השופט ס' ג'ובראן:

 

העובדות הצריכות לענין

 

           כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום מתוקן בשלישית הכולל שלושה אישומים (תפ"ח 1105/02) המייחסים לו עבירות בנשק, לפי סעיף 144 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין ; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין; עבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לחבול בחומר נפיץ, לפי סעיף 330 לחוק העונשין וכן עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (1) לחוק העונשין.

 

 

           באישום הראשון נטען, כי עובר לתאריך 29.4.02, נשא המערער אקדח מסוג FN ומסר אותו לראמז ג'באלי (להלן: ראמז) אשר החזיק אותו עבורו בביתו. האקדח נתפס בחיפוש משטרתי שנערך בביתו של ראמז יחד עם שתי מחסניות ושני כובעי גרב.

 

           באישום השני נטען, כי המערער קשר קשר עם ראמז ועם מואייד חאג'-יחיא (להלן: מואייד) לשדוד את חוסאם פארוג'ה (להלן: חוסאם) בביתו בקלנסאווה. על פי התוכנית, המערער ומואייד טיפסו על סולם וחדרו דרך חלון לביתו של חוסאם. משהבחין בהם חוסאם והחל לצעוק, שלף המערער את האקדח וירה לעברו של חוסאם מספר יריות אשר גרמו לפציעתו של חוסאם בירך רגלו השמאלית.

 

           באישום השלישי נטען, כי המערער קשר קשר עם ראמז ואוסאמה חג'-יחיא (להלן: אוסאמה) לרצוח ישראלים על ידי הנחת מטעני-חבלה והפעלתם. השלושה הניחו מטען-חבלה ופיצצו אותו בתאריך 18.4.2002, בשעה 01:50 לערך, על גשר טייבה, לאחר שהמערער התקשר למכשיר טלפון סלולארי שהוצמד למטען, אשר כלל חומרי נפץ שהוכנסו לצינור ברזל.

 

           המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטען לחוסר מעורבותו באירועים הנטענים.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי 

 

           בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא השופטת י' סירוטה וכבוד השופטים א' טל וד"ר ע' בנימיני) קבע בהכרעת הדין, כי הראייה העיקרית העומדת לחובתו של המערער הם הדברים שנאמרו על ידי חברו ראמז בחקירותיו בשב"כ, בהודעותיו ובמידה שחזר עליהם בעדותו בבית המשפט, אשר מתייחסים לכל האירועים מושא כתב-האישום. זאת, בציינו, כי הוא ער לעובדה שחלו שינויים בגרסותיו של ראמז מאז תחילת חקירתו על ידי השב"כ ועד לעדותו בפני בית המשפט. חרף זאת, בחר בית המשפט ליתן אמון בדבריו, ככל שהם מפלילים את המערער במעורבות פעילה באירועים מושא האישומים השני והשלישי. בית המשפט הוסיף, כי יש בדבריו של מואייד בחקירתו, אותם הוא מעדיף על פני דבריו בבית המשפט, כדי לחזק את גרסתו של ראמז באשר לאישום השני בדבר ניסיון השוד, תוך שימוש באקדח שנתפס בביתו של ראמז. כך גם לגבי האישום השלישי, שבו יש חיזוק לגרסתו המפלילה של ראמז, בדברים שאמר וכתב אוסאמה במהלך חקירותיו בשב"כ ובמשטרה, כפי שחזר עליהם בתמצית בחקירתו הראשית.

 

           זאת ועוד. בית המשפט הדגיש, כי לגרסתו המפלילה של ראמז יש חיזוק גם בפלטי שיחות הפלאפון שיצאו ממכשיר הפלאפון של המערער ונתקבלו אצלו בלילות האירועים מושא האישום השלישי. בית המשפט קבע, מיניה וביה, כי אינו מאמין לטענת המערער, לפיה נתן לאוסאמה את מכשיר הפלאפון שלו, שכן, הלה לא ידע להסביר בהודעתו ובחקירתו בשב"כ את ההתקשרויות בין מכשירי הפלאפון באותם לילות וטען שפלטי השיחות מזוייפים. עוד קבע, כי אין בעדויות חבריו, עדי ההגנה, כדי לתמוך בגרסתו בענין זה.

 

           בית המשפט הוסיף, כי יש להתייחס לדבריו של ראמז בזהירות ולא לסמוך עליהם אלא אם יש להם תמיכה ממקור חיצוני ומשכך, זוכה המערער מהעבירות בנשק מושא האישום הראשון. מתיאור התנהגותו של המערער בשני האירועים ומהשוואתה עם התנהגות שותפיו למעשים בהם הורשע, עולה שזו חמורה מהתנהגותם. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב-האישום בקשר לאישום השני כמו גם בקשר לאישום השלישי, למעט העבירה של ניסיון לרצח. שכן, מדבריהם של ראמז ואוסאמה בכל הקשור לדברים שאמר להם המערער ולמעשים שעשה בקשר להנחת המטען, עולה ספק, שדי בו כדי לזכות את המערער, בדבר כוונתו להמית נוסעי מכוניות שתעבורנה על הגשר בזמן פיצוץ המטען ודי בהרשעתו בעבירה החלופית של הנחת חומר נפיץ שלא כדין ובעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה.

 

           בבואו לגזור את דינו של המערער, התחשב בית המשפט בכמה נסיבות מקלות, כגון, אורח חייו התקין עד למעצרו בתיק זה; מצבו הרפואי, כתוצאה מפציעתו בתאונה; וכן דבריהם של עדי האופי והמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, מהם עולה שמשפחתו של המערער, לרבות המערער, היא משפחה נורמטיבית שאיננה מעורבת בחיים הפוליטיים. בית המשפט הטיל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של עשר שנים וכן שלוש שנות מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מבית-הסוהר, לבל יעבור עבירת אלימות כלפי גוף או רכוש, עבירות בנשק, קשירת קשר לביצוע פשע או אחת העבירות המנויות בפרק י"א לחוק העונשין.

 

           בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו.

 

טענות הצדדים

 

         עיקר טענות המערער הוא, כי הנושא העיקרי שעומד במרכזו של ערעור זה הוא מהותה של החקירה שהתקיימה על ידי השב"כ. הנושא השני שעומד במרכזו של הערעור, הוא השאלה באיזה חומרים ואופנים הזינו החוקרים את הנחקר.

 

           המערער טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת הרשעתו נסובה רובה ככולה על אמרותיו של ראמז במהלך חקירתו על ידי השב"כ והלה העדיף אותן על פני עדותו בפניו. חרף קיומן של סתירות רבות, לא פסל בית המשפט את דבריו של ראמז מכל וכל וקבע, כי יש לאמצם רק במידה והם נתמכים בראיות מהימנות. משכך, שגה בית המשפט המחוזי עת ביסס הרשעת המערער על אמרות ראמז, חרף קיומו של ספק באשר לשאלה אם עצם אזכור שמו של המערער נעשה ביוזמת חוקרי השב"כ וזה שורבב לאמרותיו בחקירה בשל לחצם, כטענתו של ראמז. עוד הוסיף, כי לא ניתן היה לדחות את טענתו של ראמז בדבר לחצם של חוקרי השב"כ ולסמוך על אמרותיו המפלילות לצורך הרשעת המערער. לטענתו, רק בחקירתו השלישית של ראמז, אשר נעשתה על ידי חוקרי השב"כ, סיפר לראשונה כי הוא מכיר את המערער וכי היה שותף להחלטה להכין מטען נפץ. באותו אופן אף שב וציין את שמו של המערער בחקירתו הרביעית בשב"כ. בשלב זה, כלל לא נחקר ראמז על ידי המשטרה והיה נתון בידי חוקרי השב"כ אשר לגביהם חזר וטען כאמור, כי אלה ביקשו את שמו של המערער והם שטבעו את שמו בחקירתו.

 

           זאת ועוד. ברשות המשיבה זכרונות דברים אשר הינם נטולי כל משקל ראייתי כאשר לצידם הודאותיו של ראמז במשטרה אשר אף מעמדן מוטל בספק. בית המשפט קבע מפורשות, כי לא ישתית הרשעה על עדות ראמז, אוסאמה ומואייד אלא באם יראה שיש סיוע. לטענתו, אין במקרה דנן סיוע, כאשר שתי האמרות של ראמז מחלישות אחת את השנייה, שעה שטען דבר והיפוכו. מה גם, שאמרות אלה אינן קבילות או לכל היותר משקלן אפסי ולצורך שימוש באמרות אלה כנגד המערער, היה על המשיבה להפריך את הטענה בדבר לחצם של החוקרים באמצעות העדת החוקרים הרלוונטים. בנוסף, סמך בית המשפט המחוזי את הרשעתו על אמירותיהם של מואייד ואוסאמה אשר נחקרו אף הם בשב"כ והוכרזו עדים עויינים. עדים אלה העידו בפני בית המשפט המחוזי לאחר שנשפטו והורשעו על פי הודאותיהם במסגרת הסדרי טיעון, כאשר ראמז העיד כנגד המערער קודם שנשמע הערעור אשר הגיש לבית-משפט זה כנגד העונש שהושת עליו. בסופו של יום, המערער הורשע על בסיס אמרות אשר נגבו בחדרי החקירות של השב"כ, זאת ותו לא. טעה בית המשפט בנותנו משקל להודאתו של ראמז בכתב האישום במסגרת הסדר טיעון, באותו האופן בו טעה בהקשר זה ביחס למואייד ואוסאמה. זאת ועוד. בהשלמת עיקרי הטיעון, העלה המערער טענה עובדתית נוספת בפני בית-משפט זה, לפיה, תמוה הדבר, כיצד ראמז מתאר בזיכרון הדברים בצורה מפורטת את אופן הכנת המטען ואוסאמה חוזר על התיאור באותו האופן, שעה שלטענתו לא היה נוכח בעת הכנת המטען.  

 

           לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הטיל על המערער עונש של 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, תוך שהחמיר בעונשו לעומת שותפו העיקרי לכאורה ראמז, אשר עליו השית בית המשפט עונש מאסר של 8 שנים בפועל וזאת במסגרת הסדר טיעון אשר אושר על ידי בית המשפט. לטענתו, אין כל מקום לאבחנה בינו לבין ראמז ולא היה כל מקום להחמיר איתו מעבר לעונש אשר נגזר על האחרון. יתר על כן, מאז מעצרו סווג המערער כאסיר בטחוני. זאת, מבלי שיש לכך כל אחיזה בהכרעת-הדין של בית-משפט קמא ובראיות שבתיק, כי מאחורי האירוע מושא האישום השלישי עמד מניע אידיאולוגי או לאומני וזו בגדר ענישה נוספת ומיותרת.

 

           מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. לעמדתה, טענות המערער באשר לטיבה של החקירה בשב"כ והמשקל שיש ליתן לאמירות הנאמרות במסגרתה אינן במקומן, שעה שאיש מן הנחקרים לא טען טענות זוטא-לא החברים השותפים במשפטיהם ולא המערער במשפטו. בנסיבות בהן שלושה חברים טובים של המערער מפלילים אותו-האחד בהליך החקירות בלבד, ושניים הן בחקירות והן בבית המשפט-לא סביר לקבל טענה על משקלן האפסי של האמרות. בית המשפט, כך נטען, היה מודע לסתירות שבעדותו של ראמז ויחד עם זאת, מרבית עדותו ובעיקר הפללת המערער, מתאמתת לפרטיה בעדויותיהם של השותפים הנוספים וכן באמצעות ראיות אובייקטיביות. אכן, בשתי החקירות הראשונות של ראמז בשב"כ הוא נמנע מלהפליל את המערער. ברם, ברגע שהודה ביחס לעצמו- מן החקירה השלישית ואילך – הפליל גם את חברו הטוב ושותפו-המערער ולכך, המערער לא הצליח ליתן הסבר סביר, מדוע יעליל עליו חברו הטוב עלילת שווא.

 

           זאת ועוד, גרסתו של ראמז, לפיה החוקרים לחצו עליו להכניס את שמו של המערער לעדותו, עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית על ידי המשיבה לאחר שהוכרז כעד עויין, במענה לשאלה של בית המשפט. גם לאחר גרסה זו, המשיך ראמז להפליל את המערער בשני האישומים שבהם הורשע. רצונו הברור של ראמז לסייע לחברו, לא גרם לו לחזור בו מעצם הפללתו בשני האישומים. בכל חלקי עדותו בבית המשפט-הן בחקירתו הראשית, טרם הכרזתו כעד עויין, הן בחקירתו הנגדית בידי התביעה והן בחקירתו הנגדית בידי ההגנה-עמד ראמז על מעורבותו הפעילה של המערער בשני האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. השינויים שעולים בגרסתו של ראמז אינם נוגעים לעצם שותפותו הפעילה של המערער בשני המעשים האמורים. לא זו אף זו. עדותו של ראמז מתאמתת גם באמצעות עדותו של אוסאמה. דווקא השינוי המשמעותי ביותר בגרסתו, לפיה מעורבותו בהנחת המטען היתה שולית למדי וכי השותף הפעיל של המערער באירוע זה היה אוסאמה-נתמך בעדותו של אוסאמה עצמו. נקודה ייחודית בסיפורם הזהה של ראמז ואוסאמה מתאמתת אף היא באופן אובייקטיבי באמצעות פלט השיחות. עדותו של ראמז מתאמתת עד כדי ירידה לפרטים גם באמצעות עדותו של השותף האחר, מואייד. מה גם, שתיאורו של מואייד את השתלשלות ניסיון השוד בביתו של חוסאם מתאמתת בעדותו של חוסאם עצמו.

 

           עוד הוסיפה באת-כוח המשיבה, כי בית המשפט דחה את טענות המערער באשר ללחץ שלחצו החוקרים על ראמז להפליל את המערער ומשכך יש לדחות טענה זו ככל שהיא נוגעת לממצאי מהימנות. מה גם, שחרף עדותו של ראמז בדבר רצון חוקריו להכניס את שמו של המערער בכוונה לחקירה, הודה בסוף עדותו בבית המשפט, כי לא אויים על ידי חוקרי השב"כ וכי לא פחד מהם. הרשעת המערער באישום השלישי התבססה לא רק על אמרות החוץ של שני העדים, אלא גם על העדויות שמסרו בפני בית המשפט.

 

           זאת ועוד. המשיבה הצהירה במשפט כי לא תביא לעדות את כל חוקרי השב"כ וכי המערער יכול לזמן כל חוקר שברצונו וזו תסייע לו בהבאתם. דא עקא, המערער ביקש להזמין לעדות חוקרים מסויימים בלבד, חרף הצהרת בא-כוחו כי יזמן את כל חוקרי השב"כ לעדות ומשכך, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. השותפים נחקרו ארוכות ביחס להודאותיהם במשפטיהם ובית המשפט רשאי להסיק מסקנות מתגובותיהם בחקירה זו. כך או אחרת, די במכלול הראיות הקיים בלעדי ההודאות של השותפים.

 

דיון

 

התערבות בממצאי הערכאה הראשונה

 

           בפתח הדברים יוער, כי בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. 

 

           פסק דינו של בית-משפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. טענותיו של המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, כשבענין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. ברם, רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, כדי לסטות מהלכה זו, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם (ראו ע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). להלן: ע"פ 395/06; ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). להלן: ע"פ 2677/06; ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ; ע"פ 328/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד (4) 266). יודגש, כי כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בענין הערכת העדויות וקביעת העובדות, לא די באותן תמיהות "גם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו" (ראו ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). להלן: 3793/06; ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

 

           מספר טעמים לכך. ראשית, לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון בולט ומובהק על פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4), 632 ; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 150; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (2) 661; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690 ; ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 561). שנית, לערכאה הראשונה ישנה שליטה מלאה בחומר הראיות על דקויותיו. שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו (ראו מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407, 411. להלן: קרמניצר במאמרו). שלישית, לשופטי הערכאה הראשונה היתרון של ניסיון שיפוטי בהערכת מהימנות, ניסיון הנרכש על ידי שמיעת משפטים במאטריה דומה ( קרמניצר במאמרו הנ"ל, בעמ' 411-412 ; ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (1) 1. להלן: ע"פ 7595/03; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 581).

 

           צא ולמד, כי משאמרה ערכאה דיונית את דברה באשר להתרשמותה הישירה והאותנטית מן הנפשות הפועלות, צומצם עד מאוד תחומה של ערכאת הערעור. המשוכה שעל פניה חייב נאשם בסיטואציה מעין זו לחלוף בערעורו גבוהה ביותר ולענין זה, לשון סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) מלמד, כי מיוחס בו משקל מיוחד לרכיבים של ההתרשמות הבלתי אמצעית (ראו ע"פ 3793/06 דלעיל. והשוו: סעיף 10א (ג) לפקודת הראיות).

 

           אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 7595/03 דלעיל). אינני סבור כי המקרה שבפנינו הינו בגדר חריג לענין זה. איפכא מסתברא. בפני בית המשפט המחוזי הונח מארג של ראיות בהן נתן אמון, ומארג זה מצביע, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע את העבירות בהן הורשע. ככל שהדברים האמורים ב"סתירות" לכאורה בעדותו של ראמז, הרי "סתירות" אלו הינם בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה. אכן, סתירות ישנן, אולם כאמור בית המשפט המחוזי שהיה ער להן וציין זאת בהכרעת דינו-בחר לקבל את גירסת ראמז ויתר השותפים. מה גם, שהסתירות לא נגעו למעורבותו של המערער במעשים המיוחסים לו באישום השני והשלישי בגינם הורשע. ודוק; סתירות בעדותם של עדים, אין בהן כשלעצמן כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו הסתירות (ראו סעיף 57 לפקודת הראיות). הווה אומר, כי קיומן של סתירות אינו מאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר. כך או אחרת, אין באותם אי דיוקים לטעמי כדי להשמיט הקרקע תחת עדותו של ראמז ולהביא לשינוי בתוצאה, בהינתן שההרשעה נשענת על מהימנותה של גרסת ראמז הנתמכת בגרסאות מואייד ואוסאמה ונלוות אליהן ראיות חיצוניות, אשר גירסת המערער לגביהן נדחתה. הן המשפט הישראלי והן המשפט העברי מקנים חשיבות רבה לתחושתו ואומדן דעתו של היושב בדין בכל הקשור להעדפת גרסתו של צד אחד על גרסת משנהו וזאת מתוך הכלל- "אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב). יש לכוח הראייה תפקיד שיפוטי תקיף עד מאוד. אומנם כלל זה מובא בהקשר המשפט האזרחי, אולם ניתן לקשרו להיבט הפלילי שעה שהלה מקבל מימד ערכי (ראו אברהם גיסר "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" משפטי ארץ-טענות וראיות מכון משפטי ארץ 19). כך עולה מהוראת החוק עצמו הקובע בסעיף 53 לפקודת הראיות כי:

 

"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

 

 

           צא ולמד, כי המבחנים לבחינת משקלה של עדות הם אלה המנויים בסעיף 53 לפקודת הראיות. לאמור: התנהגות העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. וכלשונה של השופטת ט' שטרסברג-כהן: "הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית" (ראו ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 205, 218).

 

           בית המשפט קבע את ממצאי המהימנות שלו על פי מכלול של שיקולים. הוא התרשם כאמור באופן ישיר מהעדים. הוא השווה את דברי העד לראיות אחרות: דברים שנאמרו מפי אחרים וראיות חיצוניות. הוא בחן את העדות עצמה באמת מידה של היגיון ושכל ישר על ידי ניתוח דברי העד, גילוי סתירות בעדותו והשוואתם לדברים שאמר בהזדמנויות אחרות. אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ושוכנעתי, כי יש וראוי לאמץ את התרשמותו מעדות השותפים לעבירה, חבריו של המערער, כמו גם את ממצאיו בדבר חוסר אמינותו של המערער.

 

           בא-כוח המערער טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת סמך על דבריו של ראמז. אין בידי לקבל טענה זו. ואבהיר עמדתי.

 

           התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים המעידים בפניו, היא לרוב מהווה מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו, וחזקה עליו, כי בהרשיעו את המערער, בין היתר, על יסוד דבריו של ראמז, עמדה לנגד עיניו מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי.

 

           עדותו של עד יחיד ניתנת לפיצול ככל עדות. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי הבהיר מדוע הוא נותן אמון בחלקה בלבד, במידה המתירה לו, בין היתר, לסמוך הרשעה על חלק זה. כמו כן, בית המשפט רשאי לפלג את ההודעה: לקבל חלקים ממנה כמהימנים ולדחות אחרים כבלתי אמינים, על פי התרשמותו ועל פי שיקולים המדריכים אותו בקביעת מהימנות בדרך-כלל. העובדה  שחלקים מסויימים בהודעה נמצאו בלתי מהימנים אינה פוגעת ביכולתו של בית המשפט לסמוך הרשעה כאמור על החלקים האחרים (ראו ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 387. להלן: ע"פ 154/85; ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מ"י, פ"ד לה (4) 85). בית המשפט רשאי לפלג את דברי העד ולקבל כמהימנים את החלקים בעדות שאינם נגועים בסתירות. כאמור, בית המשפט המחוזי הדגיש, כי אין עסקינן בסתירות, ככל שדברי ראמז מתייחסים למעורבותו של המערער באישומים השני והשלישי.

 

           כך למשל, החוקר נאסראלדין שגבה מראמז את ההודעה ת/11, מציין בעדותו, שהצורך בגביית הודעה נוספת (ת/11 הנ"ל) נבע מכך, שראמז שינה את גרסתו מאז גביית ההודעה המוקדמת (ת/10), בין היתר, באשר להנחת המטען, אחזקת האקדח, השוד שביצעו בביתו של החשוד (ראו עמ' 307-308 לפרוטוקול). לענין זה, ציין בית המשפט, כי מעיון בזכרונות הדברים שרשמו חוקרי השב"כ בנוגע לחקירותיו של ראמז על ידם, בהודעות שמסר במשטרה, בדברים שבהם הודה במשפטו ובעדותו בפני בית המשפט, אכן מעלה שהלה מסר גירסאות סותרות. עם זאת, הוא סייג זאת ומנמק דבריו כך, שאין בסתירות הנ"ל, שלא מתייחסות למערער, כדי לפסול את דבריו של ראמז מכל וכל, אלא יש בהן כדי לגרום לבית המשפט להתייחס בזהירות רבה אליהם ולאמץ אותם רק במידה והם נתמכים בראיות מהימנות, שכן כל דבריו מוכחשים על-ידי המערער בהודעותיו ובעדותו. בית המשפט דחה את הטענה שחוקרי השב"כ רשמו דברים המפלילים את המערער. בית המשפט קבע, כי הכחשת חוקרי השב"כ מהימנה עליו. עוד קבע, כי אינו מקבל כמהימנה את טענתו של ראמז לפיה חוקרי השב"כ היו מעוניינים בהפללתו של המערער, הראו לו פתק עליו רשום שמו של המערער בלבד ואז מסר לראשונה על מעורבותו של המערער. החשש שראמז העליל דברים על המערער או שחזר על מה שאמרו לו חוקריו, מופג במידה רבה בהודאתו של ראמז בכתב-האישום המתוקן בשלישית (ת /7) שבו הורשע באותן עבירות ובקשר לאותם אירועים מושא כתב-האישום שהוגש כנגד המערער למעט העבירה של ניסיון לרצח בקשר לאישום השלישי. הודאתו של ראמז לא באה כלאחר יד אלא הוא היה מיוצג על-ידי עורך-דין ובית המשפט הסביר לו שהוא אינו כבול בהסדר-טיעון שנכרת בינו לבין התביעה בענין העונש. בית המשפט המחוזי סקר את טענותיו של ראמז והתייחס אליהן בהרחבה, תוך שהוא קובע ממצאי מהימנות לגביהן ועומד על אמיתות הדברים (עמ' 9-11 להכרעת הדין).     

 

           צא וראה, כי בית המשפט המחוזי עמד בנימוקו מדוע בחר בין חלקי הגרסה ומדוע העדיף לאמץ חלק מסויים מהעדות. לא זו אף זו. הוצג הסבר סביר שהניח את דעתו של בית המשפט המחוזי לקיומה של סתירה בין הודעות לעדות ומשכך, הסתירה מאבדת את כוחה לפגום במהימנות העדות ובית המשפט רשאי גם רשאי לסמוך על דברי העד (ראו ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (3) 561). בענייננו, בית המשפט המחוזי נתן יסוד סביר לאבחנה בין חלקי העדות. ההודעה משמשת ראייה לכאורה לאמיתות תוכנה. למערער ניתנה ההזדמנות להעיד כנגד ההודעות ולהביא ראיות לסתירת תוכנן ולשלילת כוחן הראייתי. דא עקא, המערער שבפנינו לא הקים ספק בתוכנה ומשכך, לא השמיט את הבסיס לכוחה לבסס הרשעה. 

 

           באשר לטענת המערער, כי עדותו של ראמז הינה עדות כבושה, אשיב בצורה הבאה. סוגיית כבישתה של עדות, בכלל, נדונה רבות בפסיקה. אכן, לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה את משקלה וממהימנותה, שכן אך טבעי הדבר כי לרוב, מי שכובש את עדותו חשוד בדבר אמיתותה. ברם, הדבר נכון, שעה שאין הסבר סביר בפי העד על סיבת שתיקתו למשך תקופה כה ארוכה, ומדוע גמל בליבו לחושפה דווקא בעיתוי מסויים. קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות ולגורם שהביא לנתינתה בזמן נתון, מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא, ככל עדות אחרת (ראו לענין זה, ע"פ 2677/06 דלעיל; ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294). הסבריו של ראמז הניחו את דעתו של בית המשפט לכבישת עדותו ומשכך, רשאי הוא ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות.

          

בא-כוח המערער, בהיותו ער לכך שאין בית המשפט של ערעור מתערב בעובדות, ניסה להתגבר על מכשלה זו באמצעות טענה שנראית על פניה הגיונית ומשכנעת. לדידו, קיימות שתי גרסאות שמסרו שני עדים שונים, ראמז ואוסאמה, בהן מתואר מהלך העניינים שקדם לפיצוץ המטען בפרטי פרטים, אולם בגרסתו של ראמז היה זה הוא שנמצא יחד המערער, ולפי גרסתו של אוסאמה הוא זה שנמצא עם המערער. אף אחד מן השניים לא מזכיר את השני כמי שנכח בעת האירוע. כלומר על-פי גרסתו של ראמז מי שהניחו את המטען היו ראמז והמערער, ועל-פי גרסתו של אוסאמה מי שהניחו את המטען היו אוסאמה והמערער. לטענת המערער, שני העדים מתארים את ההתרחשויות תוך פירוט פרטים טכניים הנוגעים להכנת המטען באופן המסיר כל ספק בשאלת מעורבותם באירוע. כיצד, שואל ב"כ המערער, יכול להיות ששני העדים הללו מסבכים את המערער אך כל אחד מהם לא מזכיר את השני? יש בכך, לטענת המערער סתירה לוגית המחייבת את המסקנה שלפחות אחת מהגרסאות אינה גרסת אמת. המערער עצמו הכחיש לאורך כל הדרך את מעורבותו בהנחת המטען, ולטענתו לא ניתן "ללוש" את גרסאותיהם של ראמז ושל אוסאמה  וליצור גרסא אחת המפלילה את המערער. המערער אף טוען, שגם אם נניח שאחד מהעדים ידע את הפרטים כיוון שחוקרי השב"כ נתנו לו לקרוא את הודעתו של השני, עדיין יש בכך כדי להחליש את הראיות נגד המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי הגרסאות של ראמז ואוסאמה מחזקות זו את זו, ואם נאמר שגרסא אחת "מזוהמת" בגרסא השניה, הרי שלא ניתן לומר שיש בה די כדי לחזק את הגרסא השניה.

 

טענה זו שובה את העין. ברם, בא-כוח המערער התבסס בטענותיו על חלק מן הראיות בלבד. הן ראמז והן אוסאמה מסרו מספר הודעות בחקירותיהם וגרסאותיהם לגבי מהלך הדברים השתנו. בחקירה מאוחרת יותר, מיום 5.5.2002 (ת/29), נשאל אוסאמה מדוע לא סיפר על שותפים נוספים שהיו מעורבים בהכנת המטען והסביר:

 

"ביום מעצרי או בהתחלת החקירה אני לא סיפרתי את האמת לחוקר שלי כי לא רציתי הודות על השותפים שלי שהם עצורים ויתברר שהם טרם הודו ואז בעתיד תהיה לי בעיה איתם אך עכשיו אני אספר את כל מה שהיה בדיוק וכמו שסיפרתי לחוקר בלי להחסיר או להוסיף דבר וזה כל האמת".

 

          וכאשר נשאל באותה חקירה (ת/29 גיליון 5) מי היו שותפים בהכנת המטען ענה:

"שאלה: מי חוץ ממך ומבדר יודע על המטענים?

תשובה: אני בדר וראמז אך לא יודע אם מישהו אחר יודע."

 

 

          ראמז נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הזכיר את מעורבותו של אוסאמה באישום המטען, והסביר כי לא רצה לערב את אוסאמה כיוון שהוא בעל משפחה:

 

"ש. אז אולי תסביר לי את הדבר המוזר הזה. אתה נחקרת בחקירות הראשונות שלך, קודם הכחשת הכל ואחר-כך בשלב יותר מאוחר מסרת פרטים שבהם אתה אומר שאת בעצמך יחד עם באדר עשיתם כל מיני דברים לא חוקיים, הכנה של מטען, הנחה של מטען, ולא הזכרת בכלל את עוסאמה...את החבר הכי טוב הפללת ואת עוסאמה השארת בחוץ. מה הסיבה?

ת. בגלל שהוא נשוי ויש לו ילדים"(עמ' 79 לפרוטוקול הדיון).

 

 

בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו כי מצא את הסבריהם של השניים בדבר כבישת הגרסאות המערבות את שותפיהם, כל אחד מסיבותיו הוא, אמינות. עיקר הכרעת הדין בעניינו של המערער התבססה, כאמור, על ממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי, ועניין כבישת הגרסאות אינו שונה. משלא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאים אלו, מתיישבת גם אותה "סתירה לוגית" עליה הצביע המערער בין גרסאות ראמז ואוסאמה.

 

           לאור כל זאת, נראה לי, כי במקרה דנן, ראוי גם ראוי לסמוך על התרשמות שופטי הערכאה הראשונה, אשר בחנו באופן בלתי אמצעי את העדויות שהובאו בפניהם ובדקו אותן לפרטיהן, ובפרט לגבי עדות ראמז, השותף לעבירה. שלושת שופטי ההרכב היו ערים לעובדה, כי גירסתו של ראמז לא היתה נקייה מסתירות או משוללת תמיהות. משוכנע אני, כי שופטי ההרכב התמודדו עם אי ההתאמות, בחנו אותן ואיזנו באיזמל ניתוח דק, תוך שהם מתחקים אחר גרעין האמת שבגירסת ראמז, ובסופו של יום, מצאו אותה פה אחד אמינה ביחס למעשי המערער באישום השני ובאישום השלישי, נוכח, בין היתר, קיומן של ראיות שונות לחיזוקה.

 

           מהדברים האמורים עולה, כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות המיוחסות לו באישומים השני והשלישי.

 

אי קבילות אימרותיו של ראמז נוכח הפעלת לחץ בחקירה על ידי השב"כ

 

           בא-כוח המערער טוען לאי קבילות אמרותיו של ראמז המפלילות את המערער בחקירה שבוצעה על ידי השב"כ. לדידו, לא ניתן היה לדחות את טענתו של ראמז בדבר לחצם של חוקרי השב"כ מבלי שהובאה לצורך הזמת טענה זו ולו ראיה אחת. דחיית טענתו של ראמז באשר ללחץ מצד החוקרים יכולה היתה להיעשות בכפוף לעדות החוקרים אשר כנגדם נשמעה הטענה האמורה. ואולם, משחוקרים אלה לא הובאו לעדות וכך גם אף לא ראיה אחרת להזמה לא ניתן היה לדחותה. לטענתו, ידוע הוא, כי חקירת השב"כ הינה חקירה קשה, מרובת לחצים פסיכולוגים המאופיינת בתנאים קשים אשר במהלכם קשור הנחקר ונדרש לשבת בתנוחה לא נוחה במשך שעות. הוא מושפל, חסר אונים, ומנותק מכל קשר חיצוני לאנשים המקורבים לו. הוא נדרש לענות על שאלות תחת האיום שאם לא יעשה כן, חקירתו תימשך זמן בלתי מוגבל ונדרש לחזור ולהיזכר בפרטים בהם יוכל לאשש ספקולציות של חוקרי השב"כ על מנת לרצותם ולזכות במנוחה. הוא נתון בידי חוקרי השב"כ לבדו תוך שנדרש לענות על כל שאלה ללא כל תנאי וכל זאת תוך הפרת זכויותיו להיוועץ עם עורך דין וזכותו להימנע מהפללה עצמית.

 

           אשיב ראשונה ראשונה אחרונה אחרונה. מתוך עיון מעמיק בפרוטוקול הדיון עולה, כי לא הועלתה כל טענה מצד המערער ושותפיו לעבירה כנגד קבילות ההודאה במהלך משפטם, מלבד אמרות כלליות שלא הוכחו. במהלך עדותו, נשאל אוסאמה, על מה הגיש ערעור (לאחר שהסתיים משפטו). הלה השיב כי הערעור הוגש על העונש בלבד. הוא לא ערער בנוגע להפעלת לחץ לשם השגת ההודאה. בא-כוח המערער ציין, כי בית המשפט החליט שעדות זו קבילה והענין הוא "רק ענין של משקל" (ראו עמ' 199 לפרוטוקול). כך גם באשר לראמז, שאותה עת ערעורו היה תלוי ועומד, והלה לא הגיש ערעור על עצם ההודאה אלא רק על העונש (עמ' 30 לפרוטוקול). אכן, גרסתו של ראמז, שהחוקרים לחצו עליו להכניס את שמו של המערער לעדותו, עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית על ידי התובעת לאחר שהוכרז עד עויין ונסיבותיו עימו, במענה לשאלת בית המשפט (עמ' 52-53 לפרוטוקול). שם, נאמר בין היתר:

 

"כב' הש' סירוטה: ..מה זה לחצו עליך? לוחצים הפוך כשאתה אומר: אני לא הייתי שם, לא ראיתי, לא שמעתי. אתה נותן להם על המגש את עצמך. הם צריכים להיות באמת הפוך על הפוך שירצו להוציא אותך מזה? אתה בא ומספר לי שרצו להכניס את באדר. נו, באמת.

ת. כל הזמן לחצו עלי, הם רוצים את השם שלו...

כב' הש' סירוטה: אבל לפני ההפסקה סיפרת לנו שכל מה שאתה יודע זה מהסיפור של באדר. אז מה נכון? ...אבל את באדר הזכרת, מה זה הם רצו להכניס את באדר?

ת. החוקרים.

כב' הש' סירוטה: אבל אתה אומר בפעם הראשונה שאתה היית עם באדר, אז הוא כבר בפנים.

ת. אבל הם הלבישו עליו.

כב' הש' סירוטה: לא הלבישו עליו, אתה הלבשת עליו. אתה אמרת באדר היה איתי. היחידי ששמרת זה את השלישי, לא אמרת את השם שלו, אז אם היית בא היום ואומר שלחצו שגם השלישי יהיה בפנים, אני מבינה, אבל אתה הכנסת את באדר, זה לא שבאדר נעלם. הוא ישנו לפי הפה שלך. אז מה זה הם הכניסו את זה? אתה ברצינות אומר דברים כאלה למה? למה אתה חושב, זה נשמע לך הגיוני מה שאתה אומר? באדר בפנים, הם רוצים להלביש אותו. אתה כבר הלבשת אותו. את עצמך רצית להוציא, אולי אז הכנסת את השלישי. אולי השלישי לא אשם באמת, אני לא יודע".

 

           לא בכדי ראמז הוכרז כעד עויין. ייתכן והלה חשש בעת מתן עדותו, שעה שהמערער נוכח באולם, מתגובתו של האחרון. ניסיון החיים והניסיון השיפוטי מלמד, כי זה עשוי לרכך את עובדת היותו מי שמסר את שם חברו הטוב לידי חוקרי השב"כ ומשכך, יטיל אשמה על חוקרי השב"כ. וראה כי כן, אף ב"כ המערער נתן דעתו למורכבות זו וציין, כי "הוא התחיל להעיד. בתחילה לא כל כך הסכים לשתף פעולה. לאחר שניתנה לה (לתביעה-ס.ג) הרשות לחקור אותו בחקירה נגדית כעד עוין, הוא אישר למעשה את כל מה שאמרה, ולאחר מכן חזר בו חלקית מחלק מהדברים" (ראו עמ' 441 לפרוטוקול הדיון). זהו הרציונאל שעמד מאחורי חקיקת סעיף 10א לפקודת הראיות, שעה שעד חוזר בו מהודעותיו שנגבו ממנו קודם לעדותו ועל כך ארחיב בהמשך. יוער, כי טענת המערער באשר להכרזת שותפיו לעבירה עדים עויינים ומשכך, אין להסתמך על דבריהם, נוגדת את רציונאל סעיף 10א המאפשר להביא אמרות העדים מחוץ לבית המשפט, דווקא במצבים שהוכרזו, בין היתר, עדים עויינים, מה שאומר, כי על סמך אימרה כגון דא בתוספת ראייתית מסוג חיזוק, ניתן גם ניתן להרשיע את המערער.

 

           זאת ועוד. ראמז דבק בגירסתו המפלילה את המערער ושב על דבריו בחקירתו במשטרה. שם, הוא ציין כאמור את שמו של המערער כמי שהיה שותף להכנת המטען ולהפצצתו. ראמז תיאר בצורה מפורטת את אופן הכנת המטען ואת מעורבותו של המערער. אצטט מקצת דבריו, המפלילים את המערער, בחקירה מיום 29.4.02 (ת/10) שנוהלה על ידי החוקר פלאח:

 

"..לאחר שהבין את החשדות נגדו נרתם מרצונו הטוב והחופשי.. ולאחר שהסברתי לחשוד שהינו יכול לתת עדות בכל שפה שירצה..אמר מרצונו הטוב והחופשי:

 

בתחילת חודש אפריל השנה כשישבנו אני וחברי בדר סביח עבראלקאדר בן 24 ואני והוא באותו הגיל ..דברנו על המצב בשטחים לאחר כניסת כוחות הצבא לתוך השטחים ומתוך הדבורים בינינו רצינו להזדהות עם העם הפלסטיני והחלטנו כאות הזדהות אתם להכין מטען עם חומר נפץ ולהניח אותו בכביש 444 בגשר בטייבה ברמזורים...

ש: כמה זמן לקח לכם להכין מטען כזה?

ת: כשבועיים.

ש: במהלך התקופה הזאת איפה הייתם מכינים אותו?

ת: בביתו של בדר. ואני מציין שכל ההכנות היו בביתו של בדר עבדאלקאדר והמטען היה אצלו תמיד...".

 

           אכן, הגירסה המדוקדקת יותר, לפיה החוקרים כתבו לראמז על פתק את שמו של המערער, על מנת שזה ידבר עליו, עלתה לראשונה רק במסגרת חקירתו הנגדית על ידי סניגורו של המערער (ראו עמ' 81 לפרוטוקול). אימרה זו נכנסת בגדר עדות כבושה ומשלא ניתן לה טעם המניח את הדעת, רשאי כאמור בית המשפט להפחית ממשקלה הראייתי, שעה שמצא פגם במהימנותה. ואכן, בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער באשר ללחץ שלחצו החוקרים על ראמז להפליל את המערער (עמ' 9-10 להכרעת הדין). זאת, הסיק לאור התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מעדויות חוקרי השב"כ ועדותו של ראמז. בית המשפט קבע, מיניה וביה, כי הכחשת חוקרי השב"כ מהימנה עליו וכי אינו מקבל כמהימנה את טענתו של ראמז בענין. צא וראה, כי עסקינן בממצאי מהימנות. מושכל יסוד הוא, שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם.

 

           אך בכך לא סגי. ראמז עצמו הודה בסוף עדותו בבית המשפט, כי לא אויים על ידי חוקרי השב"כ וכי לא פחד מהם (עמ' 284-285 לפרוטוקול):

 

"ש. הם לא איימו עליך, הם איימו עליך, פחדת מהם?

ת: לא יודע.

ש: מה?

ת: לא.

ש: לא פחדת מהם?

ת: לא...

ש: למרות שזה לא נכון אמרת את זה?

ת: כן".

 

           והלא צויין זה מכבר, כי בית המשפט המחוזי רשאי היה גם רשאי לפלג את עדותו של העד, כך שייתן לחלקה את מלוא המשקל הראייתי, תוך שהוא דוחה חלקים אחרים. כאמור, ראמז דבק בגירסתו המפלילה. בית המשפט המחוזי קבע בעמ' 6 להכרעת דינו, כי עיון בזיכרונות הדברים של ראמז בשב"כ, במהלכן נתפסו בביתו האקדח והכדורים מושא האישום הראשון ובמהלכן הופגש עם המערער ומואייד ובהודעותיו, מעלה, שכמעט החל מתחילת חקירתו סיפר ראמז על מעורבותו של המערער בהכנת ובהנחת המטען מושא האישום השלישי, ולאחר שנתפס בביתו האקדח, סיפר על השוד מושא האישום השני, ועל כך שהאקדח שייך למערער. על דבריו לחוקר השב"כ "אלדר" באשר לאופן הכנת המטען, הנחתו והפצצתו, חזר ראמז בפירוט בהודעה שנגבתה על ידי החוקר "מוהנה פלאח" באותו ערב (ממנה בחרתי לצטט מקצתה), וכן רשם אותם בקצרה בכתב ידו בחקירתו על ידי החוקר "אלדר" מיד לאחר גביית ההודעה, והדברים תועדו בזיכרון הדברים, אליו צורפו הדברים שכתב ראמז בכתב ידו, בתרגומם, כאשר בסופם כתב כי "זאת כל האמת ואני מצטער ומתחרט על מה שעשיתי אני והחבר שלי באדר" (ת/12א', ת/12ב'). מאוחר יותר, סיפר ראמז לחוקר "רוני" בין היתר, על השוד מושא האישום השני ורשם את הדברים בכתב ידו. החוקר "עומר", שהיה אחד החוקרים שחקרו מטעם השב"כ את ראמז, העיד בפני בית המשפט המחוזי. בחקירתו הנגדית טען, שאם היה מזכיר את שמו של המערער, הרי היה רושם זאת בזיכרון הדברים, שכן אחרת היה מכשיל את החוקרים שחקרו את ראמז אחריו (ראו עמ' 356-358 לפרוטוקול). החוקר "רוני" העיד. החוקר "פלאח" העיד. למערער היתה זכות לזמן כל חוקר שב"כ על מנת להוכיח טענותיו, כפי שהצהירה המשיבה לפרוטוקול הדיון וכפי שבא-כוחו הצהיר לפרוטוקול שיעשה כן כתגובה להצהרת המשיבה כי זו לא תביא לעדות את כל חוקרי השב"כ (ראו עמ' 199-201 לפרוטוקול). המערער בחר לזמן לעדות חוקרים מסויימים בלבד (ראו עמ' 367 לפרוטוקול). אי לכך, מסכים אני עם המשיבה, כי אין למערער על מי להלין, אלא על עצמו בלבד וברי, כי טענתו, לפיה שגה  בית המשפט המחוזי עת דחה את טענתו של ראמז, אינה במקומה.   

 

           זאת ועוד. טענת בא כוח המערער כנגד קבילות ההודאה של ראמז, נוכח אופיין של חקירות השב"כ אין לה על מה לסמוך. המערער מעלה טענות תיאורטיות גרידא כנגד החקירה ומבקש מבית משפט זה להחילן על המקרה הספציפי המונח בפניו, בלא שנתמכות הן בתשתית ראייתית. כאמור, רוב הטענות לא נסמכו בראיות ואף הוכחשו בחלקן על ידי העדים עצמם. מה גם, שטענות אלו לא הועלו בפני הערכאה הראשונה הדנה בעניין כנגד קבילותן של ההודאות של כל אחד מהשותפים לעבירה, אשר בגדרה היו יכולים לדרוש לקיים "משפט-זוטא". טענות אלו נטענות לראשונה בגדר הערעור. כך או אחרת, שאלת אופן השגת הראיה באשר למשפטו של המערער תשפיע על משקלה ולא על קבילותה ( ראו ע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 512. להלן: ע"פ 242/85). הודאה בכתב של שותף הנמסרת במשפטו של שותף אחר היא כאמור בגדר "אימרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט" ויכולה בתור שכזאת להיות קבילה כראיה לאמיתות תוכנה-על פי התנאים בסעיף 10א-לחובתו של השותף הנאשם (ראו ע"פ 501/81 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 141, 151). תנאי הקבילות של אמרת חוץ לפי סעיף 10א הם: שוני בפרט מהותי בין העדות בבית המשפט לבין תוכן האמרה, או הכחשה של תוכן האמרה או טענה של העד שאינו זוכר את תוכן האמרה. כפי שיבואר להלן, במקרה דנן האמרה קבילה לאור כך שקיים שוני מהותי בין העדות בבית המשפט לבין תוכן האמרה. לפיכך, אין מניעה להגיש הודאה של שותף במשפטו של שותף אחר אפילו אם הודאה זו נפסלה במסגרת משפט זוטא במשפטו של השותף המודה (ע"פ 242/85 דלעיל). קל וחומר בענייננו, שעה שהודאות אלו לא נפסלו ולא הועלו כנגדן טענות שיש לקיים בגדרן משפט זוטא. אמרת חוץ המוגשת לפי סעיף 10א היא ראיה ככל ראיה, וטענות לגבי קבילות יישמעו במסגרת טיעוני התביעה וההגנה ככל ראיה אחרת:

 

"סעיף 10א לפקודת הראיות מבחין הבחן היטב בין שלב בדיקתם של התנאים המוקדמים לקבילות נאמרה ובין הסתמכות עליה כראיה לאחר שנתקבלה.

בדיקת הנסיבות בהן נמסרה האמרה, עניינה בשלב קביעת משקלה.

...

משמע, כי אין על התביעה להוכיח בשלב בירור הקבילות לעניין קיומו של התנאי שבסעיף 10א(א)(1) אלא זאת בלבד כי מה שנכתב באמרה, מפיו של העד יצא. רק משנתקבלה האמרה, ובית המשפט עומד להעריך את האמרה ולשקול את מהימנותה, או אז עליו לשוות לנגד עיניו גם את נסיבות נתינתה." ע"פ 2264/91 מסיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 39, 44 (1992)).

 

           אומנם הכלל הוא שיש להתייחס להודאה של עד במשפטו שנמסרת כראיה במשפט של שותפו בזהירות רבה ומייחסים לה משקל נמוך יחסית (ראו ע"פ 4541/90 סלע נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אבל הבחינה היא בשאלת המשקל ולא בשאלת הקבילות. צא וראה, כי גם בא-כוח המערער הודה כי להתנהגות חוקרי השב"כ בעת גביית הודעותיו של ראמז יש חשיבות רק לשאלת המשקל ולא לשאלת הקבילות. כך למשל, ציין כי: ...בית המשפט כל מה שהוא נדרש להכריע בו הוא המשקל של הדברים  האלה, ככל שהם באים להיות אמרה, ראיה משפטית מפלילה נגד הנאשם מבחינה משפטית. ועם כל הערך המודיעיני שיש להם, אנחנו טוענים שמחינה ראייתי, לאמרות הללו אין משקל כמעט, או שהמשקל שלהם לא מספיק כדי להכריע נגד הנאשם" ( ראו עמ' 454 לפרוטוקול). זאת ועוד, בא-כוח המערער תוקף את קבילות ההודעה, היות ומואייד הוכרז כעד עויין, שעה שבתגובה לאמירת בית-המשפט "יש הודעה, רק אתה אומר שאין סיבה שאנחנו נעדיף אותה" (עמ' 466 לפרוטוקול), השיב "כן, כמובן. ההודעה היא קבילה לפי סעיף 10א בודאי.." (עמ' 467 לפרוטוקול). 

 

           בית-המשפט המחוזי שמע את טענות הצדדים באשר ללחץ הלכאורי שהופעל על ראמז. ניכר בענייננו, כי בית-המשפט העריך את האמרה ושקל את מהימנותה.     

 

           אף הטענות בדבר אי קיום הזכות להיוועץ עם עורך-דין, זכות משלימה לזכות השתיקה ולחיסיון מפני הפללה עצמית, במסגרת חקירות השב"כ, הינן כאמור תיאורטיות ולא יושמו הלכה למעשה במקרה דנן. עם זאת, מוצא אני מקום להתייחס לטענות אלו. מעיון בזיכרון הדברים ת/20 עולה, כי בחקירתו השנייה של ראמז, בטרם זה הודה: "נאמר לנדון כי הוא אינו חייב לספר דבר כיוון שזו זכותו. ציין כי מודע לזכות זו". כך גם באשר לאוסאמה, בחקירתו במשטרה מיום 5.5.02 (ת/29), שם נאמר לו, בין היתר:

 

"אין אתה חייב לאמר דבר אלא אם רצונך בכך וכל אשר תאמר יירשם ע"י ועלול לשמש ראיה נגדך בבית משפט והמנעותך מלהשיב על שאלות עלול לחזק את הראיות נגדך..הקראתי לחשוד את נוסח האזהרה הבין אותה ואישר זאת בחתימת ידו ואמר אני מבין על מה אתה חוקר אותי ואני רוצה להגיד את כל האמת, ביום מעצרי או בהתחלת החקירה אני לא סיפרתי את האמת לחוקר שלי כי לא רציתי להודות על השותפים שלי שהם עצורים ויתברר שהם טרם הודו ואז בעתיד תהיה לי בעיה איתם אך עכשיו אני אספר כל מה שהיה בדיוק וכמו שסיפרתי לחוקר בלי להחסיר או להוסיף דבר וזה כל האמת זה התחיל בתחילת חודש אפריל..". 

 

           וראו ת/11, חקירה מיום 6.5.02:

 

"זוהי עדות המשך לעדות קודמת ועדיין תחת אזהרה, אין אתה חייב לאמר דבר אלא אם רצונך בכך, וכל אשר תאמר יירשם ע"י ועלול לשמש נגדך כראיה בבית המשפט והמנעותך מלענות על שאלותיי עלול לחזק את הראיות נגדך. הקראתי לחשוד את נוסח האזהרה הבין אותה ואישר זאת בחתימת ידו ואמר: אני מבין על מה אתה חוקר אותי ואני כרגע רוצה לספר את כל האמת..".

 

וכן ראו עדותו של החוקר נאסראלדין, בעמ' 305-306 לפרוטוקול:

 

"אני קראתי לראמ[ד] שזו המשך של עדות קודמת שחקר אותו חוקר אחר. עדיין אנו מייחסים לו את אותם החשדות.

השופטת סירוטה: החוקר האחר היה איש בשב"כ?

העד: לא. מי שגבה ממנו את העדות הראשונה זה איש משטרה גבירתי...

העד: אני גם הקראתי בפני ראמ[ד] את זכויותיו, שאין הוא חייב לומר דבר אלא אם רצונו כך.

השופטת סירוטה: הוא נחקר כחשוד?

העד: תחת אזהרה. כן. הוא מסר את הדברים מרצונו הטוב והחופשי וחתם עליו".

 

           הווה אומר, כי זכות השתיקה של הנחקר ראמז וגם של אוסאמה לא הופרה. בנסיבות הענין הוכח כי אלו היו מודעים בפועל לזכותם לשתוק ולהימנע מהפללה עצמית. מה גם, שיש להתייחס בנוסף, לעדות שניתנה בבית המשפט שהיה בה כדי להפליל את המערער. לענין זה, ראוי גם להביא את דברי מואייד בעדותו ביום 6.3.03, שם אמר "אני אמרתי את האמת בשב"כ, זהו" (עמ' 194 לפרוטוקול).

 

           לית מאן דפליג, כי זכות ההיוועצות בעורך דין בכל שלבי החקירה היא זכות מרכזית בהליך הפלילי (ראו ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אמנם רציונאל אחד העומד בבסיסה של הזכות הוא הרצון לאפשר לעורך הדין ליידע את הנחקר בדבר זכויותיו, ובמיוחד זכותו שלא לומר דבר בחקירה, אולם קיים לה רציונאל מרכזי נוסף, והוא יכולתו של עורך הדין לפקח על הליך החקירה ולהוות גורם מפקח על תקינות החקירה ועל אמינות הראיות המושגות בה, ובמיוחד במניעת הודאות שווא (ראו: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי פסקאות 14-16 לפסק הדין (מיום 4.5.2006)). רציונאל זה רלוונטי במיוחד במקרים כגון זה שלפנינו. אמנם, זכות ההיוועצות אינה מוחלטת, וקיימות מגבלות שונות למימושה, במיוחד בכל הנוגע לעבירות ביטחוניות כגון אלו שנחקרו בתיק זה (ראו סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים)). אך אין במגבלות אלו לכשעצמן כדי לפגוע בחובת הרשות החוקרת ליידע את הנחקר בדבר זכויותיו, גם אם זכויותיו מוגבלות. ראוי, שרשויות החקירה כולן תהיינה מודעות לחשיבות יידוע נחקרים בדבר זכויותיהם ולמשמעות של אי יידוע בכל הנוגע למשקלן של ההודעות כראיות במשפט הפלילי.

 

           לפיכך, בבחינת משקלה של הודעה שנגבתה בחקירה בה לא הוזהר הנחקר בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין לא ניתן לרפא פגם זה אוטומטית על ידי כך שיוכח שהנחקר היה מודע לזכותו לשתוק בחקירה. מנגד, גם לו ההודיה היתה מושגת באמצעים פסולים, אין בכך כדי לפסול באופן אוטומטי כל הודיה נוספת שנמסרה בעקבותיה. מכאן, כי גם בכל הנוגע לאי-מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך דין, אין בגין מחדל זה כשלעצמו כדי לפסול בהכרח קבילותה של הראיה ואף כאן תעשה בחינת הדברים בכל מקרה לגופו ולאור נסיבות הענין. לשון אחר, יש לשקללו במאזן השיקולים הנוגעים למשקלה. במקרה שלפנינו בית המשפט המחוזי נתן אמון מסוייג בהודעות שנגבו מן העדים, והסתמך רק על אותם חלקים שניתן היה לחזק באמצעות ראיות אחרות.

 

           בשולי הדברים אעיר, כי בית-המשפט המחוזי ציין בהכרעת דינו באופן מפורש, כי הודאותיהם של ראמז, מואייד ואוסאמה לא ניתנו כלאחר יד אלא אלו היו מיוצגים על ידי עורך דין.

 

           במקרה דנא, לא שוכנעתי מחומר הראיות שמונח בפנינו ומפרוטוקול הדיון, כי החוקרים פגעו בזכויות הנחקר ראמז ולטעמי, לא מתקיים החשש, כי שורת הצדק נפגעה. בהחלטתם של החוקרים לחקור את ראמז שוב ושוב חרף הכחשותיו, כי היה מעורב באירוע, לא נפל כל פסול או פגם, ולענין זה ראו ע"פ 1520/97 דלעיל בעמ' 350:

 

"בשיחותיו עם החוקרים התמיד המערער במשך שבועיים בהכחשתו, כי היה לו חלק בגרימת מותו של המנוח, וסירובם של החוקרים לקבל הכחשה זו לנוכח הראיות שנצטברו בידיהם, מובנת ואין בה פסול, כל עוד היא אינה גולשת לתחום האסור, זה הכרוך בשבירת רוחו של הנחקר" .

 

           וראי זה כראי זה.

 

           לשב"כ יש סמכות חוקית לחקור עצירים. ברם, הסייגים החלים על חקירת משטרה חלים גם על חקירות שב"כ. בגיבוש כללי החקירה, מאזן המשפט בין הרצון לחשוף את האמת לבין הרצון להגן על כבוד הנחקר. חקירה יעילה, מעצם טיבעה כרוכה בחדירה מעמיקה אל תוך רשות הפרט, בהעמדה במצבים מביכים, ביצירת מורת רוח ועוגמת נפש ובהתמודדות פיזית ונפשית עם חוקר, המבקש לחשוף את האמת, גם אם הדבר כרוך בהכבדה על הפרט הנחקר (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם). להלן: ע"פ 9613/04). כך או אחרת, אין לאופן התנהלות החקירה כל תוצאה אופרטיבית, שעה שראמז בחקירתו הראשית, בטרם הוכרז כעד עויין, ולאחר שמסר את אימרותיו בחקירות בשב"כ ובהודעותיו במשטרה, הן בחקירתו הנגדית בידי התביעה והן בחקירתו הנגדית בידי ההגנה-עמד על מעורבותו הפעילה של המערער בשני האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. יתרה מזו, די להזכיר, כי ראמז בסוף עדותו בבית המשפט לא חזר בו מאמרתו והוסיף, מרצונו החופשי, כי לא פחד מהחוקרים וכי אלו לא לחצו עליו.

 

           אף בהנחה והחקירה בשב"כ נהגה בפרקטיקה של הלחצת הנחקר באופן שבו הפליל את שותפו, כטענת המערער, אין הדברים גורעים מן האמון הבסיסי שנתן בית המשפט בעדות החוקרים, ומאי האמון שרחש לעדות המערער באותן נקודות שנויות במחלוקת. במילים אחרות, גם אם החקירה התנהלה באורח שאינו "שגרתי" במובן של חקירת משטרה "רגילה", אלא בגלל האופי הביטחוני של העבירות-חקירה בידי שב"כ, שוכנעתי, כי אין לומר, בסופו של יום, שבכל אלה היה כדי לפגום בערכה הראייתי של ההודאה. לפיכך, אין בטענות באשר לחקירה כדי לתרום לשינוי תוצאות המשפט  (ראו ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

  

התנהלות החקירה והתנהגות החוקרים

 

           המערער טוען כי המשיבה נמנעה מביצוען של פעולות חקירה ואסיפת ראיות אשר היה בהן כדי להעלות ספק סביר באשמתו. נטען כנגד המשיבה, כי בידיה היו כתובתה של החנות בה נרכשו הטלפונים הסלולאריים וכן כתובתה של החנות בה נרכשו הזיקוקים ובירור פשוט היה מעלה האם אכן הופיע המערער ביום מן הימים ורכש את המוצרים הללו אם לאו. אי השלמת החקירה לאחר הודאת החשודים בחקירה עולה עד כדי מחדל חקירה חמור שרק מכוחו צריך היה בית המשפט להורות על זיכויו ובעיקר לאור הכחשתו מכל וכל את חלקו הנטען.

 

           מהי, אם כן, הנפקות של מחדלים אלה? רשויות החקירה והתביעה יכלו להביא בפני בית המשפט ראיות נוספות אשר היו תומכות באשמת המערער או מסייעות לו. האם יש במחדלי החקירה כדי להביא לזיכוי המערער?

 

           על כך אשיב בשלילה. ואבהיר את דבריי.

 

           השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה למערער עוול, בכך שפעולות המשיבה הגיעו לכדי מחדל בצורה זו או אחרת (והשוו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). להלן: ע"פ 5386/05). על תפקידן של רשויות החקירה והחובות המוטלות עליהן, עמד בית-משפט זה בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466, 472 שעיקרם נוסח כהאי לישנא:

 

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של החשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".

 

 

           הלכה היא, שהעדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה, ייזקף לחובתה של התביעה משתידון השאלה אם זו הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. עם זאת, אין לומר כי מחדלי חקירה בהכרח יובילו לזיכויו של הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער בענייננו באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו . על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (ראו ע"פ 3793/06 דלעיל; ע"פ 5386/05 דלעיל; ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 

 

           ומן הכלל אל הפרט. איני סבור כי במחדלים שעליהם מצביע המערער, אם בכלל היו מחדלים כאלה, יש כדי לסייע למערער וכי נגרם לו עוול בשלהם. לטעמי, אין בהם כדי לקעקע את חומר הראיות המצוי בתיק. איני סבור כי אי קיום פעולות חקירה אלו כשלעצמו פגע בהגנת המערער באופן שיש בו כדי להטיל פסול בהרשעה כל עיקר. בסופו של יום, הרשעתו נסמכת בראש ובראשונה, בצירוף חיזוקים, על הודעתו-הודאתו של ראמז. גרסתו של ראמז נתקבלה במלואה על ידי בית המשפט, כאשר זו נתמכה בעדויותיהם של מואייד ואוסאמה, שותפיו של המערער לביצוע המעשים בהם הורשע (ראו גם עמ' 3 לגזר-הדין). משהאמין בית המשפט המחוזי לאמרות אלו וזה העיקר- גם אם הדבר נעשה בזהירות רבה, כלשונו, ומצא כאמור גם חיזוקים ולא נמצא מקום להתערב בהם, הרי שאין אפוא במחדלי החקירה כדי לפגוע במסקנה זו.

 

           בקליפת האגוז ייאמר, כי המשיבה אינה חייבת בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביאו ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליה ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג ראיה 'טובה' הימנה. אי הצגת ראיות טובות יותר, במידה ואכן היה דרוש הדבר, אינו מהווה גורם בעל משקל ראייתי לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, אלא רק סיכון שראיות פחות טובות לא תספקנה להרים את הנטל (וראו לענין זה, ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 208; ע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

 

           מחומר הראיות עולה, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר, על אף המחדלים הנטענים.  

 

העדת שותף לדבר עבירה כנגד שותפו בטרם הוגש הערעור על גזר דינו

 

אליבא דבא-כוח המערער, ראמז, שהינו שותף לדבר עבירה, העיד כנגד שותפו בטרם הוגש הערעור לבית משפט זה על גזר דינו ועל בית משפט זה ליתן את הדעת על כך.

 

           ראמז הוא נאשם ובשלב החקירה בשב"כ ובמשטרה אמר דברים המפלילים את שותפו. התביעה מבקשת להעידו כנגד שותפו בענין הדברים שאמר. לפני שלושה עשורים, קבע בית-משפט זה, כי אין להעיד, מטעם התביעה, שותף לעבירה במשפטו של שותף אחר לאותה עבירה, אלא אם כן הסתיימו קודם לכן ההליכים בעניינו שלו (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (2) 477. להלן: הלכת קינזי). הרציונאל לכלל זה הינו כי קיים חשש שמא העד יטה עדותו לטובת התביעה מתוך סברה, כי התביעה תקל עימו במשפטו עקב כך, ולפיכך, העד יחשוש כי אם לא יעיד עדות הנוחה לתביעה-יפגע הוא במשפטו. ברם, ענייננו אחר.

 

           בשולי הדברים אעיר, כי לאחרונה ביטל בית משפט זה את הלכת קינזי. בית משפט זה קבע, כי אין מניעה להעיד כעד תביעה עד הקשור באותה פרשה ומשפטו תלוי ועומד. המתנה לסיום משפטו הנפרד של שותף לעבירה בטרם יעלה לדוכן העדים תתבצע לפי שיקול דעתו של בית המשפט שהשתכנע כי יהא זה מוצדק בנסיבות מסויימות-חריגות וקיצוניות ביותר-לעשות כן (ראו בג"ץ 11339/05 דלעיל). ולא בכדי. פרשנות כפי שהציע המערער, לפיה יש לחכות עד תום הערעור בכדי להעיד את העד, מרוקנת מתוכן את הרציונאל לביטול הלכת קינזי, שעה שיש בכך כדי לגרום להתמשכות ההליכים והשלכותיה בצידה.  

 

           לא זו אף זו. אפילו תמצי לומר, כי הלכת קינזי שרירה וקיימת עובר ערעור זה, הרי שגם אז נאמר שאין לה נפקות בענייננו. עדותו של ראמז ניתנה לאחר שנגזר דינו ל-8 שנות מאסר בפועל בתפ"ח 1102/02, על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון שאושר על ידי בית המשפט. יש להבחין בין ערעור על הרשעתו לבין ערעור על חומרת העונש (כאמור, ראמז לא הגיש ערעור על עצם ההרשעה אלא רק על העונש). ראמז הודה באשר למעורבותו באירועים. דינו נגזר. הליך זה הסתיים. מה גם, שהליך הערעור הינו הליך עצמאי. צא וראה, כי הרציונאל אינו מתקיים. מה גם, לו הייתי מקבל את עמדת המערער לפיה הערעור פירושו כי טרם נסתיימו ההליכים נגד השותף לעבירה, הרי שהלכת קינזי אינה פוגעת בכשרותו של שותף לעבירה להעיד. הלכת קינזי איננה הלכת פסילה, אלא היא קובעת סדרי דין. ידוע הוא, כי כאשר לא מועלית התנגדות להעדתו, למרות שמשפטו טרם הסתיים – עדותו כשרה. לדבר יש השפעה על משקלה של העדות בלבד ולא על קבילותה (ראו ע"פ 579/88 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (1) 529). כך או אחרת, גם לו טרם הסתיים משפטו של ראמז ונגזר דינו, הרי שאין בכוחה של הלכת קינזי כדי למנוע הגשת אמרת החוץ שלו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

 

           לגופו של ענין, בהסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, ולאחר עיון בראיות שהוצגו בפנינו, נחה דעתי כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וזאת מהנימוקים שיפורט להלן.

 

 

חומר הראיות

 

           הראיה המרכזית עליה התבסס בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער היא כאמור הדברים שאמר ראמז בחקירתו בשב"כ, הודעותיו במשטרה וככל שכאמור חזר עליהם בעדותו בבית המשפט, המתייחסים לכל האירועים מושא כתב האישום. לאחר שראמז לא זכר פרטים משמעותיים שמסר בחקירותיו בשב"כ ובהודעותיו במשטרה, הוכרז בסוף חקירתו הראשית כעד עויין, והוגשו זכרונות-דברים על חקירותיו בשב"כ והודעתו במשטרה.

 

סעיף 10א(א) לפקודת הראיות

 

           צדק בית המשפט המחוזי בכך שעשה שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות, על מנת להעדיף את הודעתו של ראמז במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. כאשר עד מוסר בחקירה בין היתר, שהמערער אמר לו שירה לכיוון חוסאם ושהאקדח שייך למערער ובעדותו מכחיש זאת, הרי שעסקינן במקרה בו יש שוני מהותי בין ההודעה לעדות. שוני מהותי זה מצדיק את השימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות.

 

           במקרה דנן, בית המשפט אשר ביסס ממצאיו על אימרת החוץ של העד ראמז, פירט באופן מנומק ומקיף כדבעי בהכרעת דינו את הטעמים לכך. בית המשפט פירט את הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט, סימני האמת שנתגלו במהלך המשפט כמו גם נסיבות מתן האימרה. לטעמי, בדין קיבל בית המשפט המחוזי את החלק המפליל בעדותו של ראמז. יוזכר, כי לא הוכח כי זו הושגה תחת לחץ וכאמור, ראמז אף הודה בכך.

 

חיזוק-סעיף 10א (ד) לפקודת הראיות

 

           סעיף 10א (ד) לפקודת הראיות קובע, כי נדרש חיזוק בחומר הראיות לצורך הרשעה לפי אמרה של עד מחוץ לכותלי בית המשפט. התוספת הנדרשת היא תוספת החיזוק.

 

           נחזור למושכלות יסוד. חיזוק הינו תוספת ראייתית מאמתת, דהיינו, תוספת הבאה לאמת את דברי העד ואין היא צריכה להתייחס לשאלה השנויה במחלוקת דווקא או לאישום כנגד עבריין מסויים. הווה אומר, כי חיזוק יכול ויהיה נובע גם מן העדות העיקרית עצמה ואינו חייב להתייחס לעבירה עצמה אלא רק לדבריו של העד. הדבר לחיזוק אינו אלא תוספת משקל לאמינותו ולמהימנותו של מוסר האימרה. ככל שבית המשפט מתרשם לחיוב ממהימנות האימרה, כך קטן משקל "הדבר לחיזוק" (ראו ע"פ 2949/99 דלעיל; ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (2) 466) . ועל כך נאמר:

 

"ה"חיזוק" הנדרש על פי סעיף 10א (ד) לפקודת הראיות וסעיף 54א לפקודה אינו מחייב תוספת ראייתית "מסבכת" דווקא, ודי בתוספת "מאמתת" בלבד. לפי גישה זו, אין הכרח שראיית חיזוק תצביע על מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה, ודי שתחזק את אימרת החוץ של העד על ידי אישור פרט רלוונטי לעבירה באימרתו, אשר הנאשם מתכחש לה" (ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 65). 

 

           בע"פ 4209/94 פלישטייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נסקרו הגישות השיפוטיות בשאלה האם חיזוקים להודעה שנתקבלה על פי סעיף 10א הנוגעים לפרטי אישום מסויימים, "יכולים לפרוש מצודתם גם על אישום שלא נמצא לו חיזוק ישיר". גישת הנשיא דאז שמגר היתה, כי אין צורך בחיזוק המכוון לכל מעשה, אלא לחיזוק אמינותה של ההודעה בכללה (מפנה לע"פ 944/80 שהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 62) אל מול גישת השופט גולדברג, שסבר כי אמת המידה היא "בזיקה הפנימית או בקרבה העניינית שבין העבירות", אשר בהעדרה אין לומר שחיזוק לאחת העבירות ראוי שישמש לעבירה אחרת (ע"פ 241/87 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (1) 743).  יש פנים לסבור, כי במקרה דנן, גם לשיטתה של הגישה המחמירה יותר, קיימים הן זיקה פנימית והן מכנה משותף בין עבירותיו של המערער המיוחסות לו באישום השני והשלישי.

 

           אין צורך, כי בראיית החיזוק תהיה זהות או חפיפה בין חלק כלשהו של האמרה לבין אותה ראיה (ראו ע"פ 400/81 בן מחגנה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 767). הווה אומר, כי סעיף זה קובע מיניה וביה, כי ניתן להרשיע אדם על סמך אימרת חוץ בכתב של עד באם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. בענין זה יש לציין, כי אמרת חוץ של עד אחד, שהיא עצמה טעונה חיזוק, יכולה לשמש כחיזוק לאמרת חוץ של עד אחר. אעיר, כי צורך זה נובע גם מהיות הראיה עדותו של שותף לביצוע עבירה כאמור, וזאת מכוח סעיף 54א (א) לפקודת הראיות. משכך, איני מסכים עם טענת המערער לפיה שגה בית המשפט המחוזי עת הרשיעו על סמך עדויותיהם של שלושת השותפים לעבירה ללא תוספת ראייתית מסוג סיוע.

 

           בקצירת האומר יוער, כי מקום בו יהא לבית המשפט, על יסוד התרשמותו מהעד השותף, מדבריו ומיתר הנסיבות, בסיס לחשש כי לעד הניצב בפניו אינטרס חזק במיוחד להפליל את שותפו ולמסור גרסה מוטה, רשאי הוא לקבוע רף גבוה לדרישת החיזוק ובנקודה זו אפשר ולא יהיה המרחק בין דרישת החיזוק לבין דרישת הסיוע כה רב (והשוו: בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (טרם פורסם). להלן: בג"ץ 11339/05). הנה כי כן, בית המשפט לא התרשם כי לעדים המופיעים בפניו יש אינטרס חזק במיוחד להפליל את המערער ולמסור גרסה מוטה. נהפוך הוא. הוא התרשם מרצונם העז לסייע למערער. כאשר מתברר שהעד לא בא להפליל את הנאשם אלא מבקש לחלצו מהאישום, אף אין מתקיימת המניעה מלהעיד העומדת ביסוד הלכת קינזי (ע"פ 9774/02 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

 

           כך או אחרת, אף אם נהא נכונים לצעוד כברת דרך נוספת לכיוון המערער ונניח שנדרשת כטענתו תוספת ראייתית מסוג סיוע, הרי שפלט השיחות מהווה תוספת ראייתית מסוג סיוע לראייה העיקרית. לשון אחר, הראיה מסבכת את המערער בביצוע העבירה. פלט השיחות מהווה ראיה ממקור עצמאי, כאשר זו נוטה לסבך ואף מסבכת את המערער באשמה המיוחסת לו וזו מתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת, כאשר די בסיוע לאחת הנקודות השנויות במחלוקת ולא לכולן. חזית המריבה בענייננו, הינה המקור לפלט השיחות בין המערער לראמז. המערער טען כי העניק את הפלאפון לאוסאמה וזה דיבר עם ראמז. בית המשפט קבע, בעמ' 4 להכרעת דינו, כי דבריו של ראמז, לפיהם, סמוך להנחת המטען ביקש ממנו המערער את הטלפון הסלולארי כדי שיוכל להתקשר עם אוסאמה בזמן הנחת המטען וכשהחזיר לו את הטלפון בשעה 03:00 אמר לו שהמטען לא פעל-תואמים את פלט השיחות בין הפלאפון של ראמז לפלאפון של המערער שנמסר לאוסאמה. עוד הוסיף, כי עדויות ההגנה מטעמו לא תמכו בנקודה זו. ודוק; ראיה שבכוחה לשמש סיוע תספק את דרישת החיזוק. משכך, פלט השיחות עונה גם על מצב בו נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע כטענת המערער וגם כתוספת ראייתית מסוג חיזוק, כנדרש במקרה דנא. אוסיף, כי גם התנהגות, אשר בהעדר הסבר "תמים", מצביעה על מעורבותו של המערער באחריות לביצועה של העבירה –יכולה לשמש סיוע. קל וחומר שאף היא תוכל לשמש כחיזוק. על המערער מוטל היה הנטל לנסות ולהטיל ספק במסקנה הנ"ל על ידי מתן הסבר תמים וסביר לתמונה הראייתית העולה בעניינו. בהיעדר הסבר כזה, תהפוך הראייה לראייה מכרעת לחובתו. 

          

           יודגש, כי המערער נמנע כאמור מלהביא ראיה היכולה לתמוך בגרסתו ויש בכך כדי לחזק את עדותו של ראמז.

 

עדותו של מואייד

 

           עדותו של מואייד מתייחסת לאירועים מושא האישום השני. גם חקירתו של מואייד נתקלה בקשיים נוכח סירובו לשתף פעולה. מואייד הוכרז כעד עויין ובהסכמת בא-כוח המערער הוגשו הודעתו וזיכרונות-דברים מחקירותיו בשב"כ.

 

           רק בחקירתו הנגדית, שהתקיימה כשלושה שבועות לאחר חקירתו הראשית (עמ' 202-236 לפרוטוקול), שיתף מואייד פעולה עם בא-כוח המערער וענה לכל שאלותיו. בית המשפט המחוזי ציין, כי מואייד נכשל בלשונו בחקירתו הנגדית לב"כ המערער, עת ציין כי לא יודע למי היה אקדח, היות ולא ראה. זאת, כאשר קודם לכן, טען כי פרץ לביתו של חוסאם רק עם ראמז ולא עם המערער. בית המשפט הסיק לאור דברים אלו, כי לו היה מואייד רק עם אדם נוסף במקום האירוע, היה חייב לדעת שהאחר, ראמז לטענתו, נשא אקדח. מה גם, שבחקירתו החוזרת, שעה שהכחיש כי אמר לחוקר השב"כ שהמערער הביא את האקדח וירה, אמר שלא ראה מי ירה. צא ולמד, כי אקדח היה וירי התבצע. זאת, אל מול עדותו של ראמז, לפיה במקום היו שלושה אנשים: המערער, מואייד וראמז. באשר להודאתו בכתב האישום ת/7, לפיו גם המערער השתתף בשוד, טען מואייד בעדותו שאמר לעורך דינו שישנם הרבה דברים לא נכונים בכתב-האישום, אך הסכים להודות בהם, היות ורצה לסיים את הענין וחשב שלא משנה אם הוא מודה בכתב-אישום שגם המערער מוזכר בו וחשש שאם לא יעשה עיסקה, יקבל יותר (עמ' 235-232 לפרוטוקול). באשר לחקירתו הראשונה של מואייד, העיד החוקר "עומר" כי מואייד הסגיר עצמו מרצונו. כך או אחרת, בית המשפט התייחס לדברים וקבע בנוסח זה:

 

"אני מעדיף את הדברים שאמר מואייד לחוקריו בשב"כ כפי שנרשמו בזיכרון-הדברים ת/28א', כפי שנאמרו על ידו, בתמצית, לנאשם, במהלך המפגש נשוא ת/28ג' וכפי שנמסרו על-ידו לחוקר מוהנה פלאח בהודעה המפורטת ת/27 (ראה עמ' 1 עד עמ' 4, ש' 23 להודעה), שאינם כולם פרי דברים שאמר לו החוקר, גם בכל הקשור להיותו של הנאשם מי שנכנס עימו לביתו של חוסאם לביצוע השוד" (עמ' 13 להכרעת הדין. הדגשה במקור-ס.ג).

 

 

           לשאלת בית המשפט איך החוקרים ידעו את כל הפרטים שמופיעים בזכרונות הדברים של חקירותיו ובהודעתו, לא ידע מואייד להשיב (ראו עמ' 243 לפרוטוקול). בית המשפט הסיק מכך שמואייד הוא שמסר להם את הפרטים באשר למעורבותו ולמעורבותם של המערער וראמז באירוע מושא האישום השני. זאת ועוד. בית המשפט ציין, כי דבריו של מואייד לגבי דרך הגעתם לדירתו של חוסאם ולגבי מעשיהם בדירה נתמכים בדבריו של חוסאם, כפי שנרשמו בהודעתו וכפי שנאמרו בחקירתו הנגדית ובממצאים שנמצאו בדירה וסמוך לה על ידי המשטרה. בית המשפט הדגיש, כי משמעות נוספת יש בעיניו להודאתו של מואייד בעובדות האישום השני בתפ"ח 1110/02, המייחסות לו, לראמז ולמערער, את ביצוע השוד בביתו של חוסאם, כאשר שמו של המערער מופיע כמי שנכנס איתו לביתו של חוסאם וכמי שירה מאקדחו לעבר חוסאם. עוד הוסיף, כי מואייד כמו ראמז ואוסאמה היה מיוצג על ידי עורך-דין. בית המשפט קבע באופן מפורש בזו הלשון:

 

"אינני מאמין לו שהוא אמר לעורך-דינו שיש הרבה דברים לא נכונים באותו אישום והסכים להודות כדי לסיים את הענין, כאשר חשב שלא משנה מה שכתוב באותו אישום". (עמ' 14 להכרעת הדין).

 

           שותף אני לעמדת בית המשפט המחוזי בהערכת דבריו של מואייד. סבורני כי ניכרים בהם סימני אמת.

 

עדותו של אוסאמה

 

           כמו מואייד, גם אוסאמה התחמק מלשתף פעולה עם התביעה. בסופו של יום, מסר אוסאמה את גירסתו ולפיה, המערער הוא אשר שם "זיקוק דינור" בגשר שסמוך לכניסה לעיר טייבה (ראו עמ' 141-143 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, סיפר שביום הנחת המטען היה לו הטלפון הסלולארי של המערער אליו התקשר המערער לאחר הנחת המטען. לפני הכנת המטען סיפר, כי המערער ביקש ממנו כסף ובלילה שלפני האירוע הם נסעו לכיוון הגשר, שמו את המטען, אך לא קרה כלום. למחרת בלילה הוא והמערער נסעו ברכבו של המערער, כאשר האחרון השאיר את רכבו במקום אחר בכפר ויחד הביאו את המטען מהמכולת ונסעו לצומת. אוסאמה סיפר כי ראה את המערער מכניס גפרור וזיקוקים לתוך הצינור ומחבר אליו בחוטים מכשיר טלפון סלולארי שהוציא מהארון (ראו עמ' 153-154 לפרוטוקול). עוד הוסיף, כי פגישתם נערכה בבית המערער בחודש אפריל 2002. לאחר שהוכרז כעד עויין, סיפר כי לאחר הפיצוץ פגש במערער בבית קפה והמערער סיפר לו שהמטען התפוצץ (ראו עמ' 161 לפרוטוקול). באשר להכנת המטען, ציין אוסאמה כי המערער הסביר לו כיצד מכינים פצצה (ראו עמ' 162 - 164 לפרוטוקול). בית המשפט קבע בענין זה, כי "תיאור זה תואם את צורת המטען, כעולה מדו"ח מעבדת החבלה (ת/2)" (ראו עמ' 15 להכרעת הדין). בסוף חקירתו הראשית, אישר אוסאמה שהמערער אמר לו לתצפת על הגשר כדי לדווח לו אם יופיע רכב משטרתי, אך גם כדי למנוע פגיעה (עמ' 168-169 לפרוטוקול). היות ואוסאמה התחמק מלשתף פעולה בחקירתו הנגדית, אך אישר בעמ' 194 שאמר את האמת בשב"כ והיות והלה הוכרז כעד עויין, עיין בית המשפט בזיכרונות הדברים שמתעדים את חקירותיו בשב"כ ובהודעות שניגבו על ידי המשטרה.

 

           בית המשפט קבע, כי ביום ה- 3.5.02 (ת/31 (ז)), הודה אוסאמה במעורבותו בהנחת המטען על הגשר, רשם הודאתו בכתב ידו, שרטט את מקום הנחת המטען ורק לאחר מכן ראה את ההודאה שכתב ראמז בכתב-ידו. הדברים שנכתבו על ידו סוכמו על ידי החוקר "רוני". או אז, הצביע אוסאמה על מעורבותו של המערער בהנחת המטען והפצצתו. על גירסתו זו חזר אוסאמה בגרסתו למחרת היום. בחקירה שהתקיימה כעבור מחצית השעה, וסוכמה על ידי החוקר "אלדר", מסר אוסאמה שסייע למערער בהכנת המטען, נתן לו 70 ש"ח לקניית מכשירי טלפון סלולארי לצורך הפעלת המטען וראה כיצד המערער מדגים את הפעלת המטען וממלא את הצינור בגופרית ובאבק השריפה. על גרסה זו חזר אוסאמה בהודעה שמסר יום למחרת והסביר את כבישת עדותו, לפיה, לא רצה להודות על שותפיו שהיו עצורים ואולי יתברר שלא הודו וחשש כי בעתיד תהיה לו בעיה עם שותפיו. עוד הוסיף, כי לא דיבר קודם לכן עם המערער על הכנת מטעני החבלה והנחתם. המערער סיפר לו שקנה מכשירי "סלקום" מחנות ליד בית-הקברות וכי גם חברו ראמז, שעימו נפגש בבית-הקפה, ידע על המטענים. בחקירה האחרונה, סיפר כי למחרת פיצוץ המטען אמר לו המערער שהוא רוצה לעשות מטען נוסף דומה והוא סירב לכך. אוסאמה חזר על דברים אלו בהודעה נוספת. אוסאמה חזר על גירסתו המפלילה את המערער כפי שמסר בחקירתו בשב"כ וגם בהודעות שמסר לחוקר המשטרה נאסראלדין. על פי עדותו של האחרון, אוסאמה מסר את הדברים שרשם בהודעות מרצונו הטוב והחופשי לאחר שהוזהר על ידו וחתם עליהן. בית המשפט קבע, כי "דברי החוקר נאסראלדין מהימנים עליי.." (ראו עמ' 20 להכרעת הדין). בית המשפט התייחס לכבישת עדותו של אוסאמה והדגיש, כי בבואו להעריך את מהימנות גרסתו של אוסאמה לגבי הנחת המטען, אין הוא מתעלם מכך שבתחילת חקירתו על ידי השב"כ הוא הכחיש את מעורבותו בהכנת המטען והנחתו. יחד עם זאת, ההסבר שנתן אוסאמה בהודעתו ת/29 לשינויים שחלו בגרסה שמסר לחוקרי השב"כ ולהכחשתו תחילה את מעורבותו בהנחת המטען, לפיו חשש שאם המערער וראמז שנעצרו לפניו לא הודו, תהיה לו בעיה איתם בעתיד, מהימן על בית המשפט. כשם שראמז כבש גרסתו בכל הקשור למעורבותו של אוסאמה על מנת שלא להפליל את חברו, שהוא אב לילדים, כך בית המשפט מאמין להברו הנ"ל של אוסאמה.

 

           כאמור, הסבריהם של ראמז ואוסאמה הניחו את דעתו של בית המשפט המחוזי ואלה מניחים גם את דעתי ומשכנעים גם בעיניי. דבריו של אוסאמה בחקירה משתלבים היטב עם דבריו של ראמז ולפיכך ניתן לראות בהם חיזוק בעליל לדברי ראמז.

 

גרסת המערער

 

המערער הכחיש לאורך חקירותיו בשב"כ ובמשטרה וכן במהלך עדותו את מעורבותו באירועים המיוחסים לו. כשהוצגו בפניו פלטי השיחות מהטלפון הסלולארי שלו בהתייחס לקשר שלו לפיצוץ בגשר ולפעילות חבלנית, אמר שהם מזוייפים. הוא לא ידע להסביר את פלט השיחות בינו לבין ראמז. כשנשאל המערער בחקירתו הנוספת באותו יום, מי, אם לא הוא, שוחח עם ראמז ביום הפיצוץ, הפסיק לענות לשאלות החוקר. בחקירותיו באותו יום, טען המערער כי אינו זוכר מה עשה ביום הפיצוץ, הודה שראמז ואוסאמה הם חברים טובים שלו ולא מצא סיבה מדוע ראמז הודה עליו. בחקירתו על ידי החוקר "רוני" ביום 5.5.02 (ת/35 י"ג), לא יכול היה המערער להסביר כיצד העדים מעידים נגדו מבלי שנפגשו ולשאלה על איזה רקע תתפתח קנוניה נגדו כפי שטען, לא יכול היה לתת הסבר. הוא ציין כי הוא לא "יכול להכנס לראש שלהם" וכשנשאל, האם לדעתו העלילו עליו, השיב בחיוב, אולם במענה לשאלה מדוע, שעה שעסקינן בחבריו הטובים, השיב: "אמרתי לך, בדיוק אי אפשר לדעת. בדיוק אני לא יודע". כשנשאל האם קיים איזשהו סכסוך, השיב: "אני לא יושב בראש שלהם לדעת" (ראו עמ' 411-412 וכן 419 לפרוטוקול).

 

            ודוק; המערער לא הצליח להצביע על מניע בעטיו יעלילו עליו חבריו הטובים, שותפיו לעבירות. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי בסוף חקירתו אמר המערער שאין לו ראיות שסותרות את הראיות שנאספו כנגדו. כשנשאל ביחס לירי על חוסאם, כיצד ייתכן שכולם "משקרים" ורק הוא דובר אמת, לא נתן הסבר לכך ואמר שראמז, מואייד ואוסאמה הם חבריו וימשיכו להיות חבריו ואין כל סכסוך ביניהם. כמו כן, לא ידע להסביר מדוע ראמז לכאורה משקר, באשר לדבריו כי לקח ממנו את הטלפון הסלולארי שלו ונתן אותו לאוסאמה, וכן לא ידע להסביר כיצד ראמז ואוסאמה אומרים אותו דבר מבלי שנפגשו. כתמיכה לגירסתו בכל הקשור לשימוש שהוא עושה במכשיר הפלאפון שלו, העיד המערער בתור עדי הגנה את חבריו אחמד עווד ויונס מסאווה, אשר בעדותם לא היה כדי לתמוך בגירסת המערער, שכן, הם מדברים על עצמם ועל מקרה שאוסאמה שאל את מכשירו של המערער, אך לא בתקופת קרות האירועים. בית המשפט קבע, כי אינו מאמין לטענת המערער, שהועלתה לראשונה בעדותו בעמ' 410 לפרוטוקול, לפיה נתן לאוסאמה את מכשיר הפלאפון שלו (עמ' 26 להכרעת הדין). יוזכר, כי פלט השיחות אף הוא יכול לשמש כחיזוק כמו גם התנהגותו של המערער אשר לא נתן הסבר לענין זה ולשאלות שהוצגו בפניו.

 

חומר הראיות-סיכום

 

           בית המשפט המחוזי בחן את מארג הראיות שהיה מונח בפניו לעומקו ולרוחבו. בית המשפט התרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שהוצגו בפניו. הכרעתו אינה מבוססת אך ורק על גרסתו של ראמז. בית המשפט הדגיש כי גרסתו של ראמז בדבר מעורבות המערער באירועים מושא כתב-האישום, נתמכת באופן עצמאי לגבי כל אירוע בדבריו של מעורב אחר באותו אירוע (מואייד לגבי האישום השני, אוסאמה לגבי האישום השלישי ופלטי שיחות הפלאפון של המערער וחבריו בקשר לאותו אישום). בית המשפט קבע, כי יש בדברים שסיפר ראמז לחוקרי השב"כ "עומר" ו"רוני", שהעידו בבית המשפט וניתנה למערער ההזדמנות לחוקרם חקירה נגדית, וכן בדברים שראמז כתב במהלך חקירותיו בשב"כ, כדי להפליל את המערער בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט התייחס גם התייחס לפגמים עליהם הצביע בא-כוח המערער ולתהפוכות בגרסותיו של ראמז ובסופו של יום קבע, כי אין בכך כדי לפסול את הגרסה המפלילה את המערער ויש לסמוך על דבריו במידה ויש להם תמיכה ממקור חיצוני ולא רק דבר מה לחיזוק גרסתו, בהיותו שותף לדבר עבירה. במקרה דנא, בית המשפט המחוזי בחן את אותן תמיכות חיצוניות באופן דקדקני והסיק כי יש לזכות את המערער ביחס לאישום הראשון. באשר לאישום השני, קבע בית המשפט, לאחר עיון בדבריו של מואייד, כי לא מדובר בדברים שהוכתבו לו, אלא דברים שאמר מרצונו. בכך, נתמכה גרסתו המפלילה של ראמז  בדברים שאמר מואייד בחקירותיו בשב"כ ובמשטרה, אותם ביכר בית המשפט על פני עדותו במשפט. באשר לאישום השלישי, נתמכה גרסתו המפלילה של ראמז בדברים שאמר וכתב אוסאמה במהלך חקירותיו בשב"כ ובמשטרה, כפי שחזר עליהם בתמצית, בעדותו. בית המשפט דחה את הטענה כי ראמז העליל דברים על המערער בכל הקשור למטען והלה עמד על חלקו של המערער בפרשה גם לאחר שהזכיר את מעורבותו של אוסאמה. גם אוסאמה שנעצר לאחר מעצרם של ראמז והמערער, מאשר בחקירותיו את אמיתות גרסתו השנייה של ראמז. לגרסתו המפלילה של ראמז באישום השלישי יש גם חיזוק המהווה ראיה "מאמתת" בפלטי השיחות שפורטו כאמור דלעיל. טענותיו של המערער ביחס לסתירות שלכאורה קיימות בגרסתו של ראמז, אין בהן על מנת לפגום באמינותה של גירסה זו.

 

           העולה מהמקובץ הוא, שפרשה זו אינה באה בקהלם של המקרים החריגים, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה. זאת, לנוכח קיומם של חיזוקים שונים להודעה שנמסרה במשטרה על ידי ראמז, בחקירותיו בשב"כ ובמידה שחזר עליהם בעדותו בבית המשפט, אשר מוכיחים מעל לספק סביר כי המערער ביצע את העבירות בהן הורשע.

 

גזר הדין

 

           על בית המשפט, בבואו לגזור דינו של אדם, מוטלת החובה להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. במסגרת שיקוליו, כאחד מהשיקולים החשובים, ישים על כפות המאזניים גם את נסיבותיו האישיות של העבריין.

 

           בית המשפט המחוזי קבע, כי המניע לאישום השני הינו ביסודו לאומני (ראו עמ' 4 לגזר-הדין). באשר לאישום השלישי, הרי שהתקבלה במלואה גירסתו של ראמז, לפיה, הנחת מטען החבלה נעשתה, בין היתר, ממניע לאומני וכאות הזדהות עם העם הפלסטינאי. בית המשפט דחה את טענת בא-כוח המערער לפיה המערער לא התכוון שייפגעו חיי אדם או רכוש, לאור טיבו של מטען החבלה והסיכון שהיה צפוי ממנו. משכך, בדין המערער קוטלג כאסיר ביטחוני.

 

           המערער טוען כי אין מקום לאבחנה בינו לבין ראמז ולא היה מקום כאמור להחמיר עימו ולהשית עליו עונש מאסר של 10 שנים ריצוי בפועל, העולה בשנתיים על העונש שנגזר על ראמז (שהוא כאמור לתקופה של 8 שנים). אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי הדגיש בגזר דינו, כי מתיאור התנהגותו של המערער בשני האירועים ומהשוואתה עם התנהגות שותפיו למעשים בהם הורשע, עולה שהיא חמורה מהתנהגותם. לזאת יש להוסיף, כי דינו של ראמז נגזר במסגרת הסדר טיעון. הסדר טיעון מטבעו פועל באופן שבו, בתמורה להודאתו של הנאשם בעובדות, התביעה ממתנת את עמדתה לגבי חומרת המעשה מושא האישום. בשעה שבית המשפט מתבקש לאמץ את הסדר הטיעון, הלה מתחשב בכלל שיקולי הענישה הרלוונטיים ומוודא, כי התקיים איזון ראוי בין טובת ההנאה שניתנה לנאשם לבין האינטרס הציבורי שהתביעה מייצגת. בין היתר, בית המשפט לוקח בחשבון שיקולים כגון מידת העונש המוסכם בהשוואה לעונש הראוי אלמלא הסדרי הטיעון (בהתחשב בסוג העבירה וחומרתה), נסיבותיו האישיות של הנאשם, ציפיותיו, שיקוליה הפרטניים של התביעה וכיוצא באלה. בית המשפט בתפ"ח 1110/02 אימץ את הסדר הטיעון, עם עמדתה הממתנת של התביעה. ההחלטה להקל באופן יחסי בעונשו של ראמז נסמכת על שיקולים לגיטימיים ואין בה כדי לפגוע בעיקרון אחידות הענישה. 

 

           המעשים המיוחסים למערער הינם חמורים וזאת במיוחד בימים אלה. אי אפשר לדון בעניינו של המערער במנותק מאירועי הזמן והתקופה. בזמנים אלה, יש לנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריין צריך לכך, הציבור צריך לכך, כמו גם השעה צריכה לכך. חייב להיות ברור, וזאת יעשה בדרך הענישה, כי מי שפוגע בביטחון המדינה ומסכן חיי אדם דינו יוחמר. העבירה מושא האישום השלישי הינה מן החמורות שבעבירות-שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, שראשיתן מצער ואחריתן מי ישורן בסיכון נפש ורכוש (ראו גם ע"פ 378/03 דלעיל) ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים ידע, כי עבירות מעין אלו תהיינה ראויות להתייחסות מחמירה של בית המשפט, בין אם לשם הרתעה ובין אם לשם בהירות המסר מצד בית המשפט והעושה אותן ישא בעונש קשה.

 

           סוף דבר: אני סבור, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב וכי אין בפי המערער טענה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור בפסק הדין. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופטת א' חיות:

 

           כחברי, השופט ג'ובראן, אף אני סבורה כי המקרה דנן אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור בממצאים ובמסקנות שקבעה הערכאה הדיונית בהכרעת הדין המרשיעה או בעונש שנגזר על המערער. על כן, אני מצטרפת למסקנתו כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופטת מ' נאור: 

          

           אף אני סבורה כחבריי השופטים ג'ובראן וחיות כי דין הערעור להידחות.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

           לפיכך, הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

           ניתן היום, ד' באב תשס"ז (19.7.2007).

 

 

 

ש ו פ ט ת                                   ש ו פ ט                                      ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04077580_H14.doc   /צש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  http://www.kurislaw.com