לא הפיץ את העלון
(פרו' II עמ' 71,
74). לא הובאה כל ראיה לסתור את גרסתו.
ב. חנה לוי, נתבעת מס' 3, הצהירה כי לא השתתפה
בהכנת העלון ולא ראתה אותו אלא לאחר זמן רב (פרו
III עמ' 115- 116).
ג. חנה בנבנישיתי, נתבעת מס' 6, הצהירה כי לא
השתתפה בהכנת העלון. בחקירתה הנגדית העידה כי קראה את העלון וחתמה
על עצומה, אך לאחר מכן - בעזרתם "הנדיבה" של קהל הנוכחים באולם,
שבהם היו גם חלק מהנתבעים, החלה לטעון כי אינה זוכרת מי הביא לה את
העלון הביתה, אינה זוכרת מי נכח בפגישות שהתקיימו אצל אתי דגן, ומי
כתב מכתב התנצלות לבן דוד. למרות חוסר האמינות של הנתבעת אינני
יכול לקבוע כי נטלה חלק פעיל בפרסום העלון ובחלוקתו, וזאת כיוון
שלא נסתרה אמירתה שהיא לא חילקה את העלון (פרו'
III עמ' 102, 110).
ד. אריה זקן, נתבע מס' 8, העיד כי לא השתתף
בהכנת העלון ובהפצתו. אמנם אישר שראה שחילקו את העלון, אך הוא לא
קרא אותו מעולם (פרו' II
עמ' 191).
ה. יוסי חסון, נתבע מס' 19, שלח מכתב לבן-דוד
ובו טען כי אינו שייך לכל העניין. גם אם אניח שאולי המכתב נשלח בשל
הגשת התביעה, עליי לזקוף זאת לזכותו של הנתבע. בתצהירו ובחקירתו
הנגדית שב וטען הנתבע כי לא היה לו חלק בהכנת העלון, בעריכתו
ובהפצתו, ואני מקבל את גרסתו. במאמר מוסגר אעיר כי איני מקבל את
טענתו שהוא אדיש לעניין (פרו' III
עמ' 237). הצהרה זו איננה עולה בקנה אחד עם טענותיו בס' 13 לתצהירו
על כך שבן-דוד ניהלה ניהול כושל את בית הספר.
ו. אורלי אהרוני, נתבעת מס' 21, הצהירה כי לא
השתתפה בהכנת העלון. לטענתה, קיבלה את העלון לראשונה עם קבלת כתב
התביעה ומעולם לא קראה אותו (פרו' III
עמ' 171, 173, 177-178).
אמנם היא ציינה כי היא רואה את עצמה חלק מוועד
הפעולה ולא הסתייגה בחקירתה הנגדית מפרסום שמה בעלון, אולם יסוד
'הפרסום' בחוק הוא עניין שבעובדה, ולכן הסכמתה לפרסום בדיעבד, בשלב
ניהול התביעה, אינה מעלה ואינה מורידה. לפיכך, אני קובע שאין
לנתבעת חלק בפרסום העלון.
ז. משה סירקוביץ, נתבע מס' 23, הצהיר כי לא
השתתף בהכנת העלון ולא חילק אותו. הוא ראה ששמו מופיע בוועד הפעולה
רק לאחר שהעלון הגיע לידיו. הוא הודה כי היה חלק מוועד הפעולה, אך
ענה בשלילה לשאלות האם ידע שעומד להתפרסם עלון, האם ידע את תוכנו
והאם תרם לפרסומו (פרו' III
עמ' 191-192, 195).
ח. עינת אברג'יל, נתבעת מס' 25, הצהירה כי לא
השתתפה בהכנת העלון. היא העידה כי קיבלה אותו במקרה, והכחישה את
השתייכותה לוועד הפעולה. לטענתה, קיבלה את העלון רק לפני התביעה,
וכלל לא ידעה שהיא ברשימת ועד הפעולה (פרו'
II עמ' 206-207). אני קובע
שלא הוכח חלקה בפרסום העלון או בסיוע לפרסומו.
ט. ורדה עמדי, נתבעת מס' 12, הצהירה כי לא היה
לה חלק בהכנת העלון. העלון הגיע אליה דרך בן של חברתה, נורית פוש
(פרו' III עמ' 50,
54).
40. משקבעתי את חלקם של הנתבעים הנושאים באחריות
לפרסום לשון הרע אבחן להלן האם עומדת להם הגנה מבין ההגנות המנויות
בחוק.
הגנות
אמיתות הפרסום
41. סעיף 14 לחוק מעגן את הגנת אמת בפרסום
בקובעו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה
טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא
תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה
של ממש."
42. הגנת אמת בפרסום דורשת אפוא שני תנאים
מצטברים: הראשון ש"הדבר שפורסם היה אמת", השני "עניין לציבור".
43. אמיתות הפרסום מתקיימת כשיש זהות בין המציאות
האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום. נטל ההוכחה לזהות רובץ על פתחי
הטוען אותה, ובית המשפט עורך השוואה בין העובדות העולות מהפרסום
לבין המציאות העובדתית במועד הפרסום.
44. שאלת אמת בפרסום היא שאלה עובדתית, המוכרעת
במבחן אובייקטיבי. ההגנה לא תחול על פרסום שגוי, גם אם פעל המפרסם
בתום לב מתוך אמונה באמיתות הפרסום, וגם אם טעותו סבירה (ראה ע"א
723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד
כג(2) 87 וכן ראה שנהר החל מעמ' 215).
45. משהוכיח התובע שחלה עבירת פרסום לשון הרע,
עובר אל המפרסם הנטל להוכיח אמת בפרסום (ראה ע"א 326/69 אסא נ'
ליבנה ואח' פ"ד כג(2) 23, 25). אשר למידת ההוכחה הנדרשת, נקבע בע"א
670/79 78/80 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי וערעור שכנגד
פ"ד מא(2) 169, ובשנהר 247 כי כשנתבע מתבקש להתגונן בטענת 'אמת
דיברתי', הוא עשוי "להידרש להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס
מתאים לרצינות תוכן הדיבה". לכן, כשפרסום מייחס לנפגע האשמות
חמורות יש להביא ראיות משכנעות יותר מהנדרש במשפט אזרחי רגיל.
46. נבחן את כל אחד מהסיפורים שהתפרסמו, בכתבה
ובמכתבים, ונראה אם הוכח לגביהם כי הם דברי אמת המקימים הגנה מפני
תביעת לשון הרע.
התלונות במשטרה
47. בכתבה המרכזית נכתב כי היו הורים שהגישו
תלונות למשטרה נגד בן-דוד בשל המצב בבית הספר. מקור השמועה הוא
דבריו של צור פרדימן בישיבה מיום 21/6/99, כעולה מפרוטוקול הישיבה
שצורף לתצהיר של אילנה עופרי, ובדברי רפאל קרביאן בפגישה מיום
16/6/99.
48. צור פרידמן הצהיר כי התלונן במשטרה נגד
בן-דוד בשנים 97-98, ברם האישור אבד לו. לכן לא הביא אישור על הגשת
התלונה.
רפאל קרביאן הצהיר כי הגיש תלונה במשטרה בשנת 94,
ובחקירה הנגדית הוסיף וטען כי אחד ההורים השתלח בו בשל כך (פרו'
II עמ' 84). גם הוא
לא הביא אישור על הגשת התלונה.
קרביאן העיד שבשנת 95 התלונן על בן-דוד גם בפני
הגב' מירי ונט, מחזיקת תיק החינוך במועצה (פרו'
II עמ' 94). מתברר שבשנה
זו מירי ונט לא החזיקה כלל בתיק החינוך במועצה המקומית. הנתבע לא
הציג אישור על הגשת התלונה לגב' ונט ועל עוד חמישה מכתבים שלטענתו
שלח בנו לגורמים שונים, ובהם תלונות על הנעשה בבית הספר (פרו'
II עמ' 103). הגב'
ונט גם לא הוזמנה להעיד.
49. אני דוחה את גרסת הנתבעים כי הוגשו תלונות
במשטרה. תמוהה בעיניי שאישורים רבים כל כך על הגשת תלונות אבדו. אל
נשכח שמדובר בתלונות על אלימות כלפי קטינים, וחזקה על המשטרה שהיא
רושמת תלונות כאלה ושומרת אותן לצרכיה. לעומת זאת, ד"ר שי נחושתאי,
מנהל מחלקת החינוך בשנים 90-96, הצהיר כי מעולם לא הובאו לפניו
תלונות על בן-דוד. כיוון שלא הוכח כי הוגשו תלונות במשטרה, וכיוון
שבענייננו דרושה רמת הוכחה גבוהה, אני קובע כי לא עומדת לנתבעים
הגנת 'אמת דיברתי'.
הכתבה בעיתון
50. אין מחלוקת כי התלמידה שברה את אפה והלכה
הביתה לבד, מבלי שדווח להוריה. ההסבר שנתנה התובעת הוא שהאחראים
בבית הספר חשבו שהיא ספגה מכה קלה באפה. לטענת התובעת, שבירת האף
נגרמה כתוצאה מהיתקלות בקיר, ואפה של התלמידה זב דם, אך לאחר זמן
מה הדימום פסק. התלמידה נותרה בהשגחה כ-45 דקות בתום יום הלימודים
ונשלחה לביתה ללא ליווי כיוון שהבית נמצא בקרבת בית הספר והאם
עובדת כגננת בבית.
51. המחלוקת היא בשאלה האם התלמידה הייתה בבית
לבד, כמתואר בכתבה, מבלי שהוריה ידעו דבר וחצי דבר על האירוע, או
שהאחראים בבית הספר שלחו אותה הביתה בידיעה שאמה ממתינה לה שם.
52. אפילו אניח שגרסת התובעת נכונה, ושסברה שהאם
מחכה בבית (בניגוד לאמור בעיתון), הרי שמדובר בפרט לוואי הסוטה
ממצב הדברים כפי שהיה לאשורו ואין בו פגיעה של ממש, כדרישת הסיפא
של ס' 14 הקובעת:
"הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו
של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"
53. אני קובע אפוא שהכתבה בעיתון עומדת בתנאי של
אמת הפרסום. האמת היא שדובר בשבר שלא זכה לאבחון ולטיפול רפואי
כנדרש. הרשלנות הייתה בשליחת התלמידה לבדה לביתה, בהנחה שמצבה שפיר
ושאמה נמצאת בבית. המנהלת כשלה בכך שלא בדקה את הדברים לאשורם, לא
יצרה קשר עם הורי התלמידה ולא דאגה לליווי. לכן אני קובע שעומדת
לנתבעים הגנת 'אמת דיברתי'.
מקרה ה'מיני אונס'
54. פרסומו של יהודה כהן על מקרה ה'מיני אונס'
פרס כנפיים והותיר רושם עז על ההורים, והראיה לכך היא מספר העדים
(4) שזכרו את המקרה: סיריקוביץ משה (פרו'
III עמ' 189), ארז אברהם (פרו'
II עמ' 59), אורלי אהרוני
(פרו' III עמ' 174)
וענת כהן (פרו' II
עמ' 36). לפי הפרסום, התנהגות המנהלת הייתה חמורה מאוד, שכן סופר
כי במקום לטפל מיד בבעיה הקשה שהתעוררה היא טייחה את שאירע והתעלמה
מהמקרה. אולם בחקירה הנגדית העיד יהודה כהן כי למעשה איש לא סיפר
על המקרה למנהלת (פרו' III
עמ' 24). מכאן שלא הוכח כי המנהלת ידעה על המקרה והתעלמה ממנו.
מדברי העד גם לא ברור מדוע ייחס לה "טיוח" של הסיפור אם היא כלל לא
ידעה עליו ולא יכלה לדעת עליו.
"ש. כן, אני לא רואה בכל התצהיר שלך שאתה כותב
שאתה סיפרת על הדבר למנהלת.
ת. אני גם לא זוכר שסיפרתי, אז לכן השארתי את
זה במצב...
ש. כלומר יכול להיות שהמנהלת אף אחד לא סיפר
לה...
ת. גם מצב כזה יכול להיות, וגם מצב הפוך יכול
להיות"
ש. נכון. אבל כל זה לא הפריע לך להשתתף בשלוש
ישיבות.
ת. בוודאי שלא" (פרוט'
III עמ' 24).
55. משלא הוכח שהתובעת ידעה על מקרה ה'מיני
אונס', לא קמה הגנת אמת בפרסום למפרסמים. יתר על כן, לא הובאה כל
ראיה להוכחת קיומו של המקרה. אם אכן ראה יהודה את המקרה כחמור
ביותר, ואם הסיפור גרם ל"תפנית של מאה ושמונים מעלות" ביחסו
לבן-דוד, כפי שהוא טוען, מדוע לא פנה לגורם מקצועי בנידון? מדוע
המתין שלוש שנים מיום המקרה עד שסיפר עליו? ומדוע כשכבר סיפר, עשה
זאת באוזני הורים של תלמידי בית הספר ולא בפני גורמי חינוך, רווחה
או משטרה? הנתבע מנמק את האיחור בכך שניצל את ה"מומנטום" וסיפר את
הסיפור כשזה יכול לשאת פרי (פרו' III
עמ' 27). בעיניי זהו נימוק דחוק. שתיקתו כל השנים, העובדה שהאשים
את בן-דוד בטיוח כשידע שאינה יודעת כלל על הסיפור, והעדר ראיות
כלשהן לקיומו של האירוע, כל אלה מעלים את החשד לגבי כנות כוונותיו
ותום לבו, וספק רב אם האירוע כלל התרחש.
מכתב קרביאן
56. קרביאן מתאר במכתבו מצב של אלימות קשה במשך
שלוש שנים בבית הספר וזוועות שגרמו לו להחליט כי עדיף שבנו יישאר
מספר שבועות בבית. קרביאן גם יצר קשר עם ד"ר נחושתאי, התלונן בפני
מירי ונט ובמשטרה.
גם קרביאן לא הביא כל ראייה לטענותיו: אין מסמכים
רפואיים המתארים את האלימות הקשה שחווה בנו, אין אישורים מהמשטרה
על תלונה שהוגשה, מירי ונט לא הוזמנה להעיד על התלונות, וד"ר
נחושתאי, שהעיד מטעם התובעת, לא סיפר על תלונה של קרביאן בפניו.
כמו כן, לא הובאה כל ראיה שבנו נעדר מבית הספר תקופה ארוכה מבלי
שגורם כלשהו פנה אליו.
57. העובדה שהעד לא הציג כל ראיה לפניותיו הרבות
לגורמים השונים מביאה אותי למסקנה שלא עומדת הגנת 'אמת דברתי' על
הדברים האמורים במכתבו.
מכתב מלי מזור
58. מלי מזור מספרת במכתבה כי בנה נחשף לאלימות
בבית הספר, ולכן השאירה אותו בבית. כן נכתב כי באחת הפעמים שהיה
בבית הספר הוא נותר בכיתה ללא השגחה, ובמהלך משחק כדור נשברו שתיים
משיניו.
59. מלי מזור לא הביאה אישור רפואי על הפגיעה
בשיני בנה. לטענתה, היא השמידה את כל המסמכים (פרו'
III עמ' 60). היא הסבירה
כי לא הביאה את דוח הטיפול מהמרפאה שבה טופל בנה משום שלא ידעה
שמתנהל משפט, ומכל מקום, המרפאה - שאין היא יודעת היכן היא נמצאת -
נסגרה (פרו' IIIעמ'
64). לטענת מלי מזור, בנה לא פקד את ספסל הלימודים במשך עשרים יום
(פרו' III עמ' 65),
אך למרות זאת לא הגיע שום קצין ביקור סדיר לביתה, כמתחייב בנוהלי
משרד החינוך (פרו III
עמ' 65). לדבריה, היא פנתה למנהל המחוז רק שנתיים לאחר האירוע כי
"הדברים האלו לא היו הכי חשובים" (פרו' III
עמ' 70).
60. בנסיבות אלו אני קובע כי גם למכתבה לא עומדת
הגנת 'אמת דברתי'.
ריבוי מעשי אלימות בבית הספר
61. צור פרידמן תיאר מסכת עובדתית של "אירועים
בלתי פוסקים בבית הספר"; מלי מזור ציינה במכתבה שהמקרה שאירע לבנה
הוא "אחד מיני רבים"; במכתב קריבאן נכתב ש"האלימות והברדק היא נחלת
כולם"; בכתבה המרכזית נאמר כי ההורים "יודעים שהילדים נשלחו לבית
ספר שבו הם לא היו מוגנים פיזית ונפשית". האם היו אירועים בלתי
פוסקים של אלימות בבית הספר? האם הייתה בו אווירה קשה? - השאלות
האלה מתייחסות לעובדות, והן מצריכות הוכחה.
62. בניגוד לתיאורי הנתבעים, מורות שהיו בעבר
כפופות לבן-דוד שעבדו עמה והיום אינן חייבות לה דבר, ואנשי מערכת
החינוך האמונים על הפיקוח וכן עדים נוספים הציגו תמונה שונה בתכלית
על שהתרחש בבית הספר בעת ניהולה של בן-דוד:
א. ד"ר שי נחושתאי, מנהל מחלקת החינוך בגבעת
זאב בשנים 90-96, הצהיר כי לא זכור לו שהגיעה תלונה על בן-דוד בכל
שנות עבודתו. לטענתו, בבית הספר היה תלמיד אחד שנהג באלימות
מילולית, למרות הטיפול המסור, ולימים התברר כי הוא סבל מ'תסמונת
טורט', והוא הופנה ל'איתנים'. בשנת 94 נשלח מכתב למחלקת כוח אדם
במשרד החינוך על תפקודה הטוב של בן-דוד, ובבית הספר אף הונהגה
תכנית חיב"א (חיים בלי אלימות) במטרה לצמצם את האלימות. בן-דוד
הייתה המנהלת היחידה שהסכימה לקבל יוזמות חינוך חדשות, ובמבחני
המשוב (באש"י) ובמבחנים שנעשו באמצעות מכון סאלד זכה בית הספר
להישגים גבוהים.
אני חייב לציין כי הופתעתי והצטערתי לשמוע על
התנערותה של המערכת מלגבות את עובדיה מול התנכלות הורים כלפיהם.
ד"ר נחושתאי סיפר כי תופעה ידועה היא שמנהלים היוצאים לשבתון
מוצאים שהורי תלמידים מתנגדים לשובם, ומחשש שיבולע להם, יש מנהלים
שאינם מנצלים את זכותם לצאת לשבתון. על אף שהבעיה מוכרת וידועה אין
המערכת יוצאת כנגד ההורים אלא מעדיפה לעודד את המנהלים לקבל את
הדין ולפרוש לאחר השבתון, ובלבד שיישמר 'שקט תעשייתי'.
ב. מנהל המחוז הצהיר כי עד לאותה פגישה,
שהתקיימה ביוני 99, לא שמע מילה רעה על בן-דוד. להפך, בית הספר
הוצג כדוגמה ומופת, ושררה בו אווירה טובה. התלונות נחתו עליו "כרעם
ביום בהיר". בחקירתו הנגדית העיד כי לא היו דוחות שלילים על בן-דוד
(פרו' I עמ'
152-153, 155), וכל המכתבים עם התלונות החלו לזרום רק ביולי 99
(פרו' I עמ' 158).
הוא ציין כי במקביל למכתבי התלונות היו גם הורים שתמכו בבן-דוד.
ג. הלל מילגרם, מפקח מטעם משרד החינוך בשנים
91-96, נהג לבקר בבית הספר בקביעות לפחות פעמיים בשבוע, ולכל ביקור
הקדיש כחצי יום. התרשמותו הייתה חיובית ביותר, ולדבריו ניהלה
בן-דוד את בית הספר באופן יוצא מן הכלל. במקום שררה אווירה שקטה,
רגועה, נעימה, ללא אלימות, והישגי התלמידים היו טובים. אלמלא כן,
לא היה ממליץ להעניק לבן-דוד קביעות.
ד. בתיה פורתי, סגנית המנהלת, העידה כי בן-דוד
היא "שמורת טבע", שהקימה את בית הספר "מאפס". עד חודש יוני 99 היו
ההורים מרוצים, ואף היו הורים שנאבקו כדי שילדיהם ייכנסו לבית הספר
הזה. לא הייתה אלימות חריגה, בהשוואה לבתי ספר אחרים, דלתה של
בן-דוד הייתה פתוחה תמיד לכל הורה, גם ללא תיאום מראש. לאחר עזיבתה
לא נרשמה ירידה באלימות בבית הספר.
ה. מורות בית הספר - נירית דרעי, טובה פרישמן,
אתי שושן, סיגלית גריבה, אביבה שינפלד, אריאלה כהן, גלית נטף -
כולן העידו פה אחד כי בבית הספר לא הייתה אנרכיה, אווירה קשה או
אלימות ברמה חריגה. רמת האלימות לא ירדה לאחר עזיבת בן-דוד, וחלק
מהעדות אף אמרו כי רמת האלימות גברה לאחר עזיבת בן-דוד [ראה דברי
אריאלה כהן (פרו' I
בעמ' 138) ותצהירה של אילנה נבון, מזכירת בית הספר בשנת 91]. העדות
סיפרו שבן-דוד הייתה אכפתית, מתייחסת ומקשיבה לכל הורה ותלמיד.
העדות סיפרו כי בן-דוד נקטה יוזמות לקידום בית הספר והשקיעה מאמצים
רבים שהניבו הישגים טובים.
ו. הורים לתלמידי בית הספר, מוריס מויאל וגד
פואה, העידו כי האווירה בבית הספר הייתה טובה, האלימות לא הייתה
ברמה חריגה, ואם היו מקרים מעטים של אלימות הם טופלו בנחישות וביד
קשה. הם סיפרו כי בימי כהונתה של בן-דוד אורגנו סדנאות של מורים,
הורים ותלמידים בנושא אלימות.
63. לו היה שמץ של אמת בטענת האלימות ששררה בבית
הספר בעת ניהולה של התובעת, לו היה ביטחונם של ילדי בית הספר הפקר,
הייתי מצפה לראות דוחות רפואיים ומשטרתיים, תלונות חוזרות ונשנות,
משובים שליליים של האחראים ושל המפקחים וקיתונות של תלונות מפי
מורים והורים בזמן אמת. כמו כן, בידיעה שאווירה של ביטחון ושלווה
הם ערובה להצלחה לימודית, הייתי מצפה לשמוע על תוצאות נמוכות
במבחנים, בהשוואה לבתי ספר אחרים. העובדות מראות שכל אלו אינם
בנמצא. בכל שבע השנים שבהן ניהלה בן-דוד את בית הספר נרשמה תלונה
אנונימית אחת בלבד, כל שאר התלונות נצברו לאחר שבן-דוד עמדה לשוב -
רובן לא הוכחו, ואלו שנמצאו אמיתיות אין בתוכנן ובכמותן המעטה ללמד
שהמצב בבית הספר היה קיצוני כמתואר בעלון.
זאת ועוד, כמשקל נגד לטענות ההגנה עמדו עדויות של
גורמים מקצועיים אמינים, שהציגו תמונה חיובית ברורה.
64. נוכח האמור לעיל, אני קובע כי טענות האלימות
המופיעות בכתבה המרכזית ובמכתבי ההורים המפורטים לעיל אינן עומדות
במבחן 'אמת דיברתי'.
מכתב אתי דגן ומכתב נעמי דובינסקי
65. על שני מכתבים אלו, של אתי דגן ושל נעמי
דובינסקי, חלה הגנת 'אמת דיברתי'. בן-דוד הודתה כי היא חשפה לפני
הורים אחרים את העובדה שבנה של אתי דגן נוטל רטאלין, והביעה
התנצלותה על כך בפני אתי דגן. אשר לפינות ההפעלה, שנועדו לספק
עיסוק לילדים בהפסקות כדי להוריד את רמת האלימות, בן-דוד טענה כי
הן פעלו לזמן קצר בלבד בשל בעיות הבטיחות שנגרמו בעטיין. סגנית
המנהלת הצהירה כי היוזמות הוזנחו כיוון שהתלמידים לא רצו לשחק בהן.
השאלה, האם אותן פינות פעלו לזמן קצר או כלל לא, היא שולית ואינה
פוגמת באמיתות הפרסום.
מכתב מירה צדקא
66. במכתבה של מירה צדקא סופר כי ילדתה נפגעה
באופן מזעזע בתגרה, וכי היא נאלצה לחכות יומיים עד לפגישה עם
בן-דוד. לטענתה, אף שבן-דוד ראתה את חומרת הפגיעה, היא זלזלה
בתלונה בכך שנתנה לילד הפוגע "עבודה על עצי דקל".
67. בן-דוד טוענת כי לא ראתה את החבלה בבטנה של
הילדה (פרו' I עמ'
248). מירה צדקא לא הביאה כל מסמך רפואי על הטיפול שלכאורה ניתן
לבתה (פרו' II עמ'
162) או כל ראיה לכך שהתמונה שצירפה לעלון שייכת לאירוע המתואר. די
בכך כדי לקבוע כי מכתבה אינו מקים הגנת 'אמת דיברתי'. למסקנה זו
אני מגיע גם לאור העובדה שבמכתבה לעלון היא ציינה שעברו יומיים עד
שהצליחה להיפגש עם המנהלת, ואילו בתצהירה הודתה שהמנהלת הייתה אז
ביום חופש, וכלל לא ידעה על האירוע. אי ציון פרט זה במכתבה יוצר את
הרושם שביודעין ומתוך זלזול סירבה בן-דוד במשך יומיים להיפגש עמה,
דבר שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות.
מכתב הפנייה לפסיכולוג
68. המכתב איננו משויך לאיש מהנתבעים, ועל כן לא
ארחיב עליו את הדיבור. כל שיש לומר הוא כי אי הבאת האדם שכתב את
המכתב עומדת נגד הנתבעים שחילקו את העלון, והם נושאים באחריות לכל
האמור בו. העובדה הזאת מחזקת את הטענה שהאמור במכתב אינו נכון.
עניין ציבורי
69. אמיתות הפרסום לפי ס' 14 לחוק היא תנאי הכרחי
אך לא מספיק לצורך החלת הגנת 'אמת דיברתי'. כדי ליהנות מהגנה זו על
המפרסם להוכיח כי בפרסום היה עניין ציבורי.
70. ההכרעה בסוגיה מהו עניין ציבורי נתונה להחלטת
השופט, היושב בתוך עמו ומכיר את המוסכמות החברתיות הקיימות (שנהר
224). העניין לציבור גובר ככל שרבים יותר מושפעים מפרסום העובדות
והוא מותנה בכך שיש לציבור תועלת בידיעתו.
"ככל שעובדות האמת נוגעות לענייניו האינטימיים
יותר של הפרט, כך מתחזקת זכותו של הפרט למנוע את פרסומם, ולהיפך:
ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות
למנוע את הפרסום. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר
כוללים פגיעה בזולת...
המבחן קובע כי 'עניין ציבורי' המצדיק פגיעה
בפרטיות על ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם
גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (שנהר
עמ' 226, 227).
71. אין ספק שזכותם של ההורים לדעת את המתרחש
בבית הספר שבו לומדים ילדיהם, ועל כן פרסום על המתרחש בבית ספר
בגבעת זאב, שבו לומדים ילדים השייכים ללמעלה ממאתיים בתי אב, הוא
עניין ציבורי מן המעלה הראשונה.
72. הזכות לדעת האם בית הספר הוא מקום מוגן וכיצד
הוא מתנהל הוא עניין שיש תועלת בידיעתו לציבור גבעת זאב בכלל,
ולהורי התלמידים בפרט, והדברים ברורים וידועים ואין צורך להרחיב
בהם את הדיבור.
הגנות תום הלב
73. הגנת סעיף 16 לחוק קובעת את חזקת הראייתיות
לפרסום בתום לב ושלא בתום לב:
"(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת
הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן
נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא
בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין
באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני
הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה
משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
74. כיוון שהחזקות האמורות אינן פוטרות את בית
המשפט מהצורך לבחון את תום הלב המהותי הנדרש לצורך הגנות ס' 15
לחוק, ניתן ללמוד על טיבו של תום הלב, בין השאר, באמצעות היקש
מהחזקות שבסעיף 16 לחוק (שנהר בעמ' 255-256).
סעיף 16(ב) לחוק
75. אף אם אצא מנקודת הנחה שההורים שרק חילקו את
העלונים האמינו באמיתות דברי חבריהם, יש לבחון האם הם נקטו אמצעים
סבירים לאימות המידע טרם פרסומו, כנדרש בסעיף 16(ב)(2) לחוק.
אמצעים סבירים אלו משתנים ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות, והם נגזרים
מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם.
76. ההורים ששמעו את מקרי ה'מיני אונס', החבלה
והאלימות, קיבלו תמונה עגומה של הנעשה בבית הספר. הורים אלה, שלנגד
עיניהם עמד ביטחון היקר להם מכול, פעלו בלהט ובנחרצות, קיימו
פגישות והחתימו עצומות. אותם הורים היו צריכים להקדיש מעט מהלהט
הזה לבחינת הדברים לאשורם טרם הפצתם ברבים, היה עליהם לזכור כי
הפרסום נוגע לאדם ולשמו הטוב. הם היו אמורים להבין שכעוצמת ההאשמות
המוטחות וכחומרת הדברים כך תהיה חומרת התוצאה של מעשיהם. לכן היה
עליהם להשכיל ולנהוג במידת הזהירות הנדרשת לפני השימוש בכוחם הרב.
שגו ההורים בכך שאצו רצו לפרסם את העלון ברבים, במקום לבדוק תחילה
עם מורי בית הספר, עם סגנית המנהלת ועם אנשי מקצוע הנמצאים בבית
הספר ועיניהם לראות, האם אכן הדברים הם כצעקתה. כל אחד ואחד מהם
היה חייב לוודא שהפרסום נכון, כדי לא לפגוע לשוא בשמה הטוב של
המנהלת.
77. בפגישתם עם מנהל המחוז היה צפוי שאותם הורים
לא יסתפקו בהטחת הסיפורים ששמעו, אלא גם ישאלו אותו, כמי שאחראי על
בית הספר ועל המנהלת, האם שמע על מקרי האלימות והרשלנות והאם הובאו
לפניו תלונות כלשהן על בן-דוד במשך שבע השנים שניהלה את בית הספר.
78. עם כל אי הנעימות שבדבר, אותם הורים היו
צריכים לפנות גם לתובעת עצמה ולקבל את תגובתה לפני הפרסום. אמנם
אין ההורים בבחינת טריבונל שיפוטי, ואין כללי האתיקה העיתונאית חלה
עליהם, ודאי שאיש אינו מצפה מהם לשמוע ראיות, יבחנו את משקלן,
יאמתו אותן כנגד ראיות סותרות וכדומה. עם זאת, ברור שאין הם יכולים
לרחוץ בניקיון כפיהם בפרסמם שמועות לא בדוקות. להפיץ דברים רק משום
ש"כך אמר לי פלוני", בלי לבחון בכלים העומדים לרשותם האם יש בהם
אמת.
"מפרסם זהיר צריך לפנות בדרך כלל אל מי שעלול
להיפגע מהפרסום ולבקש את תגובתו. הימנעות מקבלת תגובת הנפגע עשויה
להחשב כאי נקיטת אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום, ולהקים
לתובע את חזקת העדר תום הלב"(שנהר בעמ' 271).
79. אני מצפה שהורים ינהגו באופן שקול ולא
בהתלהטות יצרים. לו היו עוצרים רגע ובוחנים את האירועים המדוּוחים,
ודאי היו שמים לב שהמכתבים והסיפורים הם על מעשים שהתרחשו שנתיים
ושלוש לפני כן, ושאין כל מסמך התומך בהם, די היה בכך כדי 'להדליק
נורה אדומה', כדי להוביל לשאלות: מה עלה בגורל התלונות במשטרה?
מדוע לא נעשה כלום במשך שנים? האם הגורמים המקצועיים יודעים על
המקרים האלה?
80. נוכח האמור, אני קובע כי מחלקי העלון לא נקטו
אמצעים סבירים לפני הפרסום כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו, כנדרש
בס' 16(ב)(2). מאחר שאין בעלון משום אמת, קמה חזקת העדר תום הלב.
סעיף 16(א)
81. למעלה מן הצורך, למרות קביעתי כי מתקיימות
נסיבות סעיף 16 (ב) לחוק, אבדוק גם את נסיבותיו של סעיף 16(א)
לחוק. לשם כך אבחן האם הפרסום בענייננו נופל בגדרה של אחת או יותר
מהחלופות המנויות בס' 15 לחוק, והאם הוא לא חרג מתחום הסבירות
הנדרשת באותן הנסיבות. החלופות שעליהן סמך ידיו בא-כוח הנתבעים
בכתב התביעה מנויות בסעיפים קטנים 15(2), 15(3), 15(4), 15(5),
15(7), 15(8), 15(11) לחוק, עם זאת, בשלב הסיכומים זנח חלק מההגנות
וטען להתקיימות הגנות סעיפים קטנים 15(2), 15(3), 15(4), 15(8)
בלבד.
הגנות ס' 15
82. הגנת ס' 15 תעמוד לנתבע בהתקיים שני תנאים
מצטברים: שהפרסום נעשה בתום לב, ושהפרסום נעשה באחת הנסיבות
המנויות בס' 15 לחוק. המבחן לקיום הנסיבות המנויות בס' 15 הנו מבחן
אובייקטיבי (שנהר בעמ' 251).
83. ס' 15 לחוק, המעגן את הגנות תום הלב, פותח
במילים אלה:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה
טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות
האלו..."
הגנת ס' 15(2)
84. "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום
הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"
85. טענת ההגנה האמורה כוללת ארבעה מרכיבים
מצטברים:
א. הייתה על המפרסם חובה לעשות פרסום. חובה זו
יכול שתהא חוקית, מוסרית או חברתית.
ב. החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום.
ג. החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום
המסוים המהווה את עילת ההליך.
ד. הפרסום נעשה בתום לב (ראה שנהר בעמ' 282).
א. חובה מוסרית או חברתית לפרסום
86. העובדה שאדם רשאי לפרסם מידע מסוים אינה
מעידה שהוא חייב לעשות כן (ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ פ"ד
ל(1) 589, 594,595). המקרים שבהם הוכרה חובה זו נבחנים על פי
המבחנים הבאים:
א. "לפחות רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר,
שהיו נמצאים במצבו של הנתבע היו חושבים זאת לחובתם במסיבות
המקרה...להעביר את הידיעה" וזאת על אף שמדובר ב"חובה שאין להשיג את
ביצוע באמצעים משפטיים בין אזרחיים או פליליים" (שנהר 283).
ב. מבחן נורמטיבי, שלפיו יסתמך בית המשפט על
השקפת עולמו הערכית.
ג. "...במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם
ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד
שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר
בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" (שם,שם).
87. כלל המבחנים שלעיל מביאים אותי למסקנה כי אף
אם הייתה חובה חברתית ומוסרית של חברי ועד הפעולה לפרסם את העלון
כדי להגן על ילדיהם מפני האלימות שלכאורה איימה עליהם, הרי שעיתוי
פרסום העלון משמיט את הקרקע מתחת טענת חובת הפרסום. העלון פורסם
בשלהי יוני 99, לאחר שהתקיימו ימים מספר קודם לכן פגישות עם
הגורמים האחראים (הפגישה הראשונה הייתה ביום 10/6/99, השנייה ביום
16/6/99, והשלישית ביום 21/6/99). ועד הפעולה התגבש, למעשה, רק
במחצית יוני 99, ופחות משבועיים לאחר מכן יצא העלון - בלי שהתקבלה
עמדת הגורמים האחראים, כגון מנהל המחוז, ובלי להמתין ולראות אם
שיחותיהם נשאו פרי. החיפזון בהוצאת העלון, ללא המתנה עד שתתקבלנה
החלטות במשרד החינוך, שולל את קיומה של חובה מוסרית לפרסום.
88. זאת ועוד, מנהל המחוז העיד כי לאחר הפגישה עם
ההורים, אף שחשב שאין צדק בדבריהם, הוא הסכים שלא להשיב את בן-דוד
כדי שיהיה "שקט תעשייתי". הנתבעים העידו כי הפגישה עם מנהל המחוז
הייתה באווירה טובה, וכי הם קיבלו תמיכה של ראש המועצה אשר הבטיח
להם כי התובעת לא תחזור בשום פנים ואופן לניהול בית הספר. הנתבעים
ידעו אפוא שבקשתם אינה נופלת על אוזניים ערלות, ושגם ראש המועצה,
שכוחו אינו מבוטל, תומך בהם. בנסיבות אלו היה מן הראוי להמתין
לתוצאות הפגישות טרם פרסום העלון.
ב. החובה חלה כלפי מי שאליו הופנה הפרסום
89. הפרקליטים המלומדים הפליגו בטענותיהם לעניין
היקף תפוצת העלון. ב"כ הנתבעים טען שהעלון הופץ רק בקרב הורי בית
הספר, כנגדו טוען ב"כ התובעת כי העלון הופץ גם בקרב תושבי גבעת זאב
שאינם מהורי בית הספר, ובכך הייתה הפצתו מעל המידה המותרת. לא
מצאתי טעם של ממש בפלוגתה זו: אף אם הופץ העלון בקרב מי שאינם
הורים לילדים בבית הספר הזה, אין בכך כדי לקבוע שהיקף הפרסום חרג
מהמידה הראויה. המתרחש בכותלי בית הספר הוא עניינה של כל הקהילה:
הוא נוגע למשפחות שילדיהם עתידים ללמוד בבית הספר, הוא נוגע
למשפחות שילדיהם הם החברים של תלמידי בית הספר, וכן הלאה במעגלים
קרובים יותר או פחות. הנעשה בבית הספר הוא עניינה של כל הקהילה,
באשר בית הספר הוא חלק עיקרי ומרכזי שלה.
ג. החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום
המהווה את עילת ההליך
90. חובה זו נוגעת לתוכן הפרסום (שנהר 282), והיא
מצריכה קשר הגיוני בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת. כל סרח
עודף שאינו רלוונטי לשם מילוי החובה אינו מוגן (ראה: שנהר 285, וכן
ע"א 30/51 צאנין ואח' נ חברת אשכול ענבים ש. ניברג ואח' פ"ד ח' (1)
515, 516 ). מעיון בעלון עולה שאין בו דברי השמצה גרידא, חסרי
תכלית ולשם השתלחות בלבד. הדברים שנאמרו בעלון הם אמנם דברי ביקורת
חריפה, לא מוצדקת וחסרת ביסוס על ניהולה של בן-דוד ועל המתרחש בבית
הספר, אך הם כולם מכוונים לקידום מטרת הפרסום, דהיינו להדיח את
בן-דוד מכהונתה.
ד. הפרסום נעשה בתום לב
91. שאלת תום הלב נדונה כבר לעיל, והוכח כי
הנתבעים פרסמו את העלון על בסיס לקטי מידע שלא נבדקו כדבעי וללא
נקיטת אמצעים סבירים לוודא את אמיתותם. בכך הם פעלו בניגוד לחובת
תום הלב בס' 15(2), המחייבת נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת מהימנות
המידע [ע"א 250/79 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה פ"ד כג(2)
135, 139].
אדגיש כי לציבור יש עניין בפרסום ידיעות אמת.
עובדה זו מטילה על המפרסם חובה לבדוק בסבירות שהפרסום אכן אמת הוא,
כדי לשרת נאמנה את הציבור ולהבטיח שלא לפגוע בכבודו של אדם.
92. מכל האמור עולה שלא הייתה חובה לפרסם את
העלון בעיתוי שפורסם, ומשפורסם הרי נעשה הדבר שלא בתום לב. לפיכך
אני קובע שלא עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק.
הגנת סעיף 15(3) לחוק
93. "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של
הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם
מעונין בו ענין אישי כשר"
94. גם הגנה זו כקודמתה מצריכה ארבעה תנאים
להתקיימותה:
א. עניין אישי כשר כלשהו אשר הגנתו הצדיקה את
עשיית הפרסום.
ב. תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו
עניין.
ג. הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם
מתחייבת מהוראת הסעיף.
ד. הפרסום נעשה בתום לב.
א. עניין אישי כשר
95. מניעת חזרתה של המנהלת לתפקידה כדי שבית הספר
לא ישוב, כטענת הנתבעים, להיות בוקה ומבולקה ולמען שמירת רמת
בטיחות ולימוד נאותה לילדיהם היא עניין אישי כשר למהדרין של
הנתבעים כהורים שילדיהם לומדים בבית הספר הזה (ע"א 831/86 מאור נ'
מיכאלי ואח' פ"ד מד(1) 762).
ב. תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו
עניין
96. תנאי זה מחייב כדלהלן:
"...שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק, מבחינה
הגיונית, להגנת העניין האישי הכשר 'מבחינת מהות הדברים שנתפרסמו'.
המבחן לקיומו של תנאי זה הוא מבחן הקשר ההגיוני, הקובע כי ההגנה
תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלבנטית להגנת העניין האישי הכשר"
(שנהר 296).
הנתבעים העידו כי מטרת פרסום העלון הייתה למנוע
מבן-דוד לשוב לנהל את בית הספר. העלון פורסם והופץ בגבעת זאב לפני
איסוף השמות בעצומה השנייה, מטרתו הייתה קניית דעת קהל ו"יצירת
מומנטום" שימנע את שובה של בן-דוד, והנאמר בו היה רלוונטי לעניין.
ג. הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם
מתחייבת מהוראת הסעיף
97. "...הפרסום חייב להיות מופנה רק לאותם אנשים,
אשר הפניית הפרסום אליהן אכן תשרת את עניינו האישי הכשר של המפרסם"
(שנהר 297).
משקבעתי לעיל שאין חריגה מהמידה הראויה בהפצת
העלון בקרב אנשי גבעת זאב, ושהיא משרתת את עניינם האישי של
הנתבעים, אין ספק שיכול שיהיה עניין לתושבי גבעת זאב להחליף את
מנהלת בית הספר אם יש בעיות בניהולו.
ד. הפרסום נעשה בתום לב
98. דרישת תום הלב, שהיא אינהרטית לביסוס ההגנה,
אינה מתקיימת במקרה דנן, כפי שקבעתי לעיל, שכן המפרסמים לא נקטו את
האמצעים הנדרשים כדי לוודא שהדברים שהם עומדים לפרסם נכונים (ראה
ע"א 211/82 נאנס נ' פלורו פ"ד מ(1) 210, 217-216). למותר לציין כי
הגנה זו איננה עומדת לכותבי המכתבים, שהוכח לגביהם שאין בהם אמת
בפרסום.
הגנת ס' 15 (4) לחוק
99. "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע
בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין
ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם
נתגלו באותה התנהגות"
100. השאלה האם מדובר בתיאור עובדתי או בהבעת
דעה גרידא היא עובדתית-משפטית, והיא נבחנת על פי השכל הישר וכללי
ההיגיון, תוך הדגשת האופן שבו האמור בכתבה נתפס בעיני הקורא הסביר
(ראהע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו בעמ' 55).
101. לעניין ההבחנה בין עובדה לדעה ראה שנהר
309:
"חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות
לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות
האובייקטיבית. פרסום של דעה לעומת זאת, משקף הלך מחשבתי
סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח" אשר אינם
יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה,
יצירה ספרותית... והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד
שתנוסח כדעה. דעות המתארות מציאות עובדתית נקראות בפסיקה 'מסקנות'.
102. בעלון כולו ובמכתבים השונים מופיעים
תיאורים של מקרי אלימות, חבלות ואף 'מיני אונס', ואלה הן עובדות.
עובדות אלה סותרות את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, שמכתבי ההורים
בעמ' 3 - ובפרט מכתבי צור וקריבאן - הם פרסומים של הבעת דעה גרידא.
103. מכתב קרביאן המתאר מציאות של אלימות
ושקרים המיוחסים לבן-דוד: "ובשקרים שלחה אותנו, ההורים, הביתה
לראות את בנינו מוכים חבולים ופצועים...הבן פשוט נשאר בבית ולא
הגיע לבית הספר שבועות שלמים" זאת אינה הבעת דעה.
104. גם מכתבו של צור מתאר עובדות האמורות לשקף
את המציאות האובייקטיבית בבית הספר: "חוסר שליטה, מרדף אחרי
אירועים בלתי פוסקים..". וכך גם מכתבה של מלי מזור, המתארת "מקרה
אחד מיני רבים", ומכתבה של מירה צדקא.
105. זאת ועוד, הגנת הבעת הדעה מותנית בכך
שלצידה יציין המפרסם את העובדות הנכונות שעליהן הוא מסתמך. אם לא
יעשה כן, הריהו נכשל בעבירת לשון הרע:
"אם מתברר שהעובדות אינן נכונות והן מהוות לשון
הרע, תקום לנפגע עילת תביעה טובה הן בגין העובדות והן בגין הבעת
הדעה האמורה להסתמך עליהן" (שנהר 316).
106. במקרה דנן העובדות כשלעצמן אינן נכונות
ומהוות לשון הרע, ולכן גם אם מכתבי ההורים הם דעה גרידא, לא קמה
הגנה על פי החוק.
הגנת ס' 15(8) לחוק
107. "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין
שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או
תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין
המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום
אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה"
108. הגנת ס' 15(8) לחוק חלה בשני מקרים:
א. הגשת התלונה נעשתה לאדם שהוא "הממונה על
הנפגע, מכוח דין או מכוח חוזה".
ב. התלונה הוגשה לרשות מוסמכת.
בשתי החלופות על תוכן התלונה לגעת בעניין שבו
הממונה או הרשות אמורים לקבל תלונות או בנושא שבו הם אמורים לחקור.
109. הפנייה למנהל המחוז או למחזיק תיק החינוך
במועצה, מר גבי פרץ, ולראש המועצה - גם אם אקבל את טענת הנתבעים,
שהפניות האלה הן פניות לממונה ולרשות מוסמכת, לא עומדת לנתבעים
הגנת ס' 15(8) משום שהתלונה בפני הממונה או הרשות המוסמכת צריכה
להיות מוגשת בתום לב (ע"א 382/58 פ.ש. נ' זיסו-ברנטל פ"ד יב 1732,
בעמ' 1734-1736), ואילו במקרה דנן מרכיב זה איננו מתקיים.
א. העובדה שהנתבעים פנו לגורמים השונים רק
שנתיים ושלוש לאחר האירועים, משהחל מאבק נגד שובה של בן-דוד להנהלת
בית הספר, מעידה על העדר תום לב. מטרת הפניות הייתה לתת תנופה
למאבק, מתוך רצון לנשל את בן-דוד ממשרתה, ולא כדי לדון לגופו של
עניין בבעיה [ע"א (תל-אביב-יפו) 1337/01 רשות הדואר ואח' נ' אגשם
יואב. תק-מח 2003(1), 1262, עמ' 1266]. ולראיה: דברי נתבע מס' 7,
יהודה כהן (פרו' III
עמ' 27), דברי ישעיהו אלה (פרו' III
בעמ' 220) ודברי העדה אתי אבידן (פרו' II
עמ' 246-247), שהודתה כי שלחה את המכתב על מקרה הרטאלין כדי
שבן-דוד לא תחזור לתפקידה.
ב. כוונה לפגוע בנשוא הפרסום יכולה שלא לשלול
את ההגנה ולא להשמיט את תום הלב, ובלבד שהמתלונן האמין באמיתות
הפרסום (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר פ"ד לו(2), 141 בעמ'
149-150). די לי אם אציין בנקודה זו כי מכתב הפנייה לפסיכולוג, שלא
הוכח מי עומד מאחוריו ואם הנאמר בו נכון, אינו מקיים את דרישת תום
הלב, וכך גם מכתבה של מירה צדקא, מהטעמים המפורטים לעיל.
110. התלונות במשטרה - ב"כ הנתבעים טוען להגשת
התלונות, ולשיטתו - אם הוגשו תלונות במשטרה הרי הן חוסות תחת הגנת
הסעיף. איני מקבל טענה זו: הגשת התלונות (אם הוגשו) אמנם חוסה תחת
הגנת הסעיף, אך פרסום ההגשה אינו חוסה.
לסיכום
111. בזמן שהותם בבית הספר זכאים תלמידים לצפות
לכך שהמקום יהיה מסביר פנים ובטוח. אין סיבה שתלמיד יחשוש ללכת
לבית הספר בשל התנאים השוררים בו, או בשל יחס לא הולם או בשל
אלימות. חובתם וזכותם של ההורים לעמוד על כך שאלה יהיו התנאים.
חובתה של מערכת החינוך לדאוג לקיומם של התנאים הנזכרים. עם זאת, יש
כללים גם למאבק למימוש התנאים, ואסור לו להיות שלוח רסן. מותר
להעביר ביקורת, חובה לפרסם דברים שעל הציבור לדעת, ובלבד שיהיו אלה
דברי אמת. אין להתיר פרסומים משתלחים, מבזים ופוגעים בכבודם של
העמלים על חינוך ילדנו, ולו מחמת העובדה שבכך יצא שכרנו בהפסדנו.
כדי להדגיש עד כמה מורכב תפקידה של מנהלת בית ספר
ועד כמה יש לבדוק את הדברים כשבאים לבקר את מעשיה די להעמיד זו מול
זו את טרונייתה של משפחת דגן על כך שבנה הוצא מהכיתה ואת התרעומת
של גיורא פוש על כי תלמידים מפריעים לא טופלו ולא הוצאו מהכיתה.
מהשוואה פשוטה ומקרית זו ניתן ללמוד שמה שמתאים להורה אחד אינו
מתאים בהכרח להורה אחר, והמנהלת צריכה להשביע את רצון כולם. אנו
רואים אפוא שהנתבעים נחפזו לחרוץ דין, בלי שהיה להם המידע הנכון
והמדוייק ואת הכישורים לעשות זאת, ולא נזהרו מלהיכשל בהוצאת לשון
הרע.
112. מפי יחידים יצאה בת קול, ובחיפזון, בלי
לבדוק ולבחון אם אמת בדבר, נפוצה שמועה על אלימות גואה ועל ניהול
כושל, עד שהפכה לקול קורא, המפרסם ברבים את קלונה של התובעת, על לא
עוול בכפה.
113 משפשטה חרושת השמועות נדם קולם של אלו
שידעו כי אין אמת בפרסום, כולל קולו של מנהל המחוז, שחפץ ב'שקט
תעשייתי', וקול סגנית המנהלת, שחששה פן יבולע לה אם תעמוד בפרץ.
התובעת נדונה לכף חובה על ידי ועד הפעולה ואחרים שעשו עמו יד אחת,
כגון מחזיק תיק החינוך וחבר מועצת גבעת זאב, מר גבי פרץ, אף החליט
שלא לשמוע את גרסתה והסתפק בשמיעת תלונות ההורים בלבד (פרו'
II עמ' 138). כך, בלי שאיש
יבדוק את אמיתות הדברים, חברו רבים להוציא דיבתה ושללו את משרתה.
הטיבה לתאר את הלך הרוח נתבעת מס' 6, חנה בנבנישתי:
"ש. לא הסתייגת מהדברים שכתובים שאת לא יודעת אם
הם נכונים או לא...
ת. אני סמכתי על זה שמישהו יחקור והוא יבדוק את
זה, לא מתפקידי לבדוק את אמיתות הדברים שכתובים בעיתון" (פרו'
III עמ' 105).
114. איש לא בדק אם הטענות נכונות, איש לא מצא
לנכון לשמוע מה יש לתובעת לומר להגנתה, מה ההסבר שלה. רבים התגייסו
לנהל מאבק תקיף, מהיר ונחוש לסילוקה מניהול בית הספר.
115. מכלל המפורט לעיל אני קובע כי פרסום העלון
מהווה לשון הרע, וכי לנתבעים לא עומדת הגנה של תום הלב. על כן אני
מחייב את הנתבעים צור פרידמן, עינת עיני, רחל בנימין, יהודה כהן,
נעמה דובינסקי, מירה צדקא, ורד גרובט, אביבה כהן, נחשון בראשי,
דליה סתיו, רפאל קרביאן, נורית פוש, ישעיהו אלה, מזל גרשון, אמנון
דגן, ארז אברהם, דוד שבת ויוסי בר - ביחד ולחוד - באחריות לפרסום
לשון הרע נגד התובעת.
116. התיק נקבע לקדם משפט, לתאום בירור שאלת
הנזק, ליום 3/4/06 בשעה 9:00.
117. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותזמנם
לישיבת קדם המשפט.
ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ו (14 בפברואר 2006),
בהעדר הצדדים.
♦ הדפסהעמוד זה ()
טווח עמודים
76577658765976607661766276637664766576667667766876697670767176727673767476757676767776787679768076817682
עד
76577658765976607661766276637664766576667667766876697670767176727673767476757676767776787679768076817682
טווח שגוי
הדפס סגור
עבור אל:
חוק איסור לשון הרע
, התשכ"ה-1965
חוק הגנת הפרטיות ,
התשמ"א-1981
חוק עוולות מסחריות,
התשנ"ט-1999
חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981
חוק הערבות ,
התשכ"ז-1967
חוק השכירות והשאילה
, התשל"א-1971
חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967
חוק עשיית עושר ולא במשפט,
התשל"ט 1979
חוק הרשויות המקומיות
(בחירות), התשכ"ה-19651
חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969
חוק התקשורת (בזק
ושידורים) (תיקון מס' 40), התשס"ח–2008
חוקים נוספים
100
99 98
97 96
95 94
93 92
91 90
89 88
87 86
85 84
83 82
81 80
79 78
77 76
75 74
73 72
71 70
69 68
67 66
65 64
63 62
61 60
|
