מאמרי משפט

דיני נזיקין

הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

הפיצויים הם סעד העיקרי בדיני הנזיקין. מטרתם היא להשיב את הניזוק, עד כמה שאפשר, למצב בו היה טרם ביצוע מעשה העוולה. אלא שלא תמיד ניתן לעמוד במטרה זאת, במיוחד כאשר מדובר בנזקי גוף. במקרה מסוג זה, יש לתת משמעות מעט שונה למטרה הכללית של "השבת המצב לקדמותו" ולהגיד כי הפיצויים נועדו לנסות ולדמות את מצבו של הניזוק למצב שהיה טרם ביצע העוולה. על אף המטרה הכללית של דיני הנזיקין, לעתים סוטים בתי המשפט ממטרה זאת, ופוסקים פיצויים שאינם נועדים להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. נבחן מקרים אלו. 

פיצויים נומינאליים = פיצויים נומינאליים הם פיצויים בסכום מינימלי, שבית המשפט פוסק לטובת התובע, על אף שלא נגרם לו כל נזק. פיצויים אלו ניתנים במשפט האנגלי, הן כדי להכיר בזכותו של הנפגע ובהפרתה על ידי הפוגע, והן כדי לאפשר את הטלת הוצאות המשפט על הנתבע. מטרות אלו אינן רלבנטיות במשפט הישראלי, שכן בית המשפט יכול להכיר בזכותו של הנפגע באמצעות צווים או פסק דין הצהרתי, וכמו כן יכול בית המשפט להטיל את הוצאות המשפט על הנתבע, גם מבלי לחייב אותו בפיצויים. נשאלת השאלה, האם יש מקום לפיצויים נומינאליים במשפט הישראלי: השופט ברנזון בפס"ד פרו  פרו ביסקויט (כפר סבא) בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח' סבור שכך הוא: "אין ספק שכדי לזכות בפיצויים ממשיים על נזק ממון מיוחד שסבל התובע, עליו לטעון את הנזק עם הפרטים הדרושים ולהוכיחו בדרכי הראיה המקובלים… במה דברים אמורים? בנזק ממון שסבל התובע. כדי לזכות בפיצויים נומינאליים אין צורך בכל זה. פיצויים כאלה ניתנים כדבר מובן מאליו עקב הפרת סימן מסחר… כי נזק ממון אינו מיסודותיה של תביעה כזאת". אלא שקשה לראות, כיצד גישה כזאת מתיישבת עם הוראות החוק בפקודת הנזיקין. סעיף 76 קובע, כי פיצויים יינתנו רק אם סבל התובע נזק. לכן סבור פרופ' ברק "בדיני הנזיקין", כי לא ניתן לפסוק פיצויים נומינאליים בישראל. הראיה היא, כי בנוסח האנגלי של פקודת הנזיקין השתמש המחוקק במונח COMENSATION (להבדיל מ – DAMAGES) כדי לאפשר פיצויים רק על נזק שנגרם למעשה. 

פיצויים עונשיים = לעתים מטיל בית המשפט על הנתבע לשלם פיצויים מעבר לסכום הנזק שהוכח, כדי להביע את מורת רוחו מהתנהגותו של המזיק. אלו הם פיצויים עונשיים, הקרויים גם "פיצויים לדוגמה". יש להבחין בין פיצויים עונשיים לבין פיצויים מוגברים. כאשר מדובר בפגיעה בשמו הטוב של האדם, למשל, הנזק לנפגע הוא נזק שאינו רכושי, ובית המשפט צריך להעריכו. כאשר התנהגותו של המזיק הגדילה את נזקו של הניזוק, הרי מדובר בפיצויים מוגברים, אך לא פיצויים עונשיים. פיצויים עונשיים הם תוספת שנדרש המזיק לשלם על הנזק המוגדר שנקבע. ביקורת רבה נמתחה באנגליה על הפיצויים המוגברים, ואכן בית הלורדים בפס"ד BARNARD ROOKS V. מ – 1964 קבע, כי באופן עקרוני אין מכירים בפיצויים לדוגמה, אך מכירים בהם בשלושה מקרים: כאשר המזיק הנו עובד מדינה הפועל בשרירות ובזדון; כאשר התנהגותו של המזיק נעשתה כדי להביא לעצמו טובת הנאה חומרית, שאינה נשללת ממנו על ידי הפיצויים הרגילים; וכאשר קיים חוק המסמיך במפורש הטלת פיצויים לדוגמה. פרופ' ברק סבור, כי אין מקום לפיצויים עונשיים במשפט הישראלי. גישתו נובעת הן מסעיף 76, המסמיך הטלת פיצויים על הנזק שנגרם לניזוק – ולא מעבר לכך, והן מסעיף 19 לפקודה, הדן בהשפעת מוות על עילת התביעה. בסעיף המקביל במשפט האנגלי, קיימת הוראה, כי אין לפסוק פיצויים לדוגמה לטובת עיזבונו של המנוח. מאחר שהוראה זאת אינה קיימת בישראל, לומד פרופ' ברק, כי לא קיימת בישראל האפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה. לעומת זאת, השופט עציוני בפס"ד פרידמן נ' סבל סבור, כי השמטת הוראה זאת מסעיף 19 הישראלי נועדה לאפשר לבתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים לטובתו של העיזבון. ואכן, בתי המשפט הכירו בסמכותם לפסוק פיצויים עונשיים. נראה, כי השופט קיסטר חולק על כך, אך למעשה אין דבריו מדויקים. בפס"ד מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל אומר השופט קיסטר: "כשלעצמי, לא הייתי גורס שיש סמכות כללית לבית המשפט {לפסוק פיצויים עונשיים} אך בהנחה שסמכות מעין זו קיימת במשפט האזרחי בישראל, הרי שהשימוש בה מוצדק רק בנזקים שאינם ממוניים, כגון נזקי גוף, פגיעה בכבוד או גרימת עגמת נפש לאדם… שהרי שם קשה להעריך את הנזק בכסף". למעשה, בדברים אלה מסכים השופט קיסטר כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוגברים (להבדיל מהסמכות לפסוק פיצויים עונשיים), אך על כך אין איש  חולק. (גם בפס"ד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי קובע השופט לוין, כי "אין חולקים על כך שבמקרה מתאים רשאי בית המשפט, במשפט ארצנו, לחייב נתבע בתשלום פיצויים עונשיים" גם השופט לוין מתייחס למעשה לפיצויים מוגברים, שכן המקרה שלפניו עניינו נזק בעקבות פרסום לשון הרע. כמו כן, לא מדייק השופט לוין בקביעתו, כי אין חולקים על כך שבית המשפט רשאי לפסוק פיצויים מוסכמים. למעשה, יש החולקים על כך).  כלומר בתי המשפט  פוסקים פיצויים עונשיים, ואי הם מחויבים לפסיקה האנגלית אשר צמצמה את רשימת המקרים בהם יינתנו פיצויים עונשיים. דוגמה מפורשת לסמכות פיצויים עונשיים מצויה בחוק הפטנטים בסעיף 183 (ג) אך זאת בהגבלה הפיצויים עד לכדי כפל פיצויים על בסיס עונשי. 

פיצויים לבוז = לעתים , כאשר התנהגותו של הניזוק היא כל כך מבישה, רשאי בית המשפט להראות לניזוק, כי הוא בז להתנהגותו זאת, ולכן להפחית משיעור הפיצויים שהוא פוסק לניזוק. בבריטניה קבע בית המשפט באנגליה, בניגוד לגישה שרווחה עד אז, כי בית המשפט לא יפסוק פיצויים לבוז, בשיעור הנמוך מסכום הפיצוי הממשי המגיע לניזוק. דהיינו, כאשר מדובר בנזק ממשי שנגרם לתובע, בית המשפט לא יפחית את שיעור הפיצויים גם אם התנהגותו ראויה לבוז שכן בכל מקרה הוא ראוי לפיצוי על מלוא הנזק שנגרם לו בפס"ד להריך נ' ונגלוביץ לאנגליה  - קיימת הסמכה מפורשת בחוק, בסעיף 65 לפקודת הנזיקין, להתחשב בהתנהגותו של הניזוק, ובגינה להפחית משיעור הפיצויים שצריך הנתבע לשלם.

פיצויים בגין נזקי רכוש

פיצויים בגין נזקי גוף

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים רכושיים

פיצויים בגין נזקי גוף – נזקים לא רכושיים

הפסיקה הכירה בכמה ראשי נזק שניתן לסווגם כנזקים לא רכושיים. הראשון הוא פיצויים בגין כאב וסבל. אמנם קשה להעריך לנזק מעין זה, אך הפסיקה משתדלת להתחשב במבחנים סובייקטיביים בקביעת שיעור הפיצוי. ראש נזק שני הוא פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים. ראש נזק נוסף הוא נזק של אובדן סיכויי החלמה. כלומר, מעשה עוולה שביצע המזיק גרם לניזוק לאבד מסיכויי החלמה שהיו לו. השופט ש' לוין בפס"ד קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח נתן פסק דין פורץ דרך ומחדש הלכה. במקרה זה דובר על חולה שעבר ניתוח באוזנו הימנית, ונגרם לו  ללא רשלנות שיתוק בעצב הפנים הימני. נזק זה התגלה באיחור, ובכך היה המעשה הרשלני. הניתוח השני שבוצע לתיקון המצב נכשל. נמצא, כי אלמלא האיחור הרשלני, היה לתובע סיכוי להחלים של 30% סיכוי שאבד לו בעקבות התרשלות הנתבע. בית המשפט המחוזי פסק לתובע פיצוי מלא, ואילו בית המשפט העליון פסק פיצוי בשיעור של 30% מהפיצוי המלא, בהתאם לאחוז ההחלמה אשר נשלל עקב רשלנות הנתבע. בית המשפט מדגיש, כי השאלה אם אמנם אבד סיכוי החלמה היא שאלה שיש להוכיח אותה במאזן ההסתברויות. כלומר יש לקבוע כי קיים סיכוי הגדול מ – 50% שאבדו סיכויי החלמה של 30%.

שאלה שלא הוכרעה סופית בפסיקה היא, האם להכיר בראש נזק נפרד של אובדן הנאות חיים . שאלה זאת עלתה, למשל בפס"ד עיזבון המנוח רוברט פרייליך נ' מדינת ישראל. במקרה זה היה המנוח מאושפז בבית חולים כשהוא מחוסר הכרה במשך 28 ימים. האם ניתן לפצות על אובדן הנאות החיים בתקופה שהיה מחוסר הכרה? – השופט ברק סבר כי יש לפצות על התקופה שהיה האדם מחוסר הכרה. אך הפיצוי אינו יהיה בחינת אב נזק נפרד של אובדן הנאות החיים כי אם פיצוי עבור קיצור תוחלת החיים. כלומר, לדעת ברק, הפיצוי על קיצור תוחלת חיים מיכל גם פיצוי עבור תקופה שאדם היה מחוסר הכרה. אלא שבמקרה הנדון, קוצרה תוחלת חייו של הניזוק  ב- 40 שנה. הפיצוי הנוסף הנדרש עבור 28 ימים בהם היה הניזוק מחוסר הכרה – הוא טיפה בים, ולכן נדחה הערעור. השופט שינבויים הסכים עם השופט ברק. השופטת נתניהו הסכימה עם התוצאה אך השאירה בצריך עיון את השאלה, האם יש מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן הנאות חיים במסגרת אב הנזק של אובדן תוחלת החיים. היא הייתה מוכנה להסכים עם התוצאה אליה הגיע השופט ברק, בשל היחס שבין 28 ימים של מחוסרות הכרה לבין 40 שנות קיצור תוחלת חיים. בית המשפט לא הכריע בעניין זאת בשאלה, האם ניתן לפצות אדם על אובדן הנאות החיים, כאשר לא קוצרה תוחלת החיים שלו, אלא הוא סובל סבל נורא בעקבות הפגיעה בו. במאמר שפרסם ברק על פיצויים בגין נזקי גוף, הביע ברק את דעתו, כי יש מקום להכיר בפיצוי בגין אובדן הנאות חיים כראש נזק נפרד. 

כיצד יחושב הנזק הלא רכושי? כיצד ניתן לאמוד את הנזק של אדם הסובל מכאבים? מספר שיקולים עומדים בפני בית המשפט. הראשון שבהם הוא גילו של הניזוק. אמנם בפס"ד שנער נ' חסן קבע השופט זיבלרג כי: "התשלום צרי להיות הכל באשר לכל. כי מקרה אחד הוא לכל יחידי החברה – כצעיר כזקן, כחזק כחלש, כחשוב וכנקלה הימנו". כלומר, לדעת השופט זילברג צריך להיות סכום אחד וקבוע שיינתן בכל מקרה נזק של קיצור תוחלת חיים. אך השופט ברנזון הביע דעה אחרת, לפיה יש לתת פיצוי גדול יותר לאדם צעיר מאשר לאדם זקן. מצד שני, גיל הניזוק עשוי להשפיע לכיוון הגדלת הסכום במקרה מתאים, שהרי בהתווסף המום מן הפגיעה אל תחלואי הגיל הטבעיים, עלול הוא להחמיר את סבלות הנפגע הנובעים מזקנותו. לעומת זאת, ייתכן כי גילו המתקדם של הנפגע גורר אחריו מצב חולני, הקיים אצלו עוד מלפני התביעה. מצב כזה מן ההכרח שיובא בחשבון בקביעת הפיצוי בגין כאב וסבל כגורם להקטנת הפיצוי. 

שיקול נוסף שנלקח בחשבון הוא חומרת הפגיעה ותוצאותיה. בקביעת חומרת הפגיעה מתחשב בית המשפט בטיפול הרפואי שהנפגע נזקק לו. בית המשפט מתחשב באשפוז בבית החולים ובניתוחים שנאלץ נפגע לעבור כגורם מחמיר המשמש שיקול להגדלת סכום הפיצויים. שיקול אחר שנלקח בחשבון, בקביעת סכום הפיצוי עבור כאב וסבל, הנו אבדן אברים ואבדן שימוש בחושים. שיקולים רלבנטיים נוספים הבאים בחשבון בתחום זה הם כיעור הנובע מתוצאות הפגיעה, אבדן הסיכויים להקים משפחה, אבדן סיכוייה של האישה להינשא, סבל נפשי הנובע מפגיעה גופנית, תגובות יתר נפשיות לפגיעות גופניות קלות המביאות למצב נוירוטי, וסבל נפשי בלי פגיעה גופנית.

על אף החישוב הסובייקטיבי שנערך בדרך לשם קביעת שיעור הפיצויים בגין נזק לא רכושי, קובעים חוק האחריות למוצרים פגומים וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים דרך של חישוב הנזק הלא רכושי. סעיף 4 (א) (3) לחוק הפיצויים קובע כי "הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון לא יעלו על מאה אלף לירות…". הוראה דומה קיימת גם בסעיף 5 (ב) לחוק האחריות למוצרים פגומים. דרך החישוב של הנזק הלא ממוני מצויה בסעיף 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו – 1976.

סעיף 2 (א) קובע את הכלל, לפיו יש לסכם שני סכומים על מנת להגיע לסכום הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני, הראשון הוא "(1) שני פרומיל מן הסכום המקסימלי (הסכום המקסימלי מוגדר בסעיף 1 לתקנות כסכום המקסימלי, "שנקבע בסעיף 4 (א) (3) לחוק או כפי שהוא הוגדל, צמוד למדד המחירים לצרכן" דהיינו סכום של מאה אלף לירות, צמוד למדד מיום כניסת חוק הפיצויים לתוקפו) כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית החולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה" מלשון סעיף 2 (א) (1) עולה, כי יש להתחשב רק במספר הימים שהניזוק היה מאושפז בבית החולים. בפס"ד כהן נ' הסנה הבהיר בית המשפט, כי מטרת המחוקק הייתה ליצור סטנדרטים ברורים וקלים לחישוב גובה הפיצוי, ולכן אין לוקחים בחשבון מספר ימים של אשפוז עתידי. בפס"ד רקובוצקי נ' יעקב קבע בית המשפט, כי אין ללמוד מסעיף 2 (א) (1) כי המדובר אך באשפוז למטרות ריפוי. גם אשפוז סיעודי או אשפוז בבית חולים לחולי נפש נכלל בגדר "אשפוז" המזכה בפיצויים. הסכום השני שיש להוסיף הוא "(2) אחוז אחד ממן הסכום המקסימלי כפול אחוזי הנכות לצמיתות שנגרמה לניזוק כתוצאה מן התאונה…"

אם לא אושפז הניזוק בבית החולים, הרי אינו זכאי לפיצוי לפי סעיף 2 (א) (1). כך גם אם לא סבל מאחוזי נכות לצמיתות, הרי אינו זכאי לפיצוי לפי סעיף 2 (א) (2). אין זה אומר, שאין הוא יכול לתבוע פיצוי על כאב וסבל. סעיף 2 (ב) קובע: ,לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובלבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המקסימלי". בפס"ד מדינת ישראל נ' רוזנברג קבע השופט אור, כי יש לאפשר פיצוי לפי תקנה  2 (ב) גם אם הנפגע אושפז בבית החולים, דהיינו גם אם הוא זכאי לפיצוי לפי תקנה 2 (א) (1). אנלגרד בספרו על חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים מותח ביקורת על פסיקה זאת. בפס"ד גבאי נ' פוגל קבע בית המשפט, כי ניתן לפצות לפי סעיף 2 (ב) על אף שהסיטואציה נכנסת במסגרת של סעיף 2 (א) אך לא ניתן לפצות לפי שני סעיפים אלה גם יחד. 

חוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים, וכך גם חוק האחריות למוצרים פגומים, מאפשר קבלת תשלומים תכופים, וזאת כאשר הוכח כי הניזוק זכאי לפיצוי, אלא שהדיון המשפטי תלוי ועומד בשאלת גובה הפיצוי. כפי שנקבע בסעיף 5 (ב) לחוק הפיצויים: "מי שחייב בפיצויים לפי חוק זה ישלם, כחלק מהם, לנפגע או למי מהתלויים בו, תוך 60 ימים מקבלת דרישתו בכתב –

(1)     הוצאות שהוציא הנפגע לצורכי ריפויו, לרבות הוצאות אשפוז בבית החולים;

(2)     תשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק, עד להחלטה הסופית בעניין הפיצויים, את צרכי ריפויו של הנפגע וסיעודו ואת צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו או את צרכי מחייתם של התלויים בו, לפי העניין…".

עניין התשלומים התכופים מוסדר בתקנות פיצויים לנפגע תאונות דרכים  (תשלומים תכופים), התשמ"ט – 1989. 

בעת חישוב שיעור הפיצויים מתחשב בית המשפט בשינויים פנימיים ובשינויים חיצוניים שאירעו לאחר התאונה ובטרם ניתן פסק הדי למשל, ניזוק שנהרג בתאונת שנייה – הרי זו שינוי פנימי, ואין לפיכך לחייב את המזיק הראשון לפצות את התלויים בו אלא עד למועד התאונה השנייה. שינוי חיצוני משמעו שינוי בערך הכסף. בית המשפט בפס"ד הורביץ נ' רשות הנמלים קבע, כי יש להתחשב גם בשינוי ערך הכסף בעת פסיקת הפיצויים. (ראה לעיל, הלכה דומה שנקבעה בפס"ד רשות הנמלים בישראל נ' אררט בעניין פיצויים בגין נזקי רכוש).

פיצויים לעיזבון ולתלויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים